מסכת עבודה זרה דף נ״ה עמוד א׳

אסוף אסף כלומר האכלה את הכל בתמיה:

אסף אדם ובהמה והמכשלות את הרשעים כל דברים שהרשעים נכשלין בהן:

והכרתי את האדם בתמיה. שהרי אף לאדם הן עובדין:

אגריפס שר צבא עובד כוכבים היה ממונה על ראשי גייסות ובימי אגריפס המלך היה:

אין מתקנאה בה אשתו הראשונה אינה מקפדת [כל כך] לשנוא את בעלה [אבל אם פחותה ממנה מתקנאה ומקפדת עליו לשנאתו]:

זונין ישראל היה:

דאזלי כי מתברי פסחים ההולכין לעבודת כוכבים שנתפרקו איבריהן מחמת חוליין וחוזרין באיברין מצומדים:

רעים בשליחותן שמיסרים את הגוף:

לוקחין גת בעוטה אע"פ שנוטל בידו ונותן לתפוח אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור כך הגירסא ויש ספרים שגורסין שאינו והוי סיפא פירוש דרישא אבל אותן ספרים שגורסין ואינו בוי"ו וא"כ נשמע דין אחר שאפי' נגע עובד כוכבים בקילוח המושך מן הגת וירד לבור אינו נאסר וקשיא אמאי אצטריך למיתני אע"פ שנוטל בידו ונותן לתפוח הא מסיפא שמעינן יותר שאינו נעשה יין נסך כלל עד שירד לבור וי"ל דלא זו אף זו קתני א"נ תנא סיפא לגלויי רישא דלא תימא דנתינה לתפוח כשהכל נאסף אל התפוח הוי כאילו ירד לבור קמ"ל סיפא דירד לבור דוקא:

ירד לבור מה שבבור אסור פ"ה אם נגע בו עובד כוכבים אחרי כן משמע מתוך פירושו דר"ל והשאר מותר ואפי' יגע בו עובד כוכבים וכן נראה דנימא דקתני סיפא דומיא דרישא דנתינה לתפוח מיירי בנגיעה אף מותר דסיפא מיירי בנגיעה אבל אין לפרש דר"ל והשאר מותר שאינו נאסר כשנגע העובד כוכבים במה שבבור ע"י נצוק אבל ודאי אם נגע העובד כוכבים הוי אסור במגע עובד כוכבים דשפיר הוי קרוי יין כיון שנתן הכל אל התפוח דא"כ כי מקשה מינה בגמ' לרב הונא דאמר כיון שהתחיל לימשך עושה יין נסך לישני ליה דרב הונא איירי במגע עובד כוכבים דמתני' נמי הכא אסרה דלא שריא השאר אלא ע"י נצוק וכ"ת דמקשי מ"מ שפיר דסמיך אהא דשמעי' ליה לרב הונא דאית ליה בפ"ב (לקמן עבודה זרה עב.) דנצוק חבור ובמתניתין משמע דנצוק אינו חבור מדקא שרי השאר שבגת דא"כ הוה ליה לתלמודא לאתויי מלתיה דרב הונא דלקמן כיון דמכח דההיא פריך לכן נראה כפי' רש"י דמיירי מתניתין דהשאר מותר אף בנגיעת עובד כוכבים והשתא ניחא דליכא לשנויי בגמ' דמתניתין לא מיירי במגע עובד כוכבים ורב הונא איירי במגע עובד כוכבים דע"כ מתני' נמי מיירי במגע עובד כוכבים כדפרישית ור"י פי' דודאי מיירי במתני' בנצוק נמי ואשמעינן שהשאר אינו נאסר מטעם נצוק מדקאמר עלה בגמרא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת פי' ואז מותר שאינו נאסר מטעם נצוק בר נצוק ופריך גרגותני גופה במאי מתסרא ומשני בנצוק אלמא מתני' נמי מיירי בנצוק כדפרישית ורשב"ם פי' מה שבבור אסור אף בלא נגיעת עובד כוכבים מטעם כחו של עובד כוכבים דגזרי ביה רבנן כדאמרינן לקמן בפ"ב (עבודה זרה דף עב:) וה"נ מכח דריכתו בגת נמשך היין ויורד לבור והשאר מותר שאינו נאסר מכחו כיון שאינו עדיין יין וגם אינו נאסר לא במגע ולא בנצוק כדפרישית:

והשאר מותר פי' אף בשתיה כפ"ה אבל הר"ר שמעיה פי' מותר בהנאה דאינו נעשה יין נסך ליאסר בהנאה עד שירד לבור אבל בשתיה מיהא אסור וכן ברישא לוקחים גת בעוטה כו' אע"פ שנוטל כו' ואינו חשוב כאיסורי הנאה והקשה הר"ר אלחנן חדא דלשון לוקחין משמע דמותר אף בשתיה ועוד דבגמ' כי פריך לרב הונא לישני ליה דמותר דמתני' היינו בהנאה וכי קאמר רב הונא בשתיה קאמר ואי פריך משום דהזכיר רב הונא יין נסך דמשמע אף בהנאה הא לקמן נמי קאמר רב תינוק בן יומו עושה יין נסך והיינו בשתיה דוקא כדלקמן (עבודה זרה דף נז.) בגמ' לכך נראה לפרש כפי' רש"י והא דאמרינן בפ"ב (לקמן עבודה זרה דף עד:) גבי גת של אבן שזפתה עובד כוכבים ינגב ושל עץ רבי אומר ינגב וחכ"א יקלוף הזפת ואיכא דאמר דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב ואמאי הא קתני הכא דלוקחים גת בעוטה ויש לומר דהתם איירי למשנה אחרונה דקי"ל כוותיה וכי פריך התם מתניתין אברייתא הוה מצי לשנויי כאן למשנה ראשונה כאן למשנה אחרונה אלא ניחא ליה למימר מתניתין בלא דרך בה ברייתא בדרך בה ולאוקומי תרוייהו למשנה אחרונה:

דורכין עם העובד כוכבים בגת פ"ה ומשום גרם טומאה ליכא דמשעה שדרך בהן עובד כוכבים מעט נטמאו משמע מתוך פירושו שדורכין בסוף דריכה קאמר וכן נראה לר"י דאין לפרש דורכין בתחלת דריכה ומטעם שנטמא הכל בגת טמאה דא"כ ישראל העושה פירותיו בטומאה אמאי לא דורכין עמו כיון שנטמא הכל בגת טמא לכך נראה כפרש"י דבסוף דריכה קאמר וכן משמע בירושלמי דקתני דורכין עם העובד כוכבים בגת הדא דאת אמרת והוא שהלכו עליו דריכת שתי וערב אבל לא הלכו עליהן שתי וערב לא:

א"ל משל לאדם נאמן שהיה בעיר והיו הכל מפקידין אצלו שלא בעדים בא אחד ולא היה מפקיד אצלו אלא בעדים פעם אחד שכח והפקיד אצלו שלא בעדים אמרה לו אשתו נכפרנו אמר לה אישה בשביל שוטה זה שעושה שלא כהוגן נאבד את אמונתנו כן החלאים שעל בני אדם בשעה שמשתלחין עליו משביעין אותן שיבאו עליו ביום פלוני ויצאו ביום פלוני ועל ידי סם פלוני וכיון שהגיע זמנם לצאת הלך זה לעבודת כוכבים דין הוא שלא יצאו החלאים אלא מפני שוטה זה שעשה שלא כהוגן נעבור על שבועתנו והיינו דכתיב וחלאים רעים ונאמנים רעים בשליחותם ונאמנים בשבועתם א"ל רבא בר יצחק לרב יהודה עבודת כוכבים אית באתרין וכי מצטריך עלמא למטרא מיתחזי בחלמא קטולו לי גברא שחטו לה גברא ואתי מטרא א"ל השתא איכו שכיבנא לא אמינא לכו הא מילתא הכי אמר רב מאי דכתיב אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים.

מלמד שהחליקם בדברים שמראין כי יש ממש בעבודת כוכבים כדי לטורדן מן העולם אם יטעו אחריהם והיינו דאמר ריש לקיש מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין אותו שנאמר ולענוים יתן חן:

מתני' לוקחין גת בעוטה מן הגויים אף על פי (שנוטל) [שהוא נוטל] בידו. אמר בתוספתא (פ"ח ה"ב): אף על פי שהיין צף על גבי ידו הוא מותר, שאין דרכי מנסכין כן. ונראה לי שהוצרך לשנות אף על פי שנוטל בידו להשמיענו שאין התר גת הבעוטה משום שלא נגע בו אלא ברגלו ואין ניסוך ברגל, וכדסבירא ליה (לר' מאיר) [נתן] (נז, א), אלא טעמא משום דאין נעשה יין ראוי לגזור עליו עד שירד לבור, והילכך אף על פי שנוטל בידו והיין צף על גב ידו קודם שירד לבור אין בכך כלום.

מתני׳ לוקחין גת בעוטה מן הגוים אף על פי שהגוי נוטל בידו ונותן לתוך התפוח. פירוש דלא תימא דטעמא משום דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך וכגון דציירו ליה לידיה אלא אף על פי שנטל בידו ונתן לתוך התפוח ואוקימנא בגמרא כמשנה ראשונ׳ דסבר שאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור ולית הלכתא כוותיה וק״ל אם כן גת של גוי למה צריכה הכשר לדעת משנה ראשונה נימא דכל מה ששנינו בפרק השוכר בהכשר גת של גוים שיהא הכל דלא כמשנה ראשונה הא ודאי לא מדלא אדכרוה בגמ׳ התם תירץ ר׳ הראה ז״ל שלכך הצריכוה הכשר לפי שהיה דרכן להחזיר שם היין אחר שירד לבור.

דורכין עם הנכרי בגת אבל לא בוצרין עמו פריש בגמ׳ דסבר האי תנא אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל הילכך אסור לבצור עם הגוי דאפילו תימא דבבצירה זו לא מטמאו משום דליכא משקין מכל מקום הרי סופן ליטמא בדריכה והבצירה גורם טומאה היא אבל דורכין עמו לפי שכבר נטמאו שם וגוי אינו מוזהר שלא לטמאם דלהוי אידך מסיייע ידי עוברי עבירה. ופי׳ ר״י ז״ל דהא דקתני דורכין עמו היינו אחר שהלך הגוי בגת שתי וערב ויצא מהם משקה ודאי ונטמאו אבל לא בתחלתו דדילמא השתא הוא דמטמאו ובישראל אין דורכין כלל אפי׳ בסוף דריכה משום מסייע ידי עוברי עבירה שהרי הוא מוזהר שלא לטמאם ובכל אותו מעשה שנעבדה בו עבירה אסור לסייעו כלל וגם בסופו.

המשנה השמינית והכונה לבאר בה עניני יין נסך וכבר ביארנו בפרק שני איזה יין יש בו משום יין נסך ואיזה יין או איזה משקה אין בו משום יין נסך וכבר ביארנו שם דין הכשר כלים שעמד בהם יין נסך חוץ מכלי הגתות ובאיזה דבר מותר להפקיד יין אצל נכרי וממשנה זו ואילך נבאר מאימתי נעשה היין יין נסך ומי עושה יין נסך הן באיסור שתיה הן באיסור הנאה ועל איזה צד ר"ל הן מגעו הן כחו הן ייחדו אצלו ואצל מי מיחדין ואח"כ נבאר דין איסורו הן בעינו הן על ידי תערובת הן איסור שכרו ואח"כ נבאר הכשר כלי הגת ובאה משנה זו להתחיל בביאור מאמתי נעשה יין נסך ואמר על זה לוקחין גת בעוטה מן הגוים אע"פ שנטל בידו ונתן בידו לתוך התפוח ואין נעשה יין נסך עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר דורכין עם הנכרי בגת אבל לא בוצרין עמו ישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת נחתום העושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו אבל מוליכין עמו פת לפלטר אמר הר"ם כשיהיה מרזב הגת סתום עד שלא יהיה נגר ממנו כלום אלא שנדרכים הענבים קצתם עם קצתם אינו מתנסך לדעת משנה ראשונה וטפוח שם פסולת הענבים שעושין צבור באמצע הגת ואמרו בכאן השאר מותר היא משנה ראשונה שהיא מתרת ואינה הלכה דורכין עם הנכרי בגת אבל לא בוצרין עמו היא משנה ראשונה וזה שהטעם לאסור שיבצור הגוי עמו לפי שעקר בידינו הבוצר לגת הוכשר וכשנוגע בו הגוי הנה טמאו ויהיה הוא עוזר לטמאו כשהוא בוצר עמו והלכות משנה זו כלם בנויות על עקר אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל וכבר זכרנו זה פעמים הרבה אבל מה שהתיר לבעוט עמו לפי שסבת הטומאה כבר עברה לפי שכבר נטמא במגע גוי והוא מוכשר כמו שהוא עקרנו וטעם אינו עושה יין נסך עד שירד לבור וכל זה אינו הלכה אבל פסק ההלכה מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ויין כיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך ולפיכך בוצרין עמו ואין דורכין עמו ודע שאסור לישראל שישתמש לו גוי בבציר לכתחלה בשום פנים ואפי' להביא לו הענבים לגת כ"ש זולתו וכן באר התלמוד משום לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב אמנם ישראל שהוא עושה בטומאה הוא עובר עבירה לפי שמטמא מה שיש בו זכות שם כלומר התרומות והמעשרות וכן הפת תטמא את התרומה ומעקרנו אין מחזיקין ידי עוברי עבירה וכשנדרכו הענבים ונאפה הפת נשלמה העברה ולפיכך מותר לשאת עמו אחר כן:

אמר המאירי לוקחין גת בעוטה מן הנכרי ואע"פ שהוא נוטל ונותן לתוך התפוח אינו עושה יין נסך עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ופירוש המשנה כך הוא הגת עשוי מלוחות גדולות של עץ עבות הרבה והוא עשוי במדרון מעט בכדי שיזוב היין דרך עליו וממנו לבור ודורכין שם הענבים ובמקום גבהות הגג יש שטח נמוך כעין בית קבול רחב ואינו עמוק כלל שלא ישאר היין לתוכו ואותו שטח נמוך נקרא תפוח על שם שכשנדרכו הענבים דריכה מועטת אוספין אותם שם כעין עגול ועומדים שם בצורה כדורית מכל צד ומפני זה נקרא תפוח ובלשון לעוזות קוראין אותו פיל"א וכשנאספו הענבים לשם היין מתחיל להמשך שהרי נדרכו ומ"מ טוענין עליהם קורה להפליג בדריכתם והיין כלו נמשך במדרון הגת וזב והולך לו לבור שהוא בקרקע כנגד ראשו של הגת התחתון ואותו בור סדין אותו בסיד כדי שלא יבלע את היין והוא אמרם במסכת אבות בור סיד שאינו מאבד טפה ויש בראשו של גת זה מרזב אחד ומשימין תחתיו סל גדול על פי הבור ופי המרזב על הסל ויוצא היין מן המרזב לסל ומן הסל לבור כדי שהחרצנים והזגים והאשכולות הנמשכים עם היין ישארו באותו הסל ואותו הסל נקרא בלשון תלמוד גרגותני ועם כל זה אי אפשר שלא יתגלגלו חרצנים וזגים לבור ועומד שם היין עד שיקפה ר"ל שאותם חרצנים וזגים המתגלגלים שם יהו צפות למעלה וזהו נקרא קיפוי דבור ואח"כ משימין אותו בחביות ואף שם מתגלגלים חרצנים דקים ומצד רתיחת היין גם הם צפות למעלה וכשהגיע לכך והוא הנקרא קפוי של חביות הוא יין גמור שאינו חסר כלום נמצאו הרבה שיעורין ביין שבכלם אתה רשאי לקראו יין וצריך אתה לידע איזה שבכלם אתה תופש לענין זה אם משהתחיל לימשך על שטח הגת ונפרד מענביו או שמא דוקא עד שירד לבור קודם שיקפה או שמא עד שיקפה קפוי שבבור או שמא עד שיקפה בחביות ואמר במשנה זו שאינו נעשה יין לאסרו במגע גוי עד שירד לבור והוא שאמר לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אע"פ שהגוי דרכם ונגע שם בידיו בשעת הדריכה ואע"פ שיצא רוב היין בדריכתו והוא צף על ידיו שלא סוף דבר שמגעו ברגל אינו עושה יין נסך אלא אף מה שהוא צף על ידיו וכן לא סוף דבר בזה שמ"מ היין מעורב עם האשכולות והחרצנים אלא אע"פ שנטל את הענבים הדרוכים בידו ונתנם לתוך התפוח שהתחיל היין לימשך בשטח הגת והוא נוגע ביין הנמשך בשעה שנמשך בשטח הגת מותר בשתיה שאין זה יין כלל ולא עוד אלא אף הקלוח היוצא מן הגת לסל או אף היוצא מן הסל ויורד לתוך הבור מותר שאין עליו שום תורת יין כלל ומיחל בעלמא הוא עד שירד לבור ומ"מ משירד לבור תורת יין עליו ובשל גוי אסור אע"פ שלא נגע בו משירד לבור ופירשו הטעם מצד מה שנגע בזה שבבור בשעת דריכתו ומגעו שלמפרע עושהו יין עכשו וקצת רבנים פי' הטעם מפני שהיין נמשך מכחו של גוי לבור וכחו בכונה אסור ומתוך מה שירד לבור אסור אם דרכו גוי אף שלא בנגיעת הגוי ואם דרכו ישראל כשנגע בו גוי אחר שירד לבור שמשירד לבור אע"פ שלא נגע שם נעשה יין נסך אם הוא של גוי ואם של ישראל דוקא בנוגע גוי באותו שבבור ומ"מ השאר מותר אף הקלוח היורד מן הגרגותני לבור וכל שכן מה שנמשך עדין בגת וכל שכן היין המעורב עדין בין החרצנים והזגים שבתפוח ומותר בשתיה שהרי אף אם נגע בהם מותר ואע"פ שקלוח זה מחבר את שתיהן מותר שאין חבורו אוסרו במקום שמגעו אוסרו שאם אתה מפרש איסור נצוק מדין מגעו הרי אף אם נגע בגופו של זה הנמשך בגת לא אסרו כמו שבארנו שאינו יין כלל אלא מיחל בעלמא ואף לכשתפרש איסור נצוק מתורת תערובת שהוא כאלו נתערב יין שבבור באותו הקלוח וביין שבגת הרי אותו הקלוח כקלוח של מים ואע"פ שאף במים נאסר שהרי יש ביין שבבור בכדי נתינת טעם לא החמירו בנצוק לדונו בתערובת גמור במקום שאין המגע אוסר הא בתערובת גמור ודאי אוסר ולא משום טעם לבד אלא אף במשהו שמ"מ אף שבגת יין מיקרי לדונו מין במינו ואע"פ שראיתי בזו חולקים לומר דדוקא בכדי נתינת טעם כדין יין במים כך הוא מוכרע כדברינו בתלמוד המערב שאמרו לוקחין גת בעוטה וכו' והוא שלא העלים ישראל את עיניו ממנה הא העלים עיניו וכו' אסור ופירוש הדבר שמא נטל הגוי מאותו יין עצמו שבגת בכוסו והחזירו ומשנתן בכוס הוה ליה כיין שבבור ואסר את שבגת בחזרתו דמ"מ מין במינו הוא ומ"מ כל שאינו תערובת גמור אין דנין אותו בתערובת מדין נצוק שכך הקלו בנצוק במקום שאין המגע אוסר ונמצא מה שבבור אסור בהנאה והשאר מותר בשתיה וקצת מפרשים כתבו בפירוש והשאר מותר שאינו נאסר מדין נצוק הא במגע מיהא נאסר ואינו כלום שמאחר שאתה אומר שאינו יין למה אתה אוסרו במגע ועוד שאם כן כשהקשה בגמרא לרב הונא במה שאמר משהתחיל לימשך וכו' והקשו לו ממה ששנו במשנתנו והשאר מותר מה זו קושיא ושמא רב הונא במגע אמרה אלא שאף במגע נאמר ולמדת על מה שאמרו בפרק אחרון בגת שצריך נגוב ושאם זפתה גוי ודרך בה צריך קליפה ונגוב לא על דעת משנה זו נאמרה אלא על דעת משנה אחרונה שלדעת משנה זו אף הדחה אינו צריך:

ואח"כ נתגלגל ממשנה זו לדברים אחרים שהם נמשכים לסברא זו והוא שמאחר שאינו נעשה יין נסך דורכין עם הנכרי בגת שלו ונוטלין שכר שאין כאן משתכר באיסורי הנאה שהרי אף בשתיה מותר אבל אין בוצרין עמו להביא הענבים לגתו שהרי גתו טמא וענבים שנבצרו לגת הוכשרו במשקה היוצא מהם כמו שיתבאר במקומו ונמצא זה גורם טומאה לחולין אלו ומ"מ הדריכה מותרת שכבר נטמאו:

תוספות בד"ה ירד לבור כו' ור"י פירש דודאי מיירי מתניתין בניצוק נמי כו' מטעם נצוק בר נצוק כו' עכ"ל מפירושו נראה דה"ה דמיירי בנגע בו עובד כוכבים ואע"ג דלא חשיב יין ליאסר במגע עובד כוכבים מיהו ע"י נצוק הוי מיתסר דהוה כאילו נתערב יין שבבור ליין שבגת וכן כתב הרא"ש לקמן גבי החזרת גרגותני לפי מה שכתב שם בשם רש"י והך סברא צ"ל נמי בתוספות לקמן ע"ש:

בד"ה והשאר מותר כו' גת של אבן שזיפתה עובד כוכבים ינגב ושל עץ רבי אומר כו' מתניתין בלא דרך בה ברייתא בדרך בה ולאוקמי כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד כאן למשנה ראשונה כו' פירוש ומצי איירי מתני' נמי בדרך בה דלמשנה ראשונה כל מה שבגת שרי והא דבעי ניגוב היינו משום הזפת דאורחא למרמי ביה פורתא חמרא כדלקמן ודו"ק:

בד"ה דורכין עם כו' נראה כפרש"י דבסוף דריכה קאמר כו' עכ"ל ולפירושו ליכא לאקשויי נמי אמאי בישראל לא דורכין עמו כיון שכבר נטמא הכל בתחלת דריכה די"ל כיון דדריכתן בעבירה אסור לסייע לו בדריכה כדי שלא ירגיל בכך ויפרוש כפרש"י ושוב מצאתי כן בר"ן ע"ש:

מתני' ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור ירר לבור מה שבבור אסור וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לוקחין גת בעוטה וכו' והוי סיפא פי' דרישא וכו' ר"ל לשתי הגירסות בין אי גרסי אינו או גרסי' שאינו לשניהם הוי הסיפא פירוש דרישא:

בא"ד א"נ תנא סיפא לגלויי רישא וכו' נ"ל דהאי א"נ אלעיל קא מהדר ור"ל דאפילו אי גרסינן ואינו בוי"ו להשמיענו דין אחר לומר שאפילו אי נגע בקילוח וכו' אלא בא לגלויי ארישא דלא תימא דהא דקתני רישא ונותן לתפוח היינו בעוד שאין הכל נאסף אל התפוח אבל אחר שהכל נאסף אל התפוח נעשה יין נסך משום דהוי כאילו ירד לבור להכי תנא סיפא ואינו נעשה יין נסך עד שירד לבור דוקא ודו"ק:

ד"ה ירד לבור וכו' אבל אין לפרש דר"ל והשאר מותר כו' דשפיר הוי קרוי יין כיון שנתן הכל אל התפוח וכו'. פירוש ולא גרסינן ואינו נעשה יין נסך וכו' דאילו לגירסא דגריס ואינו בוי"ו לא יתכן פירוש זה כלל כדלעיל בדבור שלפני זה וק"ל:

רש"י ד"ה מה שבבור כו' דורכין עם וכו' ומשום מסייע ידי עוברי עבירה. עיין מג"א סימן שמז ס"ק ד:

כְּלוּם מִתְקַנֵּא, אֶלָּא חָכָם בְּחָכָם גִּבּוֹר בְּגִבּוֹר עָשִׁיר בֶּעָשִׁיר וכו' (דברים ד, כד). נקיט שלשה חכם גבור עשיר על פי מה שאמר הכתוב אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ וְעָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ (ירמיה ט, כב) ואגריפס היה מבין 'קַנָּא' לשון קנאה שמתקנא ח"ו והשיב לו שהוא לשון הקפדה כמו קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלַ‍ִם קִנְאָה גְדוֹלָה (זכריה א, יד).

וְלֹא תֵּצְאוּ אֶלָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְעַל יְדֵי פְּלוֹנִי, וְעַל יְדֵי סַם פְּלוֹנִי. פירוש או או קאמר יש יסורין משביעים אותם שיצאו ביום פלוני מאליהם שלא על ידי רופא ולא על ידי סם ויש שמשביעים אותם שיצאו על ידי רופא או על ידי סם ובאותם היסורין שהשביעום שיצאו מאליהם מטעה השטן לאותו בעל יסורין שילך ביום ההוא לבית עבודה זרה כדי שיחשוב העבודה זרה הצילו.

שָׁחֲטוּ לָהּ גַּבְרָא וְאָתָא מִטְרָא קשא והלא כתיב הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים (ירמיה יד, כב) שאין גשמים יורדים על ידי כשוף ועל ידי שדים אלא רק במאמרו יתברך? ונראה לי הכונה כיון שהקדוש ברוך הוא גוזר ביום ראש השנה שיבואו גשמים בעיר פלונית ביום פלוני אז החיצונים שומעים זה הדיבור ומטעין בו את בני אדם שביום שנגזר שיבא בו המטר אומרים להם בחלום שַׁחֲטוּ לִי גַּבְרָא וְאַיְתִּי מִטְרָא וכו' אבל אם לא היה השם יתברך אומר גזרת המטר בדבור אלא תשאר במחשבה לא היו מרגישים בזה מכח המחשבה וזהו שאמר 'מְלַמֵּד שֶׁהֶחֱלִיקָן בִּדְבָרִים כְּדֵי לְטָרְדָן' אמר בִּדְבָרִים דייקא שמוציא הגזרה בדיבור כדי שיטעו בזה.

בָּא לְטַמֵּא, פּוֹתְחִין לוֹ, בָּא לְטַהֵר, מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ נראה לי בס"ד 'הַבָּא לְטַמֵּא' מכנהו הכתוב בשם 'לֵץ' והיינו אותיות 'לֵץ' במלואם למ"ד צד"י תמצא במלוי אותיות 'דדים' רמז שהלץ דומה לדדים שיש שם נקבים פתוחים שאין להם מנעול וכאשר התינוק יגש למצוץ מהם יוצא החלב ונכנס לפיו, כן הלץ פותחין לו דוקא והוא הנכנס ויוצא ומוציא ומביא ואין מסייעין אותו בכך. וזהו 'אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ' (משלי ג, לד) רצונו לומר האדם הוא שיליץ אבל לענוים שרואין עצמם אַיִן כמו הצל שהוא עובר ואין הנה הצל מלוי שלו 'חֵן' [58] שהוא גם כן כמנין דדים [58] אשר בתוך אותיות 'לֵץ' ורק כאן נהפך המספר של 'דדים' למספר 'חן' שהוא מספר כְּבוֹד הֳ' [58] שזה מורה שמסייעין אותו בהארות אלו שמאירין בו. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו 'בָּא לְטַמֵּא פּוֹתְחִין לוֹ, בָּא לְטַהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ' על פי מעשה שהיה בשני יהודים שירדו בספינה בים ותעו בדרך הים ונתעכבו כמה ימים בדרך ובאלף צרות הגיעה הספינה לחוף של יבשה שהיה שם עיר גדולה כולה נוצרים והיה אותו זמן עת שמד שהרגו הנוצרים את היהודים ויש מהם שהמירו דתם מכח אונס אך שומרים יהדות בצנעה בביתם ואלו שני היהודים היו רעבים מאד כשיצאו מן הספינה שיש להם ד' ימים שלא אכלו כלום ונכנסו לאותה העיר וכל אחד נכנס בבית אחד לאכול מאכלים האסורים בשביל פקוח נפש עד שתשוב נפשם ויהיה בהם כח לילך רגלי מעיר לעיר עד שישובו לעירם וכאשר שבה רוחם והסכימו לנסוע בא היהודי לברך את בעל הבית על חסד שעשה עמו באכילה שהחיה את נפשו, וילחוש לו בעל הבית באזנו ודאי צר עליך הדבר הזה שאכלת מאכל אסור על כן אודיעך שלא בא בפיך בשר פגול כי אני יהודי מן האנוסים ונזהר בביתי לאכול מאכל היתר ובשר שחוטה והראהו מקום ששוחט וישמח היהודי על זאת. ואחר שנסע עם חבירו סיפר לחבירו דבר זה אך חבירו ברור לו שאכל מאכלי נוצרים בשר נבילה וטריפה ובשר בחלב כי אותו בית שנכנס בו היה בית נוצרי ויצטער בלבו על זאת אף על פי שהיה מותר לו מן הדין לאכול בשביל פקוח נפש אך למה השם יתברך הזמין לחבירו ליכנס בבית יהודי אנוס ולו בבית נוצרי כי ודאי היו שם עוד יהודים אנוסים, וכשהגיע לעירו הלך אצל הרב של העיר ויתרעם על הדבר הזה שקרה לו ולמה נשתנה מחבירו? וישאלהו הרב אם מימיך אכלת איסור ברצון? ויודה כי פעם אחת היה מטייל ביער והיו נוצרים שותין יין ואוכלין גבינה ויזמינו אותו עמהם ושתה מיינם ואכל מן הגבינה וכאשר קם אמר יסלח ה'. אז אמר לו הרב עתה תראה השגחתו יתברך חבירך שלא אכל מימיו בשר פיגול ברצון לכן שמרו השם יתברך בעת עתה שהיה בסכנת רעב לא הצריכו לאכול איסור אף על פי שהיה מותר לו כפי הדין משום פקוח נפש ולכן אף על פי שהיו בתי הנוצרים כולם פתוחים לפניו לא נטה לבו ליכנס בתוכם אלא משך השם יתברך את לבו ליכנס באותו בית של היהודי שהיה נחשב לעיני הכל שהוא בית נוצרי ולא אכל שם בשר פיגול ולא שום מאכל איסור וטרפות אלא רק מאכל היתר וכל זה היה לפי תומו שלא הרגיש בדבר, אבל אתה אשר אכלת מקדמת דנא מאכל איסור בשאט הנפש בלי שום אונס אלא ברצון הנה אחר כך כשהיה לך סכנת רעב ונכנסת לעיר הנוצרים לאכול איסור בשביל פקוח נפש היו בתי הנוצרים פתוחים לפניך ונכנסת ברצון עצמך ואכלת מאכל איסור הנמצא שם ולא נעשה לך סיוע מן השמים כאשר עשו לחבירך אשר בתי הנוצרים היו פתוחים לפניו ועם כל זה מן השמים משכו לבבו לבלתי יכנס אלא בבית היהודי האנוס כדי שיאכל שם מאכל היתר. וזהו שאמר 'בָּא לְטַמֵּא' במזיד וברצון הנה אחר כך כשהוא אנוס 'פּוֹתְחִים לוֹ' לפניו פתחים של מקום טומאה שיכנס בם ויטמא במאכל טמא אך 'בָּא לְטַהֵר' בתחלתו הנה אחר כך כשהוא אנוס 'מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ' שלא יכנס בפתחים של מקום טומאה כדי שלא יטמא שם וכמו ענין אותו מעשה ממש.