מסכת עבודה זרה דף נ״ג עמוד ב׳

כמלחמת יהושע לקמיה פריך הא לא הדור אמוריים שיצאו להלחם עם יהושע:

ה"ק אם עתידין לחזור הרי היא אסורה כאותה עבודת כוכבים של אמוריים שיצאו למלחמה ודימו לחזור לפיכך נאסרו עבודת כוכבים שלהם בהנאה דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם שהרי לא ביטלום מדעתם ביציאתם:

למה ליה למיתלינהו במלחמת יהושע ליתני אינה בטילה:

מלתא אגב אורחיה קמ"ל לפי דרכו שהיה צריך ללמדינו שלא בטל נתן סימן לדבריו ללמדנו מתוך הסימן מילתא אחריתי לסיוע לרב יהודה דאמר ישראל שזקף לבינה כו' דילפינן איסור דעבודת כוכבים מאותן שבימי יהושע לכל דבריה:

להשתחוות לה ולא השתחוה לה ובא העובד כוכבים והשתחוה לה אסורה אע"פ שאינה שלו:

ומנלן דאסרה אע"פ שאינה שלו:

א"ר אלעזר וכו' אלמא ממלחמת יהושע יליף:

ואשריהם תשרפון אלמא אילנות נמי אסירי ומכדי הארץ וכל המחובר לה ירושה לישראל היא מאבותיהם שהרי לאברהם נאמר כי לך אתננה וגוים שבאו אחרי כן לא יכלו לאסרן בהשתחואה:

אם עתידין לחזור כמלחמת יהושע אינה בטלה עולמית הא דנקט עולמית משום מסקנא דאגב אורחיה קמ"ל כדרב יהודה משום דהויא עבודת כוכבים של ישראל כדמסיק דאלו עבודת כוכבים של עובד כוכבים יש לה ביטול דהא ודאי עובד כוכבים שהניח עבודת כוכבים אע"פ שדעתו היה לחזור ולא בטלה יכולה להתבטל ע"י עובד כוכבים אחר ומה שפירש רש"י נמי בסמוך הרי היא כמלחמת יהושע שדימו העובדי כוכבים לחזור לא פירש כן אלא ליישב הלשון של הרי היא כמלחמת יהושע כי אותה אינו תלוי שדימו לחזור במה שלא נתבטלה לעולם אלא מפני שעבדום לדעת ישראל כדמסיק אלא בכך דומה כלומר דעתם לחזור כמו שהיו האמוריים דעתם לחזור ולהכי פריך למה לי למתלא במלחמת יהושע כיון שטעם מלחמת יהושע אינוי תלוי בדעתם לחזור אלא משום שעבדום לדעת ישראל ומסיק כדרב יהודה ואהא ודאי קאי עולמית כדפרישית לעיל:

דאי תנא לוה הוה אמינא מדלא זבנה לא בטלה משמע דאתיא כר' דאי לרבנן אפי' זבנה לא בטלה ועוד מדתלי טעמא בעתידין לחזור דאי לרבנן אפי' אינן עתידין לחזור לא עדיף ממכרה ומכאן יש להוכיח דהא דאמר לעיל משכנה דביטל לר' היינו כיון שנשתקעה דאי לא נשתקעה מודה ר' דלא בטיל כיון דדעתו לחזור:

ובא עובד כוכבים והשתחוה פי' לאותה לבינה עצמה שזקף הישראל אבל בא העובד כוכבים וזקף אחרת והשתחוה לה אינה נאסרת דדלמא לא ניחא ליה לישראל אלא באותה שזקף ודלא כפי' רבינו שמואל:

והולכים דרך אחרת והכומרים שעבדום לא עשאום עבודת כוכבים אלא לצורך המלכים וכשרואין שאין המלכים חוששין בהם גם הם מבטלים אותם:

אם עתידין לחזור הרי היא כמלחמת יהושע ואינה בטילה למה לי למיתנא כמלחמת יהושע. מילתא אגב אורחיה (נקט) קמ"ל כדרב דאמר ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא עובד כוכבים והשתחוה לה אסרה. מנא לן כבתחילה של ארץ ישראל דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש.

מכדי ארץ ישראל ירושה היא להן מאבותיהן ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

ואי משום אלהותיהן שהיו להן קודם שיתן אותה להם הקב"ה ירושה בביטול בעלמא סגי להו. אלא מאי טעמא נאסרו כולהי טעוותיהו.

מדפלחי ישראל לעגל גלו דעתיהו דניחא להו בעבודת כוכבים וכל עבודת כוכבים דעבדו שליחותיהו דישראל קא עבדי. ולפיכך אסרינהו רחמנא. הכא נמי ישראל שזקף לבינה גלי דעתיה דניחא ליה בעבודת כוכבים. ועובד כוכבים בא והשתחוה לה שליחותיה דישראל קא עבד.

ודחינן ודלמא בעגל בלחוד ניחא להו לישראל במידי אחרינא לא ניחא להו לא ס"ד דכתיב אלה אלהיך ישראל. מלמד שאיוו לאלוהות הרבה. אי הכי כל עבודת כוכבים דבהדי עגל ליתסרו שאר עבודת כוכבים לא ליתסרו. ופרקינן מאן מוכח כלומר מי מודיע איזהו מוקדם. ואיזהו מאחרי כן:

ירושלמי השתחויה אינה מותרת אלא על אבני בית המקדש רבי יונה רבע על סיטריה.

ר' אחא רבע על סיטריה ר' אבהו רבע כי אורחיה א"ר יוחנן לר' חייא בר אבא בבלאי ג' מילין סלקין מן גביכון מפשיטותא דתעניתא וערבתא דיומא שביעאה והדין מקצתא ואתיא כי הא דאמר לא התירו השתחויה אלא לתענית צבור בלבד ובלבד על הצד. וכל מי שאינו כשר כיהושע שאם יפול על פניו יאמר לו הקב"ה קום לך. אל יפול. ובלבד יחיד על הצבור:

מתני' עבודת כוכבים שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת פי' כגון שהניחוה ובטלוה בשעת מלחמה אסורה בית נמרוד כעבודת כוכבים שהניחוה עובדיה בשעת שלום ומותר. ואע"ג דכתיב ויפץ ה' אתם משם וכשעת מלחמה דמיא הנחתם. כיון דאי הוו בעו למהדר הוו הדרי כיון דלא הדרי בטולי בטלוה:

ואי משום דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו יש להקשות דילמא באשרות של אחר כן על ידי מעשה אסרום, ויש מי שתירץ דרב יהודה סבר לה כמאן דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום מעשה, שהרי נחלקו בפרק השוחט במסכת חולין (מ, ב) על רב הונא, רב נחמן ורב עמרם ור' יצחק לומר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והראב"ד ז"ל תירץ שכל דבר של רבים אין אדם אוסר אותו ואפילו במעשה, וראייתו מדאמרינן לקמן (עבודה זרה נט, א) גבי מים של רבים, לא צריכא דטפחינהו בידיה, ואפילו הכי אינם נאסרים. וכלים דאחז שנאסרו (נד, ב), משום דיחידו של עולם הם ולא של רבים. ולא מיחוור, דאם כן לא הוה ליה למימר והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דודאי דבר שאינו [שלו] נאסר במעשה, אלא הכין הוה ליה למימר: והא דבר של רבים אינו נאסר, וכדאמרינן מים של רבים אינם נאסרים. והרמב"ן נ"ר השיב עליו ואמר דאין לסברא זו הכרח, דאי משום הא דאמרינן לקמן ר' יוחנן אומר מים של רבים אינם נאסרים, זו אינה ראיה שלא יאסר דבר של רבים על ידי מעשה, דהתם אדרבא כי נקט מים של רבים רבותא נקט, דהא קא משמע לן דאפילו מים של רבים שהן הפקר לכל ויכול כל אחד לקחת מהם כמה שירצה אפילו הכי אינם נאסרים, לפי שעדיין לא זכה בהן ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו בלא מעשה לשם ע"ז. והא דאיתמר לא צריכא דטפחינהו בידיה, לאו למימרא שיהא זה מעשה (שיעשה) [שיאסר] בשבילו, לפי שלא לעבדן תלשן אלא בהשתחואה הוא עובדן, ותלישה זו משום תפישת ידי אדם נקט לה, לומר שאינם נקראין מחוברים, שעל ידי קושיא זו פריק הכי, דאקשינן אמאי והא מחוברין נינהו, ופרקינן לא צריכא דטפחינהו בידיה, ופירושו דטפחינהו בידיה בין הוא בין אחר מתחלה שלא לשם ע"ז, ומשום הכי כשהם של רבים אינם נאסרים, אבל כשהם דיחיד כלומר דנבעי בארעיה [נאסרין], דהכי מפרשינן לה לקמן (עבודה זרה נט, א) כיון דאית בהו תפיסת ידי אדם נאסרין, אבל עשה בו מעשה לשם ע"ז מנא לן דלא מתסרי. ותרץ הוא בפירוק קושייתו, דעקר קרא כי כתב דע"ז דישראל אין לה בטלה, דוקא בע"ז שעבדה ישראל, אבל ע"ז דגוי שבאת ליד ישראל יש לה בטלה מן התורה, אלא שאסרוה משום גזירה.

הא דאמרינן אבל הכא שביק האי בימוס ועביד בימוס אחרינא קשיא לי לפי מה שפירש רש"י ז"ל גבי מתניתין דשלש אבנים (מז, ב) דבימוס עצמו נעבד, דאם כן היינו ע"ז, ולמאן דאמר עובדין לשברים בימוס שנפגם אמאי מותר, ואמאי לא זילא ליה למשבקיה. ויש לומר שאין עובדין את הבימוס בפני עצמו אלא אגב הע"ז ובסרך הע"ז שמניחין עליה, ואפילו הכי נאסר מיד כע"ז ואינם כמשמשי ע"ז שאינם נאסרין עד שיעבדו, כיון שדעתו מיהת למיפלחיה אגב הע"ז דדעתיה לאנוחיה עליה, אבל כשהוא נפגם הותר, דלעולם אין עורכין ואין מניחין עליו אחר פגימתו, ולא זילא בהו למשבקיה, דהא לא פלחי ליה משום לתא דידיה אלא משום לתא דע"ז, דהיא עקר כוונתו בעבודתו. ומכל מקום עדיין יש לדקדק, דלקמן (עבודה זרה נד, א) גבי נסך לחמה בין קרניה פרכינן, האי בימוס בעלמא שויוה. ופירש רש"י ז"ל: האי בימוס בעלמא שויה ובעלי חיים לא מתסרי משום משמשי ע"ז, ולפי פירושו שכתב במתניתין דג' אבנים, בימוס לא משמשין הוי אלא נעבד הוא ונעבד מיקרי. ואיפשר לומר דלא כל הבימוסין נעבדין אלא בימוס שמניחין עליו גוף הע"ז, ומשום קלונה של ע"ז שמונחת עליו ומשום סרך שלה, אבל בימוס זה שאין הגוף הנעבד מונח עליו לעולם, אלא שעורכין לגדי או לחמה עליו, אין בימוס כזה נעבד אלא משמשין מיקרי, ולפי שאין מניחין לעולם על כתף הבהמה תדיר גוף הע"ז לא מצי לתרוצי כגון שנסך לע"ז שעל גבה בין קרניה, והוצרך לתרץ כגון שעובד גוף הבהמה בפני עצמה ונסך לה יין בין קרניה, ר"ת. ויש לדקדק בעובדא דעולא דיתיב על בימוסא פגימא היכי עביד הכי, ומנא ליה דבטליה דילמא אכתי לא ראו ליה בפגימתו דלבטלה, דבשלמא לדברי הראב"ד ז"ל שכתב דבימוס שנפגם שאמר שהוא מותר היינו בפגימת רובו, וכדמפרש בתוספתא (פ"ו ה"ב) בימוס שנפגם רובו מותר, הכא נמי איכא למימר דכיון שנפגם כל כך דודאי מיחזא חזו ומסתמא בטולי מבטלי ליה, דהכי קים להו לרבנן, אבל לדברי רש"י ז"ל ושאר המפרשים שפירשו דפגימת בימוס בכל שהו, ולישנא דפגימה נמי הכי משמע, דילמא אכתי לא דקו עליה ולא חזו ליה ואכתי באסוריה קאים. ויש לומר דמשום דחביבא עלייהו ע"ז, כל שעתא יהבי דעתייהו עליה ובודאי מיחזא חזו ליה ובטלו ליה, ויגיד (על) [עוד] מה שאין הע"ז מונחת על גביו כמו שהיתה, דלעולם לא היו מסירין הע"ז ממנו אלא אם כן הניחוהו והלכו להם אצל בימוס אחר. והכי משמע מדאמרינן גבי בימוסאות של מלכים, מפני שמעמידין אותם בשעה שהמלכים עוברין, כלומר אין בימוסאות נעבדין כיון שאין מעמידין אותם כל שעה, כן נראה לי.

מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואם תאמר ודילמא עבוד בהו מעשה יש אומרים דרב יאודה סבר כמאן דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו על ידי מעשה דפלוגתא היא בפרק השוחט דמסכת חולין והר״אבד ז״ל תירץ דאפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה הני מילי דבר של יחיד אבל דבר של רבים אינו נאסר והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן לקמן בפרקין מים של רבים אינם נאסרים ופרכינן הא דיחיד נאסרי׳ והא מחוברי׳ נינהו ואוקימנ׳ כגון דטפחינהו בידיה ווהא התם דעביד בהו מעשה ואפילו הכי דרבים אינם נאסרים וכלים דאחז שנאסרו על ידי מעשה כדלקמן דיחידו של עולם הם ולא של רבים ואין זה נכון דאם כן היכי נקט רבי יאודה האי לישנא סתם והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דמשמע כל שאינו שלו ואפילו דיחיד הכי הוה ליה למימר והא דבר של רבים אינו נאסר והראי׳ שהביא כבר דחא׳ ר׳ הר״מבן ז״ל דהתם כי סגי לן בדטפחינ׳ בידיה הני מילי לאפוקינהו מדין מחוברין דפרכינן מינה דהתם בתפיסת ידי אדם כל דהו סגי ואף על פי שהוא מעשה שאינו ניכר ואפילו נעשה שלא לשם עבודה זרה ועל ידי כל אדם דהא לא דמו להר אבל לענין האוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה לא שמענו אלא בשעושה לשם עבודה זרה כההיא דהשוחט בהמת חברו לעבודה זרה וגם שיהא מעשה ניכר בשנוי שאינו חוזר לבריתו דדמי כמאן דקני ליה בשנוי דומיא דגזלן מה שאין כן בטפיחי מיא ומאי דאמרינן התם דמים של רבים אינן נאסרין לא נצרכה אלא כשהם של הפקר דאף על גב דכל אדם יש לו זכות בהם והוי כשותף אינם נאסרין הא דיחיד שהם שלו או שהם דיחידים שותפין נאסרין כיון דאית ליה שותפו׳ בגווה כדאיתא בפרק השוחט והוא דטפחינהו בידיה כלומר בין הוא בין אחרים ואפילו שלא לשם עבודה זרה דלא להוו מחוברין ובעיקר קושיתנו תירץ הרב רבינו הגדול ז״ל דכולה קושיא דרב יאודה תליא במאי דקאמר בביטול בעלמא סגי להו והכא לישנא קלילא נקט והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והכא יש לנו לומר שלא עשו בהם מעשה ואי משום הנך דמעיקרא שהיו בהם קודם שהיתה ירושה לאבות וכן כל דכוותיהו שהיו אחר כן ועשו בהם מעשה אלא שדרך התלמוד להקשות מן הפשוטות סוף סוף בבטול בעלמא סגי להו וא״כ לכפינהו לגוים דלבטלינהו דגוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו כדפי׳ ר״שי ז״ל אבל אין לומר דכיון שהניחום ונתיאשו מהם בטלום מן הסתם ואף על גב דהוי בשעת מלחמה יודעין היו שלא יחזרו שם מעולם דליכא למימר הכי אלא בעבודה זרה תלושה שהניחוה עובדיה ולא רצו ליטלה עמהם ואם תאמר והיכי סגי להו בבטול להנהו מעיקרא כיון שזכו בהן ישראל קודם בטול ויש לומר דהא דאמרינן בפרק כל הצלמים דישראל שמצא עבודה זרה וזכה בה קודם ביטול שוב אין לה בטלה ההיא מדרבנן היא דמדאוריתא לו אמרו שאין לעבודה זרה של ישראל בטלה אלא בשעבדה על ידו או על יד שלוחו כן פירש רבינו בשם רבו הר״מבן ז״ל.

מתני׳ עבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת פירוש דליכא למימר בהא מימר אמר אי גוי משכח לה פלח לה ואי ישראל משכח לה איידי דדמיה יקרים וזבוני מזבין לה דהתם הוא גבי גנבה או מכירה שיוצאה ממנו בעל כרחו ולא במה שמניחו לדעתו דכיון דלא חייש למשקלה זילא ביה ומיאש אפילו מאסורה ומבטל לה.

גמרא בית נמרוד פירוש ונפקא מינה למה שהוא קיים מן המגדל ההוא אי נמי לכל דכותה שהניחום בעלים ויכלי למהדר ולא הדור.

ומלכים מניחין דרך זו והולכים בדרך אחרת פי׳ ר״שי ז״ל ומהלכין בדרך אחרת ואין חוששין להם הילכך לא חשיבי משמשי עבודה זרה עד כאן ויפה פירש דודאי לישנא דמתניתין וגמרא דעלה מונח דמיד מותרין ואפילו קודם שהניחו המלכים דרך זו והטעם משום מאי דפר״שי ז״ל דהוה ליה משמש עבוד׳ זרה עראי וכאותה ששנינו בפרק כל הצלמים גבי שלש אבנים הניח עליה עבודה זרה וסלקה הרי זו מותרת שאינה אלא תשמיש עראי ודיו שיאסר בעודה עליו מפני מראית העין וכמו שפירשנו שם בירושלמי.

בימוס שנפגם אסור פר״שי ז״ל שנפגם כל שהוא והכי דייק לישנא ולפי זה יש לפרש שהפגימה במקום שנראה לעין דאי לא דילמ׳ לא חזייה גוי דלבטלה אבל הר״אבד ז״ל פירש שנפגם רובו וכן אמרו בתוספתא בימוס שנפגם רובו מותר מזבח שנפגם רובו אסור עד שינתץ רובו פי׳ מזבח שנפגם רוב כל אבן ואבן אבל עדין עצומו של מזבח קיים אסור עד שינתץ רובו:

אבל הכא שקיל האי בימוס ומייתי אחרינא הקשה רבינו הר״שבא נר״ו לפירוש ר״שי ז״ל שכתב בפרק כל הצלמים גבי מתני׳ דשלש אבנים דבימוס עצמו נעבד מה לי בימוס מה לי עבודה זרה וגם לקמן דפר״שי ז״ל האי בימוס בעלמא שוייה פר״שי ובעלי חיים לא מתסרי משום משמשי עבודה זרה אלמא בימוס משמשין הוא. ותירץ דלא כל הבימוסין נעבדין וכל בימוס שהעבודה זרה מונח׳ עליו עובדין אותה אגב העבודה זרה לקלונה וסרך שלה אבל בימוס שאין גוף עבודה זרה מונח עליו אלא שעובדין לגג או לחמה ולמזלות אינו נעבד והרי הוא משמשין.

מה שכתבנו לדעתנו במכרה שלא בטלה ולשטת גדולי המחברים שכל שמכרה לגוי או לישראל שאינו צורף שלא בטלה דוקא בע"ז עצמה שאם מוכרה לגוי סובר הוא עובדה ואם מוכרה לישראל הואיל ודמיה יקרים אף הוא מוכרה לגוי אבל משמשי ע"ז כל שמכר בין לגוי בין לישראל בטלין וכן בנויי ע"ז שנודע הוא שאין דברים אלו נערכין כל כך אצל הלוקח או שמא אין בהם סימן להכר והוא שנאמר בתוספתא כלים המשתמשים בגופה אסורים שלא בגופה מותרין אף כלים המשתמשים בהם בגופה גנבום כומרים ומכרום מותרין והתבאר עוד שם שאף כלים שגופה לבוש בהם גנבום כמרים ומכרום מותרין וכן כתבוה גדולי המפרשים:

כבר ביארנו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בהשתחואה לבד ושאף מה שנעשה ע"י גוי מתבטל על ידו גם כן מעתה מפני מה נצטוו בשריפת האשרות בכבוש הארץ והלא כל הארץ וכל המחובר לה ירושה היתה לישראל מאברהם ואילך מכח מצות השם והרי היא אצלם כמוחזקת והיה לנו לומר שלא היה כח ביד גוים לאסרה ואם מפני אותן שנעבדו בימי אברהם ואין ברירה איזו קודמת ואיזו מתאחרת מ"מ יכריחום בבטולם ודיין בכך הא לא נאסרו אלא שמשעה שעבדו ישראל את העגל ואוו לאלוהות הרבה גלו בדעתם שדעתם נוחה בעבודות אלו וכל שהיו הגוים עושין בשלהם הואיל ודעתם נוחה בכך הרי הוא כמי שנעשים שלוחיהם ונעשה הכל ע"ז של ישראל וכבר בארנו בכיוצא בזה שישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ונמנע ולא השתחווה ובא גוי והשתחוה לה אסרה ונעשית ע"ז של ישראל ויראה מכאן לקצת מפרשים שאפילו זקף ישראל זו ובא גוי והשתחוה לאחרת שלו ר"ל של ישראל נאסרה ורבותי חולקים בה שמא תאמר והלא מעגל ואילך עשו תשובה ולא יאסרו את שמעגל ואילך מ"מ אין ברירה איזו שמזמן הקודם לעגל או שבאותו זמן ואיזו שמזמן המתאחר שמא תאמר והלא יש לאסרם מחשש שמא נטעום מתחלה לכך או גדעום ופסלום שאע"פ שאין אדם אוסר את של חברו על ידי מעשה מיהא נאסר ובטול אין כאן שמאותן שנטעו לכך מזמן אברהם ואילך אני אומר כן ונעשו ע"ז של ישראל אפשר שכל האשרות קדומות היו או שמא הם סוברים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בהנאה אף על ידי מעשה כמו שכתבנו בשני של חולין ומגדולי המפרשים פירשו שכל שהוא של רבים אינו נאסר ע"י אחר שאינו מהם אף במעשה שהרי אמרו למטה מים של רבים אין נאסרין ואע"ג דטפחינהו בידיה ויש חולקין בזו שאם כן היה לו לומר והא דבר של רבים הוא ולא שיאמר והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ועוד דהא דמים של רבים לטעם שאינו שלו הוא חוזר ורבותא אשמעינן דאפילו מים שכל אחד יכול ליקח מהם אין נאסרין בלא מעשה דכל שלא זכה בהם לאו שלו הם וטפחינהו בידיה לא מעשה האוסר הוא שהרי לא לעבוד נתכון בכך אלא בהשתחואתו אלא לומר שלא נקראו מחוברים אלא תלושים דהא אקושיא דהא מחוברים נינהו הוא דקא מתרץ לה דטפחינהו בידיה ומתוך כך אי לאו דשל רבים הם היו נאסרות ומ"מ אף אלו על ידי מעשה נאסרות וחזרה הקושיא מיהא תירצו מקצת גדולי הדורות שזה שאמרו ע"ז של ישראל אין לה בטלא מן התורה דוקא בשעבדה ישראל אבל לא עבדה ישראל אלא שבאה לו מיד הגוי יש לה בטלא מן התורה אלא שחכמים גזרו בה ולאותו זמן מיהא הותרו ולמטה יתבאר בע"ה:

המשנה הששית והכונה לבאר בה על איזה צד ע"ז בטלה מאליה [והוא שאמר] ע"ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת בשעת מלחמה אסורה בימוסיאות של מלכים הרי אלו מותרין מפני שמעמידין אותה בשעה שהמלכים עובדים אמר הר"ם פי' בימוס הוא אבן גדולה מציבין אותה להקריב עליה והוא מין מן המזבחות וכשמולך מלך מקים לו בימוס ואם הוסר ממלך או מת ומלך אחר יניח הבימוס הראשון ויעשה שני לעצמו ואז הוא מותר ליהנות מן הראשון וזה פירושו אמר מפני שמעמיד אותו בשעה שהמלכים עובדין כלו' שהסיבה שהבימוסות הרבה שבזמן שמעבירין אותו המלך בטל אותו הבימוס ויעשה אחר לעצמו המולך ואז כל הראשונים מותרין:

אמר המאירי ע"ז שהניחוה עובדיה והלכו להם בשעת שלום מותרת ובלבד שאין דעתם לחזור כמו שבארנו למעלה בשעת מלחמה אסורה מתוך ערבוב שלהם הניחוה ולא מחמת יאוש הדעת בימוסיאות של מלכים מותרין ר"ל בטלין מאליהם וענינם אבני גזית שאינן קבועות למושב ע"ז אלא שכומרים שבבתי עבודות זרות מתקינין ומזמינין אותם בדרך מקום מעבר בני אדם הסמוך לבית ע"ז שלהם על שם שכשיעבור שם המלך יעמידום ויושיבו שם ע"ז שלהם ויראה המלך וישתחוה לה וזה שאמר מפני שמעמידין אותה וכו' פירוש מפני שאינה קבועה לכך אלא שצריכין להעמידה בשעה זו ושאלו בגמרא אי טעם הוא להבטל שהרי מ"מ קבועה היא לאותה שעה ופרשוה מפני שהמלך אינו מקפיד לילך דרך שם בסבתה עד שלפעמים מניח דרך זו והולך בדרך אחרת ואחר שכן אינו נקרא בימוס הקבוע לע"ז ומ"מ בימוס הקבוע למושב ע"ז או לכל השנה או לפרקים ידועים אסור:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מה שבארנו שע"ז שהניחוה בשעת מלחמה לא בטלה יראה מסוגיא זו שאם שקטה המלחמה ולא חזרו עליה לזמן שהיא בטלה אחר שהיו יכולים לחזור לה ולא חזרו:

בימוס של ע"ז שנפגם בטל ומותר ולשון פגימה משמע בכל דהו ושמא תאמר ושמא לא ראו הפגימה ואיך נתבטלה אחר שלא ראוה ולא נתיאשו ממנו יש לומר שמתוך חבתם בע"ז נותנין לב עליה ומעיינים בבימוס שלה או שמא לפגם שהוא במקום הנראה לעין אבל מזבח שמקריבין עליו לע"ז שנפגם אסור עד שיותץ רובו והיאך מכירין בין בימוס למזבח בימוס אבן אחת מזבח של אבנים הרבה בתוספתא פי' שאף בימוס שנפגם אסור אא"כ נפגם רובו ואין להניח תלמוד ערוך שבידינו מפני התוספתא ועוד שהרי לשון פגימה בכל שהוא משמע ולדעת התוספתא מיהא יש לשאול א"כ מה בין בימוס למזבח ואפשר שהבימוס מכיון שנפגם רובו אפילו עומד במקומו ולא נהרס מצבו מותר והמזבח נפגמו רוב אבניו במקומן אסור עד שינתץ רובו ר"ל רוב בנינו והוא הדין לבית שבנאו להעמיד שם ע"ז שאם נפל רובו בטל וכן פסקו גדולי המפרשים ומ"מ באלו הוא שאין בטלין מאליהן אבל ע"ז עצמה כגון בית או אבן שבנאו או חצבו להשתחוות פי' גדולי המפרשים שבפגימת משהו מותר מכיון שראה כך נתיאש הימנה וכן מה שהצרכנו נפילת רוב בבית ובימוס ומזבח דוקא בשנפגם מאליו אבל אם עשה הוא בידיו בפגימת משהו בטל ואני תמה במה שכתבו שבפגימת משהו מותר והלא ע"ז שנשתברה מאליה אסורה ואפשר שדבריהם בשלא נודע שמן הסתם גוי בטלה או שמא לא אמרוה אלא לדעת האומר אין עובדין לשברים אף בנודע שנשתברה מאליה וא"כ לענין פסק אין לה מקום לשטתנו:

בפרש"י בד"ה הכי קאמר כו' נאסרו עבודות כוכבים שלהם כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דאי תנא לוה כו' דאי לרבנן אפילו זבנה לא בטלה כו' עכ"ל ולמ"ד לעיל דבצורף עובד כוכבים דוקא פליגי וכדמסיק לעיל אתיא שפיר כרבנן דהכא בלוה מישראל איירי ואי הוה זבנה ליה מודו רבנן דבטלה וכן נראה ממה שדקדק רש"י לפרש לוה עליה עובד כוכבים אפילו מצורף ישראל ודו"ק: