בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת עבודה זרה דף מ״ז עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת עבודה זרה דף מ״ז עמוד א׳

    מסכת עבודה זרה דף מ״ז עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־381 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין דהיא וולדה נרבעו. וגבי נעבד נמי היא וולדה נעבדו ואסורים ואע"ג דחזר ונשתנה אין שינוי בנעבד להוציאו מאיסורו:

    ואיכא דאמרי רב זוטרא גופיה לאיסורא הוה פשט וה"ק ואתמר עלה אמר רבא אמר רב נחמן כו':

    וה"נ כעיברו ולבסוף נרבעו נינהו ואסירי לד"ה דאין שינוי בנעבד: ומהדר ליה תלמודא הכי השתא:

    התם לא אישתני דמעיקרא במעי אמו היה קרוי בהמה והשתא קרוי בהמה:

    דשא הוא דאחיזא באפה דלתי הרחם היו סגורין בפניו:

    לולבו מהו למצוה את"ל יש נעבד במחובר אצל גבוה הכא לענין מצות לולב מאי:

    אשירה שנאסרה אף להדיוט וביטלה כדאמרינן במתני' נוטל מה שהחליף וקמיבעיא ליה אם ראויה שוב למצוה אם לאו:

    יש דחוי אצל מצות מי הוי שייכא תורת דחוי במצות דנימא הואיל ונדחה בעודו אשירה ידחה עולמית:

    ועוד 26 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Avodah Zarah 47a · Sefaria

    תוספות

    הכא מעיקרא חטים והשתא סולת תימה הכא משמע דיותר יש להתיר חטים ועשאן סולת יותר מוולד ובמרובה (ב"ק דף סו. ושם ד"ה הם) משמע אפכא דב"ש מוקמי גם לרבות שינוייהם ומתירין ולדותיהם וי"ל דהתם גבי אתנן טעמא דב"ש משום דלא ניחא ליה בנפחיה ולא עשה הולד אתנן אבל עבודת כוכבים ניחא ליה בנפחיה והכי אמר רבא פ' כל האסורין (תמורה דף ל: ושם ד"ה דניחא) ולד מוקצה ונעבד אסור דניחא ליה בנפחיה:

    ואליבא דרבי יוסי בר יהודה לא תיבעי לך הוה מצי למיבעי באילן העומד מאליו ואליבא דכ"ע או בשנטעו גרעין לפי מה שפירש אלא ניחא ליה למיבעי אליבא דרבנן אי נמי באילנות דשכיחי א"נ באילן שנטעו ולבסוף עבדו נמי הוה מצי למיבעי אליבא דר' יוסי בר יהודה בעיקר אילן אם נאסר מה שהיה שם קודם שעבדו כדאמרינן לעיל איזהו דבר שפירותיו אסורים ועיקרו מותר הוי אומר אילן שנטעו ולבסוף עבדו:

    מי מאיס או לא ר"ל אית ליה שפיר דרבא (סוכה לא:) דלולב של עבודת כוכבים לא יטול ואם נטל יצא דהתם מיירי קודם ביטול ובדיעבד יצא דמצות לא ליהנות נתנו אבל הכא מיירי אחר ביטול ובעי מי מאיס לכתחלה או לא:

    אשירה שבטלה קא מיבעיא ליה יש דחוי או אין דחוי כדאמרינן (בסוכה דף לג.) גבי נקטם ראשו (דלולב) ועלתה בו תמרה מערב יום טוב כשר ובעלתה בו תמרה ביו"ט מבעיא ליה התם ופשיט כי הכא מכסהו הרוח וכו' ומסיק תיקו תימה תפשוט דאין דחוי מההיא דהתם (דף לב:) היו (ענפיו) מרובין מעליו פסול ואין ממעטין ביו"ט ואם מיעטן כשר ומוקי לה (שם לג:) ואפי' אשחור מעיו"ט דהשתא הוי דחוי מעיקרו כי הכא וכי היכי דעלתה בו תמרה ביו"ט ואפ"ה אם מיעטן כשר אלמא אין דחוי וי"ל דתמרה אין בידו להעלות תמרה וכן ביטול אשירה אין בידו דע"י עובד כוכבים צריך לבטלה ולא דמי להדס דבידו למעט:

    היינו בעיא דרשב"ל נקט רשב"ל משום דלמצוה היא כמו בציצית דהא בכלל בעיא דרמי בר חמא היא שהרי נשתנה ע"י טוייה:

    קרניה מהו לחצוצרות תימה דהא תניא פרק הקומץ רבה (מנחות דף כח.) חצוצרות היתה באה מן העשת של כסף עשאה של שאר מיני מתכות פסולה וכל שכן של קרן דבשלמא ההיא דקינים (פ"ג מ"ו) דתנן כשהוא מת קולו ז' [שתי] קרניו [שתי] חצוצרות [כו'] י"ל שהוא שופר של (קדוש) השנה כדאיתא פ' במה מדליקין (שבת דף לו.) חצוצרות שיפורא אבל הכא במכשירי קרבן קא מיירי דכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וי"ל דההיא דמנחות מיירי בחצוצרות שתוקעין הכהנים והכא בחצוצרות של לוים שהם משוררים על הקרבן וכמה כלי שיר היו שם כנורות ונבלים ומצלתים תדע דקאמר בסמוך עיקר שירה בפה ושיר לא מעכבא ואיך זה יכול להיות והכתיב ותקעתם בחצוצרות אלא ש"מ כדפי' דתקיעה דקרא לכהנים ורבי' יהודה מפרש דההיא דמנחות בשל משה דוקא קאמר וראיה דבתוספתא מצינו היו מחצצרין וחצוצרות של זהב בידיהם [ועי' תוס' זבחים סח. ד"ה כשהוא]:

    לא צריכא דקנבעי מארעא ר"ל ואינם יוצאים חוץ לשדיהם דאילו היו יוצאים חוץ לשדיהם הא תנן (ב"ק דף פא.) מעין שיצא בתחלה בני העיר מסתפקין ממנו ואם כן הוו מים של רבים ואינם נאסרים:

    Tosafot on Avodah Zarah 47a · Sefaria

    רבנו חננאל

    ודחינן הכי השתא בהמה לא נשתנית היא היא בעצמה שהיתה במעי אמה כשנרבעה. הכא השתחויה לחטים ונשתנו ונעשו קמח ולא אפשיטא בהדיא:

    בעי ריש לקיש המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה ומבעיא ליה באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דרבנן דשרו להדיוט. מאי מצוה כי לגבוה דמי ופסול אי לא.

    כי אתא רב דימי אמר אשרה שבטלה קא מיבעי ליה והכי קא מיבעי ליה אין דחוי אצל מצות וכיון שבטלה כשר הוא אי לא.

    ואמרינן ותפשוט ליה מדתנן כיסהו ונתגלה פטור מלכסות כיסתו הרוח חייב לכסות ואמר רבי יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה כו'. ואסקא רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות וחייב לכסות.

    ואמרינן דרב פפא גופה קא מיבעיא ליה הא איכא למימר דמשום דעבדינן לחומרא מצרכינן ליה לכסויי או דלמא הא דרב פפא לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא אין דיחוי אצל מצות סבירא ליה או דלמא מספקא ליה ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרי' ועלתה בתיקו:

    בעי רב פפא המשתחוה לבהמה צמרה מהו לתכלת אמרינן תכלת דמאי אי תכלת של בגדי כהנים מוקדשין נינהו היינו בעיא דרמי בר חמא. אי תכלת דציצית דמצוה [היא] היינו בעיא דריש לקיש. ותרוייהו לא אפשטן. ואמר' ודאי הכי הוא מיהו אית לה למיבעי תרתי תלת מילי עלה קרניה של בהמה זו מהו לחצוצרות שוקיה מהו לחלילין. בני מעיה מהו לכינורות. אליבא דמאן דאמר עיקר שירה בכלי ושירה מעכבת את הקרבן כו' ועלתה בתיקו: וחלוקת מי שאומר עיקר שירה בכלי ומי שאומר עיקר שירה בפה וכלים לבסומי קלא עבידי [היא] בערכין סוף פרק שני:

    בעי רב המשתחוה למעיין מימיו מהו לנסכין מאי קא מיבעיא ליה אילימא אי למיא קא סגיד ואסירי או לבבואה דידיה סגיד ומיא שרי. אי הכי הכי תבעי ליה מים בספל אם הם אסורים להדיוט שיש לאדם בהם תפיסת יד. ואמרינן לעולם פשיטא ליה דלמיא קא סגיד והכי קא מיבעיא ליה למיא דקמיה קא סגיד וקמאי קמאי הא אזלי להו או דלמא לדברותא דנהרא. לעיקר הנהר קא סגיד. וכולהו מיא דנהרא אסירי.

    ומתמהינן ומי מתסרי מי נהר והאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק מים של רבים אינן נאסרין ופשטינן ודאי מים של רבים אינן נאסרים כי קא מיבעיא ליה מים הנובעים מארצו ולא אפשיטא:

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 47a · Sefaria

    רשב"א

    בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה הראב"ד ז"ל כתב: דכי קא מיבעיא ליה מי מאיס כלגבוה ולא נפיק ביה לכתחלה או לא, אבל בדיעבד אם נטלו ויצא בו לא קא מיבעיא ליה דודאי יצא, כדאמר רב (סוכה לב, ב), לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל כשר, ואפילו קודם ביטול נמי יצא בו, דמצוות לאו ליהנות ניתנו. והרמב"ן ז"ל כתב: דכיון דמיבעיא ליה אי הויא כלגבוה או לא, שמעינן מינה ודאי דאפילו בדיעבד בעי, דלגבוה לעולם אסור כאתנן זונה, דמחובר דאסיר לגבוה מאתנן זונה גמיר לה בגמרא (מו, ב), ודריש לקיש פליגא אההיא דרבא דלולב של ע"ז, וללישנא דרב דימי נמי לית ליה דרבא, דמדקרי ליה דחוי, אלמא קודם שביטל אם נטל לא יצא. ורבנו אלפסי ז"ל לא כתבה ההיא דריש לקיש ולא לההיא דרבא דמסכת סוכה,

    וכתב הרשב"א ז"ל, אפשר שסמך על ההיא דרב יהודה שכתב במסכת ראש השנה (ז, א בדפי הרי"ף) דאמר (ר"ה כח, א) בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא, דאלמא דלענין מצוה לאו כלגבוה דמיא, וליכא למימר דשאני שופר דבקולו הוא יוצא, שהרי אי הוה מדמינן ליה כלגבוה אפילו קול היה נאסר, וכדאמרינן לקמן בגמרא גבי המשתחוה לבהמה, קרניה מהו לחצוצרות, שוקיה מה הן לחלילין, בני מעיה מה הן לכנורות, אליבא דמאן דאמר עיקר שירה בכלי, ושירה מעכבת את הקרבן, לא תבעי לך דודאי אסירי וכן כתב הרמב"ן ז"ל ומסתברא לן דהלכתא כרבא וכרב יהודה, דמר אמר בשופר ומר אמר בלולב, וריש לקיש לגבייהו יחידאה הוא, ורב דימי נמי לא תני ליה לדריש לקיש הכי, ועוד דריש לקיש נמי לא מפשט פשיטא ליה אלא עלתה ליה בספק, ואינהו דפשיטא להו כותייהו עבדינן, עכ"ל. והרא"ש ז"ל כתב דריש לקיש אית ליה דרבא, אלא דרבא איירי באשרה האסורה להדיוט ויצא משום מצוות לאו ליהנות ניתנו, והכא איירי ריש לקיש באשרה המותרת להדיוט שהרי בטלה, או משום מחובר שאינו נאסר להדיוט לרבנן (מה, ב) דהלכתא כותייהו באילן שנטעו ולבסוף עבדו דכתיב (דברים יב, ב) אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, ומהא נפקא דמחובר לא מיתסר להדיוט, ומיהו לגבוה אסור מקל וחומר דאתנן דאסור לגבוה (דמה, ב) דכתיב קרא (דברים כג, יט) לא תביא אתנן וגו' לא שנא תלוש ולא שנא מחובר, והואיל ואסור לגבוה בעי ריש לקיש מי מאיס לכתחלה למצוה כלגבוה או לא (נמוקי יוסף).

    Rashba on Avodah Zarah 47a · Sefaria

    ריטב"א

    המשתחוה לדקל כו׳ עד לענין מצוה מי מאיס כלגבוה או לא פי׳ הר״אבד ז״ל דלכתחילה הוא דמבעיא לן דאילו בדיעבד פשיטא דשרי דאפי׳ במידי דאסיר להדיוט וקיימ׳ לן שאם הוא עבוד׳ זרה של גוי שיש לה בטלה קיימא לן דיצא בדיעבד דאמר רבא לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל יצא מצות לא ליהנות ניתנו וההיא אפילו קודם בטול הוא כדמוכ׳ לישנא וכדאיתא התם בהדיא וכל שכן דלרב דמי דבעי לן באשרה שבטלה דלא מבעיא ליה אלא לכתחילה ואין זה נכון חדא דלישנא דאמרינן מי מאיס כלגבוה משמע אפילו בדיעבד דומיא דגבוה ועוד כיון דבדיעבד יצא בו היכי חשיב ליה רב דימי דחוי אבל הנכון דהכא אפילו בדיעבד איבעיא להו ופליגא ההיא דרבא וסוגיא דהתם ומיהו אנן כרבא קיימא לן ואפילו בלולב נעבד האסור להדיוט אם אשרה דגוי הוא דלא מכתת שעוריה לכתחילה לא יטול קודם ביטול ואם נטל יצא מצות לאו להנות ניתנו ואם לאחר ביטול יטול אפילו לכתחילה ולא חשיב דחוי כיון דקודם ביטול יוצא בו בדיעבד ומיהו אם הוא מאשרה דישראל או מתקרובת עבודה זרה של גוי כיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שעורה אף בדיעבד לא יצא וכן אמרו לגבי שופר גם כן אמר רב יאודה שופר של עבודה זרה לא יתקע ואם תקע יצא מצות לאו ליהנות ניתנו ופליגא נמי האי וליכא למימר דשאני התם דבקולו הוא יוצא דהא לקמן גבי קרניה מה הן לחצוצרות לא אמרינן האי טעמא כלל וזהו שיטת הגאונים ז״ל ושיטת התוספות ואדונינו הר״מבן ז״ל.

    יש דחוי אצל מצות פי׳ וכיון דנדחה ונאסר קודם ביטול נדחה גם לאחר ביטול או אין דיחוי ומיירי כשבטלה אחר שנכנס החג שחל עליו שם מצוה דאי בטלה קודם החג לא חשיב דחוי ובתוספו׳ הביאו ראיה לזה מדאמרינן התם נקטם ראשו פסול ואם עלתה בו תמרה כשר ואיבעיא לן נקטם ראשו מערב יום טוב ועלת׳ בו תמרה ביום טוב מהו יש דחוי אצל מצות או אין דחוי ולא איפשיטא לן לא התם ולא הכא וק״ל דהא אמרי׳ התם היו ענביו מרובין מעליו פסול ואם מעטן כשר ואין ממעטין ביום טוב רבי שמעון אומר ממעטין ואמרינן התם דאם מעטן ביום טוב כשר ולא אמרינן יש דחוי ויש לומר דשאני התם שהוא דבר שבידו לתקן מה שאין כן בעליית תמרה שהוא בידי שמים וביטול ע״ז גם כן אינו בידו דאין ישראל מבטל ע״ז.

    תכלת דמאי אילמא תכלת דכהנים היינו בעיא דרמי בר חמא אם מכשירי קרבן כקרבן ואם יש שנוי בנעבד המותר להדיוט ואסור לגבוה וכן פר״שי ז״ל.

    אי תכלת ציצית היינו בעיא דריש לקיש פירוש אי מאיס למצוה כלגבוה והוא הדין דבעי חדא בעיא דרמי בר חמא בענין שינוי ולישנא קלילא נקט.

    קרניה מה הן לחצוצרות איכא למידק אפילו קרנים דהיתרא היאך כשרים לחצוצרות והא אמרינן בפרק הקומץ חצוצרות היתה באה מן העשת של כסף עשאה מן הגרוטאות כשרה משאר מיני מתכו׳ פסולה.

    ויש שתירצו דלשופר קרי חצוצרות כדאמרינן התם דאשתני שמייהו ואינו נכון והנכון דהתם בחצוצרות של פרקים שמצות היום בחצוצרות והכא בשאר ימים שאין מצות היום בחצוצרות אלא שהיו מזמרים שם בחצוצרות ושאר מיני נבלים לבסם הקול.

    לא צריכה דנבעיה מארעיה פי׳ בתוספות דנבעיה מארעיה ונפלי בארעיה ולא נפקי מרשותיה דאי לא אכתי הוו להו דרבים כדאמרינן בפרק מרובה מעין שיצא בתחילה בני העיר מסתפקים ממנו בעל כרחו וכיון שכן מעין של רבים נקרא שאינו נאסר ואף על גב דאית ליה שותפותא בגויה ומכאן נראה לי דהא דתנן לקמן מים במים במשהו דוקא שנתערבו בתלושין אבל מחוברין אינם נאסרים דאי לא אף על גב דלקמיה בלחוד סגיד הא מיתסרי אידך משום תערובת ואדם אוסר אפילו דבר של אחרים על ידי תערובת אלא ודאי כדאמרן וכן הודה לי רבינו ז״ל על ידי מעשה שזרק הכומר מים המאררים לבאר של ישראל.

    מתני׳ מי שהיה ביתו סמיך לעבודה זרה פירוש שסמך ברשות והיתר כגון שבנה בחורבה או שהבית שבצדו לא היה עבודה זרה באותה שעה אלא אחר כן וכן פירש בירושלמי ואשמועינן שאם נפל כשהיה עבודה זרה אסור לבנותו ולא אמרינן לקבעיה והדריה וכל שכן שאסור לבנותו לכתחי׳ לרבותא נקטה בנפל כנ״ל כונס לתוך שלו ארבע אמות אומר היה מורי הר״אה ז״ל דארבע אמות לאו דוקא דהא סתם בית ארבע אמות ואם כן מאי כונס לתוך ביתו אלא הכל כפי מה שהוא ואם ביתו גדול מצוה היא להרחיק ארבע אמות.

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Ritva on Avodah Zarah 47a · Sefaria

    מאירי

    כבר התבאר לנו בסדר מועד במקומו על לולב של ע"ז שבדיעבד יצא בע"ז של גוי אפילו קודם בטול שהמצות לאו ליהנות ניתנו כמו שהתבאר שם בלולב ואתרוג ובשופר ולא נפסלו בדיעבד אלא בע"ז של ישראל שאין לה בטלה ולשריפה עומדת ואין לה שיעור והוא שאמרו באשרה דמשה דכתותי מכתת שיעורה מעתה כל שנאסר להדיוט משום ע"ז בדיעבד לקיום מצוה יצא אם היה ע"ז של גוי ולכתחלה אסור מעתה המשתחווה לדקל אם נטעו מתחלה לכך אם של ישראל הוא לא יצא ואם של גוי כל לגבוה פסול לעולם אף לאחר בטול אבל להדיוט אע"פ שלכתחלה נאסר לו למצוה יצא בדיעבד וכן בנטעו ולבסוף עבדו ובגדוליו הא לכתחלה אסור לא סוף דבר ליאסר לכתחלה למצוה בזמן שאסור להדיוט אלא אף בזמן שמותר להדיוט כגון משתחוה לדקל שלא נטעו מתחלה לע"ז ושהיה הלולב שם בשעת עבודה שאין בו שום איסור להדיוט לא יטול לולב לכתחלה מאחר שהוא מאוס לקרבן ולמכשיריו אף בדיעבד אף למצוה מאוס מיהא לכתחלה וכן הדין באשרה שנתבטלה אע"פ שהותרה להדיוט לגמרי ואע"פ שבכסוי הדם אמרו כסהו ונתגלה פטור מלכסות וכן אם כסתו הרוח אלא שאם כסתו הרוח וחזר ונתגלה חייב לכסות שאע"פ שנדחית מצות כיסוי בעוד שהכסוי לשם אין דחוי אצל מצות וחזר חיובו למקומו אחר שלא נתכסה בידי אדם מ"מ דוקא לחומרא אבל כל שלקולא יש דיחוי ולהחמיר ואשרה שנתבטלה אסור לכתחלה שהרי אף במחובר שלא היה בו דין ע"ז להדיוט דנין כן ומ"מ למכשירי קרבן וכל שלגבוה אף לאחר בטול פסול אף בדיעבד והוא שהתבאר במקום אחר שאשרה אין מביאין ממנה גזירין לעבדה ויש פוסקין שאין דיחוי אף לקולא וכל שנתבטלה על ידי גוי הלך מיאוסה ומותר לצאת בה להדיוט לכתחלה אלא שלקרבן פסול ואין נראה לי ומ"מ לשטתם הם מפרשים אשרה שנתבטלה מבעיא ליה דאלו במחובר דבעיא דריש לקיש היא פשיטא ליה דמותר לכתחלה:

    יש שואלין בלולב של גוי הנאסר להדיוט היאך יוצא בו אף בדיעבד והלא משהגביהו קנאו והרי הוא ע"ז ביד ישראל פירשוה גדולי המפרשים בשאין גוף הלולב ע"ז אלא ממשמשיה ואע"פ שזכה ישראל בלולב הואיל ועיקר ע"ז ביד גוי יש בטילה וכן אתה יכול לפרשה בשלא הגביהו לזכות בו אלא לצאת בו או שבתנו לו הגוי על מנת להחזיר:

    במסכת יבמות ק"ג ב' התבאר שסנדל של ע"ז לא החלוץ ואם חלצה כשרה פירוש שהרי יש לה בטול של תקרובת ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה פסולה שהתקרובת אין לה בטול כמו שיתבאר ושמא תאמר והלא אין קרוי תקרובת אלא בכעין פנים פי' בה בשקצעוה מתחלה לכך שהוא כעין זביחה כמו שביארנו למעלה:

    בגדי כהונה אף הם מכשירי קרבן הם לפיכך המשתחוה לבהמה צמרה פסול לבגדי כהונה ואין צבעה נקרא שנוי כדי להתירה שאין זה נקרא שנוי גמור לענין זה כמחטים לקמח וכן קרניה פסולים לחצוצרות ושוקיה לחלילין ובני מעיה לכנורות ושלשתן נאמרו לשיר של קרבן שהיו מנגנים בנבלים וחלילין וכנורות וחצוצרות וצלצל ואע"פ שעיקר שירה המעכבת את הקרבן בפה היא ואין אלו באים אלא לבשם כמו שהתבאר במקומו ולא היו לנו לכללם בכלל מכשירי קרבן אעפ"כ אסור ותכלת ציצית לא יעשה מצמרה לכתחלה ובדיעבד מיהא יצא כמו שביארנו למעלה:

    המשתחוה למים שבספל אסורים שלמים הוא משתחוה ולא לבבואה שלו וכן אם תפש מהם בידו והשתחוה ואפילו היו של רבים ותלשם או שתפש מהם בידו נאסרו להדיוט שהרי זכה בהם משנתלשו וכן אם השתחוה לנהר או למעין אם של רבים הם אע"פ שיש לו חלק בהם לא נאסרו אף לגבוה ואם נובעים מתוך שלו נפסלו לנסכים ואין אומרים אותם שהשתחוה להם כבר הלכו להם ואחרות הם שבאו שסתם הדברים לפי הלוך הנהר הם משתחוים הא של רבים מיהא אע"פ שבבעל חיים נאסר אף שאינו שלו לגבוה בזו מיהא מועיל בו זה שהמים הולכים וניגרים שלא ליאסר אלו הבאים אפילו לגבוה הא להדיוט מותרות מפני שהם מחובר:

    נתברר לנו שלבבואה שלו השתחוה אף שבכלי הותרו שלא השתחוה למים אלא לצורת דמות שלו:

    יש מי ששואל בסוגיא זו על מה שנאמר בענין קרניה לחצוצרות ופרשנוה בחצוצרות של קרבן ובפסול גמור אף בדיעבד כשאר כלי הנגון שהתבאר במקומו שהיו מנגנים בשני נבלים ושני חלילים ובתשע כנורות ובשתי חצוצרות ובצלצל אחד ואין פוחתין משיעור זה ומוסיפין בהם כשיעור מפורש במקומו ומעתה שאלו והלא חצוצרות משל כסף היו ובשאר מיני מתכות פסולה כמו שהתבאר בפרק הקומץ רבה וכן שאותן חצוצרות לא לבסם את הקול היו באות אלא חובת עצמן שהרי בין פרק לפרק היו תוקעין בהם ומה שאלה להם בקרנים ומתוך כך פירשו חכמי הצרפתים שבחצוצרות של ראש השנה נאמרה ולכתחלה כשאר המצות על דרך שאלת לולב ותכלת של ציצית ושמא תאמר א"כ בעייא דריש לקיש והיאך אמר תלת מילי אית לי למבעי תדע שבתוספות אין גורסין בכאן משום דאית לי למבעי תלת מילי עלה אלא משום דאית לי למבעי מילי אחרנייתא עלה וי"מ אותה בשל קרבן וחצוצרות פירושן שופרות וכמו שאמרו אשתני שמיהו מחצוצרתא לשיפורא והענין שאע"פ שהוזכרו כלי הנגון שכתבנו רשאים היו להוסיף עליהם אף במינין אחרים והיו באים שם שופרות לבסם את הקול וכן י"מ חצוצרות ממש ולא אותם שבין פרק לפרק אלא אחרות שהיו באות בשעות הזמר עם שאר כלי הנגון ואותן החצוצרות היו כשרות מכל דבר:

    המשנה השביעית והכונה לבאר בה על איזה צד אסור לבנות סמוך לע"ז וטומאת הע"ז היאך הוא דינה ואמר על זה מי שהיה ביתו סמוך לע"ז ונפל אסור לבנותו כיצד יעשה כונס לתוך שלו ארבע אמות ובונה היה שלו ושל ע"ז נדון מחצה על מחצה אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ שנא' שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא ר' עקיבא אומ' כנדה שנא' תזרם כמו דוה צא תאמר מה נדה מטמאה במשא אף ע"ז מטמאה במשא אמר הר"ם אע"פ שהוא כונס לתוך שלו אסור להניח אותו מקום הפנוי לע"ז לפי שהיה מהנה אותה אבל ממלא אותו בדברים מאוסים ויתן שם קוצים וכיוצא בהם ודע שטומאת ע"ז דרבנן ולפיכך הם מקילים בה מכל צד ואומ' שהוא נדמה כשרץ לטמא במגע לא במשא כשרץ ונדמה למת שאינה מטמאה אלא בכזית לא בפחות מזה ואין הלכה כר' עקיבא ואפילו בע"ז עצמה וכל שכן משמשיה:

    ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Avodah Zarah 47a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה עיקר שירה כו' בפ' החליל הס"ד ואחר כך מ"ה אפילו הכי כו' ובד"ה מי שהיה כו' והבית עצמו נעבד עכ"ל כצ"ל:

    תוס' בד"ה מי מאיס כו' אבל הכא מיירי אחר ביטול כו' עכ"ל לאו דוקא אחר ביטול אלא דהוה כמו אחר ביטול דהא לרבנן שרי בנטעו ולסוף עבדו בלא ביטול ואפשר דנקטו האי לישנא אחר ביטול משום דרב דימי דמוקי לה באשרה אסורה? וביטלה וק"ל:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 47a · Sefaria

    מהר"ם

    גמרא לא צריכא דקא נבעי מארעא נ"ל דיש לגרוס מארעיה ר"ל מקרקע שלו ואין לרבים חלק בו וכגון שאינו יוצא חוץ לשדה שלו כמו שפירשו התוס' ודו"ק:

    תוס' ד"ה ואליבא דרבי יוסי בר' יהודה וכו' א"נ באילן שנטעו ולבסוף עבדו נמי הוי מצינו למבעיא וכו'. נ"ל להגיה דהא נמי באילן שנטעו ולבסוף עבדו נמי הוי מצי למבעיא וכו' ובא להוכיח דע"כ צריך אתה לומר דניחא ליה למבעי אליבא דרבנן או באילנות דשכיחי משום דהא נמי בנטעו ולבסוף עבדו גופיה הוה מצי למבעי אליביה דרבי יוסי בר' יהודה אלא ודאי ניחא למבעי אליבא דרבנן או באילנות דשכיחי:

    ד"ה מי מאיס או לא וכו' אבל הכא מיירי אחר ביטול וכו' נראה דבלישנא קמא לא הוי צריך לאוקמי הך דהכא בלאחר ביטול דהא בלא"ה ל"ק מידי דמצי לתרץ דהכא איירי באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דרבנן דשרי להדיוט ומשום הכי קא מיבעיא ליה והתם איירי באילן שנטעו מתחלה לכך ולכך לכתחלה לא יטול וכ"ת פשיטא דלכתחלה לא יטול ה"א כיון דמצות לאו ליהנות נתנו מותר ליטול אפילו לכתחלה ועוד דאתי לאשמועינן דאפ"ה בדיעבד יצא ועוד דלישנא דגמרא בלישנא דאבעי' לא יתיישב שפיר אי איירי הכא בלאחר ביטול דקאמר באילן שנטעו מתחלה לא תיבעי לך דאפילו להדיוט נמי אסור וכו' ואי איירי בלאחר ביטול הא שרי להדיוט ודוחק לומר דר"ל דכיון דקודם ביטול אסור אפילו להדיוט ולכך גם לאחר ביטולו לא תיבעי לך דפשיטא דאסירי למצוה אלא נראה משום לישנא דכי אתא רב דימי דמיבעיא ליה באילן שנטעו מתחלה לכך ולאחר ביטול ומיבעיא ליה אי יש דיחוי למצוה ועל זה קאמרו התוס' דהכא איירי לאחר ביטול כך היה נראה בעיני לפרש דעת התוס' אלא שסיום דבריהם לא משמע הכי דכתבו אלא הכא מיירי לאחר ביטול ובעי מי מאיס לכתחלה או לא משמע מדבריהם דאלישנא קמא דר"ל אתו לפרושי על כן על כרחינו צריכים לפרש כמו שכתבתי מתחלה ולפרש בדוחק דהכא אפי' בלישנא קמא מיירי בלאחר ביטול ואפ"ה באילן דאסור להדיוט קודם ביטול אף לאחר ביטול לא תיבעי לך דאסור למצוה משום דמאיס אלא באילן שמותר להדיוט אף קודם ביטול קא מיבעיא ליה אי אסור למצוה לאחר ביטול אי אמרינן דמאיס למצוה או לא ודו"ק:

    ד"ה היינו בעיא דריש לקיש וכו' שהרי נשתנה ע"י טוייה המיימוני פסק פרק א' מהלכות ציצית דהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית אבל המשתחוה לפשתן כשר לציצית ויהיב טעמא משום דנשתנה וכן פסק הטור א"ה בהלכות ציצית ואם כן צריך לומר דס"ל דגבי צמר לא מקרי הטוייה שינוי אבל פשתן דנשתנה קודם הטוייה ממה שהיה במחובר לכך פסק דכשר לציצית משום דאיהו פסק כאיכא דאמרי דלעיל גבי המשתחוה לקמה דמסיק הכי השתא התם מעיקרא בהמה וכו' הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא:

    רש"י ד"ה מי שהיה כותלו סמוך לעבודת כוכבים שהיה אחד מכותלי עבודת כוכבים והבית עצמו נעבד. נ"ל דהכריחו לפרש כן משום דקתני במתני' בתר הכי שהאבנים והעצים מטמאים ואי לאו שהבית עצמו נעבד והוי גופיה עבודת כוכבים לא היה מטמא וק"ל:

    Maharam on Avodah Zarah 47a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת עבודה זרה, דף מ״ז, עמוד א׳, בהיקף של כ־381 מילים ב־22 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 22 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 114 מילים

      נפתחת ב״אֲבָל עִיבְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִרְבְּעוּ — דִּבְרֵי הַכֹּל…״

    2. קטע 221 מילים

      נפתחת ב״אִיכָּא דְּאָמְרִי: מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁנִּרְבְּעוּ וּלְבַסּוֹף עִיבְּרוּ, אֲבָל…״

    3. קטע 316 מילים

      נפתחת ב״הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם, מֵעִיקָּרָא בְּהֵמָה וְהַשְׁתָּא בְּהֵמָה,…״

    4. קטע 48 מילים

      נפתחת ב״בָּעֵי רֵישׁ לָקִישׁ: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַדֶּקֶל, לוּלָבוֹ מַהוּ…״

    5. קטע 518 מילים

      נפתחת ב״בְּאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה לְכָךְ לָא תִּיבְּעֵי לָךְ,…״

    6. קטע 626 מילים

      נפתחת ב״וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה לָא תִּיבְּעֵי…״

    7. קטע 718 מילים

      נפתחת ב״כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: בַּאֲשֵׁירָה שֶׁבִּיטְּלָהּ…״

    8. קטע 833 מילים

      נפתחת ב״תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מִדִּתְנַן: כִּיסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה — פָּטוּר…״

    9. קטע 910 מילים

      נפתחת ב״וְהָוֵינַן בָּהּ: כִּי חָזַר וְנִתְגַּלָּה מַאי הָוֵי?…״

    10. קטע 109 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַב פָּפָּא, זֹאת אוֹמֶרֶת: אֵין דִּיחוּי…״

    11. קטע 1120 מילים

      נפתחת ב״דְּרַב פָּפָּא גּוּפֵיהּ אִיבַּעְיָא לֵיהּ, מִפְשָׁט פְּשִׁיטָא…״

    12. קטע 1211 מילים

      נפתחת ב״אוֹ דִלְמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, וּלְחוּמְרָא אָמְרִינַן,…״

    13. קטע 138 מילים

      נפתחת ב״בָּעֵי רַב פָּפָּא: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לִבְהֵמָה, צַמְרָהּ מַהוּ…״

    14. קטע 1419 מילים

      נפתחת ב״תְּכֵלֶת דְּמַאי? אִי תְּכֵלֶת לְכֹהֲנִים — הַיְינוּ…״

    15. קטע 1529 מילים

      נפתחת ב״אִין הָכִי נָמֵי דְּלָא הֲוָה לְמִיבְּעֵי לֵיהּ,…״

    16. קטע 1612 מילים

      נפתחת ב״אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר: עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי, לָא…״

    17. קטע 1720 מילים

      נפתחת ב״כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ, אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר: עִיקַּר…״

    18. קטע 1824 מילים

      נפתחת ב״בָּעֵי רַבָּה: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְמַעְיָן, מֵימָיו מַהוּ לִנְסָכִים?…״

    19. קטע 1920 מילים

      נפתחת ב״לְעוֹלָם לְמַיָּא קָא סָגֵיד, וְהָכִי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ:…״

    20. קטע 2021 מילים

      נפתחת ב״וּמִי מִיתַּסְרִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם…״

    21. קטע 2119 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה,…״

    22. קטע 225 מילים

      נפתחת ב״שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה —…״

    לשון המקור

    אֲבָל עִיבְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִרְבְּעוּ — דִּבְרֵי הַכֹּל אֲסוּרִין, וְהָכָא נָמֵי כְּעִיבְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִרְבְּעוּ דָּמֵי.

    אִיכָּא דְּאָמְרִי: מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁנִּרְבְּעוּ וּלְבַסּוֹף עִיבְּרוּ, אֲבָל עִיבְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִרְבְּעוּ — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, וְהָנֵי נָמֵי כִּי עִיבְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִרְבְּעוּ דָּמֵי.

    הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם, מֵעִיקָּרָא בְּהֵמָה וְהַשְׁתָּא בְּהֵמָה, דַּשָּׁא הוּא דַּאֲחִידָא בְּאַנְפַּהּ. הָכָא, מֵעִיקָּרָא חִיטֵּי וְהַשְׁתָּא קִמְחָא.

    בָּעֵי רֵישׁ לָקִישׁ: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַדֶּקֶל, לוּלָבוֹ מַהוּ לְמִצְוָה?

    בְּאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה לְכָךְ לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דַּאֲפִילּוּ לְהֶדְיוֹט נָמֵי אָסוּר. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ בְּאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ.

    וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דַּאֲפִילּוּ לְהֶדְיוֹט נָמֵי אָסוּר. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, לְעִנְיַן מִצְוָה מַאי? מִי מְאִיס כְּלַפֵּי גָּבוֹהַּ אוֹ לָא?

    כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: בַּאֲשֵׁירָה שֶׁבִּיטְּלָהּ קָמִבַּעְיָא לֵיהּ, יֵשׁ דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת אוֹ אֵין דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת?

    תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מִדִּתְנַן: כִּיסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה — פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת, כִּיסָּהוּ הָרוּחַ — חַיָּיב לְכַסּוֹת. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָזַר וְנִתְגַּלָּה, אֲבָל לֹא חָזַר וְנִתְגַּלָּה — פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.

    וְהָוֵינַן בָּהּ: כִּי חָזַר וְנִתְגַּלָּה מַאי הָוֵי? הוֹאִיל וְאִידְּחִי אִידְּחִי!

    וְאָמַר רַב פָּפָּא, זֹאת אוֹמֶרֶת: אֵין דִּיחוּי אֵצֶל מִצְוֹת.

    דְּרַב פָּפָּא גּוּפֵיהּ אִיבַּעְיָא לֵיהּ, מִפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְרַב פָּפָּא דְּאֵין דִּיחוּי אֵצֶל מִצְוֹת, לָא שְׁנָא לְקוּלָּא וְלָא שְׁנָא לְחוּמְרָא.

    אוֹ דִלְמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, וּלְחוּמְרָא אָמְרִינַן, לְקוּלָּא לָא אָמְרִינַן? תֵּיקוּ.

    בָּעֵי רַב פָּפָּא: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לִבְהֵמָה, צַמְרָהּ מַהוּ לִתְכֵלֶת?

    תְּכֵלֶת דְּמַאי? אִי תְּכֵלֶת לְכֹהֲנִים — הַיְינוּ בַּעְיָא דְּרָמֵי בַּר חָמָא, וְאִי תְּכֵלֶת לְצִיצִית — הַיְינוּ בַּעְיָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ!

    אִין הָכִי נָמֵי דְּלָא הֲוָה לְמִיבְּעֵי לֵיהּ, וְהַאי דְּקָא בָעֵי לֵיהּ הָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא מִילֵּי אַחְרָנְיָיתָא: צַמְרָהּ מַהוּ לִתְכֵלֶת? קַרְנֶיהָ מַהוּ לַחֲצוֹצְרוֹת? שׁוֹקֶיהָ מַהוּ לַחֲלִילִין? בְּנֵי מֵעֶיהָ מַהוּ לְפֹארוֹת?

    אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר: עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי, לָא תִּיבְּעֵי לָךְ — דְּוַדַּאי אֲסִיר.

    כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ, אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר: עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה, בַּסּוֹמֵי קָלָא בְּעָלְמָא הוּא וּמַיְיתִינַן, אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ הָכִי אֲסִיר? תֵּיקוּ.

    בָּעֵי רַבָּה: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְמַעְיָן, מֵימָיו מַהוּ לִנְסָכִים? מַאי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ? אִילֵּימָא לְבָבוּאָה קָא סָגֵיד, אוֹ דִלְמָא לְמַיָּא קָא סָגֵיד? וְתִיבְּעֵי לֵיהּ סֵפֶל לְהֶדְיוֹט!

    לְעוֹלָם לְמַיָּא קָא סָגֵיד, וְהָכִי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ: לְמַיָּא דְּקַמֵּיהּ קָא סָגֵיד, וְקַמָּאֵי קַמָּאֵי אֲזַדוּ, אוֹ דִּלְמָא לְדַבְרוּנָא דְּמַיָּא קָא סָגֵיד?

    וּמִי מִיתַּסְרִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: מַיִם שֶׁל רַבִּים אֵין נֶאֱסָרִין! לָא צְרִיכָא, דְּקָא נָבְעִי מֵאַרְעָא.

    מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְנָפַל — אָסוּר לִבְנוֹתוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? כּוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּבוֹנֶה.

    שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה —