מסכת עבודה זרה דף י״ב עמוד א׳

שפיתת קדירה כשמניחין אותה אצל האור על גבי כירה קרי שפיתה לשון שפות הסיר (יחזקאל כד):

ולא חשו חכמים אע"פ שסמוך איסור אצל היתר מאד. הכא נמי אע"פ שבני העיר האסורין סמוכין לבני חוצה לה שאין להם עבודת כוכבים היום לא חשו:

מאי לא חשו איכא למימר בשתי קדירות דלילף הכא דכוותה:

משום בשר נבילה ואע"ג דאיכא למיחש לאיסור דאוריית' לא חשו לאחזוקי איסור בקדירות מן הספיקא:

הכא נמי לא מחזקינן דמי עבודת כוכבים בידי עובדי כוכבים שבחוצה לה דנימא אסור למכור להם בהמה שדמים הללו שהוא מקבל מהן מחמת בהמה זו דמי עבודת כוכבים הן שהבהמה היום לצורך בני תוכה היא ונקרבים היום לעבודת כוכבים והוא איסור דאורייתא מלא ידבק בידך מאומה וגו' (דברים י״ג:י״ח) וכ"ש היכא דידעינן דמשל חוצה לה הן דלספק איסורא דרבנן לא חיישינן דנימא דלמא האי גברא שייך בתר בני תוכה והוי היום יום אידו ועבר האי גברא אדרבנן דאסרי לישראל לשאת ולתת עמם ביום איד:

רבא אמר האי לא חשו לאו לבשר נבילה קאמר דנילף מינה דכוותה דלא ניחוש לדמי עבודת כוכבים דהא לא דמי דהתם לית הנאה לעובד כוכבים דנישדי נבילה לקדירה דמיסתפי דאי חזי ליה ישראל תבע ליה בדינא אבל הכא מתכוין עובד כוכבים לעשות רצון חבירו אלא ה"ק לא חשו להם חכמים משום בישולי עובדי כוכבים דלמא סמיך ישראל לעובד כוכבים לבשליה וקאכיל בשולי עובדי כוכבים דרבנן:

וה"נ היכא דפשיטא דדמים הללו מתוך תיבתו לקחם וליכא למיחש לאיסורא דאורייתא לא חשו חכמים לספק איסורא דרבנן:

משום יום אידם למיחש דלמא האי עובד כוכבים שייך בתר בני תוכה ושקיל וטרי האי ישראל בהדיה ביום אידו:

דלמא מהדר ישראל אפיה וא"ת מאי שנא משאר איסורים דעלמא דשריא ביוצא ונכנס וי"ל דהא דשרינן בעלמא יוצא ונכנס היינו היכא דנתפס כגנב אם מצאו ישראל ותבע ליה לדינא אבל הכא יכול לתחוב הכף של נבלה בקדירה ויאמר להגיס את תבשילך נתכוונתי שלא יקדיח אי נמי הכא מיירי בתבשיל אכסנאי דלא מרתת מיניה ולרבא איכא למימר דשרי יוצא ונכנס אפי' באכסנאי ומשום הכי לא מייתי ראיה מבשר נבלה לדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים דהתם עובד כוכבים מרתת דלמא חזי ליה ותבע ליה בדינא:

ושדי עובד כוכבים נבילה בקדיר' פירש ר"י שדי בשר כחושה שלו ושקיל בשר שמינה כדי להרויח אבל בחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן אפילו הולך למרחוק וראיה מדלקמן בפרק שני (עבודה זרה דף לד:) גבי ההיא ארבא דמורייסא דלא חייש לתערובת חמרא כיון דקיסתא דמורייסא בלומא פי' בזוזא וקיסתא דחמרא בארבעה לומי פירוש בארבע זוזי ומהאי טעמא שבקינן בכל יום קדירות שלנו לשפחותינו עובדות כוכבים ולא חיישינן דלמא הטילה איסור בתוכו:

דכוותה ה"נ לא חשו חכמים לדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים פירש הקונטרס דנימא דמים הללו שהוא לוקח מהן בשר זו של בני תוכה הן וכבר היו נקרבים לעבודת כוכבים ואסורין מדאורייתא דכתיב לא ידבק בידך מאומה משמע דלאביי נמי אם הוה ידעינן בודאי שהם של עבודת כוכבים אסורין ושאני הכא משום דלא חשו ולרבא אפי' למיחש חיישינן ואסור וקשיא דלקמן בפ"ב (עבודה זרה דף סד. ושם ד"ה מסתברא) קאמר הדר יתבי וקמיבעיא להו דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים אסורין או מותרין ומסיק רב נחמן דמותרין ומייתי ראיה ממתניתין עובד כוכבים שהיה נושה בו ישראל מנה ומכר עבודת כוכבים והביא לו המעות מותרים ושמא משום הך קשיא פ"ה דמי עבודת כוכבים שנקרבים היו לעבודת כוכבים ולא דמי לההיא דפ"ב דר"ל חליפי עבודת כוכבים וחליפי עבודת כוכבים אינם אסורים אלא כשהחליפם ישראל אבל כשהחליפם עובד כוכבים מותרין מיהו קשיא דאפי' הוו נקרבין לעבודת כוכבים אינם אסורין דבעינן עבודה שנעשית כעין פנים כדאמרינן לקמן פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נא.) זרק מקל לפניה חייב משום דדרכה בכך והמקל אינו נאסר דבעינן תקרובת כעין פנים וליכא ויש פירושים אחרים שהגי' רש"י דאביי לא ס"ל הך מתני' דלקמן פרק בתרא (עבודה זרה דף סד.) ודוחק הוא לומר דאביי ורבא ורבה בר עולא לא שמיע להו ועוד קשיא מפ"ב אההיא דפרק אין מעמידין (לקמן עבודה זרה דף לג.) גבי והולכין לתרפות ת"ר ישראל ההולך ליריד של עובדי כוכבים וכו' עובד כוכבים שהולך ליריד בין בהליכה בין בחזרה מעותיו מותרין דאמרינן אימור חמרא זבין גלימא זבין משמע הא עבודת כוכבים זבין אסור אלמא חליפי עבודת כוכבים אסורין פי' ר"ת דההיא דפ"ב (לקמן עבודה זרה סד.) דשרי חליפי עבודת כוכבים היינו בעובד כוכבים שפורע חובו מדמי עבודת כוכבים שמכר דהאי דאמר דעבודת כוכבים תופסת דמיה היינו מוהיית חרם כמוהו והיינו דוקא כשהחליפה ישראל אבל כשהחליפה עובד כוכבים לא שייך אבל הכא ובפרק אין מעמידין (לקמן עבודה זרה דף לג.) מיירי שהעובד כוכבים מקצה הדמים לצורך עבודת כוכבים אחרת ולכך אסורין הדמים וא"ת דאביי קאמר הכא דלא חשו לבני חוצה לה משום דמי עבודת כוכבים הא לבני תוכה אסור משום דמי עבודת כוכבים ומ"ש מדלקמן פרק אין מעמידין (שם) דפסקינן באימר חמרא זבין גלימא זבין וה"נ נאמר הכי ויהא מותר אף לידועים שהם בני תוכה ואומר ר"י דהכא מיירי ביריד שהוא קבוע לקנות תשמישי עבודת כוכבים וצרכיה הלכך לבני תוכה אסור דאיכא למיחש לדמי דעבודת כוכבים אבל התם מיירי ביריד שאינו קבוע לכך ולפיכך יש לתלות באימר גלימא זבין ורבא פליג ואמר אי הוה לן למיחש לדמי עבודת כוכבים שהיה היריד עשוי לכך חיישינן ואפילו בחוצה לה אבל רבא סבר דאין היריד עשוי לכך ומשום יום אידם איבעיא ליה:

והאמר רב יהודה אמר רב וכו' ואף על גב דפליגי ביה תנאי בפרק במה אשה (שבת דף סד:) מ"מ לא בעי לתרץ דפליגא הך ברייתא על רב יהודה:

כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין וכו' פי' רב נסים גאון דאין הלכה כרב מדתנן פרק שני דחולין (דף מא. וע"ש בתוס') ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה המינים ועוד תנן בשבת (דף קמו:) שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם אלמא לא אסרו בחצר אע"ג דבשוק אסור מפני מראית העין כך קבלתי בשבת מפי מורי החסיד ובתוספות רבינו יהודה מצאתי נראה לר"י דהלכתא כרב כדפרישית בשבת פ' במה אשה (שבת דף סה. ושם ד"ה אמר):

איכא דאמרי בעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן עטלוזה של עזה מה היא כלו' עזה מותרת או אסורה אמר ליה לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ועובד כוכבים ששפתו שתי קדירות ע"ג כירה אחת ואמרו חכמים כי קדירת ישראל מותרת ולא חשו לה כלום.

מאי לא חשו לה משום בשר נבילה ולא אמרי' דלמא אהדר אפיה ישראל ושדא ליה עובד כוכבים בשר נבילה בקדירה דכוותה הכא נמי לא חשו לה חכמים בדמים הנמצאים ביד בני עזה משום דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים ולא אמרי' דלמא בן עטלוזה יהבינהו ליה ולמה דימה לו הדבר לצור שכך היו דירתם ישראל ועובד כוכבים והיו מבשלין יחדו.

רבא אמר לא חשו להן חכמים משום בישולי עובדי כוכבים דכוותה הכא לא חשו להן משום יום אידם כלומר כשם שכל אחד ואחד מבשל קדירתו כך כל אחד מקום שיש בו עבודת כוכבים הוא יום אידו:

רבה בר עולא אמר לא חשו להם חכמים משום צינורא פי' שמא ניתזה צינורא מפי העובד כוכבים ונפלה בקדירה של ישראל דכוותה הכא נמי לא חשו להן חכמים משום לפני אידיהן הואיל ואין העבודת כוכבים עצמה בתוך עזה אבל ביום אידם עצמו אסורה אפילו עזה:

פיס' מהו לילך לשם פי' שלא לשם משא ומתן אלא (לע"ז) [לעבור] מתוכו למקום אחר בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור. אבל אם מן הדרך ההוא הוא הולך גם למקום אחר מותר כו'.

ת"ר ישב לו קוץ בפני עבודת כוכבים לא ישחה ויטלנו מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ואם אינו נראה כמשתחוה מותר וכן אם נתפזרו לו מעות בפני עבודת כוכבים לא ישוח ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ואם אינו נראה כמשתחוה מותר.

מעיין המושך מים בפני עבודת כוכבים לא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים וכן פרצופות המקלחין מים בכרכין לא יניח פיו על פיהם וישתה מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים.

וצריכין דאי תנא קוץ וכו' ופשוטה היא.

אמר אביי לא חשו חכמים משום בשר נבלה וכדפירש רש"י ז"ל ששתי קדרות אלו אחת של התר ואחת של נבלה, ולא חשו חכמים משום בשר נבלה דאמר אביי, (לימר) [לומר] שלא חשו שיקח גוי נבלה מקדרתו ויתן לקדרתו כי מהדר ישראל אפיה, ואע"ג דאיכא למיחש לאיסורא דאורייתא לא מחזקינן איסורא, ודכוותא לא ניחוש הכא לדמי ע"ז ואע"ג דאסורי מדאורייתא. ורבא אמר, האי לא חשו, לא לבשר נבלה קאמא, דניליף מינה דכוותה דלא ניחוש לדמי ע"ז, דהא לא דמו, דגבי בשר נבלה ליכא למיחש, משום דלית ליה הנאה לגוי דנישדי נבלה בקדרה, ואי חזי ליה ישראל תבע ליה בדינא, אבל הכא מתכוין גוי לעשות רצון חבירו, אבל הכי קאמא, לא חשו להם משום בשולי גויים, דדילמא (סמוך) [סמיך] (ל)ישראל על גוי לבישולה וקא אכיל בישול גויים דרבנן. ובמילתיה דרבה בר עולא אפילו ביום אידם של בני עזה לא שרי ר' יוחנן לשאת ולתת עמהם עם בני עטלוזה, ולא דמו לשתי קדרות, דהתם ליכא למיחש לבישולי גויים מכי חתא ישראל חדא זימנא בגחלים. והקשו לפירושו, חדא, דהיכי הוה סלקא דעתיה דאביי למיחש, דהא לא חיישינן בשום דוכתא דילמא עביד גוי מידי להעביר ישראל במקום דלית להו הנאה, דכל חששין (דידהו) [דעבדו] להנאתן הוא, כדאמרינן לקמן (עבודה זרה לד, ב), קיסטא דמוריסא בלומא דחמרא בד' לומי. ועוד, דיוצא ונכנס בכל מקום מותר בין ביין נסך בין באסורי נבלה כדאיתא פירקא קמא דחולין (ג, א), ואפילו לאביי דאמר התם נכנס ויוצא לכתחלה לא, בעומד על גביו מיהא מודה ואפילו לכתחלה, ואפילו בדבר שהגוי תופס בידו, כגון שוחט וישראל עומד על גביו, כל שכן הכא דשניהם שם וכל אחד משמר את שלו, ועוד דהכא בדיעבד איירינן דישראל וגוי ששפתו קאמא, ועוד, דמה שפירש בדרבא לא חשו משום בשולי גויים דילמא סמיך ישראל על גוי לבשולה, אינו נכון, דמכיון ששפת הישראל את קדרתו בכירה על גבי האור, שוב אין מקום לחוש לבשולי גויים, ואפילו הגוי מגיסה ומבשלה וכדאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לח, א), שופתת אשה על גבי כירה ובאת גויה ומגיסה בה עד שתבא מן המרחץ או מן השוק ואינה חוששת. ויפה פירשה רבינו הרב ר' יונה נ"כ שפירש, ולא חיישינן דילמא מהדר ישראל אפיה, ושדי גוי נבלה במשגה בקדרתו של ישראל ושלא במתכוין, דפעמים דאדם טועה בקדרות השפותות סמוכות זו לזו כשרוצה ליתן באחת ונותן באחרת, ופעמים שאין הישראל זכור במנין החתיכות ואתי למיכל בשר נבלה, ואפילו הכי לא חיישינן להכי דלא מחזקינן אסורא, הכא נמי לא חשו חכמים משום דמי ע"ז ביד גוי, דלא חיישינן שביאו בני עטליזא של עזה דמי ע"ז מעזה ששם הע"ז ויום האיד ומוכרין שם הע"ז, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן בעטלוזה שלא הוחזק שם איסור, אע"פ שסמוכה לעזה הרבה. והא דקאמא דילמא מהדר הישראל אפיה לאו למימרא דאי מהדר הישראל אפיה חיישינן, אלא הכי קאמר לא אמרינן אי מהדר הישראל אפיה שדי גוי נבלה, אלא אע"ג דמהדר ישראל אפיה לא מחזקינן איסורא. ורבא אמר לא חשו להם משום בשולי גויים, שמא יסלק הגוי את הקדרה מעל האש בעוד שישראל יוצא ונכנס ויתקן האש ויחזירנה, ולא חיישינן לכך אע"ג דלא מירתת לכך משום דאינו יודע שתאסר קדרתו של ישראל בכך, ועוד שפעמים שעושה כך דרך מקרה ושגגה מפני שהוא צריך לכך בשביל קדרתו, ואפילו הכי לא מחזיקנן איסורא בדרבנן, הכא נמי לא חשו חכמים משום יום אידיהם, דילמא האי גוי דעטלוזא שייך בתר בני עזה וישראל זה נושא ונותן עמו ביום אידו. ומה שלא פירשה רבא כאביי, משום דסבירא ליה דדמי ע"ז ביד גוי מותרין, כדאסיקנא פרק השוכר את הפועל (עבודה זרה סד, א), אי נמי סבירא ליה לרבא שלא נסתפק ריש לקיש על דמי ע"ז ביד גוי, דודאי כולי האי לא מחזקינן איסורא לחוש למיעוט מעות שהם מדמי ע"ז, כמו שאין אנו חוששין בשאר הירודין, כדתניא (לג, א) גוי ההולך לירוד בין בהליכה בין בחזרה מותר, ומשום ירוד אין לחוש לכך ואפילו בשל עזה. ולפיכך לא למד רבא דלא חיישינן לדמי ע"ז ממה שאין אנו חוששין דילמא שדי גוי נבלה בקדרה בשגגה, וכל שכן דלא חיישינן ליום אידם שהוא מדרבנן, דלא דמי, דהכא ודאי לא מחזקי איסורא, אבל בירוד ע"ז ודאי ראוי להסתפק באסור יום אידם אם לא מפני שאסור יום אידם דרבנן כאסור בשולי גויים, אע"פ שהדבר ראוי לחוש שיוריד הקדרה מעל האש לתקנו, בדרבנן לא החמירו לחוש.

רבה בר עולא [אמר] לא חשו חכמים משום צנורא וכו' סבירא ליה לרבה בר עולא דודאי לאסור יום איד יש לחוש בסתם.

[בזמן] שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור פירש רש"י ז"ל: שמא יחשדוהו שנראה כמהלך שם לעבדה. ונראה לי דדוקא בישראל שאינו דר שם, ובשאין יהודים דרים שם, אבל אם יהודים דרים שם מותר, דהוה ליה כשאין הדרך מיוחדת לאותו מקום [ד]מותר, דתלינן דלמקום אחר הוא הולך משם, והכי נמי תלינן דלביתו או לבית ישראל חבירו הוא הולך. וכן נראה מן הירושלמי, דגרסינן התם, תנינן ג' ירודין הן, ירוד עזה, ירוד עכו, ירוד של בטנה, והמחוור שבכלם ירוד של בטנה, מהו לילך שם, אם היה אכסנאי אסור, בן עיר מותר, שיירה מותר, שכן דרך שיירה לילך בכל [מקום]. ומכל מקום יש ללמוד מכאן, דאפילו ישראל הדר בעיר שיש בה ע"ז, ביום איד אסור לילך לרחוב שהע"ז שם אם אין אותו רחוב פתוח לשווקים אחרים, מפני [שנראה] שמהלך לעבודה, כפירושו של רש"י ז"ל, וכל שכן שהוא אסור ליכנס לעולם בחצר ע"ז ואפילו לדבר עם אחד מהם, מפני החשד. ואיפשר דאפילו על עסקי רבים ואפילו על פקוח נפשות אסור ליכנס שם. ויש להביא ראיה על זה, מדאמר לקמן מעיין המושך מים לפני הע"ז לא ישחה וישתה משום שנראה כמשתחוה, ואוקימנא לה אפילו היכא דמאית אי לא שתי, וכל זה אינו אלא משום חשד הרואים, הכי נמי כיון דאיכא חשד ע"ז אפילו במקום סכנת נפשות אסור. כל זה נראה לי לפי פירוש רש"י ז"ל שפירש דנראה כהולך לעבדה. אבל רבינו הרב רבינו יונה נ"ר כתב דלא אסרו לילך אלא בירוד של ע"ז, לפי שהגויים מתקבצים מכמה מקומות והולכים שם, ולפיכך אסור שלא יהא נראה כאחד מהם הולך לסחורה ולכבד ע"ז. אבל בעיר שעושים שם יום איד ואין הולכים שם משאר מקומות, לא מצינו שאסרו לילך דרך שם לעיר אחרת דלא אתי למחשדיה. ותניא בתוספתא (פ"א ה"ג), ירוד שבאותו הדרך אין הולכין לאותו הדרך וכו', מדתני לה גבי ירוד וגבי אידיהן של גויים לא תאני לה, אלמא אין אסור להלוך דרך שם אלא בירוד של ע"ז. ומכל מקום מה שכתבתי נראה, שאם מטעם שנראה כהולך לכבד אסור, כל שכן בנראה כהולך לעבדה, כן נראה לי.

אבל מעין דאיכא סכנה דאי לא שתי מאית אימא לא צריכא מיהא שמעינן דאסור לשחות לפני ע"ז לעולם, ואפילו במקום סכנת נפשות, ואפילו אין אדם רואהו, והרי זה בכלל בכל מתרפאין חוץ מע"ז (פסחים כה, א).

מאי לא חשו פי׳ הא ודאי שפיר ידעינן דהתם לא חשו להם חכמים לשום דבר ולא לתערובת נבלה ולא לבשולי גוים ולא לצנורא וכדמוכח לישנא אלא ה״פ דלאו זה חשש מאלו הוא דמדמינן לה דשייך לומר הכא.

אמר אביי כו׳ פר״שי ז״ל דאפי׳ לנבלה דאיסורא דאוריתא לא חשו דילמא מהדר ישראל אפיה ושדי גוי נבלה בקרבתו של ישראל הכא נמי לא חשו לדמי ע״ז ביד גוי שהוא אסור תורה לחוש שמא יש בידן של חוצה לה מעות ע״ז שנתערבו בהם מבני תורה ושקיל ישראל מינייהו. ואתא רבא ואמר דכולי האי לא ילפינן מהתם דשאני התם דלית ליה לגוי הנאה דליתן נבלה בקדרתו של ישראל ועוד דמירתת מיניה מה שאין כן בזו כי כשנתנו בני תורה מעות ע״ז שלהם לבני חוצה לה לטובת חבירו נתכוון ואיכא למיחש ולא חשו חכמים דאמרינן הכא אינו אלא לומר שלא חשו להם משום בשולי גוים דאיסורא דרבנן ודכוותא הכא לא חשו לאסור לשאת ולתת עמהם ביום אידם היכא דידעינן ודאי שהמעות לא היו מבני תורה כן פ׳ ר״שי ז״ל לפי לשונו. וקשה היאך היה סובר אביי לדמויי דשפיר קאמר רבא דהתם ליכא למיחש לנבלה שלא נחשד גוי לעשות שום דבר להעביר וכדאית׳ לקמן במכלתין גבי מוריס של גוים ועו׳ כבר אמ׳ שאין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אפי׳ יוצא ונכנס ואפילו גבי שחיטת כותי אמרו כן בשמעתא קמייתא דחולין ואף על פי שהבהמה בידו והוא שוחט בה וכל שכן הכא שישראל שם דמירתת גוי לכך י״ל דאביי היה סובר שהיה לנו לחוש שם שמא מתוך שהקרנות קרובות יטעה גוי ויתן נבילה בקדרתו של ישראל דסבור שנותן בקדרה שלו ואפילו הכי לא חשו להם חכמים הכא נמי לא חשו לדמי ע״ז ביד גוי ורבא נאדי מהאי סברא משום דסבירא ליה דהתם לא שכיח דטעי גוי בין קדרה שלו לקדרה של ישראל מה שאין כן בזו דשכיח דשקלי וטרו בני תורה עם בני חוצה לה או אפשר דס״ל שלזו לא הוצרכנו ללמוד כלום דדמי ע״ז ביד גוי מותרין הם.

רבה בר עולא כו׳ פר״שי ז״ל דרבה בר עולא לית ליה אוקמתא דרבא משום דלא דמו דהתם ליכא למיחש לבשולי גוים דהא מכי יהיב ישראל קדרתו על גבי האור אע״ג דחתי גוי בתר הכי בגחלים עד דגמר בשוליה מותר מה שאין כן ביום אידם דאיכא איסורא דרבנן. ואיכא למידק היכי טעי רבא בהא דהא מילתא פסיקתא היא לקמן דאם הניח ישראל קדרתו על גבי האור שיבא הגוי ומגיס בו או חותה בגחלים לכך פר״י ז״ל דרבא היה אומר כי היה לנו לחוש שמא יסלק הגוי קדרתו של ישראל מעל גבי האור להניחה בקרקע קודם גמר בשוליה כדי לתקנה או שלא תתקלקל באור ואח״כ יחזירנה למקומה דהשתא איכא משום בשולי גוים ואפי הכי לא חשו הכא נמי לא חשו ליום אידם ורבה בר עולא סבר דלא דמו דהתם מילתא דלא שכיח היא שיסלקנה מעל האור ויחזרנה מה שאין כן בזו שקרוב הדבר לטעות שיהא סבור לשאת ולתת עם בני חוצה לה וישא ויתן עם בני תורה ומאי לא חשו חכמים משום לפני אידיהם דהוי ספק ספקא דמי יימר שהוא נושא ונותן עם בני תורה ואפי׳ הוא נושא ונותן עמהם דילמא לו אזיל ומודה ודמיא לחשש צנורא דהוי ספק ספקא דדילמא לא נפיל צנורא בקדרה של ישראל וכי נפיל נמי מתבטל שם במיעוטא וליכא איסורא זו היא הצעה של שמועה זו על נכון.

והא אמר רב כל מקום שאסרו חכמים כו׳ לאו משום דהלכתא כותיה פרכינן מינה אלא דבעינן למידע אי פליגא עליה דרב ודכוותא בתלמודא ובירושלמי אמרו כולהו תנויי פליגי עליה דרב ולית לון קיום אבל מעיין כו׳ וא״ת וליתני מעיין וכל שכן אידך ז״ל דמשום יתורא הוא דמשמע לן דמיירי במקום סכנה.

ישראל וגוי ששפתו שתי קדרות זו אצל זו של גוי בנבלה ושל ישראל בשחוטה אם ישראל יוצא ונכנס תמיד עם הגוי כדי לשמור את שלו מותרת ואין חוששין שמא ניצוצות ניתזות משל גוי לשל ישראל וכן אין חוששין שיהא הגוי מחליף שחושש הוא שמא יכיר או שמא יבא עליו על הדרך שאמרו במסכת זו בפרק רביעי לענין יין שיוצא ונכנס כיושב ומשמר הוא ובראשון של חולין ד' א' בענין שחיטת כותי וכל שכן שאין לחוש שיהא הגוי נותן בה משלו שלא בחליפין שכל שאין לו הנאה וכל שיש לו הפסד אין חוששין והוא שאמרו במסכת זו ל"ד ב' קיסטא דמורייסא כלומר קיסטא דחמרא בארבעה לומי ומתוך כך אין חוששין שנתן בו יין וכן אין חוששין שמא בשוגג נתן הגוי נבלה בשל ישראל וסבור שהוא שלו שאין חוששין להחזיק איסור אף בדבר שאינו רחוק וכן אינו חושש לבשולי גוים וכגון שנאמר שמא הישראל שפתה על גבי גחלים אוממות שלא תבא לידי בשול לעולם אפילו למאכל בן דרוסאי והגוי מרבה באש ומביאן לידי בשול שכל כיוצא בזה יש בו משום בשולי גוים אע"פ ששפתה ישראל או שמא סלקה הגוי מעל האור קודם שנתבשלה כלל והחזירה שאף בזו יש בה משום בשולי גולם כמו שיתבאר ובכאן אין חוששין לכל אלו שחששות רחוקות הם וכל זה לא נאמר אלא בדיעבד אבל לכתחלה ראוי להרחיק קדרתו משל גוי וליזהר בשאר הדברים ואף בסוגיא זו יש גורסין ישראל וגוי ששפתו שהוא לשון דיעבד ומ"מ אנו גורסין ישראל וגוי ששופתין שמן הדין אף לכתחלה מותר אלא שראוי ליזהר כל שלא במקום הדחק וכל שכן בזמן הזה שאין אימת ישראל עליהם בדברים אלו וכל שכן בביתו של גוי שרשותו מתגברת בשלו וכן יש מי שאינו מתיר ביוצא ונכנס ואינו דומה אצלו ליין נסך שבזו טענה אצלו שהוא אומר שמתכוין שלא יקדיח תבשילו ואינו מכיר בה וכן זו של חולין שמא דוקא בכותיים קודם שעשאום כגוים גמורים הא בגוי יש לפקפק באיסורו אלא בעמידה לשם הא בעמידה לשם מותר בלא שום פקפוק אע"פ שיש שם החזרת פנים ויש חוכך לאסור בהחזרת פנים ממה שאמרו בסוגיא זו ולא חיישינן דילמא מהדר אפיה כלומר הא אם נתברר שהוא כן אסור ומ"מ זו של חולין מוכחת לכאורה כדעת ראשון וכן עקר ואף האי דילמא מהדר אפיה דקאמר פירושו דילמא שדי ליה נבלה בעוד שהוא מחזיר פניו:

ולענין ביאור הסוגיא תדע שאביי ורבא ורבה בר עולא לא נחלקו זה עם זה כלל אלא שכל אחד ואחד מפרשה כרצונו וי"מ שכלם חולקים זה עם זה שלדעת רבה אע"פ שלא חשו לנבלה אע"פ שהיא מן התורה יש לחוש לדמי ע"ז אחר שהם מן התורה ומה שלא חששו לנבלה מפני שאין לגוי הנאה או שמתירא שמא יבא ויראה ולרבה בר עולא אע"פ שלא חששו לבשולי גוים שהם מדברי סופרים בזו מפני שאין סרך תורה בגוף הבשול אלא שנאסר מסרך חתנות אבל מ"מ חששו ליום האיד אע"פ שהוא גם כן מדברי סופרים שיש בו סרך תורה בגוף הדבר ומחשש מכשול ודמיון דבריו של כל אחד ואחד לאביי בקדרה ודמי ע"ז שניהם איסור תורה ולרבא בבשולי גוים ויום איד שניהם מדברי סופרים ולרבה בר עולא בניצוצות ולפני האיד שניהם חששות רחוקות ושאף לכשיארעו אין בהם איסור בדיעבד ואף לכשתאמר שהם חולקים זה עם זה הלכה כרבא לענין להתיר אף ביום האיד שהרי משנתנו סתם נאמרה תוכה מותר:

ובסמיכת שתי קדרות מיהא יש שואלין לדעת מי שאסר בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה ומשום דריחא מילתא היא והרי נתפשטה מריח האסור היאך לא חששו בה ואינה קושיא שכבר בארנו במסכת חולין ובמסכת פסח שני שלא נאמר כן בבשול כלי שהדפנות מונעות הריח מליכנס ועולה כל אחד כנגדו ופנה למעלה ולא נאמר כן אלא בצלי ואף זו בתנור צר כמו שבארנו שם:

ישראל שנושא ונותן עם הגוי ומקבל דמים הימנו יתבאר בפרק אחרון שאע"פ שברור לו לישראל שדמים אלו שביד הגוי הם דמי ע"ז שמכר מותר לו ליטלם ואפילו לא בטלה במכירה זו כגון שמכרה לגוי או לישראל שאינו צורף לדעת קצת שבכל אלו אינה בטלה במכירה כמו שיתבאר וכן אם מכרה ליקח תקרובת לשמה לדעת קצת מפרשים אינה בטלה ומ"מ מותר לישראל ליטלם ומה שאמרו ע"ז תופסת דמיה בשמכרה לישראל ולשטה זו מה שיראה מסוגיא זו שאסורין שלא כהלכה נאמרה וכן דעת גדולי הפוסקים ויש מי שאומר שיש צדדין שדמי ע"ז ביד גוי אסורים מהם שאמרו שלא הותרו אלא להצלת חוב ומה שאמרו שדמי תקרובת מיהא נאסרו אחר שאין לה בטול ומהם שנאמרו בדרכים אחרים שלא נראו לנו וכבר כתבנום בפירושנו ואף בחבור זה יתבארו הדברים בפרק שני בסוף סוגית המשנה הרביעית:

יש מי שכתב שעיר שיש בה ע"ז ויום איד לשם אסור אף לישראל שבתוכה לילך לרחוב שהע"ז לשם וכל שכן בחצרה ואפילו היה לו שם צורך של עסקי רבים אא"כ היה אותו רחוב פתוח למקומות אחרים שיהא פתחון פה לרואים לומר שלמקומות האחרים הוא רוצה לילך ומ"מ כל שבפקוח נפש מותר ואע"פ שאמרו מעין המושך לפני ע"ז וכו' לא ישחה ויטלנו ופרישו לה אע"ג דמיית בזה מפני שנראה כעובד ממש אבל ההליכה מותרת וכן כתבו קצת גאונים שלא נאסרה הליכה במשנתנו אלא ביום איד שיש בו ירוד לע"ז שנראה כהולך שם למכור ולישא וליתן אבל כל שאין בו ירוד לא נאסר ההליכה וזהו ששנינו בתוספתא ירוד שבאותה הכרך אין הולכין באותה הדרך מדתני לה גבי יארוד ולא תני לה גבי יום איד נראה שלדבר זו נתכונו:

מי שנתחב לו קוץ ברגליו לפני ע"ז לא ישחה מיד ויטלנו שהרי נראה כמשתחוה לע"ז ואם אפשר לו לעשות בדרך שלא יראה כמשתחוה כגון שהופך פניו לצד אחר מותר וכן אם נתפזרו לו מעות לפני ע"ז לא ישוח ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לע"ז ואם אינו נראה כמשתחוה מותר וכן מעין המושך לפני ע"ז לא ישחה אע"פ שצמא הרבה עד שיש לחוש שמא יבא לידי סכנה וכן מים המקלחים דרך פרצופין העשויות לכך לא יניח פיו על פיהם מפני שנראה כמנשק לע"ז שהרי היה דרכם בעבודת הפרצופין והאלילים כמו שהזכרנו:

כל דבר שאסרו חכמים משום מראית העין גדולי הפוסקים פסקו שאף בחדרי חדרים אסור ויש חולקים בה וכבר הארכנו בה בראשון של יום טוב:

גמרא ואי תנא מעות דממונא כו' נראה מזה דלא ניחא ליה לתלמודא למימר הכא דלא זו אף זו קתני וא"כ הוא קשה למאי דתני מעין לא איצטריכו הני תרתי משום איסורא דידהו אלא משום היתרא דאם אינו נראה דידהו ולהכי איצטריך תלמודא למימר סברא בכל חד מהני תרתי ואין להקשות דא"כ היתרא דאינו נראה במעין ל"ל דאפשר לומר דאיידי דקתני לעיל היתרא דאינו נראה תני לה נמי בסיפא וה"נ צ"ל איידי דקתני איסורא בסיפא תני לה נמי בהני דרישא (א) ובהני ניחא נמי משום היתרא דאינו נראה איצטריך למיתני מעין ולא סגי ליה בהא דקתני פרצופות ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ה"נ לא חשו לאיסור חוצה לה לפני אידיהן ואע"פ כו' עכ"ל כ"ה לשון רש"י בר"ן:

תוס' בד"ה דלמא כו' הכא מיירי בתבשיל אכסנאים כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה דכוותה כו' הא לבני תוכה אסור כו' ויהיה מותר אף לידועים שהם בני תוכה כו' עכ"ל ר"ל אף בדמים הידועים שבאין מבני תוכה מטעם דחמרא זבין אבל אם אין הדמים ידועים שהם מבני תוכה קושטא דאין חילוק חוצה לה בין בני חוצה לה בין בני תוכה כמ"ש לעיל בתוס' בד"ה עטלוזא כו' לפר"י ודו"ק:

בד"ה כ"מ שאסרו כו' דהלכתא כרב מדפריך הכא והא אמר רב יהודה כו' דפליגא הך ברייתא כו' עכ"ל כצ"ל ועיין בשמעתין בר"ן וברא"ש בפרק חבית וק"ל:

ד"ה דכוותה הכא וכו' ורבא פליג ואמר אי הוה לן למיחש וכו' ר"ל וכ"ת כיון דאיירי ביריד הקבוע לחגם ואפ"ה מתיר ר' חנינא חוצה לה היאך פליג רבא אאביי דאיירי כגון דאין כאן חשש איסור דאורייתא והיינו דמי עבודת כוכבים אלא חשש איסור דרבנן דהיינו חשש יום חגם הא ודאי כיון דאיירי ביריד הקבוע לחגם פשיטא שיש כאן חשש דמי עבודת כוכבים לכך כתב ורבא אמר וכו' דרבא סבר דהכא איירי דאין היריד עשוי לחגם ור"ל דהשתא אין צריכין לדחוק למאי שפי' רש"י וזה לשונו וה"נ היכי דפשיטא דדמים הללו מתוך תיבתו לקחם וכו' אלא שרבא סבר דלא איירי הכא ביריד הקבוע לעבודת כוכבים וק"ל:

גמ' וצריכא דאי תנא קוץ משום דאפשר וכו' אכל מעיין דאיכא סכנה וכו'. מקשין העולם א"כ ליתני מעיין דאיכא סכנה ואפי' הכי אסור ולא בעי הני תרתי דכ"ש דלא ישתה בהן וי"ל דאצטריך למתני לכולהו דאי תנא מעיין לחודיה הוה אמינא מעיין הוא דכי אינו נראה מותר אבל הני תרתי אפי' באם אינו נראה נמי אסורי לכך אצטריכו למתני וכ"ת ליתני מעיין וחדא מהנך דלעיל וממעיין נשמע דאפילו דהיכא דאיכא סכנה אסור לשתות היכא דנראה כמשתחוה ומההוא חדא דלעיל נשמע דאפי' היכא דליכא סכנה אם אינו נראה מותר זה אינו משום דהי מינייהו ליתני ליתני קוץ הוה אמינא דוקא קוץ הוא דמותר באם אינו נראה משום דהוי צערא דגופיה אבל מעות לא ואי תנא מעות הוה אמינא דוקא מעות מותר באם אינו נראה משום דלא אפשר למיזל קמיה ומשקליה אבל קוץ לא לכך אצטריך למתני לכולהו:

תוד"ה כל מקום שאסרו חכמים וכו' ועוד תנן בשבת וכו' וכתב רבינו יהודה מצאתי נראה לר"י דהלכה כרב כדפריך בשבת וכו'. עיין שם בשבת ותמצא שאין זה שם כלל רק המימרא דרב כפשוטה ופריך שם עליה דרב ממתניתין דהתם דתנן ולא בזוג אע"פ שפקוק והתני עלה פוקק לה זוג וכו' ומטייל עמה בחצר ומשני תנאי היא דתניא שוטחן בחמה וכו' ור"א אוסר וע"כ צריך לומר שטעות נפל בספרי התוס' שלפנינו וכן צריך להגיה נראה לר"י דהלכתא כרב כדפרישית בשבת פ' במה אשה והיא סוף הדבור ואח"כ מתחיל דבור אחר והאמר ר"י אמר רב וכו' ואע"ג דפליגי תנאי וכו' ובזה יתישב שפיר הכל ועיין שם בשבת דף ס"ה אמר רב וכו' ומה שכתוב בתוס' לעיל מזה ועוד דתנן בשבת שוטחן בחמה וכו' מתני' היא בשבת פרק חבית (שבת דף קמ"ו:)

גמ' אילימא דלא מתחזי עיין ירושלמי פ"ט דכלאים על משנה ב: