דף ביאור

מסכת יבמות דף צ׳ עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת יבמות דף צ׳ עמוד ב׳

מסכת יבמות דף צ׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־313 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

אמר ליה רב חסדא לרבא:

בעאי לאותובך ערל והזאה וכו' דכל הני עוקרין בית דין דבר מן התורה:

ערל דאמר בפסחים (דף צב.) הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וגר שנתגייר ערב הפסח אין שוחטין עליו ואמר בגמרא טעמא דבית הלל גזירה שמא יטמא לשנה הבאה כו' בפרק האשה. אלמא משום גזירה דרבנן מבטלינן ליה מפסח:

הזאה שבות ולית עלה בשבת אלא איסורא דרבנן ועומדת בפני הפסח ומבטלתו דאמרי' הזאה שבות ואינה דוחה שבת:

ואזמל לגבי מילה אמור רבנן (שבת דף קל:) אין מביאין אותו דרך גגות וקרפיפות והוצאה דידהו מדרבנן ומיעקרא מילה בזמנה:

וסדין בציצית דמדאורייתא שרי דכתיב (דברים כב) לא תלבש שעטנז אבל גדילים תעשה לך וגזור רבנן משום כסות לילה שפטור מן הציצית והוי כלאים שלא במקום מצוה במסכת מנחות בהתכלת (מנחות דף מ.):

וכבשי עצרת לא קבלתי מרבותי ומ"מ כך נראה בעיני וכשר הדבר ששנו בתוספתא ומייתי לה במסכת ביצה בגמרא פרק שני (דף כ:) כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה והרי הן כשלמים דעלמא ואם היתה שבת שחלה עצרת בשבת וניתנה שבת לדחות אצל לשמן וטעה זה ושגג בשלא לשמן לא יזרוק ואם זרק הורצה כו'. והא הכא דזריקה בשבת שבות בעלמא הוא כדשנינן התם שאני שבות דשבת כו' וקתני לא יזרוק ועקרא שבות דרבנן ג' עשה דזריקת דם ודהקטרת אימורים ודאכילת בשר אלא שב ואל תעשה שאני:

שופר ולולב מצות עשה ומבטלינן להו בשבת מדרבנן משום גזירה שמא יטלנו בידו כו':

ועוד 16 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Yevamot 90b · Sefaria

תוספות

כולהו נמי שב ואל תעשה הוא וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא כדאמרינן במנחות (דף מא. ושם) ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא וא"ת בפרק מי שמתו (ברכות כ. ושם) משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואר"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית ומיהו קשה מדמברכינן להתעטף בציצית משמע דבשעת העיטוף עביד מצוה ומלשון להתעטף מוכיחות נמי [בה"ג] דקיימא לן בציצית דחובת גברא הוא:

וליגמר מיניה וא"ת שאני התם דעל פי הדבור היה מתנבא לעבור והיכי נגמר מיניה לעבור משום תקנתא דרבנן שלא על פי הדבור ונראה דכיון דעל פי הדבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כדנפקא לן במגילה (דף ב:) מקראי וא"ת דאמר בפרק אלו הן הנחנקים (סנהדרין פט: ושם) היכא דמוחזק שאני דאי לא תימא הכי אברהם היכי שמע ליה יצחק בהר המוריה אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ אלא היכא דמוחזק שאני ובאליהו למה לן משום דמוחזק הא משמע דאפילו בלא נביא שרי נמי לבית דין לעבור משום מיגדר מילתא ואר"י משום דאיתחזק בנביאות היו סומכים עליו במה שהיה מבטיח בירידת אש ושוחטים על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ותפלתו תרד אש מן השמים ויהיה מיגדר מילתא שיתקדש שמו של הקב"ה ברבים וע"י כך יחזרו ישראל למוטב:

כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש פי' בפרק השולח (גיטין לג.) [וע"ע תוס' ב"ב מח:]:

טעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה לבעלה משום דלא תיהוי ליה איבה תימה דבריש מציאת האשה (כתובות סו. ושם) דאמרי מציאתה כהעדפה על ידי הדחק דמי משמע דמציאתה תחת מזונות כמו מעשה ידיה כיון דמדמי ליה להעדפה והכא משמע טעמא דמציאה משום איבה ומיהו מצינו למימר דמעשה ידיה משום איבה הן כדאמר בפרק אע"פ (כתובות נח:) ק כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה אבל קשיא כיון דמציאה ומעשה ידיה תרוייהו משום מזונות ואיבה מאי שנא דגבי מציאה קאמר טעמא משום איבה וגבי מעשה ידיה קאמר משום דקמתזנא הוה ליה למימר בתרוייהו חד טעמא:

היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה פשיטא וא"ת אמאי פשיטא והא בפרק ד' אחין (לעיל יבמות לה. ושם) איצטריך ליה למידק ממתניתין דאשת ישראל שנאנסה דפסולה מן הכהונה ואומר ר"י דהתם לא איצטריך למידק אלא משום שאף על פי שמותרת לבעלה אפי' הכי פסולה לכהונה אבל הכא כיון דאשמעינן מתני' דאסורה לבעלה מדרבנן דקתני תצא מזה ומזה פשיטא דפסולה נמי לכהונה כיון דמדרבנן נמי קרינן ביה ונטמאה:

Tosafot on Yevamot 90b · Sefaria

רשב"א

ונגמר מינה מגדר מלתא שאני יש מי שפירש (עיין רמב"ן) אלא מיגד מלתא שאני והוא הדין לבית דין דגמרינן מינה. ואינה מחוור דאם כן הוה ליה למימר אלא מיגדר מלתא שאני. ועוד מאי שאני הכין הוה ליה למימר אלא מיגדר מלתא שפיר דמי או כיוצא בלשון זה. ורבינו חננאל ורש"י ז"ל לא פירשו כן אלא התם דוקא משום מיגדר מלתא לעשות סייג ותקנה כי התם שהשיבן על ידי כך מעבודה זרה. וכן לקמן מפני שהיו פרוצין בעריות או שהיו מזלזלין בשביתת בשבת אבל בעלמא לא.

ולא זה וזה מטמאין לה מאי טעמא כלומר שאין לומר כאן משום קנס כשארא דהכא מאי איכפת ליה.

מציאה מאי טעמא תקינו ליה רבנן משום איבה הכי תהוי ליה איבה ואף על גב דאלמנה לכהן גדול זכאי במציאתה כדאיתא בתוספתא פ"ב דמכילתין (ה"ג) התם הוא דכיון שהיא כאשתו לכל דבר ונוטלת כתובה לא חלקו חכמים בין כתובה לתנאי כתובה, ומזונות בלבד הוא דאין לה מחיים דבעל כדאיתא בפרק יש מותרות (יבמות פה, א) משום דאין מחזיקין ידי עוברי עבירה, אבל שאר תנאי כתובה אית לה והכא אצטריכא להאי טעמא דאיבה משום דהוה סלקא דעתך דלדידה דעבדא איסורא קנסינן אבל מדידה לדידיה לא קנסינן כדי שלא תהא חוטאה ונשכרת, קא משמע לן משום דתהוי לה איבה קנסינן נמי מדידה לדידיה. עוד יש לי לפרש דבמציאה דינא קתני כדרך שאמרו במעשה ידיה והכי קאמר, מאי טעמא אמור רבנן מציאת אשה לבעלה דהא מדינא שלה היא, אלא תקנו שתהא שלו משום איבה אבל הכא לא איכפת לה אם תהא ליה איבה דבעמוד והוצא קאי כטעמא דאמרינן במעשה ידיה, דכל שאינה ניזונת אין מעשה ידיה של בעל דלא מפקינן מינה לדידיה לא מעשה ידיה ולא מציאתה כי היכי דלא מפקינן מיניה לדידה.

כדי שלא תתגנה פירש רש"י ז"ל כגון בנדרי ענוי נפש אם ארחץ אם אתקשט. קשיא לי תינח נדרי ענוי נפש, דברים שבינו לבינה מאי איכא למימר. ועוד דהא טעמא לאו משום שלא תתגנה היא אלא דאורייתא וכדר' פנחס אמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. על כן נראה לפרש דהכי קאמר הא דאמר ר' פנחס שהנודרת על דעת בעלה היא נודרת איהי מכוונת על דעת בעלה שלא תתגנה עליו, והכא כיון דלמיפק קיימא אינה נודרת על דעתו. ודברים שבינו לבינה נמי כיון דלמיפק קיימא שוב לא משתעבדא ליה, ואי משום שלא תתגנה על בעלה כשהיא נודרת בדברים שבינו לבינה לא איכפת לה דתתגנה ותתגנה.

Rashba on Yevamot 90b · Sefaria

ריטב"א

ת"ש אליו תשמעון עד הכל לפי השעה שמע לו וא"ת ולמה ליה דאדרבה שאני התם כדקאמר לפי שעה שהוא הוראת שעה בעלמא. הא לתקן לדורות כן אין שומעי' לו וי"ל דהשתא קס"ד דנקט לפי שעה לומר שהנביא או ב"ד מורין כן אפי' לדורות לצורך שום תיקון ושום סייג לתורה ולאפוקי שלא יאמרו חזר בו הקב"ה ממצוה זו שזה בכלל לא תגרע ממנו:

ונגמר מיניה ופרקי' מגדר מילתא שאני אבל פרש"י ז"ל שאני התם שעשו כן לעשות גדר ותקנה לכל ישראל בזה השיבם מעבודת כוכבים וכן לקמן שהיו פרוצים בעריות או שהיו מזלזלים בשבתות אבל בעלמא לא ויש שפיר' שב ואל תעשה שאני מגדר מילתא שאני כלומר לעולם שפיר גמרינן מינה ותריץ הכי דהתם מיגדר מילת' לשעה אבל לעקור דבר מן התור' לדורות לא וכן הלכתא דשב ואל תעשה ב"ד עוקרי' או אפי' לא תעשה לצורך השעה או הפקר ממון לעולם אבל לעקור לד"ת לדורות אין להם רשות:

ולא זה וזה מטמאי' לה מ"ט כלומר למה אין הראשון שהוא בעלה מן התורה מיטמא לה ובדין הוא דיכולים למימר דמשום קנסא כי זו ודאי קרא ולא ענו לה כשהוא יורש ואינו קובר אלו היה חייב לקברה מן התורה אלא דקושטא דמילתא קא משני מדאוריתא אינו מטמא לאשתו פסולה:

הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשרה פי' דהא קרי ביה שארו אבל אשתו פסול' דבעמוד והוצי קרי' ביה לא יטמא בעל בעמיו:

ולא במציאת' מציאה מ"ט תקינו רבנן משום דלא תהוי לה איבה הכא תהוי ותהוי וא"ת א"כ אלמנה לכ"ג למה זכאי במציאת' דהתם נמי תהוי לה איבה וי"ל דשאני התם כיון דיש לה כתובה וכל תנאי כתובה חוץ ממזונות כדי שלא יהיו גורמי' לקיימה אינו בדין שלא יהא הוא זכאי במציאתה אבל הכא שאין לה תנאי כתובה ולא כתובה אע"ג דשורת הדין שלא נקנוס אותה בדידה ראו חכמי' ללכת אחר טעם עיקר התקנה כדי לקנסה לתת איבה בניהם כדי שיוציאנה:

Ritva on Yevamot 90b · Sefaria

מאירי

ולמדת שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכן אתה מוצא בערל שאמרו בגר שמל וטבל ערב הפסח שהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ומדברי סופרים גזירה שמא יעשה לשנה הבאה כמו שנאמרה בפסחים פרק האשה ונדחית בכך מצות קרבן הפסח שהיא מצות עשה וכן אתה מוצא בהזאה בטמא מת שחל שביעי שלו ערב הפסח שאין מזין אותו בשבת אע"פ שאין בהזאה אלא שבות כדי לעשות פסח שהוא בחובת עשה וכן אתה מוצא באיזמל שאין מביאין אותו אפילו דרך גגות וחצרות כדי לקיים מצות מילה בזמנה וכן הדין בציצית ר"ל טלית של פשתן בתכלת של צמר לדעת הפוטר אע"פ שכלאים בציצית מותר מן התורה מפני שחכמים גזרו בה משום כסות לילה כמו שביארנו וכן לולב ושופר שנדחין בשבת מגזירת הבאה וכלן משום דשב ואל תעשה שאני ומה שהוזכרו כאן כבשי עצרת לענין ביאור פירושו בכבשי עצרת שנשחטו שלא לשמן שכשרים והם כשלמים בעלמא להיות ניתרין באכילה כמו שביארנו בשני של יום טוב שיזרק הדם ויאכל הבשר ואם היה שבת כגון שחל עצרת בשבת וטעה זה ושגג בשלא לשמן לא יזרוק אע"פ שאם זרק הורצה אלמא אתי שבות של זריקה ודחי עשה של אכילת קדשים ומכל מקום לענין פסק אינה עולה יפה שהרי אין זריקת שבת מועלת לאכילת היום שהרי אסור לבשל כמו שביארנו במסכת יום טוב:

כבר ביארנו שכל שנעשה בהוראת שעה דרך גדר וסייג וקדוש השם עוקרין בו דבר מן התורה אף בקום עשה והוא הענין שסמך בו אליהו בהר הכרמל לשחוט קדשים בחוץ ולהקריב בבמות בשעת איסורן כדי לעשות גדר וסייג להכחיש את נביאי הבעל ולהחזיר את העם בתשובה ומכאן אמרו אליו תשמעון אפילו אמר לך נביא עבור על אחת מן המצות בהוראת שעה שומעין לו חוץ מעבודה זרה שאפילו העמיד חמה באמצע רקיע אין שומעין לו אפילו לשעה הא במצוה אחרת ולשעה שומעין לו כמו שביארנו בסנהדרין צ' א' ועל זו אמרו שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בשני יוניים שהיו פרוצין באותו זמן בעבירות והביאוהו לבית דין וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך ושוב מעשה באחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו מפני שהשעה צריכה לכך:

בעל ששלח גט לאשתו וקדם ובא אצלה או שלח לה שליח לבטלו הרי זה בטל ובראשונה היה עושה בית דין ומבטל בפניהם ולא היה מודיע לאשה והתקין רבן גמליאל שלא יהו עושין כן מפני תקון העולם דזימנין דלא ידעא ומינסבא ומכל מקום אף לאחר התקנה אם בטלו שלא בפניה מבוטל ולא הוקשה ממנה כאן אלא לדעת רשב"ג ואין הלכה כמותו וכבר ביארנו הענין יפה במקומו בשלישי של גיטין ל"ג א':

Meiri on Yevamot 90b · Sefaria

מהר"ם

תוד"ה ולגמור מיניה וכו' אברהם היכא שמע ליה יצחק בהר המוריה וכו' עד ואמר ר"י משום דאתחזק בנביאות היו סומכין עליו וכו'. ר"ל דלעולם אפילו לב"ד שרי לעבור משום מגדר מלתא והיינו משום דהב"ד יודעים דכשיעברו בענין זה יהיה גדר לדבר אבל התם אי לאו דהיה מוחזק איך היו סומכין עליו להקריב שחוטי חוץ כדי שירד אש מן השמים ויהיה מגדר מלתא לעבודת כוכבים שמא לא ירד האש ונמצא שיעברו על דברי תורה בחנם לכך צריך התם טעמא דמשום דהיה מוחזק בנביאות היו סומכין עליו וק"ל:

Maharam on Yevamot 90b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

אֲמַר לֵיהּ, בְּעַאי לְאוֹתוֹבָךְ: עָרֵל, הַזָּאָה.

קטע 2

וְאִזְמֵל, סָדִין בְּצִיצִית.

קטע 3

וְכִבְשֵׂי עֲצֶרֶת, וְשׁוֹפָר,

קטע 4

וְלוּלָב. הַשְׁתָּא דְּשַׁנִּית לַן ״שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה״ לָא מִיעֲקַר הוּא, כּוּלְּהוּ נָמֵי ״שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה״ נִינְהוּ.

קטע 5

תָּא שְׁמַע: ״אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן״ — אֲפִילּוּ אוֹמֵר לְךָ: עֲבוֹר עַל אַחַת מִכׇּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּגוֹן אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל, הַכֹּל לְפִי שָׁעָה — שְׁמַע לוֹ.

קטע 6

שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב: ״אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן״. וְלִיגְמַר מִינֵּיהּ! מִיגְדַּר מִילְּתָא שָׁאנֵי.

קטע 7

תָּא שְׁמַע: בִּטְּלוֹ — מְבוּטָּל, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ יָכוֹל לֹא לְבַטְּלוֹ, וְלֹא לְהוֹסִיף עַל תְּנָאוֹ. אִם כֵּן — מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה.

קטע 8

וְהָא הָכָא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא בָּטֵל גֵּט, וּמִשּׁוּם ״מָה כֹּחַ בֵּית דִּין״ קָא שָׁרֵינַן אֵשֶׁת אִישׁ לְעָלְמָא! מַאן דִּמְקַדֵּשׁ — אַדַּעְתָּא דְּרַבָּנַן מְקַדֵּשׁ, וְאַפְקְעִינְהוּ רַבָּנַן לְקִידּוּשִׁין,

קטע 9

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: הָתִינַח דְּקַדֵּישׁ בְּכַסְפָּא, קַדֵּישׁ בְּבִיאָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? שַׁוְּיוּהּ רַבָּנַן לִבְעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת.

קטע 10

תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב: שָׁמַעְתִּי שֶׁבֵּית דִּין מַכִּין וְעוֹנְשִׁין שֶׁלֹּא מִן הַתּוֹרָה, וְלֹא לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְיָיג לַתּוֹרָה. וּמַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁרָכַב עַל סוּס בַּשַּׁבָּת בִּימֵי יְוָנִים — וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ, אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ.

קטע 11

וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהֵטִיחַ בְּאִשְׁתּוֹ תַּחַת הַתְּאֵנָה, וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וְהִלְקוּהוּ. לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ, אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ! מִיגְדַּר מִילְּתָא שָׁאנֵי.

קטע 12

וְלֹא זֶה וָזֶה מְטַמְּאִין לָהּ. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו״, וְאָמַר מָר: ״שְׁאֵרוֹ״ — זוֹ אִשְׁתּוֹ,

קטע 13

וּכְתִיב: ״לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ״, יֵשׁ בַּעַל שֶׁמִּיטַּמֵּא, וְיֵשׁ בַּעַל שֶׁאֵין מִיטַּמֵּא. הָא כֵּיצַד? מִיטַּמֵּא הוּא לְאִשְׁתּוֹ כְּשֵׁרָה, וְאֵינוֹ מִיטַּמֵּא לְאִשְׁתּוֹ פְּסוּלָה.

קטע 14

וְלֹא זֶה וָזֶה זַכָּאִין בִּמְצִיאָתָהּ וְכוּ׳. טַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן מְצִיאַת אִשָּׁה לְבַעְלָהּ — כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּיהְוֵי לֵיהּ אֵיבָה. הָכָא תִּיהְוֵי לֵיהּ אֵיבָה וְאֵיבָה.

קטע 15

וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ. טַעְמָא מַאי אָמְרִי רַבָּנַן מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְבַעְלָהּ — מִשּׁוּם דְּקָאָכְלָה מְזוֹנֵי, הָכָא כֵּיוָן דִּמְזוֹנֵי לֵית לַהּ — מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לָאו דִּידֵיהּ.

קטע 16

וְלֹא מֵיפֵר נְדָרֶיהָ. טַעְמָא מַאי אָמַר רַחֲמָנָא בַּעַל מֵיפֵר — כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה, הָכָא תִּתְגַּנֶּה וְתִתְגַּנֶּה.

קטע 17

הָיְתָה בַּת יִשְׂרָאֵל נִפְסְלָה מִן הַכְּהוּנָּה וְכוּ׳.

מסכת יבמות דף צ׳ עמוד ב׳

מסכת יבמות דף צ׳ עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רשב"א

ריטב"א

מאירי

מהר"ם

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור