מסכת יבמות דף פ״ה עמוד א׳

והרי לאו דטומאה דאין שוה בכל דאין ישראל מוזהרין שלא ליגע דכתיב (ויקרא כא) אמור אל הכהנים כהנים מוזהרין ולא ישראל:

לאו משום דרב יהודה אלמא אפי' לאו שאין שוה בכל נפקא לן מהתם דנשים חייבות:

לא דגמרי מלא יקחו כלומר מאיש או אשה לא נפקא לן אלא לאו השוה בכל והא דאיצטריך למעוטי ולא בנות אהרן משום דאי לא מעטי' הוה גמרינן מלא יקחו דמחייב לנשים אלאו שאין שוה בכל:

איכא דאמרי קיחה איצטריך ליה למיכתב דבלאו שאין שוה בכל נשים מוזהרות ואף ע"ג דמדרב יהודה משתמעא סד"א ליגמר מטומאה דלאו שאין שוה בכל הוא ונשים פטורות:

ה"ג כהנים לוים וישראלים מותרין לבא זה בזה לוים וישראלים חללי גירי חרורי מותרין לבא זה בזה - אבל כהני בחללי וחללי בכהנות לא:

אמר ליה רב הונא לעולם חללי בכהנות שפיר דמי והא דלא תננהו משום דכהני בחללי אסירי לא פסיקא ליה דכל היכא דהני נסבי מהני והני מהני קתני וכו':

בני בירי מקום:

כיון דאמר מר (לעיל יבמות דף לח.):

ולותה ואכלה מאי אי לותה ואכלה קודם שפסקו לה ב"ד לא היה הבעל חייב לשלם אפי' לותה בב"ד כדפירש ר"ת בסוף כתובות (דף קז. ושם) גבי קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו והכא מיבעיא ליה אם יש לב"ד לפסוק לה מזונות כשהלך בעלה למדינת הים ותלוה ותאכל כשאר נשים או לא:

אלמנה לכ"ג יש לה פירות לאביי דאמר בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נא: ושם) אלמנה לכ"ג נשבית חייב לפדותה דקרינא ובכהנת אהדרנתיך למדינתיך הוי פירות כמשמעו דין פירות דהיינו פירקונה דהוי תחת פירות ובשניה דקתני אין לה פירות הוי נמי דין פירות דאם נשבית אינו חייב לפדותה אע"ג דהבעל אוכל פירות כי ההיא דהאשה רבה (לקמן יבמות פט.) דתנא נמי אין לה פירות ומזונות כו' ואמר עלה בירושלמי שאינה יכולה להוציא ממנו הפירות שאכל א"ר חנינא הא דתימא כשאכל עד שלא בא הראשון כו' ולרבא דאמר התם אלמנה לכ"ג דאינו חייב לפדותה נראה לר"י לפרש יש לה פירות דאם נשבית משלם הבעל הפירות שאכל לפדותה בהם אבל מה שפרקונה יתר על דמי פירות שאכל לא יהיב ובשניות אפילו דמי הפירות שאכל לא יהיב ומתוך פירוש הקונטרס משמע שאין לבעל פירות באלמנה כלל ואפילו לא נשבית חייב להחזיר פירות שאכל דפי' יש לה פירות שאף על פי שאכל פירות כיון דשלא כדין אכלן משלם ואליבא דרבא דכתובות פירש כן אך נראה לר"י כמו שפי' דלא משלם בעל אלא לצורך פרקונה כשנשבית וכן פירש הריב"ן:

בלאות פי' בקונטרס במשנתינו גבי שניה דאין לה בלאות שאם יש לה עדיין בלאות ושחקים מבגדים שהכניסה לו אינה נוטלתן כשיוצאה דקנסא קנסו חכמים ואין נראה לר"י דבהדיא משמע בסוף אלמנה ניזונית (כתובות קא. ושם) דדוקא מה שבלה ואין בעין אין לה אבל מה שבעין שקלה והיכא דאיירי באותן שהן עדיין בעין רגיל לפרש בלאותיה קיימין כדאמר התם זינתה הפסידה בלאותיה קיימין וכן בסוף אף על פי (כתובות סג:) גבי מורדת אבל ק"ק כיון דקתני באלמנה שיש לה פירות היינו בלאות כיון דאיירי בבלאות שאין קיימין כדאמר התם (כתובות עט: קא.) עיילא ליה גלימא פירא הוי ומכסי בה ואזיל עד דבלי:

וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה פי' בקונטרס שהוא פסול שנושא אותה בעבירה כדתנן בבכורות (דף מה:) ולא תרוייהו בעי אלא אם הוא פסול או היא פסולה קנסו אותו דלא מרגלא ליה כיון דמיפסל בהכי חד מינייהו כדאמר בסמוך ממזרת ונתינה איכא בינייהו ופריך ולר"א דאמר הרי זה עבד וממזר הא לא מרגלא ליה והתם בעל לא מיפסיל דהא בישראל לא שייך למימר שיפסל על ידה ואיהי נמי לא מיפסלא בהכי דהא מעיקרא מיפסלא וקיימא אלא משום זרע לחוד מנעה ולא מרגלא ליה שיראה להרגילו כיון שזרעו נפסל על ידה ומיהו קשה דקאמר בעולה לכ"ג איכא בינייהו כו' ואמאי מרגלא ליה והא הוא נפסל על ידה שנושא נשים בעבירה ויראה להרגילו ור"ת מפרש דהוא פסול דקאמר אולד קאי ובפסלות דידה לחוד אפילו במקום שהולד כשר לא מרגלא ליה כדאמרינן ולרבי מתיא בן חרש דקאמר אפילו הלך כו' עשאה זונה הא לא מרגלא ליה ויש ספרים דגרסי הוא כשר והיא פסולה וכן בתוספתא דמכילתין בפ"ב:

שניה לבעל ולא שניה ליבם יש לה כתובה מיבם או לא פירוש בשכנסה הא לא כנסה פשיטא דאין לה, דאפילו כשרה לבעל וליבם אין לה כתובה מיבם אף על פי שאין נכסים לבעל אלא אם כן כנסה יבם, דהא יהבינן עלה טעמא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ודוקא נמי הכא כשבא להוציאה בגט לאחר שבא עליה, אבל אלו רצה לקיימה ודאי צריך הוא לכתוב לה דהא קיימא לן (כתובות נז, א) אסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה, ואסיקנא לית לה ואפילו שהה עמה כמה ובא להוציאה אינו נותן לה כתובה אלא שאסור לשהותה מפני שביאתה כבעילת זנות. ומדאיבעיא להו שניה לבעל ולא שניה ליבם, ולא איבעיא להו שניה ליבם ולא שניה לבעל אי אית לה כתובה מבעל, שמע מינה דפשיטא להו דאית לה, דהא הכא לא אתעבידא בה איסורא כלל. ואף על גב דבעיא הוא בגמרא דבני מערבא (בפרקין ה"ד) ולא איפשיטא התם. אנן הגמרא דילן סמכינן דלא איסתפק להו כלל (וכן כתב הרמב"ן. ועיין מגיד משנה פ"ב הי"ז).

היכי דמי אילימא בדיתבא תותיה בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה כלומר בית דין כופין אותו להוציא ופוסקין לה מזונות ממנו.

לא צריכא שהלך הוא למדינת הים ולותה ואכלה מאי קשיא לי דהשתא משמע דבשהלך הוא למדינת הים ליכא משום טעמא דבעמוד והוצא קאי, אלא הרי היא כמזונות שאכלה אצלו דרך שתיקה שאין מוציאין ממנה, וטעמא דמלתא דכיון שלא מיחה בשעה שהלך הרי גלה בדעתו שרוצה לזונה ולהתנהג עמה כבעל. אלא דאיסתפקא לן מטעמא אחרינא אי קנסינן לה כל שבא לבית דין לגבות ממנו ואפילו מזונות שלותה ואכלה מכבר, כדי שתהא נזונת אצלו ולא תתעכב ותיתיב. ואלו לקמן אמרינן איכא דאמרי יש לה, כלומר בשהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה. ואקשינן והא בעמוד והוצא קאי, ומאי קושיא והא בשהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ליכא משום טעמא דבעמוד והוצא, אלא הרי הן כמזונות שאכלה אצלו דרך שתיקה, אלא הוה ליה לאקשויי והא מעכביה גביה ויתבה יש לומר דהכא לרווחא דמלתא קאמר, כלומר בשהלך למדינת הים אפילו תמצא לומר דלית בה משום טעמא דבעמוד והוצא במזונות שכבר אכלה, מכל מקום הא איכא משום שמא תתעכב גביה ותיתיב. ואפשר דכי אהדר לה לית לה מהאי טעמא נמי הוא דאפילו במזונות שכבר אכלה כיון שהן צריכין גוביינא איכא משום דבעמוד והוצא קאי, כלומר כיון שאלו בשעה שלותה אותן באו לבית דין לא היו מוציאין ממנו מההוא טעמא, השתא נמי שלותה ובאתה לגבותם אין מוציאין ממנו.

והתניא יש לה פירות לאו ר' אלעזר קא מקשה ליה דאם כן מעיקרא מאי קמיבעיא ליה, אלא תלמודא הוא דקא מקשה הכין.

הגרש"י ז"ל מפני שהוא פסול וכ"מ שהוא פסול והיא פסולה לא קנסו אותה בכתובתה. ופירש הוא ז"ל שהוא פסול כדתנן בבכורות (מה, ב) כהן הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה. וכיון שהוא פסול לא צריכינן למקנס ולמגדר מלתא דממילא שבקא ליה כיון שהוא נפסל על ידה שיש קטטה בניהם. וקשיא לי דהא אמרינן לקמן דבר אחר מאן קתני לה, איכא דאמר רשב"א קתני לה ומה טעם קאמר מה טעם אמרו כל מקום שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו בכתובתה מפני שהוא מרגילה. אלמא כל ששניהם שוין בפסול כפי פירושו הוא מרגילה ואינו חושש. ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש כל שהוא פסול והיא פסולה כלומר, כל שהולד פסול והיא פסולה ואהיא פסולה וולדה פסול דקתני בברייתא קאי.

א"ד קיחה איצטריכא ליה פי' א"ד מדר' יהודה אמר רב אתי לן אפי' שאינו לאו שאינו שוה בכל דכלל חטאת האדם הוא והא דאצטריך לא יקחו יתירא היינו משום דסד"א דניגמר מטומאה דכתיב ביה בני אהרן ולא בנות אהרן:

אלו כהני בחללי' וחללי' בכהנת לא קתני פי' אלמא כשם שהכהנים מוזהרים בחללה כך כהנות מוזהרות בחללי דאי לא ליתני מיהא אכהנות בחללים ופרקי' דכיון דלא מצי למיתני התירא להני בהני ולהני בהני לא קתני כלל להו בחד צד:

דרדקי הכי א"ר יהודה אמר רב לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולי' וכן הלכ':

מתני' שניות מדברי סופרי' שנייה לבעל ולא שנייה ליבם פי' כשהם אחים מן אב ולא מן האם ונושא אם אמה שלו ואינה שנית לאחיו או שנשא אם אמו של אחיו שהוא שנית לאחיו היבם בלבד:

אין לה כתובה פרש"י ז"ל אפי' נכסי צאן ברזל שהכניסה לו שאף היא נקרא כתובה ולא בלאות פי' רבי' ז"ל (במשנה) שאין לה אפי' בלאותיה קיימי' ואע"ג דאמרי' דעוברת על דת לא הפסידתן ואפי' זינתה שאם היא זינתה בלאותיה לא זינו דהכא מפני שהיא מרגילתו הוסיפו לקונסו אפי' בבלאותיה הקיימי' ויש שהקשו על רבי' ז"ל מהא דאמרי' בשלהי פרק אלמנה נזונית דאמר רב כהנא משמי' דשמו' לא שנו אלא בלאות של נכסי מלוג אבל בלאות של נכסי צאן ברזל יש לה דקנסו רבנן לדידה בדידה ולדידיה בדידי' ואוקימנא אשני' ולאו קושיא היא דהתם אמרי' דהא דרב כהנא פליגא אדרב נחמן דאמר עיילא לה גלימא פירי הוי ורב כהנא סבר קרנא הוי דאי פירי הוי הא תנא ליה ולא פי' ואנן קי"ל כרב נחמן בדיני הילכך אליבא דרב נחמן אין לה בלאות של נכסי מלוג וכדקתני שאין לה פירות שאכל ולא בלאות של נכסי צאן ברזל ומי' דוקא מה שבלו כבר דומיא דפירות שאכל אבל בלאותיה הקיימים יש לה והתם אמרי' דמנה מאתים אין לה אבל מאתים ותוספ' שהוסיף לה מדעתו יש לה כי הוא רנה ליזוק בנכסיו וכ"ש שיש לה נכסי נדונייתא הקיימים ובהדיא אמרי' התם אי איתנהו אידי ואידי אית לה:

ולא פירות פרש"י ז"ל וכ"פ בירושלמי שאינה מוציאה ממנו פירות שאכל כבר ואעפ"י שאכלם שלא כדין דפירות תחת פרקונה והוא אינו חייב לפדותה דלא קרי' ביה ואותבינך לי לאנתו:

ולא מזונות פי' לא בחיי הבעל ולא מן היורשים וראיה גמורה לזה דבתוס' קתני יש לה מזונות וההיא דאלמנה אוקימנ' לה לאחר מיתה מכלל דשניי' אפי' לאחר מיתה אין לה וזה ברור ובתוספת אמרו אינה כאשתו לכל דבר אין לה כתובה ולא פירות ולא בלאות ואינו זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה אלמנה לכ"ג גרושה וחליצה לכהן הדיוט הרי הן כאשתו לכל דבר יש להן כתובה ופירות ומזונות ובלאות וזכאי במציאתה ובמעשה ידי' ובהפר' נדריה ויורשה ומטמא לה ע"כ:

הולד כשר פי' ואפי' מוזהר לכהונה לא הוי תדע דבגמרא אמרי דחלוצה אינו מרגילתו כיון דפסול לה מדרבנן ושני' מרגילתו אלמא לא פסיל לשני כלל ולא לזרעה ואפי' מדרבנן לשויי ביאת זנות ושיהא הולד חלל מדרבנן:

שומרת יבם אע"פ שכנסה היבם כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואם אין נכסים לבעל או שאין לה כתובה הימנו תקנו לה כתובה מיבם הואיל וכנסה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה היתה שניה לבעל אע"פ שאינה שניה ליבם אע"פ שכנסה היבם אין לה כתובה הימנו אם בא להוציאה בגט ומתוך כך אסור לקיימה שהרי כל ביאה שלא בכתובה ביאת זנות היא אבל אם אינה שניה לבעל אע"פ שהיא שניה ליבם הדבר פשוט שכתובתה על נכסי בעלה הראשון ואם אין לה מראשון אף מיבם אין לה כדין שניות דעלמא ובתלמוד המערב נסתפקו בה אם יש לה אף מבעל הואיל ומתיבמת אצלו שלא כדין אלא שבסוגיא זו משמע דשניה לבעל הוא דמיבעיא ליה אבל שניה ליבם פשיטא ליה וכן כתבוה גדולי הדור:

כבר ביארנו באותן שאין להן מזונות כגון שניות או איסורי לאוין בחיי הבעל שלא סוף דבר בעודן עם הבעל דהא בעמוד והוצא קיימי אלא אפילו בהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ולפי דרכך למדת בשאר נשים הנישאות בכשרות שכל שהלך בעלה למדינת הים ולותה אשתו ואכלה הבעל חייב לפרוע ולא נאמר הניח מעותיו על קרן הצבי אלא בעמד ופרנס מעצמו אבל לותה ואכלה חייב כמו שביארנו באחרון של כתובות ודוקא שלא הניח לה מזונות אבל אם הניח לה פטור ואף כשלא הניח לה אם לותה יותר מן הראוי אין הבעל חייב לשלם אלא בכדי הראוי וכן כתבוה גאוני ספרד:

סוגיא זו אע"פ שכבר כתבנו במשנתנו הצריך לנו בה לענין פסק מכל מקום לענין ביאור יש בו נוסחאות ובלבולין והריני כותב לך דרך קצרה הצעה של שמועה והוא שאמר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה כתובה פירות בלאות ומזונות והיא פסולה ר"ל שכבר נבעלה לפסול לה וולדה פסול שהרי הוא חלל אבל שניות אין להם אחת מכל אלו והיא כשרה שהרי לא נפסלה לכהונה בכך וולדה כשר שאין חלל מאיסורי סופרים אמר ר' שמעון בן אלעזר מפני מה אמרו אלמנה לכהן גדול יש לה כתובה מפני שהוא כשר והיא פסולה כלומר שהוא אינו מתחלל בביאתו אבל היא נעשית חללה ומתוך כך קנסו אותו בכתובתה שמן הסתם הוא הגורם שהרי היא מפסדת בדבר אבל שניות הוא כשר והיא כשרה שאין צד חלול באיסורי סופרים וכל שאין לה שום הפסד סתם הדברים היא הגורמת דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא וראויה לקנוס רבי אומר אין הטעם אלא שהללו דברי תורה ואין צריכין חזוק והללו דברי סופרים וצריכין חזוק דבר אחר זו הוא מרגילה וזו היא מרגילתו וקא בעי דבר אחר מאן קתני לה איכא דאמרי ר' שמעון בן אלעזר קתני לה ומה טעם קאמר מה טעם כשהוא כשר והיא פסולה קנסו אותו בכתובתה מפני שהוא מרגילה כלומר שהוא הגורם כמו שביארנו איכא דאמרי רבי קתני לה ומשום דקאמר דאיסורי לאוין אין צריכין חזוק הואי קשיא ליה דהא חלוצה מדברי סופרים והיאך יש לה כתובה ותירץ בה דזו ודאי טעם אחר הוא ומשום דהואיל ופסיל לה ולזרעה מדברי סופרים אין היא מרגילתו אלא הוא מרגילה שיצרו תקפו ואינו חושש לפסול זרעו:

גמרא א"ד א"ל תניא יש לה הא בעמוד והוצא קאי כו' נראה דלהאי לישנא צ"ל דבלותה ואכלה נמי שייך למימר בעמוד והוצא קאי וק"ל:

תוס' בד"ה אלמנה לכ"ג יש לה פירות כו' כי ההיא דהאשה רבה כו' ואמר עלה בירושלמי שאינה יכולה להוציא ממנו הפירות שאכל כו' עכ"ל פי' לדבריהם דהא ודאי אין לפרש הכא בפשיטות של הירושלמי דאין לה פירות שאינה יכולה להוציא ממנו הפירות שאכל וכן פרש"י דהא באלמנה לכ"ג נמי דקאמר יש לה פירות ואפ"ה אינה יכולה להוציא ממנו הפירות שאכל כבר דהא חייב לפדותה אלא דע"כ הא דקאמר הכא דאין לה פירות היינו דאין לה דין פירות שאינו חייב לפדותה ומיהו משום (ב) דלא תימא כיון דאין לה פירות היינו דאינו חייב לפדותה אם אכלם נמי מוציאה ממנו דפירות תחת פרקונה הוא וע"ז הביאו ראיה מירושלמי דמפורש שם הא דקאמר אין לה פירות היינו נמי שאינה יכולה להוציאם ממנו ודו"ק:

בד"ה וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה פי' בקונטרס כו' ור"ת מפרש דהוא פסול דקאמר אולד קאי ובפסלות דידה לחוד כו' עכ"ל הוכרחו לזה לפי' ר"ת דכיון דהוא פסול קאי אולד וע"כ אז היא פסולה דבחד מינייהו סגי קאמר דהא בפסול זרע לחוד יריאה להרגילו כדהוכיחו התוס' לעיל ואהא קאמרי' דבפסיל דידה לחוד כו' לא מרגלא ליה כדאמרינן ולר' מתיא כו' וק"ל: