מסכת יבמות דף ס״ד עמוד א׳

מתני' אינו רשאי לבטל אלא או יגרשנה או ישא אחרת עמה:

מותרת לינשא לאחר ולא אמרינן עקרה היא דשמא הראשון לא זכה ליבנות ממנה:

גמ' מקץ עשר שנים בא על הגר והאי דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ כנען שהיו שנים מרובות בפדן ארם ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו דלמא משום עון חוצה לארץ הם עקורים:

לפיכך הואיל וקא חזינן שאין ישיבת חוצה לארץ מן המנין דתלינן בכל דבר המונען מן ההריון חלה הוא או חלתה היא כו':

ולילף מיצחק ששהה עשרים שנה ולא נשא אחרת:

עקור היה ויודע שמחמת עצמו הוא ולקמן נפקא לן דעקור היה:

אברהם נמי עקור היה כדאמרינן לקמן והיכי ילפת מיניה:

ההוא מיבעי ליה כו' כלומר יצחק עקור היה משום הכי לא נסיב אחריתי וקרא דיצחק בן ששים שנה לא יתירא הוא דתימא להכי כתביה רחמנא למיגמר מיניה שהיית עשרים שנה דההוא מיבעי ליה כו' אבל מקץ עשר שנים דאברהם אע"ג דעקור הוה ילפינן מיניה דאי לאו לדרשא למאי הלכתא קאשמעינן קרא מקץ עשר שנים:

יוציא ויתן כתובה בסוף המדיר (כתובות עז. ושם) איכא פלוגתא דאמוראי כשנשא אשה ושהה עמה עשר שנים אם כופין אותו להוציא אם לאו וקשה דלמ"ד אין כופין תקשי ליה מהכא דקתני יוציא ולשון יוציא משמע בכפיה כדמשמע התם דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ופריך עליה שמואל עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ונראה דלא משמע יוציא לכפיה אלא היכא שעושה לאשה שלא כדין אבל הכא שאינו אלא משום דאינו רשאי לבטל מפריה ורביה לא משמע לשון כפיה וכל הנהו דהמדיר (גז"ש) דתנן בהו יוציא ויתן כתובה בכפיה קאמר כיון שמתנהג עמה שלא כדין ולעיל בהחולץ (יבמות דף לט.) נמי אמרי' כשאין רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה לפי שמתנהג עמה שלא כדין שאינו רוצה לא לכנוס ולא לפטור ונראה דכופין אותו בשוטים דאי במילי הא אמר בסוף המדיר (כתובות עז. ושם) דבדברים לא יוסר עבד ותימה דכי פריך בהמדיר למאן דאמר כופין בנשא אשה ושהה עמה עשר שנים דלתניי' בהדי אלו שכופין אותו להוציא תקשי ליה נמי מכל הנהו דתנן בהמדיר (ג"ז שם) וההיא דנערה שנתפתתה (שם מח.) דהאומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וההוא דסוף פירקין (לקמן יבמות דף סה.) דאמר ר' אמי הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה וי"ל דלא קתני הנך דאתייה כפייה דידהו על ידי פשיעת בעל אלא הנהו דאתיין ממילא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס והא דקתני מצרף ומקמץ ובורסי אע"פ שנעשו אחר שנשאו הנהו אינן מתכוונים להקניט ולצער את האשה ומיהו קשיא דליתני באה מחמת טענה דאמר בסוף פרקין (שם:) דכופין אותו להוציא אע"פ שאין פושע דמה יכול לעשות שהוא עקור ונראה לפרש דקתני סיפא בין שהיו עד שלא נישאו בין משנישאו בכולן אמר ר' מאיר יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל כו' והכא לא שייך למיתני בה סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ורובן מיתרצי בההיא שנויא ובירושלמי משמע דאין כופין בהנהו דתנן בהמדיר (כתובות עז.) ור"ח הביאו בשילהי אע"פ (כתובות סג:) ולשונו בירושלמי דסוף אלמנה ניזונית תנינן גט המעושה בישראל כשר בעובדי כוכבים פסול אמר שמואל פסול ופוסל לכהונה ואמר שמואל אין מעשים אלא לפסולות (אמר שמואל) והתנינן המדיר אשתו מלהנות כו' ומשני שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה ש"מ דאין כופין אלא היכא דקתני כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא ולא פירשו כופין אומרים לו חייבוך רבנן להוציא ואם לא הוציא מותר לקרותו עבריינא אבל לכפותו בשוטים לא וגר"ח כדברי האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא ויתן כתובה וההיא דהחולץ (לעיל יבמות לט.) דחוזרים אצל גדול למכפייה היינו טעמא דכופין לפי שמונעה מכל ענייני אישות בין תשמיש בין מזונות אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לחודייהו אין כופין ומההוא עובדא דבי נשיאה בקיסרי דסוף פירקין (לקמן יבמות סה:) דקאמר רבי יוחנן יוציא ויתן כתובה דמשמע התם דכופין ליה אין ראיה דכופין כל היכא דקאמר יוציא דהתם לאו מימרא היא אלא כשבא מעשה לפניו צוה להם שיוציא משמע שאמר להם לכפותו וכל היכא דלא קאמר בהדיא כופין אין כופין שלא יהא גט מעושה בישראל שלא כדין ופסול:

יוציא ויתן כתובה נראה דבכל הנהו דתנן (כתובות עז.) שכופין אותו להוציא שנותן כתובה אע"פ שמגרש בעל כרחו מדפריך התם דליתני בהדייהו הך דשהה י' שנים וקאמר הכא דאית לה כתובה ומשמע נמי התם (שם) דהוה תני בהדייהו אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אי לאו משום דאורייתא לא קתני והנהו אית להו כתובה כדאמר ביש מותרות (לקמן יבמות פה.) ובאה מחמת טענה אמרינן לקמן (שם) דיש לה כתובה אע"פ שכופין אותו לגרש ורבינו גרשום כתב בתשובה דמוכת שחין אין לה כתובה ודקדק מדקתני גבי בורסי שנשא אשה יכולה שתאמר כסבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל ואם היו כופין ליתן כתובה אם כן כל שעה תערים ותנשא ותאמר כן כדי לגבות כתובה לאלתר וי"ל דשמא אותה אין לה כתובה כיון שיכולה להערים אבל אחריני יש להם כתובה ובהדיא תני בתוספתא יוציא ויתן כתובה:

אע"פ שאין ראיה לדבר ראיה גמורה אינה דמשם אין ללמוד שיהא זקוק לגרש אשתו אפילו אם אי אפשר בלא גירושין ואדרבה ראוי ללמוד מכאן דאפי' את"ל בעלמא הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה היכא דשהה עמה י' שנים שרי להכניס צרתה כמו שמצינו באברהם אולי ירחמו מן השמים ויזכה עדיין ליבנות ממנה כמו שלבסוף זכה אברהם משרה:

ולילף מיצחק ואם תאמר יצחק נמי לא שהה יותר מי' לפי מה שפי' שלא היתה רבקה אלא בת ג' כשנשאה ועד שהיתה בת י"ב לא היתה ראויה להוליד ויש לומר דמדרשים חלוקין כדפרישי' לעיל ועוד דמוכח בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין סט:) שדורות הראשונים היו ראויין להוליד הרבה קודם הזמן הזה:

אי הכי אברהם נמי עקור היה כדאמר לקמן אברהם ושרה טומטמים היו ואע"פ שמסתמא כבר נקרע כשנשא שרה הכא אליבא דרבי יהודה פריך דאמרינן בהערל (לקמן יבמות פא.) טומטום שנקרע אין מוליד ועוד דאפי' לרבנן נמי דפליגי עליה לא שכיח שיוליד:

מתניתין ואם הפילה מונה משעה שהפילה. פירשו בירושלמי (ה"ו) דהוא הדין להיו לה בנים ומתו, דגרסינן התם הוו לה בנים ומתו מונה משעה שמתו. ומדקתני במתניתין ולא ילדה משמע דוקא כל שלא ילדה, הא ילדה ויש לה ולד חי ואפילו אחד אין כופין אותו להוציא, ואף על פי שמוציאין ממנו זו שלא ילדה כלל עד שיהיו לו זכר ונקבה מאחרת, מכל מקום כיון שילדה זו אין מוציאין אותו ממנו. ואפשר דלא ילדה לו דקתני כדי שיעור פריה ורביה קאמר ארישא סמיך (לעיל יבמות סא, ב) דתני לא יבטל מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים, עלה קתני לא ילדה לו כלומר כאותו שיעור, והראשון נראה לי עיקר (עיין ישרש יעקב).

הא דאמרינן ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין לאו למימרא שאין עושין מעשה בחוצה לארץ דאף בחוצה לארץ כיון ששהא עמה עשר שנים ולא נבנה ממנה שוב לא יבנה, ומצות פריה ורביה לאו מצוה תלויה בארץ היא, אלא משום דאברהם אבינו עקר היה ולא זכה ליבנות עד שעלה לארץ כדכתיב לך לך מארצך, וכשעלה לארץ מקום הראוי לו ליבנות אף על פי ששהה שם קצת ימים ולא ילדה לא נשא את הגר עד ששה שם עשר שנים, דאלמא ישיבתו עמה חוצה לארץ לא עלו לחשבון העשר, דכולן ראוין לפקידה בעינן. ולפיכך היה הוא חולה או שהיתה היא חולה או שהלך למדינת הים (כ"ה בתוספתא פ"ח) או שהיו חבושין בבית האסורין אין עולין להן דכולן ראוין לפקידה בעינן. ורש"י ז"ל כן פירש בפירושי התורה (בראשית טז, ג) מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שבא לארץ והראב"ד פירש דהא דאמרינן אין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין הני מילי באדם הרגיל לישב בארץ ויצא חוצה לארץ וחזר לארץ דזמן ישיבתו בחו"ל אין עולה לו, והא דאברהם הכי הוה [דאחר] שנדבר עמו בארץ בין הבתרים חזר לחרן ועשה שם חמש שנים כדאיתא בסדר עולם (פ"א) וכשחזר שנית לארץ היה בן שבעים וחמש כדכתיב ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן, ומאותו זמן ועד שנשא הגר עשר שנים דכתיב ואברהם בן שמנים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל. וכדבריו נראה בירושלמי (ה"ו) דגרסינן התם צא מהם שנים שעשה בחוצה לארץ ותני כן חלה הוא או שחלתה היא או שהלך לו למדינת הים אינן ויש מפרשים (רמב"ן) דמי ששהה עם אשתו בחוץ לארץ ובא לו לארץ אין ישיבת חוץ לארץ עולה לו ואין כופין אותו להוציא עד שישהא עמה בארץ עשר שנים דשמא זכות הארץ תעמוד להם (עיין רמב"ן עה"ת (בראשית ט"ז, ג) ויש"ש סי' לב).

יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה פירש רש"י זכרונו לברכה דשמא לא זכה ליבנות ממנה הוי טעמא ליתן כתובה. ולפיכך אקשינן (להלן בע"ב) ודלמא איהי היא דלא זכיא ואמאי נוטלת כתובה, ופרקינן איהי כיון דלא מיפקדא לא מיענשא. ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן (יבמות סה, ב) ואי סלקא דעתך אשה לא מיפקדא כתובה מאי עבידתא דאלמא אדרבה כי מפקדא אית לה כתובה, ואמאי לימא שמא היא לא זכתה ליבנות. יש לומר דההיא בדקים לן דמיניה הוא כגון שאינו יורה כחץ, ואי נמי שהיה זקן ושאינו ראוי להוליד וכדמוכח התם דהיא רוצה להתגרש, והלכך כי מפקדא אית לה כתובה אבל אי לא מיפקדא והיא רוצה להתגרש הויא לה מורדת ולית לה כתובה (עי' תוס' להלן שם ד"ה ואי בשם בשם ריב"ם).

מתניתין נשא ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל פי' ולא ילדה לאו דוקא דה"ה אם היו לו בנים ומתו מונה משעת שמתו. ויש שפי' דכל שילדה לו ולד אפי' אחד שהוא חי אין כופין אותו לגרש דהא ולא ילדה לו קתני ואחרים פי' דכל שלא ילדה לו זכר ונקבה קתני וארישא קאי דאמרי' ועלה קתני דוקא ולא ילדה הילכך אם ילדה לו ולד אחד ושהה י' שנים ולא ילדה לו אינו רשאי לבטל ואם מת אותו ולד אין מונים משעה שמת אלא משעה שפסקה מלדת ונראין הדברים שלא אמרו אלא שלא ילדה או שהוא מפלת נפלים וכדאיתא בגמ' אבל מפני שאינה יולדת אלא או כלם זכרים או כלם נקבות אין כופין אותו לומר שמא לא זכה ליבנות הימנה מצות פריה ורביה דמאן לימא לן כי האשה אחר' תלד לו זכר או נקבה וזה דבר פשוט והכי רהטא כלה סוגיי':

אינו רשאי לבטל אלא יוציא ויתן כתובה פי' נקט אינו רשאי כי אעפ"י שהוא רוצה לעמוד עמה כופי' אותו לגרש מפני קיום מצות פריה ורביה כמו שכופי' על שאר מצות ואם האש' טוענת שלא תצא אלא שישא אשה אחרת עליה יכול הוא לומר כל כמה דאגידא בי לא יהבי לי אחריתי וכדאי' בפ' אעפ"י ומיהו אם שניהם מתרצי' בדבר והוא נושא אש' אחר' אין ב"ד כופי' אותו לגרש וה"ה בעל כרחי' אם נשא אשה אחרת ויכולת למיקם בספוקייהו וכן כל שיש לו בנים מאשה אחרת ואפילו מפנויה כגון שקיים מצות פריה ורביה רשאי הוא לבטל דמשום דר' יהושע אין כופי' אותו לגרש את אשתו אלא רצה ישא אשה אחרת משום ולערב אל תנח ידך:

ואעפ"י שהחרים רבינו גרשום בישיבת כמה חכמים שלא ישא אדם אשה על אשתו בכי הא לא תקן רבי' ז"ל וכן כתבו רבני צרפת בתשובה ותדע דתניא לקמן שאם נשאת לראשון ולשני ולא ילדה לו לג' לא תנשא אלא למי שיש לו בנים הא למי שיש לו בנים תנשא ותטול כתובתה דכיון שיש לו בנים אין כאן מקח טעות כלל וסתמא קתני לה ואפי' לר' יהושוע ומינה דכיון דנשאת אין כופי' אותו לגרש כלל ואם הפילה מונה משעת נפילה ופי' סתמא קתני ואפי' הפילה תוך מ' יום לעבורה דלא הוי אלא כמיא בעלמ':

גמרא ת"ר נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל שמא לא זכה לבנים ממנה פי' דאע"ג דלא ידעי' אם מחמתו הוא או מחמתה אולי הוא אינו ראוי להוליד אעפ"י כן חוששין מספק' שמא ראוי הוא להוליד אלא שלא זכה ליבנות ממנה וכ"ש אם יש שם סימנים שהיא עקרה שתולים בה ומ"מ היא אינה מפסד' כתובת' אלא כשיש בה סימני איילונית או סימני עקרה גמורה ולא הכיר בה. ואעפ"י שכבר היו לו בנים והוליד מהם ומתו ושהה עמו י' שנים ולא ילדה יש לה כתוב' שעדיין י"ל שמא לא זכה ליבנות ממנה והיא ראוי' לבנים היא ולהכי נקט תנא להאי לישנא. נראין הדברים שאם היה הוא טוען שמכיר בעצמו שאינו ראוי להוליד שאין כופין אותו לגרש או לישא אשה מפני מצות פריה ורביה דבכל המצות כאלו נאמן הוא על עצמו כיון שאין בו הוכחה שהוא עושה דרך מרד וכן שמעתי מרבינו הר"ם ז"ל:

ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר מקץ עשר שנים לשבת אברהם בארץ כנען וכו' ללמדך שאין ישיבת חוצ' לארץ עולה לו מן המנין פי' לאו למימרא שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין לדרים בח"ל דא"כ בטלה תורת משנה זו וכל הסוגיא דעל' מבני בבל והא לא אפשר דתהוי כלה שמעתא לבני א"י ועוד דמצות פריה ורביה חובת הגוף שנוהגת בכ"מ ואם עון הארץ גזרה היאך נוהגת בח"ל אלא אין הדברים האלו אלא באברהם אבינו כדפרש"י ז"ל בפי' החומש לפי שאבר' אבינו עקר היה ולא זכה ליבנות עד שעלה לארץ שלא נא' ואעשך לגוי גדול אלא בארץ ומייתי לה השתא ללמדנו דזמן הראוי לפקידה בעי' דנשמע מינה מאי דקתני סיפ' שאם היה א' מהם חולה או חבוש בבית האסורים שלא יעל' לו מן המנין ועי"ל כמו שכתב ר"י ז"ל שאם עלה שום אדם מחוצה לארץ לא"י שלא יעלה לו מה שדר בחוצה לארץ כלל ואפי' דר כמה שנים כי אולי בזכות הארץ יבנה ממנה ומונה משעת כניסתו לא"י עשרה שנים כשם שמנה אברהם אבינו אחר שנכנס לארץ וכ"כ בתוספת' מר' מהר"ם:

כבר ביארנו במשנתנו שכל שנשא אשה ושהא עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל אלא יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות הימנה והקשו בה למטה ודילמא איהי היא דלא זכיא כלומר ויוציאנה בלא כתובה ותירץ דאיהי כיון דלא מיפקדא לא מיענשא בהכי ולענין ביאור למדת שאלו היינו סוברים דאיהי מיפקדא היתה יוצאת בלא כתובה ומתוך כך הקשו בו רבים ממה שנאמר בסוף הפרק ס"ה ב' ואי לא מיפקדא כתובה מאי עבידתה ופירושה דבדאית ליה בני עסקינן דאי לית ליה פשיטא היינו מתניתין אלא אפילו יש לו בנים מאשה אחרת שאין כאן כפייה מצדו אלא מצדה ובא ללמוד ממנה דאיהי מיפקדא דאי לא מיפקדא כיון דאית ליה בני אמאי כייפינן ליה אלא דמיפקדא ואפילו הכי יוציא ויתן כתובה וכל שכן היכא דלא זכו תרויהו ומתוך כך פירשו גדולי המפרשים דהכא לאו למימרא דאי איהי מיפקדא לית לה כתובה אלא אלישנא בעלמא קא פריך כלומר אמאי דקאמרינן שמא לא זכה ליבנות הימנה כו' ולאו למימרא דאי איהי לא זכאי ומיפקדא דלא ליתיב לה כתובה ויש מתרצים דודאי לענין כתובה איתמרא וההיא דלקמן מיירי בדהוי איהו עקור דתלינן בדידיה ולא בדידה ואי מיפקדא אית לה כתובה אע"ג דאיהי היא דכפיא ליה לאפוקה הואיל ומיפקדא אבל זו שבכאן אינו עקור ואי איהי מיפקדא ובעיא לאכפוייה הוה לן למימר דלית לה כתובה:

זה שביארנו שאם נשא אשה ושהא עמה עשר שנים שיוציא ויתן כתובה רמזוה מאברהם דכתיב מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כמו שביארנו במשנה ס"א ב' ולמדו ממנה בכאן שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין ויש לך לדון ואם כן בחוצה לארץ נתבטל דין זה לגמרי והלא מצות פריה ורביה אינה מצוה התלויה בארץ יש מפרשים שבחוצה לארץ אין כופין בכך אלא שאם רצה מוציא ולעיקר הענין לא אמרו כופין בזו מן הדין אלא שהוא מצוה עליו ומודיעין אותו וכופין אותו דרך תוכחת ודרך הודעת צורך קיום מצוה אלא שרוב מפרשים פירשוה בכפיה גמורה כדאיתה בפרק המדיר ע"ז א' ויש מפרשים שלא נאמר שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין אלא באברהם שהיה עקור ולא זכה ליבנות עד שעלה לארץ וכמו שכתבו גדולי הרבנים בפירושי התורה שלהם אין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מפני שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שבא לארץ ומשבא לשם זכה ליבנות בהבטחת השם שאמר לו לך לך גו' ואעשך גו' שהא עשר שנים ולסוף עשר נשא את הגר הא שאר בני אדם אין בהם חלוק לענין זה בין ישיבת הארץ לחוצה לה ואף לשון הסוגיא מוכיח כן דקאמר עולה לו ר"ל לאברהם וכן שאמר לפיכך אם חלה וכו' כלומר כשם שמצינו באברהם שימי ישיבת חוצה לארץ אחר שלא היה ראוי שם לבנים לא עלו לו עד שבא לארץ והגיע זמן הבטחתו כך בשאר בני אדם אין ימים שאין ראויין לפקידה עולין להם וגדולי המפרשים כתבו שאף בשאר בני אדם כל שרגיל לישב בארץ והלך ועמד לו עם אשתו בחוצה לארץ וחזר לו לארץ אין ישיבת חוצה לארץ עולה לו וכן היה ענין אברהם שאחר מראות בין הבתרים חזר לחרן ועשה שם חמש שנים כדאיתה בסדר עולם וכשחזר שניה לארץ היה בן שבעים וחמש כדכתיב ואברהם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן ומשם עד שנשא את הגר עשר שנים דכתיב ואברהם בן שמנים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל הא כל מי שכל ישיבתו בחוצה לארץ דנין אותו גם כן בעשר ויש מפרשים שאף מי שלא היה רגיל לישב בארץ כל שיצא לו מכל מקום מחוצה לארץ לדור לו בארץ אין מונין לו אלא משעה שנכנס לדור בארץ הא מכל מקום מי שכל ישיבתו בחוצה לארץ דנין אותו בעשר:

אף עשר שנים אלו אין דנין בהם אלא אם כן היו כלם ראויים לפקידה הא אם היה הוא חולה או שהיתה היא חולה או שהלך בעלה למדינת הים או שהיה חבוש בבית האסורין אין עולין לו מן המנין ואפילו היו שניהם חבושים בבית אסורין אחד הואיל ומכל מקום אין דרך לשמש בבית האסורין וללמדנו כך נקט ליה לישנא דשניהם חבושים:

לעולם אל יתיאש אדם מן התפלה שאין הפרגוד ננעל בפניה דרך הערה אמרו ויעתר לו ה' למה נמשלה תפלה לעתר מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות הה"ד ויעתר לו ה' וכן אמרו שרה אמנו אילונית היתה שנאמר אין לה ולד אפילו בית ולד לא היה לה ואעפ"כ נשתנה הטבע וילדה לה:

תוס' בד"ה יוציא ויתן כתובה כו' אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לחודייהו אין כופין כו' עכ"ל יראה לשמואל דפריך לרב עד שיכפוהו להוציא יכופוהו לזון קאמרי דמשום מזונות לחודיה אין כופין להוציא אבל רב הא סבירא ליה בהדיא לגירסת ר"ח דהאומר איני זן ואיני מפרנס כופין להוציא ואפשר לומר דאיני זן ואיני מפרנס לאו הוא מזונות לחודייהו דפרנסה הוא דבר אחר בלא מזונות וק"ל:

(במדבר י, לו) "וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל", מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל פָּחוֹת מִשְּׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד טעם למספר זה כי ברכתן של ישראל יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ (תהלים צא, ז) נמצא כל אחד שקול כנגד י"א אלפים וידוע האדם נקרא עולם קטן אך הוא לבדו פלג עולם ועם אשתו הוא עולם שלם וזה הכח של י"א אלפים כמו שיש לזכר יש גם כן לנקבה ואם כן הוא ואשתו שהם עולם שלם המה כנגד כ"ב אלף שהוא שני אלפים ושני רבבות ולכן אמרו אין השכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות. ועוד נראה לי בס"ד טעם אחר למספר כ"ב אלף להשראת שכינה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דהאותיות הם בסוד המלכות שהיא סוד השכינה וידוע כי כ"ב אותיות התורה בעשיה הם כ"ב אחדים וביצירה כ"ב עשרות ובבריאה כ"ב מאות ובאצילות כ"ב אלפים ולכן שלימות השראת שכינה תהיה על כ"ב אלפים מישראל.

וְזֶה לֹא עָסַק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה, לֹא נִמְצָא זֶה גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד לרמוז בזה הכתוב (קהלת ט, יח) וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה, והיינו כ"ב אלף הנזכר הם מספר טובה [22] וחוטא לשון חסרון אם זה גרם חסרון אחד דוקא הנה הוא מאבד טובה הרבה שמאבד השראת שכינה השורה על כ"ב אלף שהם מספר טובה.

לְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה תְּפִלַּת צַדִּיק בֶּן צַדִּיק, לִתְפִלַּת צַדִּיק בֶּן רָשָׁע (בראשית כה, כא). כתב מהרש"א תפילת צדיק בן צדיק מקובלת יותר לבטל גזרת העקרות עיין שם. ונראה לי בס"ד הטעם כי בני בנים הרי הם כבנים (קידושין ד.) ולכן כשזה מתפלל על בנים תפילתו שייכה לאביו גם כן כי בנים שלו נחשבים בנים של אביו גם כן ולכן זכות אביו גם כן יגין בשביל קבלת תפלה זו. ונראה לי ב' פעמים צדיק [204×2=408] שהוא האב והבן עולה גימטריא זאת [408] וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש רבא אין 'זאת' אלא תפלה וילפי לה מקרא. ומה שאמרו שנמשלה התפלה לעתר נראה לי 'עתר' אותיות 'תער' שמלאכתו להעביר כוחות הדינין וכן התפלה מעברת כוחות הדינין ומגברת החסד והרחמים.

מָה 'עֶתֶר' זֶה מְהַפֵּךְ הַתְּבוּאָה בַּגֹּרֶן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, כָּךְ תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְהַפֶּכֶת מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמִּדַת רַגְזָנוּת לְמִדַּת רַחֲמָנוּת (בראשית כה, כא). נראה לי בס"ד מספר רחם [248] יתר על מספר רוגז [216] כמספר לב [32] שאם תניח מספר לב על מספר רוגז יהיה מספר רחם. ולכן תפילת צדיקים היוצאה מן הלב יש בה כח להוסיף מספר לב על רוגז ויהיה מספר רחם! מה שאין כן הרשעים אף על פי שהם מתפללין בשפה כמו נוסח הצדיקים הנה הם חסירים לב ולכן מבקשים בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר (חבקוק ג, ב) שיהיה נוסף על רוגז מספר לב ויהיה רחם. ובזה יובן הפסוק בתוכחה וְנָתַן הֳ' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז (דברים כח, סה) והיינו כי על ידי העונות מפרידים מספר לב [32] מן רחם [248] ויהיה המספר לֵב רַגָּז [242]. וזהו שנאמר (ישעיה נז, א) הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב, להוסיפו על רוגז להיות רחם. וזהו שנאמר במשלי וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב (משלי י, יג) כי היסורין באין על ידי הרוגז שלא נוסף לב כדי שיתהפך לרחם. ובזה יובן בס"ד (נחמיה ט, ז) וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ, והיינו אברהם [248] גימטריא רחם [248] מפני כי מצאת את לבבו נאמן ועל ידי כך היה לו כח להוסיף לב על רוגז לעשותו רחם ועל שם זה נקרא אברהם שהוא מספר רחם.

אָמַר רַבִּי אַמִי אַבְרָהָם וְשָׂרָה טוּמְטוּמִין הָיוּ (ישעיהו נא, א). דבר זה יפלא על מה עשה ה' ככה לצדיקים הללו! אם בשביל שירצה שיתפללו די לעשותם עקרות ולמה עשאם טומטמין שהוא מום בעין בגוף? ונראה לי בס"ד כי יצחק אבינו עליו השלום היה מדת הגבורה העקרית השרשית ובלידתו וביאתו לעולם הזה לא היה יכול העולם לסבול מדת הגבורה הנגלית בו לכך עשה הקדוש ברוך הוא אביו ואמו טומטמין כדי שתהיה לידתו בנס גדול ופלאי מצד האב ומצד האם וכל נס נעשה על פי גילוי החסד ולכן הנס נעשה על ידי שם הוי־ה ומאחר שביאתו ולידתו נעשית על ידי החסד נמתקה הגבורה הנגלית בו ולכן לא סגי בעקרות בלבד שאין זה נס גלוי בעין וגם אינו פלאי כל כך מה שאין כן טומטמין הוא נס גלוי ופלאי מאד ואי אפשר להיות אלא על ידי גילוי חסד גדול. ובזה נתרץ עוד דקדוק אחר כיון דהיו טומטמין למה עשה את שרה אמנו עליה השלום אילונית גם כן, ודי בנס של רפואת הטומטום שהוא פלא וגלוי יותר? ובזה ניחא והוא דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לא:) וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ (שמואל א' א, יג) על עסקי לבה שאמרה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם כל מה שבראת באדם לא בראת אבר לבטלה עינים לראות אזנים לשמוע וכו' דדים הללו שנתת בי למה? לא להניק? תן לי בן שאניק בהם! נמצא מצאה לה טענה חזקה מכח הדדים דשורת הדין מחייבת שיתן לה בן דאין לומר אני לא בראתי אותך מעיקרא שתהיי מולדת אלא בראתיך מעיקרא שתהיי עקרה דעל זה טוענת אם כן למה נתת לי דדים היה מן הראוי שתהיה איילונית שאין לה דדים, ומאחר שנתת לי דדים מוכח שבראתני להוליד על כן תן לי בן שאניק בהם כי לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם! ולכן כאן אצל שרה אמנו עליה השלום אם לא היתה אילונית אלא היה בורא בה דדים היה לה טענה חזקה מכח הדדים שתהיה יולדת ומנקת וכאשר טענה חנה ולפי זה היתה לידתו של יצחק מוכרחת על פי הדין ואין בה חסד כדי שעל ידי כך תתמתק הגבורה שבו כאמור לעיל אך השתא דעשאה אילונית שאין לה דדים לא נשאר בידה טענה שתלד בה ואדרבה יאמר לה ה' מעיקרא אני בראתיך באופן זה שלא תהיי יולדת וממילא מה שילדה אחר כך היה זה על פי החסד הגמור ובזה נמתקה גבורת יצחק אבינו עליו השלום. נמצא נעשה לשרה אמנו עליה השלום שני נסים גלויין ונראין בחוש הריאות האחת נס רפואת הטומטום והשניה רפואת האיילונית שלא היה לה דדים ונעשה לה דדים. לזה אמר וַהֳ' פָּקַד אֶת שָׂרָה (בראשית כא, א) בנס הטומטום וַיַּעַשׂ הֳ' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר ברפואת האיילונית שעשה לה דדים. ועיין בעץ חיים שער הנסירה פרק ח' בביאור לשון זוהר הקדוש בפרשת בראשית דכד אתי אבר מאברהם אתהדר ברא ונעשה אבר ואתגלייא האי באר וכו' יעוין שם. ובזה מובן למה היה כך וכך ועיין שער מאמרי רשב"י אדרא זוטא דף נ"ג ועיין שער הפסוקים בפרשת לך לך עיין שם. וכל זה הוא במצב הנשמות דוקא וגם הוא בפרצוף המוחין דוקא ודוק היטב. ודע כי במאמר זה של רב אמי דאמר טומטמין היו יש ליישב הקדמה נפלאה שהביא הגאון חיד"א ז"ל (במדבר קדמות מערכת האל־ף אות ט') שאברהם אבינו עליו השלום ידע שאשתו עקרה ולא בא עליה עד שנתבשר שיהיה לו זרע ובא עליה ונתעברה מביאה ראשונה עד כאן לשונו. ולכאורה יש להקשות דזה תינח למאן דאמר מן ג' שנים הכיר את בוראו דהשתא יש לומר בעת נשואין שכבר שרתה עליו רוח הקודש ידע וכו' אך למאן דאמר בן מ"ח שנה הכיר, מהיכא ידע שהיא עקרה ולא בא עליה? ולפי דברי רבי אמי ניחא כי מקודם בלאו הכי היו טומטמין ואין כאן דרך ביאה ובודאי נרפאו אחר שהכיר את בוראו ושרתה עליו רוח הקודש. ומה שכתב שנתעברה מביאה ראשונה אין זה פלא יען כי ראיתי בעץ חיים שער הולדת אחד ואחד פרק ה' שנתקשה רבינו ז"ל בקושיא כזאת על ביאת יעקב אבינו עליו השלום בלאה שנתעברה גם כן מביאה ראשונה דכתיב בראובן כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי (בראשית מט, ג) וכן נתקשה בענין מועכות של בית רבי תמר שמם, דאיך היו מתעברים מביאה ראשונה? ויישב שם שזה הכח נמשך להם מן אברהם אבינו ובהיכא דאיכא כח זה תתעבר גם מביאה ראשונה עיין שם, ולפי זה גם גבי אברהם אבינו עליו השלום עם שרה יש לומר כן. מיהו יש להקשות באותה הקדמה הנזכר לעיל שהביא הגאון חיד"א וכן מהר"ם רקאנטי ז"ל ממה שאמר אבימלך על שרה וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל (בראשית כ, ג) דמשמע שנבעלה כבר לאברהם אבינו! ועיין בגמרא דקידושין (קידושין ט:) דדייק מפסוק כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל (דברים כב, כב) מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה עיין שם וצריך עיון. וראיתי להגאון חיד"א ז"ל במדבר קדמות שם שכתב שמצא סמך להקדמה זו מדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים הקדמה ל"ד עיין שם. ובאמת הרואה יראה דליכא מהתם הוכחה כלל דיש לומר לעולם כשנשאה בא עליה אלא שאחר כך כשראה שהיא עקרה נמנע ולא בא עליה ונתעסק להוליד נפשות לגרים. ובעל כרחו צריך לומר כן דהא מצינו מפורש יוצא לרבינו האר"י ז"ל בשער המצות בפרשת בראשית שכתב וזה לשונו וראיה לזה ענין אברהם יצחק ויעקב שהיו נשותיהן עקרות ולא היו נמנעים מן הזווג וכו' עיין שם, ואם כן מוכרח לפרש דבריו בשער הגלגולים הנזכר כאשר כתבתי. ועיין בספר הלקוטים (דפוס ירושלים פרשת וירא דף כ"ט בדבור המתחיל דע) שכתב בשם רבינו ז"ל שהזווג של שרה אינו זווג שהיתה עקרה עיין שם ומזה הלשון משמע שהיה מזדווג ממש. ושוב ראיתי להגאון הש"ך ז"ל פרשת ויצא דף ל"ב בפסוק (בראשית כט, לא) וְרָחֵל עֲקָרָה שכתב וזה לשונו, קבלה יש בידינו שיעקב אבינו עליו השלום היו בו י"ב טפין להולדת י"ב בנים וכשהיה משמש עם רחל, הקדוש ברוך הוא שמר טיפתו. ומזה ידע שהיא עקרה ולזה אמרה לו רחל 'הָבָה לִּי בָנִים' (בראשית ל, א), שחשבה שלא היה גומר ביאתו כדי שלא תתעבר! ולזה 'וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל' אמר לה: את חושדת אותי שאני מעכב הטיפה שלי? הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן! לא אמר הריון או הולדה אלא 'פְּרִי בָטֶן' שהוא פרי בטנו של איש וכו' עד כאן לשונו עיין שם. נמצא לפי זה היה מציאות זה בעולם שיעקב בא על רחל ולא גמר ביאתו כלומר לא נתן טיפת זרע ברחל אלא הקדוש ברוך הוא שמר טיפתו ולא הניח שתצא ממנו בעת זווגו עמה והוא בדרך נס נפלא ואם כן בזה נתיישבה הקושיא הנזכר שכתבנו בדברי הרקאנטי כי אפשר שאברהם אבינו עליו השלום נזדווג עם שרה כמה פעמים והקדוש ברוך הוא שמר הטיפה שלא יצאה ממנו עד זמן שנתעברה ביצחק שנעשה גמר ביאה בטיפה שיצאה ממנו ולזה אמר שנתעברה מביאה ראשנה היא גמר ביאה זו ודוק היטב.