דף ביאור
מסכת יבמות דף ס״ג עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת יבמות דף ס״ג עמוד ב׳
מסכת יבמות דף ס״ג עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־722 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
מן החטא הרהור עבירה:
עבורי מיעברא במלה נוחה לרצות ומעברת על מדותיה:
פומא לקלל ולגדף עד זמן סעודה כדי לצערו:
ומהדרא ליה גבא שלא לאכול עמו ומצערתו:
מתפקקין נסתמין לשון ויפק כמו פוקקין הנקבים (שבת דף קכה:):
צרתה בצדה ישא אחרת אצלה:
בחברתה מקבלת תוכחה יותר:
בסילתא קוץ:
ועוד 27 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Yevamot 63b · Sefaria
תוספות
צרתה בצדה רבא לטעמיה דאמר בסוף פירקין (לקמן יבמות סה.) נושא אדם כמה נשים על אשתו:
שיתקיים ע"י אחרים אע"ג דמשמע בפרק אע"פ (כתובות דף סג. ושם) שנשא בתו של ר"ע דקאמר התם ברתיה של ר"ע עבדא ליה לבן עזאי הכי הא אמר בפ"ק דסוטה (דף ד:) דנשא וגירש:
Tosafot on Yevamot 63b · Sefaria
ריטב"א
מה אעשה שנפשי חשקה בתורה פסק הרמב"ם ז"ל דה"ה דפטור מפריה ורביה כל שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי ושאין עליו שום הרהור. אבל בתוס' כתבו שאין בדורות הללו מי שיכול להיות כבן עזאי אפי' לענין זה ואסור לאדם לשתות שום דבר שיעקרהו כדי לעסוק בתורה אבל לבטל ממנו תאוה והרהור שרי ואריך וכן שמעתי בשם רבינו הגדול ז"ל שאם קיים מצות פריה ורביה חשקה נפשו בתורה לגמרי ורוצה לשתות או לאכול דבר של עיקר כדי שלא יתבטל מתורתו שהוא מותר דההיא דר' יהושע מצוה היא דרבנן ובכי הא שרו רבנן וטעמא דמסתבר הוא ושמעתי על גדולים שעשו מעש' בדבר זה בעצמו (א"ה עיין מ"ש על לשון זה אדמ"ו נזר הזמן ומופת הדור הי"ו בס' הנורא ברכי יוסף אה"ע סי' ה' אות י"ג)
Ritva on Yevamot 63b · Sefaria
מאירי
אשה רעה מצוה לגרשה ואם כתובתה מרובה צרתה בצדה כלומר יגזם לה שישא אשה אחרת עליה כדי שתקבל תוכחת דאמרי אינשי בחברתה ולא בסילתא כלומר האשה מכנעת עצמה יותר ומקבלת תוכחת כשמתיראה לבא צרתה בצדה יותר מהכאות במקל ובבקעת:
אע"פ שהאומנות משובחת הרבה מכל מקום צריך שישתדל להיות עמו פרקמטיא מועטת להרויח ממנה שהאומנות דיו שיתפרנס בו ואי אפשר לו להתעשר בו דרך צחות אמרו נתנני ה' בידי לא אוכל קום זה שמזונותיו תלויים בכפו:
ולעולם יזהר אדם שלא לילך דרך הדיוטות דרך צחות אמרו השחיתו התעיבו עלילה אלו בני אדם שמהלכים ערומים בשוק שאין לך משוקץ ומתועב יותר ממי שמהלך ערום בשוק:
כבר ביארנו שלעולם יהא אדם מתבונן שכל שאירע לו הוא בקו ובמשפט מצד מעשיו הן דברים קלים הן דברים של צער גדול וצרה גדולה דרך הערה אמרו נתנני ה' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובתה מרובה וכן אמרו בניך ובנותיך נתונים לעם אחר זו אשת אב בגוי נבל אכעיסם אלו המינין שנאמר אמר נבל בלבו אין אלהים ויש אומרים אלו פרסיים כלומר שמצרים לישראל וכופרין במעלתם וביחוסם ועוד אמרו אמרו ליה לר' יוחנן אתו חברי לבבל שאג נפל כלומר שאג ונפל מכסאו מרוב פחד אמרו ליה מקבלי שוחדא תריץ ויתיב כלומר נתישב בעצמו ואמרו לו גזרו על שלש ואמר להם שהכל בעונותם מפני שלש שהיו עוברים בהם והכל היה מדה כנגד מדה גזרו שלא לאכול בשר שחוטה מעונש מתנות כהונה שלא היו הם נותנים כראוי וגזרו עליהם שלא לרחוץ במרחצאות שלהם מפני עון טבילה שלא היו טובלים כשהיו צריכים טבילה למצוה וגזרו עליהם לחטט את המתים מפני שהיו שמחים ונושאים ונותנים עמהם ביום אידם שהיו עובדים אליליהם שהם קרויים מתים כמה דאת אמר ויאכלו זבחי מתים וכדכתיב והיתה יד ה' בהם ובאבותיהם והלא אבותיהם כבר מתו אלא זה חטיטת המתים:
כתוב בספר בן סירא אשה טובה מתנה טובה בחיק ירא אלהים תנתן אשה רעה צרעת לבעלה מאי תקנתיה יגרשנה ויתרפא מצרעתו אשה נאה ר"ל ביופי ובמעשים אשרי בעלה העלם עיניך מאשת חן של אחרים פן תלכד במצודתה אל תט אצל בעלה למסוך עמו שכר כי בתואר אשה יפה רבים נשחתו ועצומים כל הרוגיה רבים היו פצעי רוכל ר"ל מוכרי קשוטי נשים המרגילים לדבר עבירה כניצוץ אש המבעיר גחלת ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה מנע רבים מתוך ביתך ולא הכל תביא לשם רבים יהיו אנשי שלומך גלה סודך לאחד מני אלף אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום שמא מחר אינו ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו:
מכיון שנצטוה האדם על פריה ורביה כדי להעמיד הישוב כל הפורש לגמרי ממנה הרי הוא כשופך דמים ר"ל שמונע קיום הישוב ועוד שמא זה שהוא מונעו היה בא לתכלית שלמות ועל זה נאמר כאלו ממעט את הדמות רומז למה שאמר בצלם אלהים ברא אותו ר"ל בשכל ועתיד להדמות לעליונים אם יבא לתכלית שלמותו מכל מקום כל הנמנע מזה לכונת קיום התורה ופרישות העולם אע"פ שלא קיים מצוה זו הואיל ורואה בעצמו שכך נוח לו לקיום התורה ומצותיה מעבירין לו והוא שאמר בן עזאי מה אעשה שנפשי חשקה בתורה ואיפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים:
Meiri on Yevamot 63b · Sefaria
בן יהוידע
אָמַר אַבַּיֵּי מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא וּמְקַשְּׁטָא לֵיהּ פּוּמָּא. פירש רש"י לקלל ולגדף עד זמן סעודה כדי לצערו. קשא וכי שוטה זו דאם מצערתו בחירוף וגידוף למה תכין לו שלחן מלא? והיה לה לצערו גם בזה! ונראה לי בס"ד שאם לא תכין לו שלחן לאכילה יהיה מוכרח לאכול במקום אחר ולא יבא אצלה ולכך היא נזהרת בהכנת שלחן לאכילה כדי שיהיה מצוי אצלה ולא ילך למקום אחר וגם יביא איזה אורח עמו לפעמים ואז תשבעהו מרורות מחירוף וגידוף ותבזהו גם לפני אורחים.
רָבָא אָמַר מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא וּמְהַדְּרָא לֵיהּ גַּבָּהּ. פירש רש"י שלא לאכול עמו. וקשה מה אכפת לו בזה תבטל במיעוטה ולא תאכל עמו? ונראה לי בס"ד דהאשה אינה תובעת תשמיש בפה ורק ברמז והיה דרכם מקודם שהאשה מקשטת השלחן של אכילה במינים המרבים הזרע ומחממים את הגוף שתביאם עם מיני התבשיל על השלחן וזהו הרמז שלה שרומזת לבעלה על התשמיש וכמו שתיקן אדונינו עזרא הסופר ע"ה לישראל לאכול שום בליל שבת שהוא סימן ורמז על התשמיש בליל שבת כי השום מרבה הזרע. וזאת האשה הרעה מקשטא ליה השלחן במאכלים ומשקין המרבים הזרע ומחממים הגוף כדי לעורר בקרבו תאות המשגל ובעת שכיבתם במטה מהדרא ליה גבה שאינה רוצה שישמש עמה ולכן נקראת אשה רעה כי גורמת לו בזה שיראה קרי בר מינן שהבעירה בו התאוה ומונעת התשמיש!
(משלי יח, כב) 'מָצָא' אוֹ 'מוֹצֵא'? (קהלת ז, כו) נראה לי בס"ד הנה נודע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שהנשמות מזדווגים בעולם הנשמות הזכר עם הנקבה ואחר כך יבואו לעולם הזה ויהיו תחלה בגופים נפרדים ורחוקים זה מזה וכשיגיע זמן הנשואין יפק רצון מאת ה' וישאו זה את זה כבראשונה. אך יש אדם שהוא בא לעולם הזה ואינו לוקח בת זוגו אלא חוטף אשה משל אחרים ויש בזה סיבות המסבבות דבר זה כנזכר בדברי קדשו. וידוע כי האדם יכיר אם לקח בת זוגו או לאו שאם רואה אהבתו נמשכת אחרי אשתו יותר ממה שהיא נמשכת אליו ידע שאין זו בת זוגו יען כי בת זוגו צריך שתהיה היא נמשכת אליו יותר. ובזה יובן השאלה ' מָצָא ' פירוש אם יש לך איזה סימן שידעת בו שהיא בת זוגך שכבר מצא אותה קודם זה בעולם הנשמות או אם רק עתה הוא ' מוֹצֵא ' אותה שאין זו בת זוגו ורק לעת עתה חטף אותה משל אחרים כי יש כמה סימנים עוד חוץ מן האמור כדי להכיר דבר זה.
אִשָּׁה רָעָה, מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ, דִּכְתִיב "גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן, וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן". נראה לי בס"ד כי אשה רעה יש בה תערובת רע מצד הזכר והנקבה של הקליפה ולכך היא עצמה נקראת 'דמאי' ואם תחשוב מספר לץ ומדון ודמאי [275] יהיה מספרם רעה [275] ולכן זאת האשה נקראת אִשָּׁה רָעָה! ולכן כשמגרשה נמצא מגרש הלץ שהוא כנוי לזכר דקליפה והמדון שהוא כינוי לנוקבא דקליפה כי זאת האשה היא דמאי שלוקחת רע משניהם ולזה אמר גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן (משלי כב, י). ואמר עוד 'וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן' והיינו דהאשה חשיבה נר לבעלה וכמו שאמר אליהו זכור לטוב לרבי יוסי שמאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו, ולכן היא המדלקת נר של שבת ועל כן אשה רעה נהפך אצלה מספר נר למספר דין וקלון כי מספר 'דין קלון' [250] עולה נר [250] ולכן על גרושין שלה אמר 'וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן'. ומה שאמר ' קָשָׁה אִשָּׁה רָעָה כְּיוֹם סַגְרִיר ' היינו סג מלשון כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ (תהלים נג, ד) ונשאר רִיר שהוא כינוי לדברי חרופים וגידוף שמוציאה מפיה לבעלה כמו שאמרו לעיל מקשטא ליה פומא. ופירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו הא דדמה אותה ליום סגריר שבו האדם בטל ממלאכתו ועסקו וכן מי שיש לו אשה רעה יהיה לו בטלה במלאכתו ועסקו שאין יכול לעשות עסק ומלאכה כראוי לו וכהך מעשה של אותו השר, עד כאן דבריו נר"ו.
"נְתָנַנִי ה' בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם" אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר מַר עוּקְבָא: זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה. יש להקשות הלא רבה בר אבוה דרש כדרשה זו ממש על פסוק כיוצא בזה ממש והוא פסוק ירמיה ומה בא מסדר התלמוד ללמדנו חידוש יותר בזאת הדרשה של פסוק לא אוכל קום? ונראה לי דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיט.) על פסוק (דברים יא, ו) וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו ופרשתי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש פרשת וירא, שהאשה מכונית בשם רגל ועל זה אומר רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר (שמואל א' ב' ט), דא איתתא. וידוע ממון בלא ברכה אין לו קיום ועמידה ואמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו. ובזה מובן מאמר רבותינו ז"ל שאמרו וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, רוצה לומר יהיה לו העמדה וקיום על רגליו זו אשתו של אדם שנקראת בשם רגל ולכן קראו הַיְקוּם חלק התיבה לשתים וקרי בה 'הי קום' רוצה לומר על ידי האשה שהיא בסוד 'היה יהיה לו' קום רוצה לומר קימה והעמדה. וכל זה באשה טובה אך אשה רעה לא יתקיימו בה אותיות קום של היקום וישאר הי לשון קינה כדכתיב ביחזקאל הי ונהי וקינה (יחזקאל ב י). ולזה אמר לֹא אוּכַל קוּם (איכה א, יד) מלשון אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל (מלכים א' ז, כו) שאין חונה אצלו אותיות קום מן היקום וישאר רק אותיות הי שהוא לשון הי ונהי וקינה, ופירש זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה שאינו יכול לגרשה אשר ממנה אינו מגיע לו אותיות קום מן היקום.
(איכה א, יד) בְּמַעֲרָבָא אַמְרֵי זֶה שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו תְּלוּיִין בְּכַסְפּוֹ. נראה לי בס"ד הכונה שאינו יכול לקנות שום דבר בהקפה אפילו על מנת לפרוע למחר או אחר שעה כי אם רק בכספו שנותן מעות מדודים וזה אפשר שאם יום אחד תם הכסף מכיסו ישאר רעב שלא יוכל לקנות בהקפה וכן אם נזדמן יום אחד שנמכרו החיטים או שאר מיני מאכל בזול לא יוכל לקנות לצורך השנה כולה בהקפה כי אין מוכרים לו אלא רק בכסף בעין ולא באמונה וזהו בְּכַסְפּוֹ. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שאין לו קרקע להתפרנס ממנה או חנות למכור בו סחורה על יד על יד בריוח אלא הרווחתו מכספו ממש שנותן כספו לאחרים בהכשר שאם אלו נשברו לא ישאר בידו פרוטה קטנה להתפרנס מה שאין כן בעל קרקע ובעל חנות, עד כאן דבריו נר"ו.
קָא מְחַטְּטֵי שַׁכְבֵי, מִפְּנֵי שֶׁשְּׂמֵחִים בְּיוֹם אֵידָם פירש בני ידידי נר"ו הטעם כי האלילים נקראים 'מתים' והשמח ביום אידם כאלו שמח ביום זבחי מתים ולכן נענשים במתים שלהם, עד כאן דבריו.
כְּתִיב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא "אִשָּׁה טוֹבָה, מַתָּנָה טוֹבָה לְבַעְלָהּ". נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים כי יזדמן לפעמים שהאשה נשלם תיקון שלה ואינה צריכה להתגלגל עוד בשביל עצמה ורק בעלה עדיין לא נשלם וצריך הוא לגלגול ובשביל טובתו שיהיה לו עזר מאשתו מחזיר הקדוש ברוך הוא גם נפש אשתו בגלגול כדי שיזדווג לה ויהיה לו עזר ממנה ועל זה נאמר אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ (שמות כא, ג) עד כאן דבריו יעוין שם. וזהו שאמר אִשָּׁה טוֹבָה רוצה לומר שנשלם תיקון שלה והנה היא טובה לגמרי שאינה צריכה לגלגול עם כל זה תנתן מן השמים מַתָּנָה טוֹבָה לְבַעְלָהּ שתחזור בגלגול אצל בעלה בסוג מתנה כי היא מצידה אינה צריכה כלל וביאתה לעולם הזה היא בסוג מתנה טובה לבעלה.
ועוד 8 קטעי פירוש על דף זה.
Ben Yehoyada on Yevamot 63b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף ס״ג, עמוד ב׳, בהיקף של כ־722 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 121 מילים
נפתחת ב״מִן הַחֵטְא. מַקְרֵי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב…״
- קטע 234 מילים
נפתחת ב״וְהָא מַתְנֵי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק…״
- קטע 320 מילים
נפתחת ב״הֵיכִי דָּמֵי אִשָּׁה רָעָה? אָמַר אַבָּיֵי: מְקַשְּׁטָא…״
- קטע 444 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: כֵּיוָן שֶׁנָּשָׂא…״
- קטע 543 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: אִשָּׁה רָעָה מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ, דִּכְתִיב:…״
- קטע 678 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רָבָא: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה…״
- קטע 745 מילים
נפתחת ב״״הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת…״
- קטע 844 מילים
נפתחת ב״״בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ נְתוּנִים לְעַם אַחֵר״, אָמַר רַב…״
- קטע 941 מילים
נפתחת ב״בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אֵלּוּ אַנְשֵׁי בַּרְבַּרְיָא וְאַנְשֵׁי מַרְטְנַאי,…״
- קטע 1017 מילים
נפתחת ב״גָּזְרוּ עַל שְׁלֹשָׁה מִפְּנֵי שְׁלֹשָׁה. גָּזְרוּ עַל…״
- קטע 1128 מילים
נפתחת ב״קָא מְחַטְּטִי שָׁכְבֵי — מִפְּנֵי שֶׁשְּׂמֵחִים בְּיוֹם…״
- קטע 1232 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָארִי, כְּתִיב:…״
- קטע 1332 מילים
נפתחת ב״כָּתוּב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: ״אִשָּׁה טוֹבָה מַתָּנָה…״
- קטע 1442 מילים
נפתחת ב״״הַעְלֵם עֵינֶיךָ מֵאֵשֶׁת חֵן פֶּן תִּלָּכֵד בִּמְצוּדָתָהּ.…״
- קטע 1536 מילים
נפתחת ב״״אַל תֵּצַר צָרַת מָחָר, כִּי לֹא תֵדַע…״
- קטע 1646 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אַסִּי: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא…״
- קטע 1730 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: כְּאִילּוּ מְמַעֵט הַדְּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר:…״
- קטע 1835 מילים
נפתחת ב״אָמְרוּ לוֹ לְבֶן עַזַּאי: יֵשׁ נָאֶה דּוֹרֵשׁ…״
- קטע 1944 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא אִידַּךְ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל מִי…״
- קטע 2010 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה׳ רִבְבוֹת…״
חכמים הנזכרים בדף
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת יבמות דף ס״ג עמוד ב׳ · קטע 3 — “…אִשָּׁה רָעָה? אָמַר אַבָּיֵי: מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא וּמְקַשְּׁטָא לֵיהּ…”
לשון המקור
מִן הַחֵטְא. מַקְרֵי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ ״וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה״. אֲמַר לֵיהּ: כְּגוֹן מַאן? כְּגוֹן אִמָּךְ.
וְהָא מַתְנֵי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ: אֵין אָדָם מוֹצֵא קוֹרַת רוּחַ אֶלָּא מֵאִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ״, וַאֲמַר לֵיהּ: כְּגוֹן מַאן? כְּגוֹן אִמָּךְ! מִתְקָיף תְּקִיפָא, וְעַבּוֹרֵי מְיעַבְּרָא בְּמִלַּהּ.
הֵיכִי דָּמֵי אִשָּׁה רָעָה? אָמַר אַבָּיֵי: מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא וּמְקַשְּׁטָא לֵיהּ פּוּמָּא. רָבָא אָמַר: מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא וּמַהְדְּרָא לֵיהּ גַּבָּא.
אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: כֵּיוָן שֶׁנָּשָׂא אָדָם אִשָּׁה עֲוֹנוֹתָיו מִתְפַּקְּקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה׳״. בְּמַעְרְבָא כִּי נָסֵיב אִינָשׁ אִיתְּתָא, אָמְרִי לֵיהּ הָכִי: ״מָצָא״ אוֹ ״מוֹצֵא״? ״מָצָא״ דִּכְתִיב: ״מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב״, מוֹצֵא דִּכְתִיב: ״וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה״.
אָמַר רָבָא: אִשָּׁה רָעָה מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ, דִּכְתִיב: ״גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן וְיִשְׁבּוֹת דִּין וְקָלוֹן״, וְאָמַר רָבָא: אִשָּׁה רָעָה וּכְתוּבָּתָהּ מְרוּבָּה — צָרָתָהּ בְּצִדָּהּ. דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: בַּחֲבִרְתַּהּ, וְלָא בְּסִילְתָּא. וְאָמַר רָבָא: קָשָׁה אִשָּׁה רָעָה כְּיוֹם סַגְרִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה״.
וְאָמַר רָבָא: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה, וְכַמָּה רָעָה אִשָּׁה רָעָה. כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה, דִּכְתִיב: ״מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב״, אִי בְּגַוַּהּ מִשְׁתַּעֵי קְרָא — כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה, שֶׁהַכָּתוּב מְשַׁבְּחָהּ. אִי בַּתּוֹרָה מִשְׁתַּעֵי קְרָא — כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה, שֶׁהַתּוֹרָה נִמְשְׁלָה בָּהּ. כַּמָּה רָעָה אִשָּׁה רָעָה, דִּכְתִיב: ״וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה״. אִי בְּגַוַּהּ מִשְׁתַּעֵי קָרָא — כַּמָּה רָעָה אִשָּׁה רָעָה, שֶׁהַכָּתוּב מְגַנֶּהָ. אִי בְּגֵיהִנָּם מִשְׁתַּעֵי קְרָא — כַּמָּה רָעָה אִשָּׁה רָעָה, שֶׁגֵּיהִנָּם נִמְשְׁלָה בָּהּ.
״הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה״, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתוּבָּתָהּ מְרוּבָּה. ״נְתָנַנִי ה׳ בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם״, אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא בַּר חִיָּיא: זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתוּבָּתָהּ מְרוּבָּה. בְּמַעְרְבָא אָמְרוּ: זֶה שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו תְּלוּיִן בְּכַסְפּוֹ.
״בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ נְתוּנִים לְעַם אַחֵר״, אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: זוֹ אֵשֶׁת הָאָב. ״בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם״, אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתוּבָּתָהּ מְרוּבָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵלּוּ הַמִּינִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים וְגוֹ׳״.
בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אֵלּוּ אַנְשֵׁי בַּרְבַּרְיָא וְאַנְשֵׁי מַרְטְנַאי, שֶׁמְּהַלְּכִין עֲרוּמִּים בַּשּׁוּק. שֶׁאֵין לְךָ מְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב לִפְנֵי הַמָּקוֹם יוֹתֵר מִמִּי שֶׁמְּהַלֵּךְ בַּשּׁוּק עָרוֹם. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵלּוּ חַבָּרִים. אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אֲתוֹ חַבָּרֵי לְבָבֶל, שְׁגָא נְפַל. אֲמַרוּ לֵיהּ: מְקַבְּלִי שׁוּחְדָּא, תָּרֵיץ יְתֵיב.
גָּזְרוּ עַל שְׁלֹשָׁה מִפְּנֵי שְׁלֹשָׁה. גָּזְרוּ עַל הַבָּשָׂר — מִפְּנֵי הַמַּתָּנוֹת, גָּזְרוּ עַל הַמֶּרְחֲצָאוֹת — מִפְּנֵי הַטְּבִילָה.
קָא מְחַטְּטִי שָׁכְבֵי — מִפְּנֵי שֶׁשְּׂמֵחִים בְּיוֹם אֵידָם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיְתָה יַד ה׳ בָּכֶם וּבַאֲבוֹתֵיכֶם״. אָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: (זוֹ) חַטּוֹטֵי שָׁכְבֵי. דְּאָמַר מָר: בַּעֲוֹן חַיִּים — מֵתִים מִתְחַטְּטִין.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָארִי, כְּתִיב: ״לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדוֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ״, וּכְתִיב: ״וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים״. אֲמַר לֵיהּ: נִבְחַר מָוֶת לָרְשָׁעִים, שֶׁלֹּא יִחְיוּ בְּעוֹלָם הַזֶּה וְיֶחֶטְאוּ, וְיִפְּלוּ בְּגֵיהִנָּם.
כָּתוּב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: ״אִשָּׁה טוֹבָה מַתָּנָה טוֹבָה לְבַעְלָהּ״, וּכְתִיב: ״טוֹבָה בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹהִים תִּנָּתֵן״. ״אִשָּׁה רָעָה צָרַעַת לְבַעְלָהּ״, מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ — ״יְגָרְשֶׁנָּה וְיִתְרַפֵּא מִצָּרַעְתּוֹ״. ״אִשָּׁה יָפֶה אַשְׁרֵי בַּעְלָהּ, מִסְפַּר יָמָיו כִּפְלַיִם״.
״הַעְלֵם עֵינֶיךָ מֵאֵשֶׁת חֵן פֶּן תִּלָּכֵד בִּמְצוּדָתָהּ. אַל תֵּט אֵצֶל בַּעְלָהּ לִמְסוֹךְ עִמּוֹ יַיִן וְשֵׁכָר, כִּי בְּתוֹאַר אִשָּׁה יָפָה רַבִּים הוּשְׁחֲתוּ, וַעֲצוּמִים כׇּל הֲרוּגֶיהָ״. ״רַבִּים הָיוּ פִּצְעֵי רוֹכֵל״. ״הַמַּרְגִּילִים לִדְבַר עֶרְוָה כְּנִיצוֹץ מַבְעִיר גַּחֶלֶת. כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף — כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה״.
״אַל תֵּצַר צָרַת מָחָר, כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם. שֶׁמָּא מָחָר בָּא וְאֵינֶנּוּ, נִמְצָא מִצְטַעֵר עַל הָעוֹלָם שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ״. ״מְנַע רַבִּים מִתּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְלֹא הַכֹּל תָּבִיא בֵּיתֶךָ״. ״רַבִּים יִהְיוּ דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֶךָ. גַּלֵּה סוֹד לְאֶחָד מֵאָלֶף״.
אָמַר רַבִּי אַסִּי: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כׇּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל מִי שֶׁאֵין עוֹסֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה — כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ״.
רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: כְּאִילּוּ מְמַעֵט הַדְּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְאַתֶּם פְּרוּ וְגוֹ׳״. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים וּמְמַעֵט הַדְּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ״.
אָמְרוּ לוֹ לְבֶן עַזַּאי: יֵשׁ נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּים, נָאֶה מְקַיֵּים וְאֵין נָאֶה דּוֹרֵשׁ, וְאַתָּה נָאֶה דּוֹרֵשׁ, וְאֵין נָאֶה מְקַיֵּים. אָמַר לָהֶן בֶּן עַזַּאי: וּמָה אֶעֱשֶׂה שֶׁנַּפְשִׁי חָשְׁקָה בַּתּוֹרָה, אֶפְשָׁר לָעוֹלָם שֶׁיִּתְקַיֵּים עַל יְדֵי אֲחֵרִים.
תַּנְיָא אִידַּךְ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל מִי שֶׁאֵין עוֹסֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה — כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְאַתֶּם פְּרוּ וְגוֹ׳״. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: כְּאִילּוּ מְמַעֵט הַדְּמוּת. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר וְכוּ׳. אָמְרוּ לוֹ לְבֶן עַזַּאי: יֵשׁ נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְכוּ׳.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה׳ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל״ —