מסכת יבמות דף מ״ג עמוד ב׳

ואי בעית אימא אית ליה ואפ"ה ינשאו קתני [ולא אנשואות קאי] אלא אארוסות קאי וה"ק כל הארוסות שנתגרשו ינשאו חוץ מן הארוסות אלמנות מחמת האיבול. ולקמן פריך מי חייל איבול אארוסה:

אי הכי היינו ר' יהודה דרבי יהודה נמי שרי ארוסה לינשא וליכא למימר הכא כדלעיל דרבי יוסי איבול אתא לאשמועינן דנשואין אסור כל ל' יום דהא בנשואין כ"ע מודו דשמחה היא וינשאו דקאמר רבי יהודה אגרושה דליכא איבול קאמר:

איכא בינייהו נשואה ליארס דקאמר רבי יהודה הנשואות יתארסו דלא גזר אירוסין אטו נשואין ואתא רבי יוסי למימר כל ארוסות [גרושות] ינשאו הואיל וליכא איבול שרי ומשום הבחנה לא מיתסרא דהא לאו מעוברת היא וארוסה אטו נשואה לא גזרינן אבל נשואות לא יתארסו דאיכא למיחש שמא מעוברת היא ואי שרית לה להתארס אתי לאינסובי:

כל הנשים יתארסו ואפילו נשואות:

וכולן הנשואות בין גרושה בין אלמנה לא ינשאו משום הבחנה עד שלשה חדשים:

הכא נמי תני הכי כל ארוסות גרושות ינשאו חוץ מן האלמנה אפי' ארוסה מפני האיבול:

וכולן הנשואות לא ינשאו אפי' גרושה דליכא איבול דחיישינן להבחנה:

אלא מסיפא דקתני וכולן לא ינשאו דעל כרחך אנשואות לא ינשאו קאי דהא אוקמא רישא אארוסות ינשאו ולא גזרינן משום הבחנה דנשואות הלכך סיפא אנשואות קאי דקתני לא ינשאו דבעינן הבחנה אבל איתרוסי שפיר דמי ולא גזרינן אירוסין אטו נשואין:

ולית ליה לרבי יוסי להבחין לית ליה ורדופה וחברותיה דנקט לעיל משום ר"מ:

אי הכי היינו רבי יהודה השתא לא בעי למימר דאיכא בינייהו איבול דלא מסתברא ליה למימר שלא יחוש רבי יהודה באיבול לענין נישואין כדפי' בקונטר' אע"ג דלפי המסקנא ליכא איבול בארוסה מ"מ למאי דס"ד השתא דאיכא איבול בארוסה אין סברא לומר שלא יחוש ר' יהודה לענין נישואין:

שאני בין אבילות חדשה פי' בקונט' דאבילות דתשעה באב דהוי ישנה ודרבים קילא וקשיא דאכתי תקשי ק"ו כדמעיקרא ומפרש ר"ת שאני בין אבילות חדשה שאסרו ליארס לפי שבחדשה יש להחמיר מבישנה משא"כ באבילות ישנה ובאבילות דרבים יש להחמיר טפי לענין משא ומתן מאבילות דיחיד דמשא ומתן שהוא דבר של פרהסיא אם יעסקו בפרקמטיא כל היום יבאו ויאמרו שאין חוששין להתאבל על ירושלים ולא דמי לאירוסין שאין אלא שעה אחת וכדאוקמי' בקודם דקודם אבל בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור ליארס דאי שרי אכתי איכא ק"ו דכיבוס ומיהו במגילת סתרים מתיר ליארס אפילו בט' באב שלא יקדמנו אחר ברחמים והביא ראיה מירושלמי וצ"ל דבאבילות דרבים יש להחמיר נמי בכיבוס דכיבוס נמי דבר של פרהסיא שלא יהו כולם עוסקים לכבס ולספר וליפות עצמם ונראים שאין חוששין להתאבל כלל וא"ת דהכא אסרי' ליארס תוך שלשים ובפרק בתרא דמו"ק (דף כג. ושם) תני כל שלשים יום לנישואין משמע דליארס שרי וי"ל דההיא כרבי יהודה דשרי אי נמי נשואין נקט לאשמועינן דאפילו נשואין שרי מיד לאחר שלשים יום אע"פ שבאשתו קתני דצריך להמתין ג' רגלים ונראה לר"ת דאע"ג דאסרינן באביו ובאמו בית השמחה עד י"ב חדש מ"מ מותר לישא אחר שלשים משום מצות פריה ורביה דכל ל' יום לנשואין סתמא קתני אפילו באביו ובאמו דלא מפליג אלא באשתו ואע"ג דקיים פריה ורביה שרי דהלכה כר' יהושע דאמר בהבא על יבמתו ישא אשה בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך (קהלת י״א:ו׳) ואם יש לו בנים קטנים מותר לכנוס אפילו תוך ז' או שאין לו בנים כלל או לכל הפחות אחר שבעה כדמשמע בעובדא דר' יוסף הכהן (מו"ק דף כג.) דבעוד שהיה בבית הקברות אמר לאחותה לכי וגדלי בני אחותך ומשמע דכנסה לאלתר מדקתני אעפ"כ לא בא עליה אלא לזמן מרובה ומפרש התם דהיינו ל' ומשמע דלא בא עליה אבל נשואין הוו ור"ח הביא הירושלמי דקתני אע"פ שכנסה לא הכיר בה עד לאחר שלשים ומעשה באחת משודכת שמת אחיה לאחר הזמנת קרואים סמוך לחופה והתיר לכונסה תוך שלשים משום פריה ורביה דבעל מאחר שאם לא ישא את זו לא ישא אחרת ושמא אפי' אם לא היתה משודכת היה מתיר מאחר שחפץ בה יותר מאחרת כדאשכחן ברבי יוסף הכהן דמשום פרנסת בניו אשתראי אע"פ שהיתה אבילה מאחותה ומיהו התם לא אפשר באחרת לפי שמרחמת על בני אחותה יותר משאר נשים והא דאסר במתני' ליארס תוך שלשים ולא מפליג אפילו רוצה לינשא למי שיש לו בנים קטנים או למי שאין לו בנים כלל לפי שצריכה להמתין עדיין לינשא עד שלשה חדשים משום הבחנה ועוד אומר ר"ת דמי שאין לו בנים מותר לישא ולבעול תוך ל' דלא מקיימא מצות פריה ורביה אלא בבעילה אבל תוך ז' ימי אבילות אסור לכנוס כדמוכח בריש כתובות (דף ד. ושם) דלא שרי אלא בטבחו טבוח ויינו מזוג ובמת אביו של חתן או אמה של כלה דוקא ובשאין לו בנים מיירי התם מדקאמרינן התם דאביו של חתן קטרח ורבי יוסף הכהן אף על פי שדבר עמה בבית הקברות לא כנס עד אחר שבעה או שמא משום פרנסת בנים שרי לכנוס אפילו תוך שבעה וק"ק לפירוש רבינו תם מדתני במסכת שמחות פרק ז' גבי אשתו דצריך להמתין שלש רגלים כשיש לו בנים אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר שלשים יום ומותר לישא צריך לומר דלישא ולבעול קאמר דלכנוס גרידא אפילו תוך שלשים שרי כדמוכח בעובדא דר' יוסף דמשמע אע"פ שאין לו בנים כלל אין מותר לבעול עד לאחר שלשים ושמא מילתא דפסיקא לתרוייהו נקט ולעולם באין לו בנים שרי אפילו תוך שלשים ולר"י נראה באין לו בנים כלל אסור אפילו לכנוס תוך שלשים כיון דאינו יכול לבעול עד לאחר שלשים ואתי שפיר דנקט במס' שמחות לישא משום דאין לו בנים נקטיה דאפילו לישא אסור והר"ר יוסף אומר דהא דאסרינן בית השמחה היינו דוקא שמחה של רשות דאמרינן במסכת שמחות (פ"ט) על כל המתים אסור לילך לבית השמחה עד שלשים יום ועל אביו ועל אמו שנים עשר חדש אא"כ היתה סעודה של מצוה דאפשר דלא שרי בסעודה של מצוה אלא אחר שלשים וקאי אאביו ואמו אך קצת משמע דשרי אפילו תוך שלשים:

הא דאמר רב אשי שאני בין אבלות חדשה לאבלות ישנה ושאני בין אבילות דרבים לאבילות דיחיד. פירש רש"י ז"ל ט' באב אבלות ישנה ואבלות דרבים הלכך קילא. וקשיא לן דמכל מקום קושיא דרב חסדא לא אפריקא דאנן קל וחומר מכבוס לארוס קא אמרינן ואכתי איתיה קל וחומר ומה במקום אבלות ישנה שאסור לכבס התירו לארוס אבלות חדשה שמותר לכבס אינו דין שמותר לארוס. ועוד קשיא לי לישנא דגמרא דלא הוה ליה למימר תרי זמני שאני שאני, אלא שאני בין אבילות ישנה ואבילות דרבים לאבלות חדשה ודיחיד. אלא ודאי תרתי אמר והכי פירושו, שאני אבלות ישנה קילא ליה ולפיכך הוצרכו להחמיר עליו ולאסור את הכיבוס, אבל באבלות חדשה דחמירא ליה לא הוצרכו להחמיר עליו כן. ושאני בין אבלות דיחיד לאבלות דרבים לומר שהארוסין אף על פי שאין בה שמחה בלא סעודה, מכל מקום החמירום ואסרום באבלות דיחיד גזרה שמא יעשה בהן סעודה, או שמא יכנוס. אבל אבלות דרבים אין לחוש לכך שאם הוא יקל לא יקלו האחרים באבלותם משום שמחתו של זה וכיוצא בדבר אמרו בריש פרק קמא דכתובות (ד, ב) כאן באבלות דידה כאן באבלות דידיה, כלומר באבלות דידיה גזרינן שמא יתגבר יצרו עליו, אף היא אינה מונעתו אבל באבלות דידה לא גזרינן שאע"פ שיצרו מתגבר עליו ויקל, היא מונעתו דאבלות חמירא לה. ומהא דרב אשי משמע דארוסין גרידא בלא סעודה אינן אסורין כלל ואפילו בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה ובירושלמי בריש פ"ק דמסכת כתובות (ה"א) גרסינן ר' בא בר כהן אמר קמי ר' אסא בר אחא בשם ר' יעקב בר אידי אסור לארס אשה בערב שבת הדא דתימר שלא לעשות סעודת ארוסין הא לארס יארס, שמואל אמר אפי' בט' באב יארס שלא יקדמנו אחר, מיחלפא שיטתיה דשמואל תמן הוא אמר אלקים מושיב יחידים ביתה במאזנים לעלות המה מהבל יחד וכה הוא אמר הכין שלא יקדמנו אחר בתפלה אפילו כן לא קיימא ע"כ בירושלמי. אבל באבלות חדשה כל הנשים לא יתארסו עד תשעים יום חוץ מיום שמת בו בעלה וחוץ מיום שנתארסה בו כדאיפסיקא הלכתא לעיל אבל באבלות דעלמא כגון לשאר קרובים בין באיש בין באשה כל שלשים אסורין בארוסין גזרה שמא יעשה סעודה או יכנוס. והא דתניא בפרק אלו מגלחין (מועד קטן כג, א) שלשים יום לנשואין דמשמע הא לארוסין לא איכא למימר דהתם לרבותא נקט נשואין דסלקא דעתך אמינא כיון דמקיים מצוה לישתרי קא משמע לן דלא. והוא הדין לאירוסין וכענין שאמרו (שם יח, ב) גבי ואלו כותבין במועד אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו, הא לארס שרי, לא מבעי קאמר לא מבעי לארס דלא קא עביד מצוה אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה אסור. אי נמי איכא למימר דמשום סיפא נקט נשואין, דקתני סיפא מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים דדוקא לישא אבל לארס שרי, נקט נמי רישא נשואין. אי נמי ההיא ר' יהודה הוא דלית ליה שלשים לאירוסין דאיהו איירי עלה התם, אבל אנן כר' יוסי קיימא לן.

א"ה היינו רב יהודה פי' דקס"ד דכיון דלא גזר ר' יוסי ארוסה אטו נשואה לא גזר נמי אירוסין אטו נשואין ופרקי דאיכא בנייהו נשואה ליארס דרבי יהודה שרי ורבי יוסי אסר דאע"ג דלא גזר רבי יוסי אירוסין משום נשואה משום דבדיד' גופא ליכא למיחש אבל גזר הוא אירוסין אטו נשואין דאיכא למיחש בדידה גופא שאם תתירנ' ליארס תבא לינשא ואע"ג דמתני' קתני כל הנשים יתארסו דמשמע דשרי בנשואות ליארס ואנן מפרשי' איפכא דארוסות הוא דשרי להנשא השתא דסביר' לן דמתני' בטעות איתניא וה"ק כל הנשים שנתארסו מותרות חוץ מן האלמנה:

אלא מסיפא פירוש דמסיפא מוכח דלישנא דרישא ולישנא דמתני' כפשוטים כל הנשים יתארסו תנאי היא פירוש ותו ליכא למפרך לר' יוסי מקל וחומר דאיהו סבר דמתני' דלקמן דאסור לארס באבילות ישנה גם כן ומתני' דלעיל ר' יהודה היא דשרי אירוסי' אפילו באלמנה. א"ה מלישא לינשא נמי סעודת נשואין הוא דאסור פי' אלא ע"כ נשואין לחוד אסור ודכוותה נקט אירוסי' אפי' בלא סעוד' דבחד גוונא תני להו ולא עוד אלא שלא הוצרך לומר שאסור לינשא אלא כדי ללמד על ליארס באירוסין דומיא דנשואין בלא סעודה היא דאי לא למה לי למיתני דאסור להנשא:

ומהדרין הכי השתא התם נשואין בלא סעוד' איכא שמחה אבל אירוסי' בלא סעוד' מי איכא שמחה פי' וכיון שכן ע"כ כי קתני נשואין היינו ללמד על אירוסי' דהיינו דלהוי בהו שמח' דומיא דנשואין ולנ"מ דלכ"ע מותר לארס בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה ולא אסרו אלא לעשות סעודת אירוסי' וכן הלכתא מדאסיק רב אשי הכי ומיהו נרא' דביו' ט' באב עצמו אסור לארס ובירושל' התירו ליארס אפי' בו ביום למי שאין לו בנים כדי שלא יקדמנו אחר בתפלה:

אלא אמר רב אשי שאני בין אבלות חדשה לאבלות ישנה ושאני בין אבלות דיחיד לאבלות דרבי' פרש"י ז"ל דאבלות ישנה דט' באב קילא אי משום דהויא אבלות ישנה אי משו' דהויא אבלות דרבי ולעולם מודה ר' יוסי דמארסי באבלות ישנה ותו ל"ק ק"ו דלעיל ואין פי' זה מחוור דנהי דאבלות דהתם קולא מ"מ אכתי איתיה לק"ו מכבוס לאירוסי' דהתם דקיל' אסרו כיבוס מפני שהוא חמור והתירו ארוס שהוא קל וא"כ במקום אבלות חדשה שהתירו כיבוס דין הוא שיתירו אירוסי' ועוד הקשו עליו ז"ל דלא ה"ל למימר תרי זמני שאני והכי ה"ל למימר שאני בין אבלות ישנה ואבלות דרבים לאבלות חדשה ואבלות דיחיד לכ"פ דרב אשי תרתי אמר שאין לדון אירוסי' מכבוס כלל דלענין כיבוס שאני בין אבלות שנה לאבלות חדשה דאבלות ישנה קילא ליה והוצרכו להחמיר ולאסו' אפי' כיבוס בלא גיהוץ ולא עוד אלא דכיון דזמנו קצר אסרו לספר בכל אדם ואפי' בנשים דלא הוו ניוול כולי האי בזמן קצר כזה אבל באבלות חדשה דחמירא ליה ולא אתא לזלזולי ביה התירו כיבוס לכל אדם והתירו נטילת שער בנשים מפני שזמנו ארוך והוי נוול ולא מצו למיקם בה. אבל לענין אירוסי' הוא בהפך דבאבילות חדש' כיון דבאבילות דיחיד הוא אם אתה מתיר ליארס יבא לינשא או לעשות סעודת אירוסי' ואין מי שימנע לו כי אין לאחרי' עסק באבלות אבל אבלות ישנה שהיא אבלות דרבים אעפ"י שירצה להקל באבלותו מפני שמחתו לא ירצו האחרים להקל באבלותו מפני שמחתו וליכא למיחש בנשואי' ולא לסעודת אירוסי' ודמיא למאי דאמרי' בפ"ק דכתוב' (דף ד') שאני בין אבלות דידיה לאבלות דידה דבאבלות דידיה אין אשתו מונעתו ואתו לזלזולי ביה ובאבלות דידה אעפ"י שיתגבר יצרו עליו אשתו מונעתו וכן הלכתא כדאסיק ר' אשי. דאירוסי' לרב יוסי אסור תוך ל' יום מפני האיבול דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי והא דתניא התם ל' יום לנשואין דמשמע דשרי לאדם י"ל דהאי ר' יהודה היא דאיהו איירי עלה התם א"כ דלרבותא נקט נשואי' דאע"ג דיש בהם גמר מצוה אסירי ודכוות' אמרי התם גבי אין נושאי' נשים במועד דה"ה לארס ולרבותא נקט נבואי' ואבלי' אבלו' אביו ואמו יש אם לו בנים גדולים אסור ליארס אשה תוך י"ב חדש אבל אם אין לו בנים או שהם קטנים מותר ליארס אשה תוך ל' יום ולכנס' תוך ל' יום וכבר הארכתי במקומו בס"ד:

והקשה ואלמנה מן האירוסין מי איכא איבול והתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה ר"ל אם כתב לה וכמו שביארנו בראשון של מציעא י"ח א' ובכמה מקומות ואוקמה כתנאי כלומר דאיכא תנא דקא אסר באירוסין אף מראש חדש ועד התענית ומאן דאסר לספר ולכבס אסר נמי ליארס ורב אשי אהדר לקושיא בדוכתה לומר דהאי דקא אסר לארס בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה דוקא בסעודת אירוסין הא באירוסין לחוד שרי ואע"ג דנשואין אף בלא סעודה אסירי התם נשואין אף בלא סעודה איכא שמחה הא אירוסין לחוד שרו אע"פ שאסור לספר ולכבס והדרא קושיין לר' יוסי אמאי קא אסר אירוסין מחמת האיבול ותירץ הוא דאבילות ישנה קילא ליה ומתוך כך החמירו בה לאסור את הכיבוס אבל אבלות חדשה חמירא ליה ולא הוצרכו לאסור בה את הכיבוס כלל לאחר שבעה וכן אבלות של רבים חציו נחמה וקילא ליה ואי אסרינן ליה לארס לא ציית ומתוך כך הקלו בה באירוסין בלא סעודה אבל אבלות דיחיד חמירא ליה ואסרינן ליה וציית ויש מפרשין שאני אבלות דרבים מדיחיד דאבלות של יחיד מחמרינן ליה באירוסין שמא יבא לכנוס או לעשות סעודה אבל אבלות דרבים אי איהו עבר אחריני לא עברי וראיה לזה ממה שאמרו בראשון של כתובות ד' ב' כאן באבלות דידה כאן באבלות דידיה כלומר דבאבלות דידיה שמא יצרו תוקפו והיא אינה מונעתו אבל באבלות דידה לא גזרינן שאם יצרו תוקפו היא מונעתו וגדולי הרבנים פירשוה בדרך אחרת ואין דבריהם נראין:

ולענין פסק מותר לארס מראש חדש ועד התענית ודוקא בלא סעודה ובנשואין אף בלא סעודה אסור הא בתשעה באב עצמו אסור לארס ובתלמוד המערב אמרו בראשון של כתובות פ"א ה"א אסור לארס אשה בערב שבת הדא דתימא שלא לעשות סעודת אירוסין הא לארס יארס שמואל אמר אפילו בתשעה באב שמא יקדמנו אחר והא כתיב מושיב יחידים ביתה גו' כלומר בת פלוני לפלוני ותירץ שמא יקדמנו אחר בתפלה ואפילו כן לא קיימא כלומר שאין הלכה כן:

ולענין אבלות חדשה כל שבאשה באבלות בעלה אסור כל שלשה חדשים מגזירת משנתנו ובבעל אצל אשתו כל שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו מותר לכנוס מיד ופירשו בה לאחר שבעה כמו שביארנו במקומו ואף שם פירשנו שאסור לבא עליה עד שלשים יום הא אם אין שם אחת מאלו אסור עד שלשה רגלים ובשאר אבילויות הן לאשה הן לאיש כל שלשים יום אסור באירוסין מגזירת שמא יכנוס או יעשה סעודת אירוסין ומה שאמרו מו"ק כ"ג א' שלשים יום לנשואין הוא הדין לאירוסין ולרבותא נקט נשואין כלומר אע"ג דקא עביד מצוה וכמו שאמרו שם י"ח ב' במשנת אין נושאין נשים במועד הא לארס שרי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לארס דלא קא עביד מצוה אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה אי נמי משום סיפא נקט לה דקאמר מתה אשתו אסור לישא אשה עד שיעברו שלשה רגלים והתם ודאי דוקא בנשואין הא לארס משלשים יום ואילך מותר וגדולי המחברים כתבו שלארס אף ביום המיתה מותר ולא נאמר שלשים יום אלא לנשואין ויש אוסרין באבלות אב ואם כל שנים עשר חדש ואין הדברים נראין כמו שביארנו במקומו:

המשנה התשיעית והכונה בה בענין החלק הששי והוא שאמר ארבעה אחים נשואין לארבע נשים ומתו אם רצה הגדול שבהן ליבם את כלן הרשות בידו אמר הר"ם השיעור ארבעה מאחין וכונתו לארבעה עצה טובה מפני שלא יצטרך האדם יוסיף על ד' נשים מפני שהן תכלית מה שאפשר האדם על הרוב שיקיים לעונתן ואמר אם היה חולץ חולץ לפסולה ר"ל לאשר היא פסולה לכהונה עד שלא יפסול הכשרה וישיבה חלוצה ותאסר לכהונה ואמרו כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם:

אמר המאירי ארבע נשים נשואות לארבעה אחין ר"ל נכריות ומתו אם רצה גדול שבהם ליבם את כלן הרשות בידו שאלו בגמרא ארבעה אחים סלקא דעתך כלומר ואם מתו כלם מי מיבם ותירץ ארבעה מאחים כלומר שהיו ששה אחים או יותר והיו ארבעה מהם נשואים ארבע נשים ומתו ונשארו שנים אם רצה גדול שבהם או אחד מהם ליבם את כלן הרשות בידו הואיל ומבתים חלוקים הם באות ואין גוזרין בהם משום שתי יבמות הבאות מבית אחד ומכל מקום לכתחלה מיהא דוקא בדאיפשר ליה הא אי לאו הכי מונעין אותו לכתחלה שלא להכניס עצמו לקטטה שכל שבענין יבום אנו צריכין להשיאו עצה ההוגנת לו וכמו שאמרו וקראו לו הן ולא שלוחן ודברו אליו שמשיאין לו עצה ההוגנת לו היה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרין לו כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך אלא בדאיפשר ליה וארבעה דנקט הוא הדין לטפי מינייהו כל כמה דאיפשר ליה אלא דעצה טובה קמ"ל כי היכי דתימטי לכל אחת עונת ליל שבת בכל חדש וחדש ומכל מקום כתבו קצת רבני צרפת שבמקומות שנהגו שלא לישא אשה על אשה על הדרך שהחרימו בה רבני צרפת הקדומים שאסור לו ואף לכשירצה הוא לעבור היא רשאה למונעו דאדעתא דהכי אינסבא ליה ואומדנא דמוכח הוא והוה ליה כחמר ונעשה גמל שאינו רשאי:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה העשירית והכונה בה בענין החלק הששי והוא שאמר מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה היתה אחת כשרה ואחת פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה אם היה מיבם מיבם לכשרה מבואר לר"ם:

אמר המאירי מי שהיה נשוי שתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה שאם תאמר ליבם את שתיהן הא כתיב אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שנים ושלשה בתי ושמא תאמר לחלוץ לשתיהן שלא תצא אחת מהן בכדי הא כתיב בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שנים ושלשה בתים ואם תאמר ליבם לאחת ולחלוץ לאחת ואע"ג דבתלת מיהא לא איפשר דהא על כרחיך איכא תרתי או בחליצה או ביבום מכל מקום בתרתי דאיפשר נחלוץ לחדא ולייבם לחדא כל העולה לייבום עולה חליצה וזו אינה עולה ליבום שכבר נתיבמה חברתה ומאחר שכן אינה עולה לחליצה ועוד שלא יאמרו בית אחד מקצתו חלוץ ומקצתו בנוי ואתי למיחלץ והדר יבומי ואין לשאול לחלוץ תחלה לאחת ואחר כך ליבם את השניה שהיא בת יבום דהא אכתי לא קמא לן דחליצת אחת פוטרת חברתה דהכי נמי איכא למימר כל שאינה עולה לחליצה אינה עולה ליבום ויש גורסין בגמרא כן ומתרץ בה כיון שלא בנה שוב לא יבנה:

בד"ה ולית ליה לר' יוסי להבחין לית ליה ורדופה וחברותיה דנקט לעיל משום ר"מ עכ"ל יש לתמוה לדבריהם אלו מאי קא קשיא להו לעיל (יבמות דף מ"ב ע"ב) בד"ה ר' יוסי אומר כו' לפי' ר"ת דגרס ר' יוסי מתיר ליארס דליארס אפילו נשואה שריא דהא איכא למימר ה"נ הכי דרדופה וחברותיה דנקט משום רבותא דר"מ ויש ליישב דדוחק להו לומר כך לפי האמת דלרבותא דר"מ נקט הכי אלא למאי דס"ד השתא הוצרך למימר הכי וק"ל:

גמ' אי הכי מלישא ולינשא נמי למעבד סעודת נשואין כו' יראה דודאי המקשה נמי ידע דאיכא לחלק בין נשואין לאירוסין דהא בהדיא קתני לעיל ומארסין אבל לא כונסין ולא קא קשיא ליה לישא נמי אמאי אסור אלא דהכי פריך מכח דומיא דמשמע ליה דבגוונא חדא קתני ואסור ליארס ולינשא וכיון דאירוסין דקתני דוקא סעודתא הוא ה"נ נשואין דקתני דוקא סעודתא אבל לישא גרידא שפיר דמי ולעיל קתני דאסור והמתרץ השיב לו כיון דנשואין בלא סעודה איכא שמחה כמו אירוסין בסעודה שפיר קתני להו בגוונא חדא וק"ל:

תוס' ד"ה שאני, והא דאסור במתניתין לארס וכו' לפי שצריכה להמתין ג' חדשים. וקשה לי דמ"מ לפי ב' התירוצים בסוגיין, דר' יוסי להבחין לית ליה, או דאימא רי"א כל ארוסות גרושות ינשאו, וכיון דמשום הבחנה ליכא ממילא גם משום איבול משכחת לה דתנשא למי שאין לו בנים, וצ"ע. ואולי יש ליישב דקושי' תוס' דוקא למסקנא דפלוגתייהו דר"י ור"י רק לענין איבול וכיון דעיקר דינא דמתני' לענין איבול בזה קשה דה"ל לפלוגי דתנשא למי שאין לו בנים, אבל לפי תירוצם הנ"ל דעיקר פלוגתייהו בהבחנה ולא באיבול, ואבילות דנקט הוא דרך גררא, י"ל דלא מיירי בכל גווני ובאמת משכחת דמותרת למי שאין לו בנים. ולפ"ז היינו מרוויחים קושי' תוס', דאי הכי היינו ר"י (ותירוצם דחוק דכיון דלפי האמת בארוסה ליכא אבילות. אך נימא דלס"ד לא עלה על דעת כלל לומר דבארוסה ליכא אבילות בהיפוך מן האמת. ולפי הנ"ל ניחא) דאם איתא דפלוגתייהו באבילות ישאר הקושיא דמשכחת להנשא למי שאין לו בנים: