מסכת יבמות דף מ״א עמוד ב׳

מפני האיבול אבילות. והאי כל הנשים יתארסו לאו למעוטי ארוסה לינשא דהתם כר' יהודה סבירא ליה דגבי הבחנה רבי יוסי מקיל טפי מרבי יהודה כדאמר בשלהי גמ' דארבעה אחין (לעיל יבמות דף לה.) אלא באבילות אתי לפלוגי עליה:

גמ' אלא לא תחלוץ אמאי ולאחר ג' אם אינה מעוברת תנשא או אם הפילה תנשא דהא חלצה:

לימא תיהוי תיובתיה דר' יוחנן ומשום הכי לא תחלוץ שמא תפיל ותנשא בחליצה זו וחליצת מעוברת לא שמה חליצה:

ולאו מי אותביניה בריש פירקין (יבמות דף לה:):

לימא מהא נמי תיהוי תיובתא ונפקא מינה דאי מיתרצא קמייתא תיקום הך:

גרושה מאי איכא למימר אמאי לא תחלוץ. אם היתה גרושה מאחר קודם שנשאה אחיו של זה דהא פסולה היא לכהונה וקיימא מאי איכא למימר אמאי לא תחלוץ:

משום מזוני דאית לה כל שלשה מנכסי בעלה כדתניא בברייתא בשמעתין ואי חלצה לית לה מזוני ואיהי לא מצי מינסבא עד לאחר שלשה ומפסיד לה:

ארוסה וגרושה גרושה שנתארסה ומת בעלה ונפלה ליבום מן האירוסין תחלוץ בתוך שלשה דהכא לאו משום מזוני איכא דארוסה לית לה מזוני מבעל ולא משום כרוז לכהונה דהא פסולה היא משום גרושין קמאי:

אמאי לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן וא"ת דלמא לא תחלוץ משום שמא תסמוך על אותה חליצה לינשא לשוק וחיישינן שמא תמצא מעוברת ולד של קיימא וולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם וי"ל דלהא ליכא למיחש דתוך שלשה ודאי לא תנשא ולאחר ג' נמי אם תמצא מעוברת לא יבא לטעות ועוד שלא ישא אדם מעוברת חברו:

משום דמפסיד לה מזוני לפי טעם זה לא תחלוץ דמתני' עצה טובה קמ"ל:

אלא ארוסה גרושה מאי איכא למימר וא"ת לריש לקיש ארוסה כיון דלא מיעברא אמאי לא תחלוץ וי"ל דלר"ל גזרו ארוסה אטו נשואה אבל לר' יוחנן דנשואה גופה משום כרוז בעלמא ליכא למגזר ותימה דאמאי נקט גרושה דמארוסה גרידא הוה מצי למיפרך:

קרא עליו המקרא הזה וא"ת לר"ל תקשי ליה מרבי יוסי וי"ל דלר"ל נמי אינה חולצת תוך ג' משום דאינה עולה ליבום:

הספקות חולצות ולא מתיבמות מההיא דבפ' שני (לעיל יבמות כג:) שקידש אחת מב' אחיות ואינו יודע איזו קידש ה"מ למיפרך אלא שהיה צריך להאריך אבל מההיא דריש ארבעה אחין (לעיל יבמות דף כו.) דחולצות ולא מתיבמות לא ה"מ למיפרך דלעולם אין לה לישב ולהתעגן אבל הכא יכולה להמתין עד שיתברר הספק כההיא דלעיל שיכולה להמתין עד אחר הג' ומיהו מההיא דספק קידושין דבפ"ד אחין (לעיל יבמות דף ל:) הוה מצי למפרך:

אילימא ספק קדושין תתייבם ואין בכך כלום ולא בעי למימר שנולד ספק קידושין בערוה דהוי ספק אם היא צרת ערוה או לא דא"כ הוה ליה למימר הספיקות צרותיהן חולצות ולא מתיבמות ובספק גירושין ה"מ לאוקמי דלא מתיבמות שמא היא גרושת אחיו:

הא קטנה דלאו בת איעבורי ואפילו למאן דלא גזר לקמן (יבמות דף מב:) קטנה אטו גדולה ה"מ לענין הבחנה בשאר נשים אבל לענין יבמה מודה:

עמד בדין וברח לאו בברח בשבילה איירי שרוצה לעגנה ואין רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דהא בפרק בתרא דכתובות (דף קז:) פריך מינה לשמואל דחייש לצררי ואם בשבילה ברח אמאי אית לן למיחש לצררי אלא בברח מחמת מרדין או מחמת ממון איירי ולאו דוקא ברח דהוא הדין חלה דכיון דלא בשבילה ברח אלא מחמת אונס שאירע לו מה לי ברח מה לי חלה ובהדיא אמר בירושלמי בפרק אע"פ דה"ה חלה ולא כמו שפירש בקונטרס התם דוקא ברח אבל חלה לא והא דבעיא בריש כתובות (דף ב.) חלה מאי היינו שחלה מיד בהגעת זמן אבל הכא שחלה אחר שעמד בדין דהוה לו לכונסה לאלתר קודם שאירע לו אונס ונראה לר"י דוקא בנתרצה ליבום וברח אבל אם לא נתרצה אלא לחלוץ אין נראה שיתקנו לה חכמים מזונות מיבם כיון דאין סופו לייבם אלא לחלוץ ודוקא ברח תקנו לה מזונות משלו אבל לא ברח לא משום דלא שכיח שיאחר מליבם כיון דאיתיה קמן ונתרצה דמשום זמן מועט שרגיל לאחר לא תקנו לה מזונות ומיהו בפרק ד' אחין (לעיל יבמות דף כט: ושם) משמע קצת דכי לא ברח נמי חייב במזונות דקאמר כשעמד בדין ופסקו לה מזונות משלו ואינו מזכיר כלל ברח אף על גב דהתם איירי בעבד בה מאמר כדפרישית לעיל לענין זה אין שום סברא לחלק בין עשה בה מאמר ללא עשה אלא כשיש שני יבמין דאי לא עשה מאמר לא זה ולא זה לא מחייב במזונות לא זה ולא זה אפילו נתרצה אחד מהם ליבם וברח ואצטריך התם לאוקמי בעבד בה מאמר משום דבענין אחר לא הוה מצי מיפר וקצת נראה דמחמת קנס שקנסוהו חכמים שלא כנסה תקנו לה מזונות דהא אין מעשה ידיה שלו כדאמר בפרק בתרא דכתובות (דף קז: ושם) אי משום מעשה ידיה לא משעבדא ליה ולמאי דפרישית דבשלא ברח אין לה מזונות אינו ראיה דמעשה ידיה אינו שלו דאין לחוש שמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך דאכתי לא משעבדא ליה עד שיברח ויפסקו לה מזונות ומיהו אר"י דלפירוש זה טפי הוי ליה למימר דלא מיחייב במזונותיה:

שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה פירש לכתחילה אין מורידין אותה לידי כך, דדלמא איכא מאן דהוי בחליצה ולא שמע בהכרזה, ואמרו קא שרו חלוצה לכהונה. מיהו בדיעבד ודאי לא חיישינן בהא ושרינן לה, וכדתנן במתניתין (לעיל יבמות לה, ב) בזמן שהולד של קיימא לא פסלה מן הכהונה. וספרים דגרסי הכא נמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה וקא מפסיד לה לתרומה ליתא.

הא תינח גרושה נשואה דחזיא למזוני ארוסה גרושה מאי איכא למימר קשיא לי דהא לאקשויי עליה דר' יוחנן קא אתינן הכא, והא קושיא אפילו לרשב"ל נמי איתא. ויש לומר דמעיקרא אקשי לר' יוחנן בלחוד, ובתר דאיתריץ הא לר' יוחנן הדר אקשינן לכלהו. אי נמי איכא למימר דהא נמי לא קשיא אלא לר' יוחנן בלחוד, דאלו לריש לקיש גזרה היא דגזרינן ארוסה גרושה אטו נשואה, דכיון דאפשר דאתי לידי איסורא דאורייתא בנשואה גזרינן. אבל לר' יוחנן דלא נגע באורייתא כלל, לא שייך למגזר בה אי לאו דבדידיה איכא טעמא.

ופריק אלא משום דר' יוסי, כלומר אלא כולה מתניתין משום כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה היא, והלכך נשואה דאינה עולה ליבום דדלמא נגע באיסור אשת אח, לחליצה נמי אינה עולה, וארוסה נמי גזרה אטו נשואה, דלכולי עלמא כיון דאפשר למיפגע באיסורא דאורייתא גזרינן. ואיפשר דהאי פירוקא נמי לר' יוחנן בלחוד הוא דאיצטריך, הא לריש לקיש לא צירך כלל, דבן אין לו עיין עליו (לעיל יבמות לה, ב) בין ליבום בין לחליצה משמע, ולנמצאת שאינה מעוברת נמי לא צריך ליה לר"ל, אלא טעמא משום גזרה היא. אבל לר' יוחנן אצטריך להאי טעמא. והאי דאמר ליה ר' יוסי לההוא גברא אם לא יחפוץ האיש ולא קאמר ליה משום דכתיב ובן אין לו ושמא תמצא מעוברת כדריש לקיש, משום דההוא גברא לאו חבר הוה, ובן אין לו עיין עליו לא משמע להו לאינשי אלא לבסוף כר' יוחנן, הלכך אוקמיה במלתא בעלמא וקרא עליו אם לא יחפוץ דפשטיה דקרא הוא. ומיהו אכתי קשיא לי דאי לר' יוחנן מאי קאמר משום דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה דאם כן אפילו עבר וחלץ לא תהא חליצה, ואלו לר' יוחנן אפילו בחולץ למעוברת קאמר דשמה חליצה. ואיכא למימר דהתם בדיעבד ודבר תורה, והכא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ותדע לך מדאמרינן בסמוך אלו יבא אליהו ויאמר היא לא מיעברא משגיחינן ביה, ואלו בריש פירקין (שם) אמרינן אלו יבא אליהו ויאמר הא דמעברא אפולי מפילה בת חליצה ויבום היא, אלא דהתם לדבר תורה ודיעבד והכא מדרבנן ולכתחלה. ואכתי קשיא לי אם איתא דלכתחלה מודה ר' יוחנן, מאי קא דייק לעיל בריש פרקין כריש לקיש מהא דתנן מי שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואמרו לה מת בעלה הרי זו לא תחלוץ ולא תתיבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה ואמאי תחלץ בתוך תשעה ותתיבם לאחר תשעה, ומאי קושיא שאני התם דלכתחלה ויש לומר דהיינו הא דקא דחי לה התם בר מינה דההיא דהתם היינו טעמא שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה [בכת"י: דאין הכי נמי דהוה מצי לפרוקי ליה הכי, אלא דאשכח פירוקי אחריני דעדיפי מיניה]. והרמב"ן נר"ו (בד"ה ותחלוץ) פירש דלר"ל אצטריך לנמצאת שאינה מעוברת ומדרבנן בעלמא.

הא דמותיב רב חנניה הספקות חולצות ולא מתיבמות איכא למידק אדמותיב מברייתא לותביה ממתניתין דבפרק כיצד (כג, ב) דקתני לה בהדיא. ויש לומר דאגב אורחיה בעי לפרושה לברייתא. הר"א אב ב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן).

הכא אם יבא אליהו ויאמר הא לא מעברא מי משגחינן ביה ומנסבינן לה. וכתב רש"י ז"ל (בד"ה הרי קטנה) וכל הנך דאמרי רבנן חולצות ולא מתיבמות כגון אחות זקוקה ואחות חלוצה ספק צרת ערוה, התם משום דלא אפשר הוא דא"כ לעולם תאסר, הלכך כיון דמדאורייתא בת יבום היא תחלוץ אבל הכא דאפשר לשהויה משהינן ויצא הדבר בהיתר ע"כ. והא דלא משני הכי בקדש אחת משתי אחיות, משום דאי בשהוכרו ולבסוף נתערבו דלמא אי משהינן לה רמו סהדי אנפשייהו ומדכרי. ואפילו תמצא לומר דבאומר אחת מהן מקודשת לי קא מיירי וכאביי דאמר קדושין שאין מסורין לביאה הווי קדושין (קדושין נא, א) דליכא לברורה, מכל מקום ניחא ליה טפי לשנויי ליה בקושטא דהאי בת יבום היא אלא דאנן הוא דלא ידעינן מאן ניהו, ונפקא מינה דאפילו הוכרו ואיכא עדים במדינת הים דידעי מאן ניהו לא משהינן לה כלל עד דאתו עדים דבת חליצה ויבום היא אי ידעינן לה, מה שאין כן בקטנה דאף על פי דידעינן לה דלא מיעברא לא בת יבום היא מדרבנן משום גזרה דנשואה גדולה דעלמא.

עמד בדין וברח ניזונית משל יבם פירש רש"י ז"ל משום דקנסינן ליה. והרמב"ן נר"ו פירש משום דהויא ליה כארוסה שהגיעה זמנה להנשא ולא נשאת שאוכלת משל ארוס (כתובות נז, א). וכן נראה מדברי הר"א אב ב"ד ז"ל שפירש בפרק דייני גזירות (כתובות קז, אינה אוכלת משל בעלה אלא משל יבם דהויא לה כארוסה דיבם, אבל כאן פירש כדברי רש"י ז"ל. וגרסינן בירושלמי בכתובות בפרק אע"פ (ה"ד) חלה כמי שברח דמי הלך למדינת הים כמי שברח דמי, וזה שלא כדברי רש"י ז"ל דחלה אמאי קנסינן ליה. ודוקא בשעמד בדין וחלה אבל אם חלה תחלה לא, דלא עדיפא מארוסה שהגיע זמנה לינשא וחלה הבעל מעיקרא דאינו מעלה לה מזונות כדאיתא בריש פ"ק דמסכת כתובות (ב, ב) דאסיקנא דכל אונסא לא אכלה והלך למדינת הים נמי לאחר שעמד בדין קאמר.

גמ' בשלמא לא תתייבם שמא יהא ולד של קיימא וקא פגע באשת אח שלא במקום מצוה פי דכיון דבבעילות איכא חשש איסור תורה גזרי אפילו בבתולות וארוסות:

ה"ט שמא יהא ולד של קיימא ונמצאת מכריזות כרוז לכהונה פי' וכיון דכן חיישי' להא לכתחלה ולא סמכי' אהכרזה ומיהו בדיעבד לא חיישינן וכדתניא בהדיא ולא פסלה מן הכהונה דאיכא ולד דמוכח וכדכתיב' בריש פרקין:

תינח אלמנה גרושה מאי איכא למימר וא"ת אמאי לא פרכי הכי בריש פרקין כדפרישנא בה"ט גופיה מתני' דהאשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים וי"ל דהתם אע"ג דקתני האשה וכל אשה במשמע אפי' גרושה מ"מ שפיר מצי לאוקומי באלמנה ולישנא דעלמא נקט דמרגלא בפומיה האשה בכמה דוכתין אבל הכא דקתני היבמה כל יבמה במשמע בין אלמנה בין ארוסה ולא עוד אלא דכיון דתני סיפא בנשים דעלמא וכן שאר כל הנשים א' גרושות וא' אלמנות דכוותיה מיירי גבי יבמה בין גרושה בין אלמנה בין בתולה וכל גוונא:

אלמנה גרושה מא"ל וא"ת ור"ל נמי ארוסה למה לא תחלוץ דהא ליכא למיחש בה שמא היא מעוברת ואין חליצה ואי ס"ל דגזרינן אטו נשואה לר' יוחנן נמי משום גזירה וי"ל דלר"ל דנשואה איכא חשש פיסול תורה בן אין לו עיין עליו גזרו בארוסה אבל לרבי יוחנן דנשואה גופא גזירה שאתה מצריכה כרוז לכהונה ליכא למגזר תו באריסה אמטולתה:

אלא משום דר' יוסי וכו' פי' דלר' יוחנן כילה מתני' משום דר' יוסי דכיון דלא תתייב' לא תחלוץ דכל שאינ' עולה לייבום אינה עול' לחליצ' דתני' מעשה באדם א' עד שאמר לו תחלוץ ומה בכך קרא עליו ר' יוסי המקרא הזה ואם לא יחפוץ האיש לקחת כל העולה ליבום וכו' ואיכא למידק דמשמע דהא מתניתין לא אתא לא כר' יוחנן ולא כר"ל דלר' יוחנן אם איתא דאמרינן בכל דהא בכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה א"כ אפילו בדיעבד חליצתה פסולה ואילו איהו מכשר אפילו בחליצה מעוברת ברורה כדאיתא בריש פרקין. ואי כר"ל למה באו עליו רבי יוסי מן המקרא הזה יבא עליו מדכתיב אין לו עיין עליו ודרשי' ליה אפילו לענין חליצה כדאיתא בריש פרקין י"ל דלעולם אתיא בין לר' יוחנן בין לר"ל ור' יוחנן הך דרשא ליתא מדאורייתא דודאי משום ספק לא חשבינן לה שאינה עולה ליבום ומדרבנן בעלמא הוא כי עשאוה כעין של תורה וקרא אסמכתא בעלמא. ומודה ר' יוחנן דמדרבנן לא תחלוץ לכתחלה ותמתין כיון שאין המתנה אלא ג' חדשים והא דפרכינן עליה שהאש' שהלך בעלה וצרתה ולא פרקינן דהתם לכתחלה ומודה ר' יוחנן משום דההיא חששא רחוקה וזמנה ארוך טובא ועדיף לן לשנויי כדשנין התם ואי בעית אימא ר"ל והא דלא מהדר ליה מדכתיב ובן אין לו משום דהשואל הזה לא היה חכם ולא היה מקבל אותה דרשא וסבירא ליה דההוא לענין יבום דוקא כדכתיב א"נ כי היה אומר תחלוץ ומה בכך ואפי' דאינה מעוברת כלל וחליצתה כשרה לד"ה ואם תמצא מעוברת ולד של קיימא תחזור ותחלוץ ואהדר ליה מדכתיב אם לא יחפוץ ונקטי לאסמכתא בעלמא מדרבנן:

מתיב ר' חנינא הספקות חולצת ולא מתייבמת עד וקתני חולצות ולא מתייבמות עד וקתני חולצות פי' אלא משום ספקא דרבנן לא קרינן ביה כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ואפילו לאוסרה לחלוץ מדרבנן וא"ת מאי קושיא ליה דהתם לפי שהוא דבר דלא עביד לאיגלוי ונמצאת עגונה כל ימיה והויא ליה כאחות חליצה ואחות זקוק' ואיסור מצוה ואיסור קדושה דכיון דמעגנת לעולם חולצות ולא מתייבמות ולא אמרו בהם חכמים כל שאינה עול' ליבום אינה עולה לחליצה וכדפרשי' בסמוך. ועוד דהא מתני' היא בפ' כיצד דף ל' ואדמותיב מברייתא לותביה ממתני' והנכון דהני ב' פרכי חדא מתרצה מגו חברתה דאיהו משמע ליה דתנא דברייתא להכי קתני הספקו' לרבותא אפילו באותם שהוכרו ולבסוף נתערבו ויש להם עדים שידעו לברר ספקן וא"ה קתני חולצות ולא משהין לה וכיון דמשום ספיקא היא דמתסרו אעפ"י שאינן עולות ליבום עולות לחליצה:

הכי השתא התם אם יבא אליהו דאמר הא קדיש בת חליצה ויבום היא אבל הכא אם יבא אליהו ויאמר דלא מעיברא מי משגיחינן ביה יש מקשין בתוס' והא דאמרינן בריש פרקין דאם יבא אליהו ויאמר דאפולי מפלא בת חליצה ויבום היא וכ"ש אם יבא ויאמר דלא מעיברא ולאו קושיא היא כההיא דאמרינן לה אדינא דאורייתא אבל מדרבנן אמרי לה שגזרו בה כבר וכדמסיים ואזיל בטעמא דיהיב למילתיה מקטנה שגזרו בה רבנן אטו גדולה אליבא דת"ק דסתם מתני' ר"מ דגזר קטנה אטו גדולה כדלקמן:

עמד בדין וברח ניזונת משל יבם פרש"י ז"ל דקנסינן לי' מפני שברח והקשו עליו שהרי אמרו בירו' חלה כמי שברח הלך למד"ה כמו שברח וחלה אמאי קנסינן לי' דהא אנוס היא לכ"פ נזונת משל יבם דכיון שעמד בדין הויא ליה לגבי יבם כארוסה שהגיע זמן ולא נשאת שאוכלות משלו עד שיכנוס או יפטור והא דנקט וברח משום דאלו איתיה הכא היו כופין אותו לכנוס או לפטור מיהו מ"ש בירוש' דחלה והלך למדינת הים כמי שברח היינו דומיא דברח דוקא שכבר עמד בדין קודם לכן ונתחייב במזונות אבל אם חלה והלך למדינת הים קודם לכן אונס הוא וכדאמרינן בפ"ק דכתובות בשמעתא קמייתא דכל אונסא לא אכלה ואפילו באונס דידה וה"ה להלך למדינת הים ואפי' הלך שם אחר מיתת אחיו וכ"ש אם הלך שם קודם לכן דקי"ל בסנהדרין היבמה הולכת אחר היבם:

החולץ למעוברת על דעת שאם תפיל לא יהא צריך להזקק לה או שחלץ לה בתוך שלשה חדשים ונמצאת מעוברת אם ילדה ולד של קיימא כבר ביארנו לעיל ל"ה ב' שאין החליצה כלום וכשרה לכהונה אלא שמכל מקום צריכה כרוז כדי שלא יאמרו חלוצה כשרה לכהונה ואעפ"כ לכתחלה אין מורידין אותה לכך דאיכא מאן דחזי בחליצה ולא שמע בכרוזא כמו שביארנו בראש הפרק:

ולענין ביאור סבורים היו בסוגיא זו לבאר טעם משנתנו לדעת ר' יוחנן במה שאמרו שלא תחלוץ תוך שלשה אע"פ שהוא סובר שחליצת מעוברת שמה חליצה מטעם זה ר"ל שמא יהא ולד של קיימא ואין חליצתה פוסלת לכהונה ואתה מצריכה כרוז ואף לכשתכריז איכא דחזי בחליצה ולא שמע באכרזתא ומכל מקום הקשו בה תינח אלמנה כלומר שהיא ראויה לכהונה גרושה מאי איכא למימר שהרי אינה ראויה לכהונה ופירשה משום דמפסיד לה מזוני ר"ל שהיבמה כל אותן שלשה חדשים שהיא צריכה להמתין ניזונת מנכסי הבעל דהא מאחר שהיא צריכה להמתין אנו קורין בה כל יומי מיגר אלמנותיך וכשחלץ לה בתוך שלשה הפסידה מזונותיה וחזר והקשה ארוסה שאינה בדין מזונות וגרושה שאינה בהכשר כהונה מאי איכא למימר עד שתירצה מטעם כל שאינה עולה ליבום כו' כמו שפירשנו במשנה ומכל מקום למדת מכאן שהיבמה שחלצה בתוך שלשה חדשים הואיל וכל שנמצא שאינה מעוברת חליצתה חליצה אע"פ שעדיין צריכה להמתין הפסידה מזונותיה וכן למדת שכל שנתאלמנה מן האירוסין אין לה מזונות לא מארוס ולא מיבם:

זה שאמרו שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה הקשו עליה בסוגיא זו ממה ששנינו הספיקות חולצות ולא מתיבמות וחקר עליה מאי ספיקות אילימא ספק קדושין כגון זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה תתיבם ממה נפשך אי קדושי נינהו שפיר קא מיבם אי לאו קדושי נינהו נכרית בעלמא קא נסיב אלא לאו שקדש אחת משתי אחיות ואינו יודע אי זו מהן קדש ומת ונזדקקה המקודשת לפני יבם וקאמר דחולצות ואין אומרים ימתין עד שיבאו עדים שיבררו אי זו קדש אלא חולצת מעכשו אע"ג דהשתא לאו בת יבום היא ואם כן אף יבמה בתוך שלשה תחלוץ מהשתא והא דלא מקשי ליה מכמה ספיקות שאמרו עליהן חולצות ולא מתיבמות התם משום דלא איפשר שאם לא תחלוץ לעולם תאסר ועל כל פנים סומכין לומר אם בת יבום היא בת חליצה היא אבל זו איפשר לברר על הדרך שביבמה תוך שלשה איפשר לברר ואפילו הכי אמרינן עלה תחלוץ מהשתא ותירץ לו דהתם בת יבום היא שאלו נתברר מעכשו אי זו קדש תתיבם אבל יבמה תוך שלשה אפילו נתברר שאינה מעוברת לא תתיבם דהא אף בעקרה וקטנה תקנו כמו שביארנו ולפי דרכך למדת שהמתנת שלשה חדשים לחליצה גזירה דרבנן היא דומיא דקטנה והא דמייתי לה מקרא דאם לא יחפוץ עיקר טעמא הוא דנסיב כלומר הואיל ומדאורייתא כשהוכר עוברה אינה בת יבום דכתיב ובן אין לו עיין עליו ודילמא הוה ליה ולד של קיימא ואחר שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה אף כשלא הוכר עוברה כל שיש לחוש לעבור אינה בת יבום מדרבנן ואחר שכן אינה בת חליצה ומכל מקום בדיעבד חלצה בתוך שלשה כל שלא נמצאת מעוברת כשרה כמו שכתבנו:

יבמה כל שלשה חדשים הראשונים שאי אפשר לה לחלוץ או ליבם ניזונת מנכסי הבעל שהרי מחמת איסור נשואין של בעל היא נאסרת ומיגר אלמנות קרינא בה מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם משל בעל לא שהרי עכובה עכשו לא משום בעל הוא אלא מחמת יבם ומיבם נמי לא דלא עדיפא מארוסה דעלמא שאינה אוכלת עד שתגיע לזמן שהתנו ביניהם ובכאן אין זמן קבוע אלא שעת תביעתה הוא הזמן ואינה ניזונת עד שתתבענו וגדולי הרבנים פירשו עד שיכנוס תבעתהו בדין הרי זה זמנה וניזונת ממנו לדעתנו ולדעת גדולי הרבנים אף בתבעתהו אינה ניזונת מנכסיו עד שיכנוס ואם ברח זנין אותה מנכסיו ולשיטתנו כך הוא הדין אבל לשיטת גדולי הרבנים אינו אלא משום קנס ונראין הדברים כשיטתנו ממה שאמרו על זו בתלמוד המערב בפרק אע"פ פ"ה ה"ד חלה כמי שברח דמי ואי משום קנס חלה היאך ראוי לקנוס אלא מפני שהדין כך הוא ומכל מקום דוקא בעמד בדין תחלה ואחר כך חלה שאם חלה תחלה אינה ניזונת מנכסיו שהרי אף ארוסה שהגיע זמנה לינשא וחלה הבעל תחלה אינו מעלה לה מזונות כמו שביארנו בראשון של כתובות ב' ב' וכן פירשו בתלמוד המערב הלך למדינת הים ר"ל לצורך עסקיו ולא מחמת בריחה כמי שברח דמי ושמא תאמר והרי אמרו בסנהדרין ל"א ב' היבמה הולכת אחר היבם ואם כן תלך למקום שהוא ותתבענו לא נאמר כן אלא במקום שעיקר דירתו לשם אבל זה שעיקר דירתו בכאן והלך לו משתבעתו חייב ולמדת שאף בזו דוקא בהלך משעמד בדין ומכל מקום יראה לי שאף בהלך תחלה כל שנראה לדיינין שהוא מתעכב כדי להפקיע מזונותיה שמחייבין אותו ולמדת מכל מקום שכל שהוא כאן כופין אותו לכנוס או לפטור וכל שאינו אומר לכנוס ניזונת משלו עד שיכנוס או יפטור ואע"פ שאמרו כתובות נ"ז א' נותנין לאלמנה שלשים יום משתבעה לינשא בין שהוא רוצה והיא מעכבת בין שהיא רוצה והוא מעכב דוקא בשדעתו לנשואין וכל שרצה לישא נותנין לה זמן אבל כל שאין בדעתו לישא זמן למה:

נפלה לפני יבם קטן שאין ראוי לכנוס או לחלוץ אין לה מזונות כלל מן שמיא הוא דקנסוה ומכל מקום דוקא משלשה חדשים ואילך אבל כל שלשה ניזונת משל בעל וכל שחלצה אע"פ שאינה תובעת כתובה הפסידה מזונותיה מיד כדין גרושה ואפילו בתוך שלשה חדשים כן כמו שכתבנו למעלה:

יבמה שחלצה תוך שלשה שחליצתה כשרה כל שנתברר אחר כן שאינה מעוברת צריכה להמתין עד שישלמו שלשה משעת מיתת הבעל חלצה לאחר שלשה אינה צריכה להמתין כלל ששלשה חדשים שאמרו לא משעת חליצה ויבום הם נמנין אלא משעת מיתה וכן בגט אינה צריכה למנות משעת נתינת הגט שיצאה מרשותו לגמרי אלא משעת כתיבה כמו שביארנו למעלה ובמסכת גיטין י"ח א' ומכל מקום לענין ביאור אף לדעת האומר משעת נתינה בזו מודה שמשעת מיתה שאם התרתה לאיסור כרת ר"ל שהתרתה ליבם שהיא עליו באיסור אשת אח לאחר שלשה חדשים ממיתת הבעל כל שכן לשוק שאינה אלא בלאו אף בלא חליצה שראוי להתירה בשלשה לאחר מיתת הבעל:

תוס' בד"ה אלא ארוסה כו' גופה משום כרוז בעלמא ליכא למגזר ותימה כו' עכ"ל כתבו כך בפשיטות לר' יוחנן דליכא למגזר דאל"כ מאי קפריך מעיקרא גרושה מאי איכא למימר ודו"ק:

בפרש"י בד"ה הכי השתא כו' וכל הנך דאמור רבנן חולצות ולא מתייבמות כגון אחות חלוצתה ואחות זקוקתה וספק צרת ערוה התם משום דלא אפשר כו' עכ"ל ספק צרת ערוה כדי נסיב הכא דהשתא לפי תירוצא דאנן קיימינן בה דהא אם יבא אליהו דקרוב לה יבמינן לה ובלאו טעמא דא"א ניחא אלא לפי סברת המקשה דאכתי לא ידע הא דאם יבא אליהו כו' צריכין אנו לומר הא דלא מקשה מספק צרת ערוה (א) היינו משום דלא אפשר וכמ"ש התוס' אהא דלא פריך מההיא דריש ד' אחין ודו"ק:

תוס' ד"ה אמאי לימא תהוי תיובתא דר"י וכו' עד דלהא ליכא למיחש וכו' עד ואם תמצא מעוברת לא יבא לטעות. פירוש לא יבא לטעות לסמוך על אותה חליצה ולינשא קודם שתלד ועוד דאפי' לא היתה זקוקה ליבם לא הויא מתנסבא מטעם דלא ישא אדם מעוברת חבירו:

ד"ה עמד בדין וברח וכו' עד ולמאי דפרישית דבשלא ברח אין לה מזונות וכו' כדי שתעמוד על כוונת התוס' אציע לך סוגיא דשמעתא דהתם דשם איפליגו אמוראי אי פוסקין מזונות לאשת איש שהלך בעלה למ"ה ומפרש שם טעמא דמ"ד דאין פוסקין משום דחיישינן לצררי או משום דחיישינן קודם שהלך אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ואיתא שם ת"ש היבמה ג' חדשים הראשונים ניזונית משל בעלה וכו' עד עמד בדין וברח ניזונית משל יבם אלמא דפוסקין מזונות לאשת איש ולא חיישינן לצררי ולא משום שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ומשני התם למאי ניחוש אי משום מעשה ידיה לא משתעבדא ליה וכו' ורוצים התוס' להוכיח משם דיבם שברח אע"פ שניזונית משלו אין מעשה ידיה שלו דהא קאמר התם בהדיא אי משום מעשה ידיה לא משתעבדא ליה והדר אמרו התוס' דלפי מה דפרישית דבשלא ברח אין לה מזונות אין ראיה משם דאין מעשה ידיה שלו דלעולם אימא לך דכשברח דאז ניזונית משלו אז ג"כ מעשה ידיה שלו והתם ה"ק דכשברח נותנין לה מזונות דאין לחוש דשמא קודם שברח אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דהא קודם שברח לא היתה אז ניזונית משלו ולכך לא היתה אז עדיין משועבדת לו למעשה ידיה עד שיברח ויפסקו לה מזונות ואז יהיו ג"כ מעשה ידיה שלו ולכך סיימו התוס' ומיהו אמר ר"י וכו' רצה לומר דלפי זה ל"ל למימר דקודם שברח לא משתעבדא ליה למעשה ידיה טפי ה"ל למימר הא קודם שברח אין לה מזונות כלל:

גמ' הכי השתא התם יבא אליהו עיין לקמן דף ס"ז ע"ב תוס' ד"ה אין חוששין:

גמרא נפלה לפני יבם קטן (פליגי בה ר"א ורבינא חד אמר אית לה מזונות מנכסי הבעל וחד אמר לית לה) והלכתא לית לה. קשה לי למה ליה למפסק הלכתא, הא בל"ז מכללא דכל היכא דפליגי ר"א ורבינא הלכתא כדברי המיקל ידעינן זה דממילא בממונא לא מפקינן, וכמ"ש בתוס' בפרק השואל (בב"מ דף צה ד"ה דאתמר וכ"כ בהר"ן והובא גם בב"י חוה"מ סימן ר"ל). וכעין זה קשה לן בהא דפליגי ר"א ורבינא בעדות אחוה דמיתנא דמאי צורך לפסוק הלכתא והרי מכללא דהלכה כדברי המיקל ידעינן הלכתא כמאן:

מתני' חוץ האלמנה מפני האיבול (אב"ה עיין מ"ש אאמ"ו ני' בחידושי מ"ק דף כג ע"א):