מסכת יבמות דף ל״ד עמוד א׳

ומאן האי תנא דמתני' דאית ליה איסור חל על איסור בין על ידי כולל בין באיסור מוסיף בין על ידי בת אחת כגון אלו שחייבין ארבע חטאות וכשקידש ראובן את רחל תחלה נאסרה על שמעון משום אשת אח ואשת איש והיינו בת אחת וקמחייב ליה תנא דידן אתרוייהו חזר שמעון וקידש לאה מיגו דאסרי ליה הנך קדושין בכולהו שאר אחוותא משום אחות אשה אסרי ליה נמי באשת אחיו משום אחות אשה ואע"ג דאסורה עליה וקיימא והיינו איסור כולל ועדיין רחל זו מותרת לראובן בעלה פירסה נדה מיגו דאיתוסף איסור עלה לגבי בעלה משום נדה איתוסף בה נמי איסור לגבי שמעון הרי איסור מוסיף:

ארבע חטאות משום טומאה דאוכל קדשים בטומאת הגוף בכרת ומשום חלב ומשום נותר ומשום יוה"כ ואשם מעילות דאפילו כהן לגבי אימורים זר הוא:

אם היתה שבת כו' אבל משום יוה"כ לא הוי מחייב אהוצאה דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה"כ והכי מפרש בכריתות. אלמא אית ליה לרבי מאיר כולהו דהא הכא משנוצרה בהמה זו והיא חולין נאסרה חלבה באכילה ומותר בהנאה הוקדשה מיגו דאתוסף איסור הנאה על החלב משום [קדשים] איתוסף ביה נמי איסור אכילה משום זרות ואע"ג דאסור וקאי באכילה הוה ליה נותר מיגו דאיתוסף איסור למזבח משום נותר איתוסף נמי לכהן משום נותר הרי הנך תרי משום איסור מוסיף נטמא זה שעד עכשיו היה מותר בחתיכות בשר קדש ועכשיו נאסר בהן מיגו דמיתסר בשאר חתיכות משום טומאה נאסר נמי בזו משום טומאה והיינו איסור כולל ה"ל יוה"כ מיגו דמיתסר בחולין משום יוה"כ אסור נמי בקדשים משום יוה"כ והיינו נמי איסור כולל ומדמחייב ליה רבי מאיר משום הוצאת שבת אלמא אית ליה איסור בת אחת חייל דכשקידש היום חלו עליו איסור אכילת יוה"כ ואיסור שבת:

ור"מ אליבא דמאן כלומר נהי דסבר רבי מאיר איהו כה"ג איסור חל על איסור מיהו היכא דקא מתכוין לדבר מצוה לישא אשה כמאן מרבותיו סבירא ליה לרבי מאיר בטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה אי אליבא דר' יהושע האמר פטור במס' שבת בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קלז.) דתניא התם בגמ' מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בא' בשבת ושכח ומל את של אחד בשבת בשבת דהיינו נמי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה שעדיין לא הגיע זמנו פוטר ר' יהושע:

דזמנו בהול שהיה טרוד למול את של שבת כדי שלא יעבור זמנו:

אבל הכא גבי נשואין אין זמנו בהול. דאין זמן קבוע למצוה וה"ל למידק:

תרומה בערב הפסח זמנו בהול שלא תשרף:

ואיבעית אימא כולה מתני' לאו ר' מאיר היא אלא אפילו לר"ש דמיקל הכא מודי וכגון דחלו כולהו בבת אחת:

אם היתה שבת והוציאו כו' בפרק אמרו לו (כריתות דף יד.) רצה לדקדק מכאן דאין עירוב והוצאה ליום הכפורים מדאיצטריך למנקט אם היתה שבת כו' דהוה ליה למיתני ואם הוציאו חייב ומסיק דיש עירוב והוצאה ליוה"כ ולאפושי חיובי נקט שבת וחייב משום שבת ויוה"כ וא"ת והיכי חשיב רבי מאיר חיובי הוצאה בהדי חיובי דאכילה מה ענין זה אצל זה דכמו כן היה יכול לומר אם עשה מלאכה בשבת חייב ואר"י משום דבשעת בליעה אתי נמי חיוב הוצאה אע"ג דאכתי לא נח משום דבליעתן זו היא הנחתן כדאמר רבא בפרק המוציא יין (שבת דף פ.) הוציא ב' אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתן זו היא הנחתן:

והוציאו בפיו חייב והא דאמר בהמצניע (שם דף צב.) המוציא בפיו ובמרפקו פטור שלא הוציא כדרך המוציאים במידי דבר אכילה הוי שפיר דרך הוצאה בכך פי' הקונטרס דאיכא הכא איסור בת אחת דכשקידש היום חל עליו איסור אכילת יוה"כ ואיסור הוצאת שבת וקשיא לרבינו יצחק דמה ענין זה לאיסור חל על איסור דאפילו למ"ד אין איסור חל על איסור אפילו בבת אחת הכא חל לכולי עלמא אפילו בזה אחר זה ואפי' יעשה אכילה והוצאה בזה אחר זה ואפילו חלו שבת ויום הכפורים בזה אחר זה שבשביל איסור מלאכת שבת אם הוא תחלה לא ימנע איסור אכילת יום הכפורים לחול אחריו שעדיין לא נאסר זה מחמת השבת וכן איפכא ואמר רבי יצחק דאיסור בבת אחת היינו איסור הוצאה דשבת ואיסור הוצאה דיוה"כ כדפרישית דנקט שבת לאפושי חיובי:

טעה בדבר מצוה פטור וא"ת והא בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף עב. ושם) מוקי רבי מאיר פלוגתייהו בשתי תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול באחד בשבת דפטר ר' יהושע כשקדם ומל של אחד בשבת בשבת אע"ג דלא עשה מצוה משום דנתנה שבת לדחות אצל תינוק אחד אבל בשתי תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בע"ש וקדם ומל של שבת בע"ש ושל ע"ש מל בשבת חייב אע"ג דעשה מצוה משום דלא נתנה לדחות וה"נ גבי שתי נשים לחייב דלא ניתנה ערוה לדחות וי"ל דהתם לא בדחיה תליא מילתא אלא משום דטריד בתינוק שיש לו למול בשבת וטועה בו וה"נ הרי טועה באשתו:

בערב הפסח כו' המ"ל משום דאכילת תרומה איקרי עבודה וטעמא דרבי יהושע משום דכתיב ופועל ידיו תרצה אפילו חללים כדאמר פרק אלו דברים (פסחים דף עב: ושם):

באיסור בת אחת ואליבא דרבי שמעון ואתי שפיר אפילו כרבי יהושע דרבי שמעון אית ליה בפרק אלו דברים (שם) דלרבי יהושע טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב:

מתוך שלשה עשר לאחר שלשה עשר לאיחיובי אינהו כן גירסת הקונטרס וקשה דלא הוי בבת אחת דנדות חל עליו תחלה שאין יכול לקדש ולא לעשות שליח עד שיגדיל דאין מעשה קטן כלום ואר"ת דבכל ספרים קדמונים כן אבל בספר בשר על גבי גחלים גרס בשופעות מתוך ג' לאחר ג' לאיחיובי אינהו דלאחר ג' שנים ויום אחד חזיא לביאה ואתו כולהו איסורי וחיילי ומתוך י"ב לאחר י"ב לאיחיובי אינהו ואם בעלו כשכולן בגדלות איכא ט"ז חטאות ובין לגירסת הקונטרס ובין לגירסא זו שופעות לאו דוקא אלא שראתה ולא טבלה בינתים ולגירסת ר"ת שראתה בתוך ג' ולא טבלה עד לאחר י"ב:

רבי מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו חייב פירש רש"י ז"ל (בד"ה אם היתה שבת) חייב אחת ומשום יום הכפורים לא מחייב דאין ערוב והוצאה ביום הכפורים כדאיתא בכריתות (יד, א) ומדמחייב ר"מ משום הוצאת שבת אלמא אית ליה איסור בת אחת כשקדש היום חלו עליו איסור אכילת יום הכפורים ואיסור הוצאת שבת. ואינו מחוור דמאי איסור בת אחת איכא הכא דזו איסור מלאכה וזו איסור אכילה, ולדברי הכל חלין דאי לא תימא הכי לבר קפרא דלית ליה איסור בת אחת האוכל והעושה מלאכה ביום הכפורים שחל להיות בשבת על איזה אתה פוטרו על השבת או על יום הכפורים. ועוד דמה שפירש דאינו חייב בהוצאה משום יוה"כ, איפכא משמע בכריתות דגרסינן בפרק אמרו לו (שם) וניתני אם הוציאו חייב מאי טעמא קתני אם היתה שבת אמר רב רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים, אמאי דלמא יש עירוב והוצאה ליום הכפורים והכי קתני אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת. ואסיקנא אלא הא דרב רפרם בדותא היא. ואפשר שהוא ז"ל פירש בדותא היא דאזאת אומרת קאי לומר דמהא ליכא למשמע מיניה. אלא מיהו שמעינן מרפרם דסבירא ליה דאין עירוב והוצאה ליום הכפורים, ולא דחינן ליה אלא כדלמא. ורבינו אלפסי ז"ל פירש אם היתה שבת חייב שתים וכמסקנא דהתם דעירוב והוצאה ליום הכפורים והיינו איסור בת אחת שאסור הוצאת בשבת ואיסור הוצאת יום הכפורים חלו עליה בבת אחת, ורבינו חננלא ז"ל (עי' אוצה"ג עמ' שז) פירש דאסור בת אחת כגון דאיטמי קודם שיביא ב' שערות והשתא אייתי שתי שערות בההיא שעתא איחייב באיסור חלב ואיסור טומאה בבת אחת. והא דמוקמינן לה כר' מאיר משום דסתם משנה ר' מאיר ולא חלקו עליו חכמים אלא באם היה שבת והוציאו. וקשה לי שאם כן היה להם לפרש כן וכדאמרינן לעיל. ועוד דבסתמא לא הוה משמע הכין ומאי דוחקייהו לאוקמה בכך. אלא שמצאתי שם בכריתות גירסא במקצת הספרים שכתוב בה כך מפורש, היכי משכחת לה משכחת לה כגון דאיטמי קודם שיביא שתי שערות דאיסור חלב ואיסור טומאה בהד הדדי קא אתו. ומה שלא פירשו כאן סמכו על מה שנתפרש עלה במקומה. אלא שעדיין לא ידעתי מי הצריכו לומר דבשנטמא והביא שתי שערות היא דהא ארבע חטאות ואשם אחד בלא"ה משכחת להו.

הגרש"י ז"ל בשופעות מתוך שלש עשרה לאחר שלש עשרה לחיובי אינהו, ומתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה לחיובי אינהי. ופירש הוא ז"ל משכחת לה כגון שנולדו הזכרים בא' בתשרי והנקבות ג"כ בא' בתשרי לשנה הבאה וביום תשלום י"ב לנקבות שהם י"ג לזכרים מסרו הקדושין שיחולו ליום המחרת כשכולם נעשין גדולים. והתחילו להיות שופעות מיום תשלום השלש עשרה לזכרים שהוא יום תשלום השתים עשרה לנקבות והיו שופעות והולכות עד יום המחרת. נמצא שהנדות והקדושין חלין בבת אחת. ואיכא דקשיא ליה (תוס' ד"ה מתוך) דהא קטנים אי אפשר להן לקדש וא"כ אלו שמסרו הקדושין בקטנותן לא עשו ולא כלום ואין הקדושין חלין אף לאחר גדולתן. ואם תאמר דאתיא כר' מאיר דאמר (בקדושין סג, א) לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר מקודשת, הא להאי לישנא אפיקנא לה מדר' מאיר ואוקימנא לה כר' שמעון, ועוד הקשה עליו הרמב"ן נר"ו (בד"ה מצינו) דהא אין נענשין גדולים בשנים בלבד אלא אם כן הביאו שתי שערות לאחר הפרק, ואפילו הביאו קודם הפרק ועודם בו לאחר הפרק שומא בעלמא נינהו כדאיתא בנדה פרק יוצא דופן (נדה מה, ב) וכיון שכן היאך אפשר לצמצם שיביאו כולן כאחת. ולי נראה דאי מהא לא תקשי לרבינו ז"ל, דאפשר לאוקמה כגון שהביאו כולן באותו יום ומסתמא אמרינן מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קדושין עט, א) קדשה אביה בדרך וקדשה היא את עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו, כלומר ואין חוששין לקדושי האב כלל ושמואל אמר חוששין לקדושי שניהן, ואוקימנא פלוגתייהו בההוא יומא דמשלם ששה חדשים דבין נערות לבגרות, וטעמא דרב מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת וסומכין על חזקה זו להקל ולהתירה לשני בלא גט. וקיימא לן כרב כדאיפסיקא הלכתא התם בהדיא, הכא נמי בשבדקנום בסוף היום ונמצאו גדולים דבכל חד וחד אמרינן מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול ומביא קרבן ונאכל.

ור"ח ז"ל גריס בשופעות מתוך שלש לאחר שלש לאחיובי אינהו ומתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה לחיובי אינהו. ותו לא אצטרכינן לאוקמה בדשוו שליח, אלא בשקבל אביהם קדושין מאנשים גדולים כשהיתה כל אחת פחותה מבת שלש שנים שאינה ראוי לביאה, ואין איסור ביאה חל עליה עד שתהא בת שלש שנים ויום אחד, והתחילה לראות מתוך שלש והלכה ושפעה עד יום המחרת, ונמצא כשהגיעה כל אחת ואחת מן הנקבות לשלש שנים ויום אחד חלו כל האסורין על הזכרים בבת אחת, ועדיין הן אינן חייבות עד שתים עשרה שנה ויום אחד ושפעו מתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה. ואף על פי שלא נולדו ביום אחד אלא אחת גדולה ואחת קטנה וכן הם אחד גדול ואחד קטן, מכל מקום כל השמות הללו בבת אחת הן חלין על כל אחד מהם ועל כל אחת ואחת מהן. ודוקא בשלא טבלו משעה ראשונה עד עכשיו, שאלו טבלו נמצא איסור נדות זה שלא חל עם שאר האיסורין בבת שאותו נדות כבר עבר ונטהר, והכי קאמר בשופעות מתוך שלש לאחר שלש ומתוך שתים עשרה עד לאחר שתים עשרה. ומה שחלק מתוך שלש לאחר שלש ומתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה ולא קאמר בשופעות מתוך שלש לאחר שתים עשרה, לפי שהיה במשמע שלא יהא חל אפילו חיוב בזכרים אלא בכענין זה, לפיכך אמר לחייב את הזכרים בשופעות עד לאחר שלש די, אלא דלחייב הנקבות צריך שיהיו שופעות עד לאחר שתים עשרה. ושופעות לאו דוקא דהוא הדין אם פרסו נדות ולא טבלו שהרי בנדותן הן עד שתבאנה במים.

ומאן האי תנא דאית ליה איסור מוסיף וכו' אמר רב ר"מ היא פי' דלר' יוסי לא אשכחן לה בהדיא דפלוגת' הוא לעיל אי אית ליה אפי' איסור כולל:

יש אוכל נבילה א' וחייב עליה ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב ול"ג חד טמא דכלהו לגבי חלב דאימורים זרים נינהו ובכל הני איכ' בזרעם כרת ושגגתם חטאת בר מאיסור מוקדשים שהיא באשם מעילות ועיקר האיסור שחל בתחילה הוא משום חלב ומוקדשים איסור מוסיף שנוסף כי איסור הנאה וטמא וי"ה איסור כולל דאיתכלל חלב לגבי טומאה בהדי חתיכות דבר אכילה וכן לגבי י"ה וכדפרש"י ז"ל:

ר"מ אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב כך הגירסא הנכונה ונקט והוציאו בפיו שהוא מענין אכילה כי בעוד שהיה לועסו הוציאו והם אמרו לו שאינו מן השם דאיסור אכיל' דאיירי בה חיובו על הנאת גרונו ובני מעיו וא"ת והתנן המוציא בפיו ובמרפקו פטור וא"כ אין בזה חיוב חטאת א"ל דשאני אוכל דאורחיה הוא להוציאו בפיו כשלועסו:

ואיסור בת אחת דאיכא הכא פרש"י ז"ל דכשקדש י"ה חלו עליו ביחד איסור אכילה ואיסור הוצאה אבל ליכא לחיובי שתים משום הוצאה וי"ה דאין עירוב הוצאה לי"ה וכדאיתא בכריתות וקתני אם היתה שבת וכו' והוציאו חייב משום שבת ותמיה' מילת' דקאמר מרן ז"ל דהכי איתא בכריתות דאדרבא אסיקנא התם בעירוב הוצאה לי"ה דאמרי התם בפ' אמרו לו על הא מתני' וליתני אם הוציאו חייב מ"ט קתני אם היתה שבת. אמר רפרם זאת אמרת ערוב לשבת ואין עירוב הוצאה ליום הכפורים וממאי דילמ' עירוב הוצאה לי"ה וה"ק אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת ואסיקנא אלא דרפרם בדותא היא ונר' כי רש"י ז"ל סובר דאנן לא אמרי' בדותא היא אלא לענין פסק הלכה דאמר רפרם זאת אומרת דאין הוצאה לי"ה ומיהו ניחות' דמתני' טפי משמע דחייב א' קאמר ותדע דלא דחי' לה אלא בלשון דילמא משום דילמא היכי אמרי' בדותא היא לכך אומ' רבי' ז"ל דכיון דהכי אמרי' לה בכריתות ליכא למימר דנקטיה הכא להדיא דחייב שתים ונימא דהינו איסור בת אחת ובהני ודאי לא קשה סוגייא דהתם על ר' ז"ל ומיהו אין פי' מחוור דמאי איסור בת א' איכא הכא דכיון שזו איסור אכילה וזהו איסור מלאכ' והן ב' שמות גמורי' לד"ה חלין ואפי למ"ד ר"ל דלית איסור בת א' דאי לא תימא הכי האוכל והעושה מלאכה בי"ה בזה אחר זה על א' מהן אתה פוטרו למאן דלית ליה אסור בת א' וכ"ת דאה"נ בי"ה לא מחייב לעולם אלא על חדא אם חל להיות בשבת מאי איכא למימר והנכון כמו שפי' רב אלפס דהשתא ס"ל דחייב שתים קתני וסוגיין דעלמא דעירוב הוצאה לי"ה ואע"ג דדחי לה בלשון דילמא איכא דכוותא בתלמודא וכיון דקי"ל הכי בהא בעי' לאוקמי לדר"מ אליבא דהלכת' ולהכי נקטיה הכא בהדיא:

ור"מ אליבא דמאן פי' אם איתא דמתני' ר"מ היא אליבא דמאן מרבותיו אמר לר' אלעזר או לר' יהושע והרי תרומה דאין זמנה בחול דתנן היה אוכל בתרומה ק"ל אדרבה התם לדת' (לד"ה) ליפטר דאנוס הוא דהיכן ה"ל לאסוקי אדעתיה שהוא פסול וי"ל דמיירי דנפק עליה קלא שהוא בן גרושה ודייקי נמי דקתני ונודע שהוא בן גרושה ולא קתני ונמצא:

והא אתמר עלה בתרומה בערב הפסח עסקי' וה"ה דמצי לתרוצי באידך לישנא דאמרי' בפסחי' דשאני תרומה דהא קריה עבודה ועבוד' רחמנא אכשרי כדאיתא במסכת קדושי' אלא חד מתרי תלת טעמי נקט:

בשלמא כולהו משכחת לה דשוינהו שליח ושוו אינהו שליח ופגע שליח בשליח אלא נדות היכי משכחת לה אמר רב עמרם אמרי בי רב בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג לאיחיובי אינהו ומתוך י"ב לאחר י"ב לאיחיובי אינהי כך הגרסא בכל הספרים שלנו והיא גר' רש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל משכחת לה כגון שנולדו הזכרי' באחד בתשרי הנקבות ג"כ באחד בתשרי לשנה הבאה וביום תשלום י"ב לנקבות שהם י"ג לזכרים מסרו הקדושי' שיחולו ליום המחרת בשביל' כשהם נעשים גדולים דבעי' לזכרים י"ג שנה ויום א' ולנקבות י"ב שנה ויום א' והתחילו להיות שופעות מיום תשלום י"ג לזכרים שהוא יום תשלום הי"ב לנקבות והולכת עד יום המחרת נמצא שהנדות והקדושין חלין בבת א' והקשו עליו ז"ל שהרי אינם נעשים גדולים בשנים בלבד אלא א"כ הביאו ב' שערות לאחר הפרק ואפי' הביאו קודם הפרק ועודן בו לאחר הפרק שומא בעלמא נינהו כדאית' בנדה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ז) וכיון שכן היאך אפשר לצמצם שיביאו כלן כא' ויש לתרץ כגון שבדקנום באותו היום והביאו שערות ודאי בזמנם הביאו ולאו דהוה קודם לכן שהם שומא דהכי סוגין בכולי תלמודא. ואמרי מדי השתא הם גדולים בצפרא נמי הם גדולי' וכההיא דאמר רב פפא בעשרה יוחסי' מדהשתא בוגרת בצפרא בוגרת ואפי' לקולא כדאית' התם וקי"ל כוותיה ותו הקשו עליו ז"ל דזכרי' ונקבות אלו בקטנותם נתנו וקבלו הקדושי' ולא הוו קדושי' וכ"ת דמתני' כר"מ דאמר הרי את מקודשת לאחר שתתגייר שהיא מקדושת אפיקתיה למתני' מדר"מ ואוקימנא כר' שמעון ודוחק דתנא סבר כר"מ בחדא וכר"ש בחדא והנכון כגר"ח ז"ל בשופעת מתוך ג' לאחר ג' לאיחיובי אינהו מתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהו והשתא לא צריכי לאוקומי כדשוו שליח ופגע שליח בשליח אלא שנתקדשה כל א' מהן ע"י אביה בעודה קטנה פחותה מבת ג' שני' ולא אתיא נמי למימר שיחולו האיסורי' כולם על הזכרים ועל הנקבות אלא מסתיין דחיילי לכלהו על כל א' וא' מהן באנפי נפשיה ויהא הא' גדול מחברו והאחת גדולה מחברתה ובשעת ביאה יתחייבו כלם ביחד אלא דלהאי חיילי למפרע מזמן גדולתו ולאידך חיילי מזמן (גדולתה) והדבר ידוע שאי אפשר לחייב הזכרים על ביאת הנקבות אע"פ שהם גדולים אלא כשהם בנות ג' שני' ויום א' ואירע לה שהית' נדה באותה שעה חלו על הזכרים להתחייב עליהם בד' איסורים אלו כל זמן שיבואו עליהם אפי' לאחר זמן אם לא טבלו מאותו נדות ואף על פי כן הם אינם חייבות עד שיהו גדולות בשנים ובסימנים ובאו אלו אליהם וכלן חייבות ויש כאן י"ו חטאות והזכרים אלו חלו החיובים עליהם ביחד כשנעשי' גדול' אותה שבעל ששפע דם זה באות' שעה והנקבו' יחולו האיסורים עליהם מן השעה שהגדילו בשנים וכסימני' שהיה בה' ג"כ נדות שלא טבלו ממנו והא דאמרי הכא כששופע לאו דוק' בין לפי' ר"ח ז"ל בין לה"פ דכל שלא טבלי מנדותן הרי הן כאילו שופעת ובדין הוא דהוה ליה למימר ששופעת דם או שנמשך נדות מתוך ג' עד לאחר י"ב ויום א' שלהם ואח"כ באו והא דקאמר ומתוך י"ב לאחר י"ב לאו דוקא דהא ודאי אם זה דם אחר הוא וכבר טבלו מן הדם ששפעו מתוך ג' ואחר ג' אין חיובי הזכרים חלין כא' עליהם דאיסור אשת אח ואשת איש ואחות אשה חלו כשהיו בת ג' ויום א' ואסור נדות שהם מתחייבי עליה בביאה זו חל כששפעו זה הדם השני אלא לפי שרצה ללמדנו באיזה דם ואיזה זמן הן ראויין להתחייב חילק הדם לשנים דבריא משכחת לה שיתחייבו הזכרים אם בעלו בדם הראשון והוי להו איסור בת אחת ויתחייבו הנקבות בביאת דם שני והוו חייל עליהם איסור בת א' וכשת"ל שיתחייבו כלם זכרים ונקבות על ביאה א' ויחולו על ביאה א' ויחולו על כל א' ואחד איסורים אלו בבת א' הויא כשופעת דם מקודם ג' ונמשך הנדות לכל א' עד לאחר י"ב ויום א' או יותר דכל חדא וחדא בעלום באותו נדות והרי כאן י"ו חטאות כדברי ר' חייא והרי זה מבואר מפי רבינו הה"ה הלוי הר"ם:

וליטעמיך ר' אליעזר דמחייב על כח וכח טובא הויין וק"ל אה"נ ואנן פרכי' אליבא דרבנן מיהת דלא מחייבי על כל הכחות אלא א' כבר נשמר מזה רש"י ז"ל דאנן השתא מתני' כר' אליעזר בעי לאוקמי כדאקשינן דליחייב לב' חטאות וכדאוקימנא אליבא דידיה לעיל בחד פירוקא דאילו כרבנן אין כאן אלא י"ו חטאות אעפ"י שבעלו ושנו דלדידהו שתים וג' ביאות בהעלם אחת אינו חייב אלא א' וכדאיתא בכריתות ולקמן במכילתין ומסתברא כשבעלו ושנו בבת א' כהעלם א' הוה ולא כשהיתה להם ידיעה בנתים דלאו ברשעי עסקי' דלא לזדהרו עוד בחילופ' ולהכי מהדרין השתא דקושיין דאמר דהוו ל"ב חטאות לר' אליעזר היא דקא מחייב שתים על ב' ביאות בהעלם אחת וא"כ היכי פרכי' דליחייב ל"ב דהא לדידיה טובא הויין דלדידיה חייב הוא על כל כח וכח אלא דנקטי' ל"ב דלא חשבי' מכחות דביאה אלא חדא לר' חייא נמי אפי' תימא דמתני' (כר' חייא) כר' אליעזר מוקים לה כדאמרת לא חשיב אלא ביאה ראשונה פי' לפי' ז"ל ולמה לן כולי האי נימא דאע"ג דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה אמרו חכמים להפריש' גזרה אטו ביאה שנייה וי"ל לפר"ח ז"ל דסבי' לן דכיון דסילוקו לא שכיח לא עבדי' בה גזיר' וכדפרקי' לקמן כדאקשי' מסיפא דאם היו קטנות וא"ת ולוקמ' כשהיו בעולו' כגון שהן אלמנות או גרושות מן הנשואין וי"ל לפר"ח ז"ל דהא לא אפשר דאסרן היאך נתקדשו בקטנותן אלו ע"י אביהן דהא נשואין אין מוציאי' מרשות אב ומיהו עדיין קשה לפרש"י ז"ל וכלהו פירושי נמי לוקמ' שנבעלו קודם ביאת זנות ולא פסלו להן אפי' מחייבי לאוין דא"כ הרי נפסלו באותה ביאה מן התרומה ואילו מתני' קתני שאם היו קטנות נפסלו בביאה זו מן התרומה כדאית' לקמן וע"י שנבעלו לכשר להן דלא אשכחן להדיא מאך דאית ליה פנוי הבא על הפנוייה עשאה זונה אלא ר' אלעזר ולא קי"ל כוותיה וכדאית' לקמן במכילתי' וי"ל דמסתמא מתני' בבתולות צנועות מיירי שהן לא היו בקיאי' בהן ולא היו בקיאות בה' לפיכך באו לידי שגגת חלוץ זה כנ"ל:

כהן טמא או זר טמא שאכל חלב מן המוקדשין ביום הכפורים והוא נותר בשוגג חייב ארבע חטאות ואשם אחד והוא אשם מעילות ואיסורין אלו חלים זה על זה בדרכים שכתבנו שהרי איסור חלב קדם לה שזדונו כרת ושגגתו חטאת אלא שלא נאסר אלא באכילה וכשהקדישו ניתוסף בו איסור הנאה וחל איסור הקדש על איסור החלב וחייב משום זר שאכל את הקדש והוא אשם מעילות שאף הכהן לגבי אימורין זר הוא ועד כאן להדיוט אסור לגבוה שרי הוה ליה נותר מיגו דאיתוסף בה איסור לגבוה חל איסור נותר אף על האוכל וחייב חטאת שניה וכל אלו באיסור מוסיף ועד כאן הותר באכילת קדשים כהן בראוי לו וישראל בראוי לו ניטמא נאסר בכלן מטמא שאכל את הקדש וחייב חטאת שלישית והוא עולה ויורד מפני שחל חיוב אכילת קדש בטומאה על האוכל באיסור כולל ועד כאן אסור בקדשים ומותר בחולין חל עליו יום הכפורים נאסר אף בחולין וחל עליו איסור כולל יום הכפורים בדין איסור ואם הוציאו חייב חטאת חמישית מצד הוצאת יום הכפורים ואם היתה שבת חייב שתים משום הוצאה אחת משום שבת ואחת משום יום הכפורים שהרי שבת ויום הכפורים לענין הוצאה בבת אחת הם דעירוב הוצאה לשבת ועירוב הוצאה ליום הכפורים ואין חלוק בזו בין הוציאו ביד להוציאו בפיו שאע"פ שהמוציא בפיו פטור באוכלין מיהא דמחשבתו לאכילה משויא ליה מקום לגבי הוצאה וכל שכן במוציא ביד אלא דנקט הכא מוציא בפיו כדי לדמותו לענין אכילה ואעפ"כ אמרו לו לא מן השם הוא זה כלומר שאין לו משום אכילה אלא משום הוצאה ואפילו לא באו שבת ויום הכפורים כאחד כגון שהיו מקדשין על פי הראיה ולא נודע שהוקבע יום הכפורים בשבת עד השחרית ושתמצא לומר שמשעת הידיעה דנין אעפ"כ חייב שתים שהרי שבת מוסיף הוא אצל יום הכפורים לענין סקילה ויום הכפורים כולל הוא אצל שבת באיסור אכילה כמו שביארנו בפרק גיד הנשה ק"א ב' אלא שבשמועה זו משום איסור בת אחת אתי עלה ונמצא ששלשה דרכים שהזכרנו באיסור חל על איסור כלן נכללו בה:

במסכת שבת קל"ז א' ביארנו שמי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ומל את שלאחר השבת בשבת חייב שהרי אין כאן מצוה כלל אחר שלא הגיע זמנו אבל אחד למול ערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל של ערב שבת בשבת אע"פ שמילה שלא בזמנה היא ואינה דוחה שבת פטור שמכל מקום מצוה היא ואע"פ שאינה דוחה שבת טועה בדבר מצוה פטור מעתה פשוט הוא בזו של משנתנו שאע"פ שהוא סבור לבעול את אשתו בעילת מצוה הואיל והוחלפה חייב שאין כאן מצוה אלא שאף לדעת האומר במל את שלאחר השבת בשבת שפטור וקורהו טועה בדבר מצוה אחר שמכוין למצוה אע"פ שאינו עושה מצוה במשנתנו מודה שחייב שלא אמרה אלא בדבר שזמנו בהול כגון מילה ששעתה עוברת ואדם טרוד בה הרבה ואין דרכו לדקדק אבל משנתנו אין זמנה בהול שהרי אין שעת נשואין עוברת והיה לו לדקדק וכן זר האוכל תרומה בשוגג שמשלם קרן וחומש ואשם אם הוא סבור שהוא כהן ונודע שהוא בן גרושה ובן חלוצה משלם אע"פ שטועה בדבר מצוה שהרי אין כאן מצוה ומכל מקום אם היה ערב הפסח מתוך שזמנה בהול פטור הואיל ומכוין למצוה ויש פוסקים כן אלא שלשיטתנו אינו כן:

זה שביארנו במשנה שמפרישין אותן שלשה חדשים אם היו בתולות דוקא שבעלו ושנו הא אם לא שנו אין צריכות הפרשה שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ואע"פ שבעקרה וזקנה גזרו התם משום גזירה אבל חלוף לא שכיח ולא גזרו בו ואפילו שמשו שלא כדרכן כמה פעמים ושמשו עכשו כדרכן אין צריכות הפרשה ומכל מקום אם מיעכו באצבען קודם ביאה והשירו בתוליהן כדי שיתעברו מפרישין אותה בביאה ראשונה שכדרכה שהרי תמר נתעברה מיהודה מביאה ראשונה ובתולה היתה שלא שמשו ער ואונן אלא שלא כדרכה ומפני שבאצבעה מיעכה וכן אמרו כל מועכות של בית רבי תמר שמן והענין שהיו פורשין בעליהן ללמוד תורה והיו רוצות להתעבר לשעתן ויש גורסין מועכות של בית דוד ומפני שהיו בעליהן יוצאין לצרכי מלכות:

ארבע חטאות שהזכרנו במשנתנו אם הם גדולים בגדולות שש עשרה חטאות הם ואם תאמר בבעלו ושנו תלתין ותרין הוו אינו כן שהרי בל הביאות בהעלם אחד הם והרי זה כאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד שאינו חייב אלא אחת וזהו שאמר דביאה ראשונה קא חשיב שניה לא קא חשיב אבל אם היתה ידיעה בנתים חייב על כל אחת ואחת ואף בביאה אחת אע"פ שהיתה לו ידיעה בין כח לכח אין כחות מחלקות הואיל ולא פירש ויש חולקין כמו שיתבאר בפרק האשה:

תוד"ה והוציא בפיו כו' ואר"י דאיסור בבת אחת היינו איסור הוצאה דשבת ואיסור הוצאה דיוה"כ כו' עכ"ל וכך הם דברי הרי"ף ע"ש באורך:

בד"ה מתוך י"ג לאחר י"ג כו' גרסי' בשופעת מתוך ג' לאחר ג' כו' זו הגירסא מבוארת בדברי בעל המאור פי' כגון שקבל בהם אביהם קידושין פחותות מבנות ג' שנים ואפילו נולדו בזו אחר זו ונתקדשו זו אחר זו אין אנו צריכין לאיסור בת אחת לכל ט"ז חטאות אלא לכל אחד ואחד מב' האנשים ולכל אחת ואחת מב' הנשים באותן ד' חטאות באיסור בת אחת עכ"ל: