מסכת יבמות דף כ׳ עמוד ב׳

תפסי בה קידושין הילכך קרינן ביה לקחת בדיעבד אבל חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין ואפי' עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא:

לצדדין קתני בא עליה קאי אאיסור מצוה דהיינו שניות מדברי סופרים דמדאורייתא חזיא ליה וקמיה רמיא לפיכך נפטרה צרתה בביאתה. חלץ קאי אאיסור קדושה דרמיא לחליצה הילכך חליצתה פוטרת צרתה:

פצוע דכא וכרות שפכה לקמן מפרש להו בפרק הערל:

סריס אדם שסירסו אדם ולא מחמת חולי נסתרס מאליו והוי בלאו דבכלל פצוע דכא וכרות שפכה הוא ואסור לישא ישראלית דכתיב לא יבא פצוע דכא:

והזקן שפסק מלידה והאי לאו מחייבי לאוין הוא אלא קמ"ל דאע"ג דלאו בר אולודי הוא ביאתו ביאה לקנות יבמתו ויוצאה ממנו בגט:

או מייבמין לאו לכתחלה קאמר אלא ייבומן יבום שאם בעלו קנו כדקתני ואזיל:

ונתנו גט כלומר או נתנו גט או חלצו וגט ביבמה מהני למיפסל עליו ועל כל האחין דאי בעי לייבומי תו לא מצי דקם ליה בשוב לא יבנה:

ואם בעלו קנו ויוצאות בגט בלא חליצה:

מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין ותימה מנלן לאוקמי קרא בחייבי לאוין נוקי קרא בחייבי עשה גרידא דאע"ג דאין מייבמין מ"מ עולים לחליצה כיון דתפסי בהו קידושין אבל חייבי לאוין נימא דאתי עשה ודחי לא תעשה ויעלו גם לייבום וי"ל דמשמע ליה השתא לדרוש מקרא דיבמתו לאסור יבום ולהצריך חליצה אבל קשה א"כ היכי הוה בעי לאוקמי קרא בחייבי כריתות והא ל"ל דהכי פריך ואימא חייבי כריתות נמי ליבעי חליצה מהאי קרא דהא קאמר בתר הכי ומה ראית דמשמע ואימא איפכא:

פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם פירוש סריס אדם לאפוקי בידי שמים שלא היה להם שעת הכושר:

אם בעלו קנו ה"ה דלכתחילה נמי שרי כדמוכח לקמן אלא איידי דנקט בסיפא לשון דיעבד נקט נמי ברישא לשון דיעבד:

אמר קרא והתקדשתם אע"ג דהאי עשה נמי הוה במצות יבום ואיכא תרי עשה מ"מ אין תרי עשה דוחה ל"ת ועשה:

אי הכי כל הנשים לא יתייבמו כל הני פירכי לא פריך שיעקרו חכמים לגמרי מצות ייבום והכי פי' אשת אחיו מאביו לא תתייבם כשאינו אחיו אלא מאביו לא תתייבם עד דמיחדי באבא ובאמא גזיר' משום אשת אחיו מאמו אשה שאין לה בנים לא תתייבם פירוש שאין לה עכשיו אבל היו לה בחיי הבעל ומתו גזירה משום אשה שיש לה בנים אשת אחיו שהיה בעולמו כגון שבא ממדינת הים והיה מוחזק לן דלית ליה אחים דדמי כמי שלא היה בעולמו כל הנשים לא יתייבמו פירוש אשה שלא היה לה בנים מעולם לא מזה ולא מאחר דדמיא לאילונית:

גזירה ביאה ראשונה אטו כו' אלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נפקא לן מיבמתו דאע"ג דאין עולין ליבום עולין לחליצה:

אטו ביאה שניה לאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפילו גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהעראה והו"מ למימר גזירה אטו גמר ביאה ואין להתיר ביאה שניה מטעם דנעשית אשתו לכל דבר דאינה נעשית כאשתו אלא היכא דשרי ליה בלא דחייה אבל חייבי לאוין אפילו ביאה ראשונה לא שריא אלא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה וביאה שניה דלית בה עשה לא דחיא אע"ג דבפרק הבא על יבמתו (לקמן יבמות סא.) לא מצריך קרא אלא לאירס ואח"כ נתמנה להיות כהן גדול אבל נשאה קודם שנתמנה משמע דלא צריך קרא שיכול לקיימה משום דנשאה בהיתר התם נמי משום דבהיתר בלא שום דחיית איסור נשאה אבל הכא ביאה ראשונה לא שריא אלא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה ביאה דמצוה דחיא דלאו מצוה לא דחיא:

מיתיבי ואם בעלו קנו תימה דרבא גופי' מותיב מהך ברייתא והשתא איתותב מינה:

ופרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין. ופרש"י ז"ל (לעיל בע"א בד"ה תפסי) הלכך בחייבי לאוין קרינן בהו לקחת את יבמתו בדיעבד, אבל בחייבי כריתות לא תפסי קדושין ואפילו עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא. ואיכא מרבוותא (רמב"ן) דמקשו עליה דהא למאי דקא סלקא דעתא השתא דחייבי לאוין ליבום לא דמיאן, אם לא בעלו לא קנו, והיכא קרינא בה לקחת אפילו עבר ונסיב. ופירשו דהכי קאמר חייבי לאוין תפסי בהו קדושי וקרינא ביה יבמתו, חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין ולא קרינא ביה יבמתו. הכין הוא פירושא דפירשו קמאי ז"ל. וקשיא ליה בהא טובא, חדא דהאי אי הכי חייבי לאוין נמי דקאמר משמע דהדר אחייבי כריתות ממש, כלומר שלא יהא חייבי לאוין עולין לחליצה כחייבי כריתות, ואם כן הוא מקשה הדרא קושיין לדוכתה מנא ליה דחייבי לאוין לא יעלה ליבום מיבמתו, הא מהתם נמי דרשינן דיעלו לחליצה, ואי לאו אחייבי כריתות ממש קאי אלא אדינא דכל העולה ליבום קאי, כלומר אם כן דכל העולה לזה עולה לזה וכל שאינה עולה לזה אינו עולה לזה, חייבי לאוין נמי או תעלה לזה ולזה או לא תעלה לא לזה ולא לזה. אם כן מאי קאמר רבי רחמנא יבמתו, דאטו מקשה לא ידע דרבינהו רחמנא ואנן טעמא קא קשיא לן מאי קאמר יבמתו מיעט, הוה ליה למימר דאי לאו יבמתו חייבי לאוין אף ליבום הוו עולין אלא דמעטינהו רחמנא מיבום מיבמתו. ועוד מאי קשיא ליה מה ראיתא לומר דנוקיה קרא דלא יחפוץ להתיר חייבי לאוין ביבום, והא לא משמע קרא דלא יחפוץ להתיר ליבום מי שהיא ראויה לחליצה, אלא או לפטור מן החליצה מי שאינה ראויה ליבום, או להתיר מן החליצה מי שראויה ליבום, דהכי משמע אם לא יחפץ ליבום יחלוץ, כלומר מי שתלוי בחפצו ליבם יחלוץ כשלא ייבם, אבל לא משמע מיניה מי שבחפצו לחלוץ ייבם, דהא לא כתיב ואם לא יחפוץ האיש לחלוץ את יבמתו ייבם. ואם להתיר לחליצה הראויה ליבום כפשטיה דקרא, הא לא צריכא קרא. ומיהו בזו איכא למימר דהכי דרשינן ליה לקרא, והיה אם לא יחפוץ האיש וכו', וחלצה נעלו, לאשמועינן דיש לך אשה שהיה במשמע שתאסר ליבום שאינו כן אלא תלוי בחפצו אם ליבם אם לחלוץ ואיזו זו חייבי לאוין, מכל מקום מה ראית בכ"מ אינו לחדש ענין שלא דברנו בו כלל, אלא לומר שנהפך את האמור, כלומר שנפטר חייבי לאוין מן החליצה ומן היבום ונחייב חייבי כריתות בחליצה הפך מה שאמרנו בהם. ועוד דאם כן היתה [ה]שאלה, מאי קא מהדר מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושי, אדרבה היא הנותנת דכיון דבעלמא תפסו בהו קדושי הוה לן למימר שתתייבם, דאטו מפני שתופסין קדושין בעלמא נאמר שלא תעלה ליבום, אדרבה כל שתופסין בה קדושין שייך למימר בה טפי אם לא יחפוץ, כלומר כל מי שתלוי בחפצו ליבם ייבם או יחלוץ, ובחייבי כריתות דלא מצי ליבם אף על פי שהוא חפץ ליבם יחלוץ דמרבינן ליה מיבמתו. ואם לומר דכיון דלא תפסי קדושין בחייבי כריתות לא שייך למיקרינהו יבמתו, אם כן לא הוה ליה למימר אלא מסתברא חייבי כריותו לא תפסו בהו קדושי ותו לא. ומסתברא דכולה שמעתין אלקחת את יבמתו קא סמיך וכדפרש"י ז"ל, דאי כתב אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה השערה, היה במשמע דאינה עולה לא ליבום ולא לחליצה אלא הכשרה גמורה, שאני קורא בה בעלמא לקחת, כלומר המותרת לינשא, אבל חייבי לאוין לא, דהא לא קרינא בה לקחת לכתחלה, להכי הדר כתיב יבמתו למימר דיש יבמה אחרת שעולה השערה לחלוץ אף על גב דאינה עולה ליבום, דהא לא קרינא בה לקחת, ואיזו זו חייבי לאוין, ואקשינן ואימא חייבי כריתות נמי, כלומר ניליף מהכא דליבעו חליצה ואמאי פטרינן להו לגמרי, ופרקינן אמר קרא אם לא יחפוץ האיש אף על פי שרבה הכתוב עולה לחליצה אף על פי שאינה עולה ליבום מיבמתו, הא מיעט מאם לא יחפוץ לומר ויש שאינה עולה לחליצה כיון שאינה עולה ליבום ומאי נינהו חייבי כריתות. ואקשינן ואימא חייבי לאוין נמי לא יעלו לחליצה כיון שאינה עולה ליבום, דהא לא קרינא בה נמי לקחת כחייבי כריתות ומאי שנא הא מהא. ופרקינן הא רבי רחמנא יבמתו, כלומר אם כן יבמתו דכתב רחמנא למה לי אם לא לרבות לחליצה מקצת ממין שאין אני קורא בה לקחת, וכיון שריבה ומיעט נוקים מיעוט לחייבי כריתות ורבוייא לחייבי לאוין. ומה ראיתא כיון שזו וזו אין אני קורא בהן לקחת, וחליצה לאו קילותא היא דנימא מסברא דטפי איכא לאקולי בחייבי לאוין מחייבי כריתות, דחליצה מאי נפקא מינה אי חלוץ אף לחייבי כריתות. ופרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין, וכיון שכן קרינן ביה טפי לקחת כיון דבעלמא בת לקוחין היא בדיעבד, אבל חייבי כריתות לא קרינן בה לקחת כלל דאפילו בעלמא לא תפסי בהו קדושין ואפילו בדיעבד, וכיון שכן דין הוא שלא יעלו לחליצה כיון דלא קרינן בה כלל לקחת לא ביבמה ולא בעלמא כנ"ל. ובהאי פירושא סלקא לי נמי פירוקא למאי דקשיא לי לגירסת הספרים דגרסינן ברישא ואימא חייבי כריתות נמי, דלפום האי גירסא משמע דניחא ליה מיהא דרב גידל אמר רב בחייבי לאוין גרידי אמאי לא מיבמן אלא דחייבי כריתות הוא דקשיא ליה אמאי לא סלקן נמי לחליצה. ואיכא למידק דאדרבה הוה ליה לאקשויי ואימא חייבי כריתות כלומר נימא דלעולם חייבי לאוין גרידי אף ליבום סלקן וקרא דיבמתו לרבות חייבי כריתות לחליצה. ומקצת ספרים מצאתי דלא גרסי נמי אלא ואימא חייבי כריתות, אלא שבספרים מדוייקים מצאתי דגרסינן נמי, ושפיר דמי לפי הפירוש שפירשתי בחייבי לאוין ניחא ליה השתא דאלקחת סמיך. ואם תאמר נימא כי אתא קרא ליבמה שעולה לחליצה ולא ליבום דוקא לחייבי לאוין שיש בהן עשה כגון אלמנה לכהן גדול ומצרית ראשונה שהיא גרושה לכהן הדיוט, אי נמי לחייבי עשה גרידי דאינן עולין ליבום, דאין עשה דוחה עשה ולא עשה ולא תעשה, אבל חייבי לאוין גרידי עולין אפילו ליבום דאתי עשה ודחי לא תעשה. איכא למימר דכל דקרינא ביה לקחת במשמע, כלומר שאין בה לקוחין לכתחלה ושייך בה לקוחין בדיעבד. ולהדין פרושא דפרישנא קשה קצת דכיון דלקחת משמע הראויה לינשא לכתחלה, ואי לאו דרבי רחמנא יבמתו, חייבי לאוין אף לחליצה לא היו עולין, אם כן כי אקשינן אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידחה לא תעשה, הוה ליה לפרוקי שאני הכא דכתב רחמנא לקחת. ויש לומר דאי אהדר ליה הכי הוה ליה לאקשויי אי הכי חליצה נמי לא תבעי, ואצטריך להשיב הא רבי רחמנא יבמתו כדרב גידל אמר רב, ולא תיסוק ליה פירוקא למתניתין אלא בדרב גידל, ניחא ליה טפי לפרוקא ליה ברישא מאי דסליק ביה פירוקא לכולה מתניתין ולא לאורוכי ליה בהוי' ופירוקי. וקשיא לי כיון דבעינן השתא למימר דחייבי לאוין גרידי לא סלקן ליבום, אם כן נגמר מהכא דלא דחי עשה ללא תעשה וכדפרכינן לעיל בריש פרקין (יבמות ו, א), וניחא לי דשאני הכא דיבום חדוש הוא שהרי אסרה תורה אשת אח בכלל העריות, וכיון שכר מה שחדש והתיר התיר, מה שלא התיר נשאר בכלל האיסור הראשון, ואין להקשות למה לא התיר יותר, דאין לך בו אלא חדושו בלבד.

הא דאמרינן לצדדין קתני בא עליה אאיסור מצוה חלץ לה אאיסור קדושה, משום דברייתא נקט איסור מצוה ואיסור קדושה דחיק נפשיה רבא כולי האי, דאי לאו הכי הוה מצי לאוקמה כולה באיסור מצוה.

אלא אמר רבא גזירה אלמנה מן האירוסין אטו אלמנה מן הנשואין אי הכי ממזרת ונתינה מאי איכא למימר. הוא הדין דהוה מצי לאותביה מגרושה וחלוצה דכהן הדיוט וחדא מינייהו נקט. אי נמי משום דדלמא הוה אמינא כל איסורי כהונה גזרו זה מפני זה. והא דאמרינן בממזרת ונתינה גזרה במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה, הוא הדין דמצי לשנויי גזירה הני אטו אלמנה מן הנשואין לכהן גדול, אלא ההוא עדיפא דניגזור בה משום לתא דהיא עצמה.

אלא מעתה אשת אחיו מאביו לא תתיבם גזרה משום אשת אחיו מאמו וכו'. פירשו בתוס' ז"ל (בתוס' שלפנינו ליתא) אלא מעתה אשת אחיו מאביו שלא מאמו דצד אחד באחוה הוא לא תתיבם עד שיהו מיוחדין מן האב ומן האם, גזרה אטו אשת אחיו מאמו שלא מאביו. ומשני בנחלה תלה רחמנא ומידע ידיעה דאח מאם לאו בר נחלה הוא.

אשה שאין לה בנים בשעת נפילה אלא היו לה בחיי בעלה ומתו לא תתיבם, ונעשה מתים כחיים גזרה אטו שיש לה בנים בשעת מיתת בעלה ומתו לבסוף שאנו עושין מתים כחיים. ומשני בבנים בשעת מיתת הבעל תלה רחמנא דכתיב ומת ובן אין לו. מידע ידיע דכל שיש לה בנים בשעת מיתת הבעל אינה מתייבמת.

אשת אחיו שהיה בעולמו כלומר יבם ואחר כך נולד לר' שמעון לא תתייבם. גזירה משום נולד ואחר כך ייבם דמודה ביה ר' שמעון. ומשני בישיבה תלה רחמנא ומידע ידיע דכל שלא יבם ואשכחה באיסורא מידע ידיע דכיון שנאסרה עליו שעה אחת שוב אין לה היתר.

כל הנשים לא יתייבמו כשלא היו להן בנים מעולם.

גזירה משום איילונית איילונית לא שכיחא ואין פירוש זה מחוור וקשיא ליה ביה טובא. חדא דלא הוה ליה למימר התם בבנים תלה רחמנא, אלא בבנים דבשעת מיתה תלה רחמנא. ועוד דלא הוה ליה לאפוקי ייבם ולבסוף נולד בלשון אשת אחיו שהיה בעולמו, דלא אשכחן דוכתא דמפיק ליה בהאי לישנא. ועוד דכיון דהאי בעיא לר' שמעון איתא לרבנן ליתא, וקיימא לן כרבנן, היכי סתים סתומי בעייה הוה ליה לפרושי לר' שמעון לא תתייבם. ועוד מאי קאמר כי ישבו אחים אמר רחמנא ומידע ידיע, מלתא דטעי בה ר' הושעיא ושקלו וטרו בה כמה אמוראי (לעיל יבמות יח, ב. יט, א) פשיטא לן השתא דלא טעו בה אינשי כלל ומידע ידיע לכל. ובתוס' אחרות (כ"ה בתוס' הרא"ש) ראיתי שפירשו אשת אחיו שהיה בעולמו, כגון שהיה לו אח במדינת היום והיו מוחזקין בו שאין לו אח ואחר מיתתו בא, ודמי למי שנולד לאחר מיתת אחיו. ומכל מקום אינו מחוור מן הקושיות האחרות. אלא הכי פירושו, אשת אחיו מאביו לא תתייבם ונעקור לגמרי מצות יבום, כיון דאפשר בחליצה משום גזירה. אי נמי הכא קאמר כשם שאי אפשר לחוש לזה כדי שלא תעקר מצות יבום לא נחוש בזה.

א"ה ממזרת ונתינה מאי איכא למימר חדא מינייהו נקט דה"נ מצי למפרך מגרושה דניחא ליה למפרך מהני משום דדילמא בכל איסורי כהונה גזרו זה מפני זה:

אלא מעתה אשה שאין לה בני' לא תתייבם גזירה אטו אשה שיש לה בנים ק"ל א"כ בטלת תורת יבמין ממצות יבום ועוד כיון דאי אמרת הכי כל הנשים לא יתייבמו אמאי נקט לישנא דבתרייתא טפי מאידך ובתוס' פי' דה"ק אשה שאין לה בנים עתה כשמ' בעלה והיו לה קודם לכן לא תתייב' מדרבנן ונעשה מתים כחיים גזירה אטו אשה שיש לה בנים בשעת מיתת בעלה ומתו אח"כ שאינה מתייבמת ואנו עושי' מתים כחיים ופרקי' דבהא ליכא למגזר דלא טעו בה אינשי דהא ידעי דבבנים דבשעת מיתה תלה רחמנ'. ופרכי' אשת אחיו מאביו כלומר שלא מאמו לא תתייבם עד דמיחד באבא ואימא גזירה משום אחיו מאמו ולא מאביו דליכא אלא חד צד דאחוה ופרקי' דהא נמי מידע ידעי בעלמא דייבום בנחלה תלה רחמנא ואחיו מאמו אינו בן נחלה. ופרכי' אשת אחיו שהיה בעולמו לא תתיבם גזירה משום אשת אחיו שהיה בעולמו הרבה פי' פירשו בזה לפי שיטתם והנכון שבהם מה שפי' בתוס' רב יהודה ז"ל אשת אחיו שהיה בעולמו אלא שהיה במדינת הים ולא היו מוחזקי' בו בשעת מיתה כלל ובא אחרי כן ניגזור ביה שלא תתייבם בו משום דדמי לאשת אחיו שלא היה בעולמו ופרקי דייבום בישיבה תלה רחמנ' ומידע ידעי ולא טעו בה ופרכי' כל הנשים שלא ילדו מעולם לא יתייבמו גזירה אטו איילונית שאינה בת לידה ופרקי' דאיילונית לא שכיח וליכא למגזר אמטולתה והפי' הזה היה נכון ומתוק אלא שהוא תימה היאך תפסו כל הקושיות הללו בגמ' סתומות ולא פי' באחת מהם הלשון שבו עיקר הקושיא ומתוך הדוחק י"ל דכיון דנקט בכל חדא וחדא לישנא דגזירה מידע ידיע דלא מיירי אלא בדכוותא דשייך בה גזירה ורש"י ז"ל ושאר המפרשי' תופסי' הדברי' כפשוטן ולא תיקשי לן היאך נבטל מצות יבמי' הא מבטלי' לה למ"ד מצות חליצה קודמת למצות ייבום ועוד כיון דבדידיה תלה רחמנ' ובידו לבטלה כדכתיב אם לא יחפוץ האיש מלמדי' אותו שיאמר איני חפץ ואין זו עיקר. ומעיקרא אקשי' בלשון קושי' פרטית משום דאיכא דדמי לה ממש בההוא עניינא וכי היכי דנימא גזירה הא אטו הא ובסיפא שהוא דבר כללי נקטינן כל הנשים והשתא לא נקטי' אשה פרטית מחמת שום טענה שיש בה דלא אשכחן בה טענה פרטית אלא דנימ' דניגזור בה משום דאילונות וכן מפר' מר"א הלוי להר"ם בשיטת רש"י בשם רבותי' ז"ל:

אמר רבא גזיר' ביאה ראשונ' אטו ביאה שני' פי' מדאורייתא מותרים בביאה ראשונה דאתי עשה ודחי לא תעשה ואסורין בביאה שניה דהא איקיימא לה מצוה דרמיא עליה ואם תאמר כל יבמה נמי תיתסר בביאה שניה ותחזור לאיסור אשת אח דהא איקיים בה מצות ייבום מאי שנא הא מהא י"ל דביבמה דעלמא שאין בה אלא איסור אשת אח גזירת הכתוב היא שהתירו לגמרי במקום מצוה יבום וכדכתיב ולקחה לו לאשה כדי שלא יפקפק בדבר וגם שרוב נשים אינם מתעברות בביאה ראשונה אלא כשיש שם אחר לא התיר הכתוב כלום אלא שיהא כדינו וכיון דמשום דדחי עשה ללא תעשה הוא דאתי עלה אין לנו אלא בפחות ממה שאפשר לקיום מצותו הילכך לא שרייא אלא ביאה ראשונה ומיהו ביאה ראשונה כולה שריא דאע"ג דיבם קונה בהעראה כדאית' לקמן במכילתי' מ"מ אין הקמת זרע אלא בגמר ביאה וא"ת ובביאה ראשונה כלה ג"כ אין הקמת זרע דק"ל שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה כלל ג"כ י"ל דהא אפש' להתעבר במיעוך כדאית' לקמן וכיון דאפשר בהא לא שריא ליה טפי:

מיתיבי אם בעלו קנו תיובתא ק"ל דהא רבא גופיה אותיב מינה לעיל והיכי לא רמי לעיל לה דעתיה דלא למיטעי ביה והנכון שאמרו בזה דמ"ד האי לישנא הכא משמיה דרבא לית ליה ההוא לישנא דלעיל ומאן דאית ליה האי לישנא דלעיל מוקים האי לישנא דלעיל משמיה דרב אשי תדע דאמרי הכא אמר רבא ואיתימ' רב אשי הני אפשר להו בתשובה פרש"י ז"ל כשלא הוליד בן דאי לא הא קרינן מעו' לא יוכל לתקון כדאי' לקמן:

מאחר שביארנו בחייבי לאוין שבנות יבום הן מן התורה ומפני שעשה של יבום דוחה את הלאו שבהן כל שנזדקקו לזה שתי יבמות או כמה מבית אחד ואחד מהן מחייבי לאוין ביאתה או חליצתה פוטרת צרתה הואיל ומן התורה אף היא בת יבום או בת חליצה כחברותיה והלכך פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם שהוא בכללם והם אסורים לבא בקהל בלאו אע"פ שאין מיבמין לכתחלה מדברי סופרים ומגזירת ביאה שניה אם יבמו יבומן יבום ולא נתמעט הסריס מדין זה אלא סריס חמה שלא היתה לו שעת הכושר שהוא כאילונית באשה אבל אלו כלן היה להן שעת הכושר והוא שאמרו מתו ולהם נשים ועמדו אחיהם ועשו מאמר או נתנו גט ליפסל לשאר אחים שהגט פוסל את היבמה מדבריהם כמו שיתבאר לקמן נ' ב' או חלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו שמכל מקום אישותם היה אישות גמורה וזיקת נשותיהן לאחיהם זיקה גמורה ואם מתו אחיהן של אלו ועמדו הן ועשו מאמר או נתנו גט או חלצו מה שעשו עשו ואף אם בעלו קנו שאף מצות יבום עליהם כמו שביארנו אלא שאסור לקיימן אחר ביאה ראשונה שנתקיימה בה המצוה ומוציאין בגט והזקן אע"פ שפסק מלידה אחיו מיבמין לו והוא מיבם להם ומותר לקיימה:

כל זה שביארנו בחייבי לאוין והוזכרה במשנתנו עמהם אלמנה לכהן גדול אין הדין שוה בה לשאר חייבי לאוין והענין הוא שאלמנה מן האירוסין שאין בה אלא לאו גרידא דינה כשאר חייבי לאוין לגמרי אבל אם היא מן הנשואין שכבר נבעלה ויש לו עליה לאו של אלמנה ועשה דבעולה אי איפשר לומר שיבא עשה של יבום וידחה לאו ועשה ואם כן אף מן התורה אינה בת יבום ואין לומר שאף היבום עשה ולא תעשה עשה דיבמה יבא עליה ולאו דלא תהיה אשת המת החוצה שהרי לאו זה לא בא למצות יבום אלא לאסרה לזר הא כל שרוצה להתעגן בלא יבם ובלא זר אין כאן חיוב לאו ומעתה ביאתה או חליצתה אינה פוטרת צרה ואם בעל לא קנה כלל מתורת יבמה שהרי אינה בת יבום כלל אלא שמכל מקום אם בא עליה בתורת קדושין וברצונה צריכה גט שהרי קדושין תופשין בה אי משום דבכלל חייבי לאוין היא אי משום דכהונה גדולה איפשר לאחותי מינה ויש אומרין שאף בכל צד שבבעילה צריכה גט מגזירה שמא יאמרו קנאה ויוצאה בלא גט ובדין הוא גם כן שלא תהא צריכה חליצה שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה וכן הדין דכל דלא רמיא קמיה ליבום חליצה למה והרי אין חליצה אלא סלוק הזיקה וכמו שאמרו בתלמוד המערב פ"א ה"א מה את סבור חליצה קנין אינה אלא פטור ואם אין זיקה אין חליצה אלא שחכמים הצריכוה חליצה גזירה משום אלמנה מן האירוסין מידי דהוה אמקדש אחות יבמה שאע"פ שנפטרה צרתה מן התורה אצרכוה רבנן חליצה גזירה שמא יאמרו יבמה נפטרת לשוק בלא חליצה ויש אומרים שאף מן התורה היא בת חליצה וממה שדרש רב גידל ועלתה יבמתו השערה שאין תלמוד לומר יבמתו שהרי כבר הוזכרה במקרא ומה תלמוד לומר יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואע"פ שרב גידל לחייבי לאוין אמרה לומר שאינן בנות יבום מכל מקום אנו שדחינוה לענין חייבי לאוין משאירין אותה לחייבי לאוין ועשה וכן כתבוה בהלכות גדולות לראשונים ומכאן כתבו רבים שאף ספק סוטה ומחזיר גרושה שאמרו עליהם לעיל י"א ב' חולצת ולא מתיבמת חולצת דבר תורה קאמר:

זה שכתבנו בביאה ראשונה שהיא מותרת מן התורה ומצוה שבה דוחה את הלאו אלא שביאה שניה אסורה יש שואלים בה ואף הראשונה היאך הותרה והרי משהערה בה קנאה ונתקיימה המצוה אין זה כלום שהרי המצוה להקמת זרע ואין הקמה אלא לגמר ביאה ואם אתה אומר בבתולה מיהא לישתרי בשניה דהא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה איפשר על ידי סבה כמו שאמרו לקמן ל"ד ב' תמר באצבעה מיעכה ויש מפרשים בה ביאה ראשונה הראויה לעבור:

וכן לענין סוגיא הרבה טרחו בתוספות במה שנאמר בסוגיא זו אשת אחיו מאביו לא תתיבם גזירה כו' עד כל הנשים לא יתיבמו ודוחקים בה בפירושין ללא צורך ועיקר הדברים דכולהו כפשטייהו איתמר והאחרונה שבהם שהיא קשה לפרש להם יותר פירושה כל הנשים לא יתיבמו ונעקור מצות יבום הואיל ואיפשר לה בחליצה מגזירת אילונית ומאי פסקא דעקרת לה מהאי טפי מהאי וכשם שזו אינה שחששות רחוקות הן ואין חוששין להם כך גזירת מקום מצוה אטו שלא במקום מצוה חששא רחוקה היא ושאר הדברים אין צורך בהארכתם:

בא"ד ועיקר פירכא מחייבי עשה עכ"ל ה"ה דהמ"ל דעיקר פירכא מאלמנה מן הנשואין וכן בדיבור שאחר זה המתחיל מסתברא שכתבו נוקי קרא בחייבי עשה גרידא כו' עכ"ל ה"ה דהמ"ל נוקי קרא באלמנה מן הנשואין דהיינו חייבי לאוין ועשה וכ"כ התוס' לקמן במסקנא *):

בד"ה גזירה ביאה כו' דאלמנה מן הנשואין דעולה לחליצה נפקא לן נמי מיבמתו:

בפרש"י בד"ה תיובתא דרבא ותיובתא דר"ל דאמרו לעיל כו' עכ"ל נ"ל דצ"ל תיובתא דרבא ותיובתא דרב אשי דאמרו לעיל כו' ולאפוקי מר"ל דליכא תיובתא עליה כדמסיק לקמן:

גמ' ביאת כ"ג כו' פוטרת צרתה כו' לכאורה דבצרה דוקא פליגי באלמנה מן האירוסין ואיכא מ"ד אינה פוטרת צרתה כיון דאין עשה דוחה ל"ת והכא לא מקוים בה מצות ייבום כלל ועדיין צרתה זקוקה לייבם (א) אבל בהיא גופה כ"ע לא פליגי דסגי לה בגט דאפילו למ"ד אין עשה דוחה ל"ת והכא לא מקוים בה מצות ייבום מ"מ הרי היא כאשתו לכל דבר דהא קידושין תופסין בחייבי לאוין וסגיא לה בגט ואפילו באלמנה מן הנשואין איכא למימר הכי לכ"ע דסגי לה בגט דקידושין תופסין בחייבי לאוין ועשה אבל מפרש"י שפי' פוטרת אותה ואת צרתה מחליצה וסגיא לה בגט עכ"ל משמע דלמאן דאמר דאינה פוטרת צרתה אינה פוטרת גם אותה ולא סגי לה בגט אלא בחליצה וצ"ע לפי' אדפליגי בצרתה ליפלגי בהיא גופה אי סגי לה בגט אי לא:

גמ' סריס אדם ע' סוטה דף כו ע"א תד"ה אשת סריס:

שם גזירה ביאה ראשונה ע' לקמן פד ע"א רש"י ד"ה והא כולה פירקין וצ"ע:

תוס' ד"ה אם בעלו וכו' כדמוכח לקמן ע' לקמן דף פד ע"ב תד"ה שייר פצוע דכא:

ד"ה אטו ביאה שניה וכו' אלא היכא דשרי לי' בלא דחיי' עיין לעיל דף ח ע"ב תד"ה מלמד:

גמרא, אלא אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת היא, (ומש"ה אינה מתיבמת דאין עשה דיבום דוחה עשה ול"ת) קשה לי, מה הרוויח רבא בזה, הא עדיין יקשה בברייתא זו דפצוע דכא דקתני ואם בעלו קנו, דמשמע דלכתחילה אינו מיבם וכמ"ש רש"י, ואמאי לא אמרינן דליתי עשה ודחי ל"ת:

גמרא תני' נמי הכי אם בעלו קנה (בביאה ראשונה, אלמא מדאורייתא אלמנה מן האירוסין עולה ליבום אלא דרבנן אסרו אטו ביאה שניה). לא זכיתי להבין, הא מזה עצמו הקשה רבא והוכיח דהוא רק דרבנן, ואיך שייך בזה לומר תני' נמי הכי: