מסכת יבמות דף ב׳ עמוד ב׳

ואשת אחיו שלא היה בעולמו כגון ראובן שמת בלא בנים ונולד לו אח לאחר מיתה ושמו לוי ועמד שמעון וייבם אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים ונפלו שתיהן לפני לוי שתיהן פטורות לפי שאשת ראובן שנשאת לשמעון אסורה ללוי וענוש כרת עליה לפי שאשת אח בכרת כשאר עריות שבפרשה דכתיב בכולהו כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו ובמקום מצות יבום כשמת בלא בנים שריה רחמנא ואשת אחיו שלא היה בעולמו שמת קודם לידתו לא שרא ליה דכתיב כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם והלכך משמת ראובן נאסרה על לוי איסור עולם כאשת אח שיש לה בנים ואפילו עכשיו שנפלה לפניו מכח נשואי אחיו שמעון שהיה בעולמו אסורה לו בשביל ראובן וכשם שהיא אסורה לו כך צרתה אשת שמעון האחרת אסורה דילפינן לקמן על כל העריות העומדות עליו בכרת שנפלו לפניו לייבום עם צרותיהן ששתיהן פטורות ואם נשאן ענוש כרת שמאחר שפטרן הכתוב עומדות עליו באיסור אשת אח שיש לו בנים:

וכלתו שמת בנו ונשא אחיו כלתו אסורה לו לעולם ואפילו לאחר מיתת בנו:

וכולן שמתו שמתה בתו קודם לאחיו או מיאנה והיכי משכחת לה מיאון בבתו והרי הוא קיים ואין מיאון אלא ביתומה משכחת לה כגון שאביה השיאה לה לאחד ונתגרשה כשהיא קטנה ושוב אין לאביה רשות בה והלכה ונשאת לאחיו בעודה קטנה ויצאה במיאון ובפ' ב"ש (לקמן יבמות קט.) קרי לה יתומה בחיי האב. ואם נתגרשה מאחיו או מיאנה באחיו או נמצאת אילונית שמקחו מקח טעות ולא הויא אשת אחיו וכשמת אחיו הרי היא כמו שאינו אשתו ומתייבמת צרתה:

ואי אתה יכול לומר כו' שכבר ילדו מאחר קודם שנישאו לאחיו הלכך לאו אילונית היא ומיאון נמי ליכא שהרי גדולות הן ואין ממאנת אלא יתומה קטנה כדמפרש לקמן בפ' ב"ש:

כשם שבתו פטורה שהרי אסורה לו ואין שם אח אלא הוא כך צרתה פטורה כדיליף בגמרא:

הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני דהיכא דיש אח אחר ששתיהן מותרות לו אינן פטורות שהרי יש כאן מצות יבום ומתייבמת האחת והשניה פטורה דכתיב את בית אחיו (דברים כ״ה:ט׳) בית אחד הוא בונה ולא שתים ואם ייבם האחד את צרת בתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים וחזרו ונפלו לפניו:

כשם שצרת בתו פטורה שנאסרה עליו משעת נפילת אחיו הראשון שנפלה עם בתו לפניו ופטרתה בתו הימנו והרי היא עליו כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לו עולמית:

כך צרת צרתה אשת אחיו השני האחרת פטורה שזו פוטרתה. וטעמא יליף בגמרא מלצרור (ויקרא יח) שצרת ערוה פוטרת צרתה:

או שנמצאו אילונית דאילונית קדושי טעות הן ולא היתה אשת אחיו ותימה [דאמרינן] (לקמן יבמות ד' סא:) קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין כו' קטנה שמא תמצא אילונית ואמאי תתייבם ממה נפשך דאם אינה אילונית שפיר מייבם ואם היא אילונית נמי שרי דלא היתה אשת אחיו ואר"ת דההיא בקבלה עילויה וכה"ג משני בריש בן סורר (סנהדרין סט:) וה"ר אברהם מבורגויילה תירץ בנמצאת אילונית בחיי האח והקפיד אבל לאחר מיתה דלמא אם היה קיים לא היה מקפיד ולא נהירא דבהדיא קתני בתוספתא (פ"א) נמצאו אילונית בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה צרותיהן מותרות ובגמ' אפרש בע"ה למאן דשרי צרת בתו אילונית אפי' בהכיר בה מאי חידוש השמיענו בתוספתא בין מחיים בין אחר מיתה וא"ת דהכא משמע דאילונית לא בעי גט [אפי' מדרבנן] דאי בעיא היתה צרתה חולצת ולא מתייבמת כדתנן במתני' כל שיכולה למאן ולא מיאנה כו' ובכתובות בפרק אלמנה (דף ק:) תנן הממאנת והשניה והאילונית אין להם כתובה משמע הא גיטא בעיא דהכי דייק בהמדיר (כתובות דף עג. ושם) וי"ל דהתם נקט האי לישנא משום דלא מצי למנקט אינן צריכין גט משום שניה דקתני בהדייהו תדע דע"כ ממאנת לא בעיא גיטא א"נ בהמדיר לא דייק הכי אלא משום דברישא קתני אינה מקודשת ובסיפא תצא שלא בכתובה והא דתנן בהשולח (גיטין דף מו: ושם) המוציא אשתו משום אילונית לא יחזיר ומפרש משום קלקולא דשמא תנשא לאחר ויהיה לה בנים ויאמר כו' ונמצא גט בטל ובניה ממזרים דמשמע בעיא גט אר"י דהתם במוציאה משום ספק אילונית שאין הסימנים ניכרים יפה תדע דקתני סיפא נשאת לאחר והיו לה בנים ואילו ודאי אילונית אין לה רפואה דבהערל (לקמן יבמות עט:) פליגי ר"ע ור"א בסריס חמה אם חולץ וחולצין לאשתו שיש לו רפואה ובאילונית לא אשכחן דפליגי אף על גב דבקידשה על תנאי וכנסה סתם איכא למ"ד בהמדיר (כתובות עב:) דבעיא גט היינו דוקא בשאר מומין דאיכא דמחיל אבל אילונית שום אדם אין מוחל ואפי' לאביי דמפרש טעמא משום דאין אדם בועל בעילת זנות היינו בשאר מומין דמסיק אדעתיה ובדעתו אפי' יהיו בה מומין בועל לשם קדושין אבל אילונית דלא שכיח לא מסיק אדעתיה ומשום חשש אילונית לא יהא בועל לשם קדושין:

ואי אתה יכול לומר בחמותו שמיאנה וא"ת משכחת לה מיאון בקידושי טעות דתנא דבי ר' ישמעאל אפי' בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה ותירץ ריב"ן דמתני' איירי בקטנות ועוד אמר ר"י דבקדושי טעות מצי למימר דאפי' מיאון אינה צריכה ולא הוה מצי למיתני בסיפא כל שיכולה למאן כו' וממאנת דר' ישמעאל לאו דוקא דאפי' לא מיאנה לאו אשתו היא ואם ערוה היא צרתה מותרת מיהו בפרק בא סימן (נדה נב. ושם) משמע דבקדושי קטנות [נמי] איירי ר' ישמעאל גבי בתו של ר' ישמעאל שבאת למאן בבית המדרש ובנה מורכב על כתיפה ורבתה בכיה בבית המדרש ואמרו דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו ונמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות ומשום ר' ישמעאל קאמר דנמנו דליכא למימר משום דר' יהודה נמנו דאמר עד שירבה השחור על הלבן דהא מודה רבי יהודה בנבעלת דאינה יכולה למאן והא דפריך בפרק נושאין על האנוסה (לקמן יבמות ק: ושם) וממאנת מי קא ילדה ומשני בקדושי טעות כר' ישמעאל הא דשביק קידושי קטנות דאיירי בהו לאו משום דמודי ר' ישמעאל בקידושי קטנות אלא משום דההיא סוגיא אליבא דשמואל ושמואל לא סבר לה כרבי ישמעאל בקדושי קטנות כדמוכח בפרק מי שמת (ב"ב קנו: ושם) אבל בקדושי טעות סבר כוותיה כדאמר בהמדיר (כתובות עד. ושם) קידש על תנאי ובעלה אינה צריכה הימנו גט והיינו כרבי ישמעאל וצריך לומר מתני' לא כרבי ישמעאל והא דקאמר בגמרא (דף ט.) בפלוגתא לא קמיירי היינו דוקא אמנינא דט"ו נשים:

דלבתר שריפה סקילה חמורה בחנם נקט הכי דאפילו היתה סקילה קלה בכל ד' מיתות בית דין ה"ל למיתני כלתו בתר חמותו דבכל הנך ליכא מיתה אלא כרת לחודיה:

בתו כיון דאתיא מדרשא חביבא ליה היינו בתו מאנוסתו כדפי' בקונטרס אבל בתו מנשואתו מערות אשה ובתה נפקא דלא גרע מבת אשתו וא"ת והיכי נפקא והא אין מזהירין מן הדין כדאמר לקמן בפ"ב (דף כב:) גבי אחותך בת אביך (היא) או בת אמך דצריך למכתב אחותך היא לחייב על אחותו בת אביו ובת אמו לומר שאין מזהירין מן הדין ואר"י דלא דמי דהתם לא איירי קרא אלא באחותו שאינה מן האב ומן האם דבת אביך או בת אמך משמע מן האב שלא מן האם ומן האם שלא מן האב וכדמפרש קרא בהדיא מולדת בית או מולדת חוץ (ויקרא י״ח:ט׳) דמתרגמינן דילידא מן אבוך מן איתתא אוחרת או מן אמך מן גבר אוחרא ואע"ג דדרשינן (לקמן יבמות כג.) מולדת בית וגו' בין שאומרים לאביך קיים בין שאומרים לאביך הוצא מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואם היא בת שניהם מק"ו הוא דילפת אבל בכלל אשה ובתה הוי שפיר בת שהיא בת אשתו כדאשכחן בפ' ד' מיתות (סנהדרין נג.) דאמו שהיא אשת אביו הויא בכלל אשת אביו ובת אשתו היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר"י דחייב על בתה אע"ג דערות אשה ובתה לא תגלה כתיב דמשמע ביאה דסברא הוא דאין תלוי בביאה דהא לא מיחייב על בת אנוסתו אלמא בקידושין תליא מלתא ואין סברא לומר דבתרוייהו תליא מלתא והא דלא מיחייב על בת אנוסתו כמו שפי' בקונטרס משום דאשה ובתה כתיב דמשמע לשון אישות מדלא כתב אם ובת ומיהו בהדיא בריש נושאין על האנוסה (לקמן יבמות ד' צז.) מפרש הש"ס טעמא אחרינא דעריות שאר כתיב בהו בנשואין איכא שאר באונסין ליכא שאר:

וכולן שמתו או שנתגרשו וכו' צרותיהן מותרות ואפילו נשא ואחר כך גירש כדאיתא לקמן.

או שנמצאו איילנות צרותיהן מותרות פלוגתא דרב אסי ורבא היא בפרקין (יב, א) בצרת איילונית דרב אסי אמר אסורה ומוקי לה למתניתין בשלא הכיר בה דמקח טעות עבד. ורבא אמר מותרת ואפילו הכיר בה, ומתניתין בין שהכיר בה בין שלא הכיר בה. ומשמע ודאי מדרב אסי דמוקי לה בשלא הכיר בה ומשום מקח טעות, דאיילונית בשלא הכיר בה אפילו גט אינה צריכה ואפילו בעל, לפי שאין אדם מוחל על דבר זה לעולם. ואינו מעלה אותו על דעתו. ותדע לך דאלו צריכה גט ואפילו מדרבנן, צרתה חולצת דכצרת ערוה דמיא ואסורה להתיבם ואי קשיא לך הא דתנן בכתובות פרק אלמנה נזונת (כתובות ק, ב) הממאנת והשניה ואיילונית אין להם כתובה, דמשמע כתובתה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא, כדדייקינן גבי הא דתנן (שם עג, א) כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה. יש לומר דהא דקתני התם לישנא דאין להן כתובה משום ממאנת ושניה. אי נמי משום סיפא נקיט ליה דקתני ואם מתחלה נשאה לשם איילונות יש לה כתובה. מיהו קשיא מדתנן בפרק השולח (גיטין מו, ב) המגרש את אשתו משום איילונית לא יחזיר ואוקמינא טעמא בגמרא משום קלקולא שמא תנשא לאחר ויהיו לה בנים, ויאמר הראשון אלו הייתי יודע שכן אפילו נותנין לי ק' מנה לא הייתי מגרשה. ואי בלא גיטא נפקא קלקולא ממילא איתא. ויש לומר דההיא לאו באיילונית גמורה היא, אלא משום חשש איילונית הוא מוציאה, כגון ששהתה עמו ולא ילדה ונולדו בה קצת סימני איילונית, וההיא ודאי צריכא גט אלא שיוצא בלא כתובה כיון שנולדו בה קצת סימני איילונית, וההיא ודאי צריכא גט אלא שיוצאה בלא כתובה כיון שנולדו בה קצת סימנין. ותדע לך דאי באיילונית גמורה מאי חשש קלקול איכא, דהא איילונית אינה יולדת, וכדאמרינן (כתובות יא, א) מאי איילונית דוכרניתא דלא ילדה. ולעולם איילונית גמורה בכדי נפקא ואפילו גט מדבריהם אינה צריכה. ואיכא למימר דאפילו לרבא אינה צריכה גט בשלא הכיר בה, דלא פליג רבא עליה אלא בצרה בלבד ובשהכיר בה, אבל בהאי סברא לא אשכחן דפליג ובכדי לא נימא דפליגי. ואם איתא להא, הא דאמרינן (להלן יבמות עא, ב) קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין קטנה שמא תמצא אילונית, דוקא בשקבל עליו הבעל אף על פי שתמצא אילונית, אבל בקדש סתם מתיבמת ממה נפשך. אבל ר"ת ז"ל כתב בספר הישר (סי' קע"ה) דלרבא נשואי אילונית לאו מקח טעות חשבינן להו וקיימא לן כרבא כדאסיקנא לקמן בגמרא (יבמות יב, ב) ולדבריו כל קטנה אינה מתיבמת בשקדשה אחיו סתם.

גמ' מכדי כולהו מאחות אשה ילפינן ואף על גב דאסיקנא לקמן (יבמות ח, א) דערוה לא צריכה קרא, וצרה נמי לא צריכה קרא, יש לומר דלמאי דסליק אדעתין מעיקרא קאמר דהוה סבירא ליה דעיקר אסורה במקום יבום מעליה נפקא (להלן יבמות ג, ב) אי נמי יש לומר דאפילו למסקנא עיקר איסורא דצרה מאחות אשה נפקא מדכתיב בה לצרור לומר דמקום מצוה אפילו צרה אסירא כנ"ל.

בתר חמותו ליתני כלתו דבתר שריפה סקילה חמורה וה"ה אם לא היתה סקילה חמורה מהרג וחנק, מכל מקום מכולהו אינך דמתניתין חמורה, לפי שהיא במיתת בית דין ואינך אינן אלא בכרת בלבד. אלא אלומי קושיא הוא, כלומר חמורה מהרג וחנק וכל שכן מכרת גרידא. ועוד דאיהו במיתת בית דין ובכרת ושארא אינן אלא בכרת גרידא.

וכולן אם מתו או מיאנו פי' שמיאנו בבעל ומשכח' מיאון בבתו ביתומה בחיי האב כדפרש"י:

או שנמצאו אילונית פי' בין בחיי הבעל בין לאחר מיתתו וכן מפורש בתוספתא ורב אשי פירשה בגמ' דדוקא שנמצאו שלא הכיר בה הבעל והוה ליה מקח טעות למפרע ואינה אשתו כלל אלא זנות בעלמא ולפיכך אינה פוטרת צרה ושמעי' מיהא דאילוני' שלא הכיר בה הוא מקח טעות ואפי' גיטה מדרבנן לא בעי' דאי לא הויא צרתה צרת ערוה מדרבנן וחולצ' ולא מתייבמת וק"ל דהא דקתני הממאנת והשנייה והאילונית אין להן כתובה כתובה הוא דלית להו הא גיטא בעיא דהכי דייקי התם ויש לומר דמשום שנייה וממאנת תנא הכי. תו קשיא לן הא דאמר קטן וקטנה לא חולצים ולא מתייבמים קטן שמא סריס וקטנה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעי' בערוה ואם איתא תתייבם קטנה ממה נפשך דהא אפי' תמצא אילונית ארוסת אחיו בעלמא היא ושריא ליה תירץ ר"ת ז"ל דלרבא דאוקים מתני' בין שהכיר בה בין שלא הכיר בה ולא משום טענת מקח טעות אפשר דאילנות שלא הכיר בה בעיא גיטא מדרבנן ואתיא מתני' דלעיל כפשטייהו דטעמא דמתני' לדידיה לאו משו' מקח טעות הוא כדאיתא בגמ' והלכתא כרבא:

גמרא מכדי כלהו מאחות אשה ילפי' פיר"שי כלהו עריות וק"ל דהא אסיק רבא בגמ' דערוה לא צריכה קרא ודוחק הוא לפרושי כל סוגיי' דס"ד מעיקר' וי"ל דודאי למסקנא ערוה לא צריכה קרא לפוטר' מן החליצ' ומן הייבום דהא לא אתי עשה ודחי לא תעש' שיש בו כרת ומיהו צרה גופה צריכא קרא לאוסרה כשהוא צרת אחות אשה מדכתיב לצרור דאי לא הא חזיא לייבום שאין בה ערות אשת אח דשרי רחמנא ומאי דאמרי' בגמ' דצרה נמי לא צריכה קרא היינו בתר דכת' רחמנ' לאחר וכתב כרת בסוף הפרשה הויא לה צרת אחות אשה לאו שיש בו כרת וכדפרש"י לקמן אשתכח דאיסור צרה מאחו' אשה נפק' ומינה ילפי' לשאר עריו' לאסור צרותיהם ותנא דמתני' לא איירי הכא אלא באיסור צרות וכדדייק רב אשי לקמן דלא קתני פוטרות ופטורות וא"כ למסקנ' איסור צרות דקתני תנא מאחות אשה נפקא ולפירש"י במסקנ' י"ל כולהו עריות שפוטרו צרותיה מאשה ילפי':

ובתר חמותו ליתנו כלתו דבתר שריפ' סקילה חמור' כלומר וראוי להקדימה לשאר עריות דמתני' שהם חייבי כריתות והקשו בתו' דאפי' לא תנא סקילה בתר שריפה אלא אחר הרג וחנק ראוי להקדימה לחייבי כריתות וכו' שהרי יש בה כרת ומיתה ותימא דאלומוי קושי' הוא דאפילו כדפרש"י ז"ל דבתו מנשואתו מכלל אשה ובתה נפקא והכי מוכח בפ' אלו הן הנשרפין וק"ל הא דכתיב ערות אחותך בת אביך או בת אמך ואמרי' לקמן במכילתי' והתם בסנהדרי' אין לי אלא אחותו בת אמו שלא בת אביו ובת אביו שלא בת אמו בת אביו שהי' בת אמו בת אביו ובת אמו מנין ת"ל אחותך היא ולמה לי קרא נימא דאחותו בת אביו ובת אמו לא נפקא מכלל מאחותו בת אביו כדאמ' הכא וי"ל דשאני התם דכיון דכתב או בת אמך ור"ל בת אמך ולא בת אבי' היא הנותנ' דכי נתיר בת אביך היינו דכוות' בת אביך ולא בת אמך ולפרש"י שכת' במשנה כלה ובתו אתא מדרש' ולאידך פי' היינו קצת בתו דקתני בתו עיקר איסורא מדרשא אתיא פי' עיקר איסורי' נמי אתו מדרשא וכיון דאית בה תרתי מדרשא אקדמה ואע"ג דתנא לא איירי הכא בדין עיקר אסורייהו דאמ' רב יצחק הא אתמרא בפ' אלו הן נשרפין גבי הא דאמרי' בתו מארוסתו בשרפה מניין:

י"ד אשת אחיו שלא היה בעולמו כגון שני אחים שמת אחד מהם ונפלה לפני אחיו ואחר כך נולד להם אח אחר והרי אח זה אינו בתורת יבום שהרי כתוב יחדו שהיתה להם ישיבה בעולם יחדו ויבמה אחיו שהיה בעולמו של זה ושל זה ומת בלא בנים ונזדקקו נשותיו לזה והרי יש כאן אחת שיוצאה משום איסור אשת אח דבעל ראשון הואיל ולא שייך ביה מצות יבום ואע"פ שחזרה להיות אשת אח שבעולמו הואיל ועמדה באיסור אשת אח אין יבומו של אחיו מפקיעו ומכיון שהיא פטורה אף צרתה פטורה ועומדת באיסור אשת אח דבעל שני שהיה בעולמו ומכל מקום כשאתה בא לפרש בה צרת צרה אתה מפרשה בשלשה אחים ואי אתה מפרשה בשלא יבמה השני שאם כן היאך אתה מוצא בה פוטרת צרתה הרי כל נשותיו של זה בעיקר איסור אשת אח הן מצד אשת אחיו שלא היה בעולמו:

ט"ו כלתו כגון שמת בנו של ראובן ונשאת כלתו לשמעון אחיו שהיא לו אשת בן אחיו ומותרת לו ומת שמעון ונזדקקו נשותיו לראובן והרי שכלתו ערוה עליו ונפטרו צרותיה אגבה:

אלו הן פרטי חמש עשרה נשים אלו ולמדת בכלן שהן ערוה על היבם ונישאות לאחיו המת בהיתר ואיסורן ליבם מפורש ברובן בפרשת עריות חוץ ממקצת שבהן שיוצאות מן הדרשא במסכת סנהדרין פרק נשרפין ע"ה א' ואשת אחיו שלא היה בעולמו ואשת אחיו מאמו שתיהן בכלל אשת אח הן שכל אשת אח שנתמעטה מן היבום אשת אח שלא במקום מצוה הוא וכל שאתה אומר בהן פטורות הרי הן אסורות שמאחר שנפקע חיוב זיקתן נשאר בהן איסור אשת אח:

משנה הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם וכלם אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו אילוניות צרותיהן מותרות אין את יכול לומר בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו שנמצאו אילוניות או שמיאנו:

אמר הר"ם ידוע ומבואר שהוא אפשר באלו הט"ו כלם המנויות שתהיינה כל אחת מהם אשת אחיו מבלי עבירה ואילונית היא מיוחסת אל איל והוא הזכר מהצאן והיא לא תלד לפי מזגה ואותותיה שלא יהיו לה שדים כמו שדי הנשים ולא יצמח השער בשטח גופה כנשים ויתעבה קולה עד שלא יובדל בין קולה ובין קול האיש ולא יהיו כלי המשגל מגופה בולטים על שטח גופה כמו שאר הנשים ואל זה הענין כונו באמרם דף פ' ב' אין לה שיפולי מעים כנשים ושגגו בזה וחשבו בה מה שאינו מאותות האילונית אבל ענין תמצא בקצת הנשים שיקשה עליהן חבור האיש וימצאו בו לה [ראה בפיה"מ הנדפס בגמ'] שתצא מזה הבעל כל זמן שלא צמחו לה שתי שערות יהיו סמני נערות בלא גט לפי שאלו הנשואין בלתי שלמים לקטנות שניה ויציאתה בלא גט יקרא מיאון להיותה אינה רוצה לישאר עמו ואם היה קשר הנישואין על ידי אביה ר"ל שהוא קבל קדושיה הנה אפילו היתה בת יום אחד הרי היא אשת איש ואינה יכולה למאן ואמנם תפטר בגט בהכרח ולמיאון משפטים והבדלים הנני עתיד לבארם במקומם מזאת המסכת ואמנם זכרנו הנה שיעור מה שיובן הענין אשר יפילו עליו זה השם והנה תוכל להקשות ולו איך אפשר שתמאן בתו והרי אביה קיים שהוא לא הוציא מכלל הט"ו נשים זולת חמותו ואם חמיו ואם חמותו אשר להם בנים ולא יכשר בהם המיאון לפי שבנים הם כסימנין ואמנם בתו הנה אפשר לה שתמאן על זה הדרך והענין והוא שהאדם כאשר השיא בתו והיא קטנה ונתגרשה והיא קטנה נעשית יתומה בחיי האב וכאשר נשאת פעם שניה בחיי אביה והיא קטנה הנה היא יכולה למאן כל זמן שלא הביאה שתי שערות ובתנאים אשר יתבארו במקומן לפי שהקטנה והנערה היא ברשות אביה כל זמן שלא נשאו אמנם אחר הנשואין הראשונים כבר יצאה מרשותו כמו שיתבאר ודע שהאדם אם אנס אשה או פתה זאת האשה מותרת לבן האונס לישא אותה לדעת חכמים ולזה אפשר שיהיה האשה אשת אחיו ותהיה גם כן אמו פוטרת צרתה ואמנם לא מנה אמו בזאת המשנה לפי שהוא לר' יהודה ודעתו הוא שהאדם אסור באנוסת אביו ובמפותת אביו ושהם במדרגת אשת האב ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף העולם על הדרך שביארנו שהצרה לעולם כערוה וכל שאתה אוסרה משום צרת הערוה הרי היא במקום הערוה ובכרת דכי כתיב ונכרתו על כל העריות שהוזכרו כתיב והרי צרות נכתבו בפרשה כדכתיב לצרור וכשנשאת הצרה לשלישי חזרה היא להיות ערוה וצרתה צרת ערוה וכן לעולם:

ובתוספות שאלו ליתני שש עשרה דהא איכא אחריתי והוא המגרש את אשתו על מנת שלא תנשא לראובן והלכה ונשאת לשמעון אחיו ומת ונזדקקה לראובן זה שהיא אסורה לו כמו שביארנו בפרק המגרש ויש לך לדון שמאחר שזו אסורה לו פקעה זיקתה ואף היא פוטרת צרתה ותירצו בה שזו אינה פוטרת צרתה לא מן החליצה ולא מן היבום שלא נאמר פטור צרה אלא כשנאסרה זו מצד ערוה שהצרה כערוה אבל זו לא נאסרה אלא מחמת תנאי וזה שאינה יכולה להתיבם לא מצד ערוה הוא שבודאי מגורשת היא אצל הכל ואין שיור בגט כלל אלא מחמת תנאו של זה הוא שצריך להתקיים כדי שלא יבטל הגט למפרע והילכך אין צרתה פטורה אלא חולצת או מתיבמת ולא עוד אלא שאף באומר הרי את מגורשת מכל אדם חוץ מפלוני שהוא שיור בגט לדעת ר' אליעזר מיהא שמכשיר בה לינשא לשאר בני אדם אין צרתה פטורה וכמו שאמרו בתלמוד המערב גיטין פ"ט ה"א התיב ר' חנינא ליתני שש עשרה נשים כר' אליעזר תמן התורה אסרתה עליו ברם הכא הוא אוסרה עליו ר"ל שאינו איסור ערוה הגמור אלא מצד שהוא כעין תנאי וכל שכן בעל מנת לחכמים והראיה שלא הקשו ממנה בעל מנת לחכמים אלא בחוץ או באלא לר' אליעזר אלמא פשיטא להו דבעל מנת אינה פוטרת צרה ומכל מקום היא עצמה מיהא פטורה מן החליצה אף באין שם אחרת שכל שאינה בתורת יבום אינה בתורת חליצה וכן כתבוה מקצת חכמי הדורות אלא שלגדולי הדור ראיתי שהיא עצמה אע"פ שאינה בתורת יבום חליצה מיהא בעיא שלא אמרו כל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה אלא כשהופקע היבום מחמת איסור ערוה אבל זו שאין איסור גורם לה אלא תנאי חולצת ואע"פ שאם נשאת לו נמצא גט בטל ונמצאת באיסור ערוה השתא מיהא אין איסורה אלא מחמת תנאי ולא מחמת ערוה שהרי אין שיור בגט והם מדמים אותה לנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה שכופין אותו לחלוץ אע"פ שאינה מתיבמת דהא קאי עלה בלאו ועשה ומפני שלא מחמת ערוה הופקע חיוב יבום ממנה אלא מחמת דבר אחר והקשו לעצמם ממה שאמרו בפרק המגרש פ"ג א' בדברי ר' טרפון הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו ומת כו' לא נמצא זה גורם לעקור דבר מן התורה עד שהשיבוהו אלא מעתה בת אחיו לא ישא כו' ואם כדבריהם היאך נעקרה מצות יבום תחלוץ ואינה קושיא שמכל מקום מצות יבום אינה מתקיימת בחליצה ולא עוד אלא שמצות יבום עיקר:

וכלן שמתו או מיאנו או נתגרשו או נמצאו אילוניות צרותיהן מותרות פי' מתו שמתה הערוה בחיי בעלה וכשמת הבעל אין אשתו צרת ערוה עכשו נמצא שבשעת הזיקה אינה צרת ערוה ומותרת להתיבם והילכך יש ליבם עליה דין יבום וחליצה אע"פ שכבר היתה צרת ערוה שלו הואיל ובשעת הזיקה אינה צרת ערוה הא כל שהיא בשעת הזיקה צרת ערוה אע"פ שמתה הערוה אחר כך אסורה לו דהוה לה כאשת אח שהיו לה בנים בשעת מיתת הבעל ומתו שאסורה לו עולמית:

בד"ה ואי אתה יכול לומר בחמותו כו' מיהו בפ' בא סימן משמע דבקדושי קטנות נמי קמיירי כו' עכ"ל לכאורה פי' דאנן אליבא דרבי ישמעאל קיימינן ומשכחת ליה שפיר שהיתה חמותו קטנה כשנשאה אחיו והיה לו בת עמה ונשאה זה ומתה הבת דאל"כ לית כאן דין יבום ואיסור חמותו אף לאחר מיתת הבת בשריפה הוא לרבי ישמעאל בפ' הנשרפין ובפרק נושאין אבל לרבי עקיבא דלית ליה התם איסור חמותו אף לאחר מיתת הבת ע"כ לא משכחת איסור חמותו אלא שאותה הבת היתה לה מאיש אחר ואח"כ נשאה אחיו ומת בלא בנים כפרש"י במתניתין וא"כ ע"כ גדולה היתה כשנשאה אחיו דקטנה אינה ראויה לילד דהכי פרכינן בפשיטות בפרק אלו נערות ובפרק יוצא דופן ובפרק אין בין המודר מההיא דג' נשים משמשות במוך דתני רב ביבי וגרסינן במלתיה דרב ביבי קטנה שמא תתעבר ותמות וליכא לתרץ קושית התוס' דכיון דאליבא דר' עקיבא לא משכחת לה לא קתני לה ובכה"ג נמי אמרינן דבפלוגתא לא קמיירי דהא לא אתא כרבי ישמעאל דלרבי ישמעאל משכחת לה שפיר ולא אתמר הכי דבפלוגתא לא קמיירי אלא בשאינו סותר חד מהני תנאי ועוד דמ"מ להני אמוראי דלקמן דאמרי דבפלוגתא קמיירי מאי איכא למימר ומיהו אין אנו צריכין לכל זה אלא דדברי התוס' נמשכים כפי מאי דמסקינן בפרקין (א) אההיא דרב ביבי דגרסינן במלתיה שמא תמות ואיכא קטנה דמיעברא ולא מתה והשתא שפיר משכחת לרבי ישמעאל דבקדושי קטנות קמיירי ואפילו באותה הבת שהיתה לה מאיש אחר קודם שנשאת לאחיו ושוב כשזכינו ללמוד פ' האשה רבה ראינו שכתבו התוס' שם דלרבי עקיבא לא מיעט קרא חמותו לאחר מיתת הבת אלא משריפה אבל כרת איכא ולפי זה אתיין דבריהם הכא כהוגן אפי' אליבא דר"ע ומיהו מהרש"ל כתב שם דלישנא דתלמודא דפרק הנשרפין לא משמע כן אלא דאיסורא בעלמא הוא כנראה מפרש"י וסמ"ג ודו"ק:

תוס' ד"ה או שנמצאו איילונית וכו' עד תדע דע"כ ממאנת לא בעיא גיטא. פי' ואפ"ה תני אין להם כתובה דמשמע הא גיטא בעיא אלא ע"כ צ"ל דמשום שנייה נקט האי לישנא דהיא צריכא גט:

ד"ה ואי אתה יכול לומר בחמותו וכו' עד דליכא למימר דמשום ר' יהודה נמנו. ר"ל דשמא לעולם ר' ישמעאל איירי בקדושי טעות ובתו שבאה למאן היה בקדושי קטנות ומה שנמנו לא משום רבי ישמעאל דהוא לא קאמר אלא בקדושי טעות אלא משום רבי יהודה הוא דנמנו והא דאמרו דבר שאמר אותו צדיק לאו ממש אותו דבר שאיהו לא קאמר אלא בקדושי טעות אלא דומה לאותו דבר שהוא אמר שנמצא ענין שיכולה הבת למאן אפילו בנה מורכב על כתפה ונכשל בו זרעו שבאה ג"כ בתו למאן כשבנה מורכב על כתפה וק"ל:

במתני' וכולן שמתו וכו' או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות הטעם דאילונית משום דהוי מקח טעות ואינה אשת אחיו, וא"ת מה טעמא דרבי מאיר דקטנה לא מתיבמת שמא תמצא אילונית ופוגע באשת אח, והא אינה אשת אח כלל, תירצו בתוס' בשם ר"ת דזהו באמת רק בקיבל עליה, ובשם הר"ר אברהם מבורגולייה תירצו דמתניתין דהכא מיירי בנמצאת אילונית בחיי הבעל והקפיד אבל לאחר מיתה דלמא אלו היה קיים לא היה מקפיד. ונראה לי תירוץ הר"ר אברהם עיקר, דעל תירוצו של ר"ת, קשי' לי מלקמן פ' הבא על יבמתו (דף סא ע"ב) וכר' מאיר מי סבר לה (ר"א) וכו' ותניא קטנה מתיבמת ואינה חולצת דברי ר"א, ומה קושיא דלמא ר"א מיירי בלא קבל עליה. ומה שדחו בתוס' תירוץ הר"ר אברהם מהתוספתא דאיתא נמצאת אילונית בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה צרותיהן מותרות, יש ליישב, די"ל דודאי רובא דאנשי קפדי ומיעוטא הוא דלא קפדי, ומש"ה בנמצאו אילונית לאחר מיתה צרותיהן מותרות דלא חיישינן למיעוטא, אבל בההיא דקטן וקטנה דר"מ הוא דסובר לא חולצת דחייש למיעוטא, ולדידיה שפיר חייש שמא האח שמת מהמיעוט דלא קפדי. וא"ת הא אמרינן בפ' אין מעמידין (ע"ז דף לד ע"ב) כיון דאיכא רוב עגלים דאין נשחטין לע"ז, ואיכא נמי שאר בהמות כו' הוי ליה מיעוטא דמיעוטא (ולא היה חייש ר"מ לאסור גבינות בית אוניקי בהנאה, לולי טעמא דנתן שרוב עגלים נשחטין לע"ז) יש לומר התם שאני, דהמיעוט השני הוא מכללא דהמיעוט הראשון, דהעגלים הן מיעוטא, ומאותן מיעוט עגלים נשחטין מיעוט מהן לע"ז, אבל הכא כל חד מיעוט עומד בפני עצמו, דעלי' חיישינן שהיא ממיעוט נשים דאילונית הן, ועל הבעל חיישינן שהוא ממיעוט דלא קפדי וכל אחד מהני הוי מיעוט מעליא: