מסכת יבמות דף י״ח עמוד א׳

באחותה אין דאפי' כנוסה שמתה מותר באחותה:

עשה בה מאמר מתני' היא:

מחלץ חלצה נכרית:

יבומי לא מייבמה דהויא צרת ערוה בזיקה שכשנפלה לפני אחיו קודם מותו ונזקקה לו נעשית צרה לאשתו בזיקה והויא השתא הך נכרית לגביה צרת ערוה בשביל זיקה שהיתה לאחין בה:

מדב"ש בפ' ד' אחין (לקמן יבמות ד' כט.) ב"ש אומרים אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה כו':

קנין גמור ותיהוי צרת ערוה ותיפטר אף מן החליצה קמ"ל:

עד שנולד לו אח ומת אותו שני ולו אשה אחרת ונפלו שתיהן לפני הנולד:

בזיקה שנזקקה לשני לפני מותו ונעשית צרה לאשתו:

והאי דקתני מאמר לאפוקי מב"ש תימה דמה צריך למיתני בשני מקומות לאפוקי מב"ש דלקמן בפ' ד' אחין (יבמות דף ל.) גבי ג' אחים שנים מהן נשואים שתי אחיות כו' קתני נמי עשה בה מאמר ומת חולצת ולא מתייבמת וקאמר רב אשי בגמ' דה"ה אע"ג דלא עשה בה מאמר דיש זיקה והא דקתני מאמר לאפוקי מב"ש וי"ל דאי לאו משנה יתירה הוה דייקינן מתני' כפשטה דמשמע דוקא עשה בה מאמר ורב דאמר אין זיקה סבר דמסברא ה"א דיש זיקה ואי לאו משנה יתירה הוה אמרי' דנקט עשה בה מאמר לאפוקי מב"ש:

הא מני ר"מ דקתני בסיפא דברי ר"מ לעיל דפריך ממתני' ה"מ לשנויי נמי הא מני רבי מאיר אלא דניחא ליה לתרוצי סתמא דמתני' כוותיה:

הני מתרי בתי קאתיין הלשון מגומגם דמשמע דאפשר להם להיות מבית אחד ולא ה"ל למימר טפי אלא ואי אין זיקה האי לייבם חדא כו':

משום דקסבר אסור לבטל מצות יבמין הא דלא כר"ע דלרבי עקיבא כי חליץ נמי בטיל מצות יבמין (מדאידך) דדריש בפרק החולץ (לקמן יבמות מד. ושם) בית חלוץ הכתוב קראו ביתו ומדאורייתא אחות חלוצה הויא כאחות אשה:

דלמא אדמייבם חד מיית אידך כו' וא"ת הא רבנן למיתה לא חשו דלית להו שמתקנין לו אשה אחרת שמא תמות אשתו (יומא ב.) ור"מ גופיה לא חייש לשמא יבקע הנוד ולא לשמא ימות בפרק כל הגט (גיטין דף כח. ושם) וי"ל דלאלתר דוקא לא חייש אבל הכא פעמים שמאחר זמן גדול מלחלוץ ומלייבם אחר חברו ובזמן מרובה חיישינן שמא ימות לכ"ע ואע"ג דאביי מדמה שמא מת לשמא ימות ולשמא מת לא חייש ר"מ אפי' לזמן מרובה דתנן (שם) בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ושמעתין אתיא כאביי דמשמע דקבלה מיניה אביי לא מדמי להו לגמרי אלא שמא ימות לאלתר לשמא מת לזמן מרובה תדע דלא לגמרי מדמי דהא לר' יהודה דחייש לשמא ימות לאלתר אי הוה חייש נמי לשמא מת לאלתר א"כ אשת כהן שיצא בעלה מפתח ביתו לא תאכל בתרומה אלא כשרואה בעלה בפניה חי וא"ת וליחלוץ חד והדר לייבם אידך דתו ליכא למיחש לביטול יבמין וי"ל דגזרינן דלמא אתי לייבם ברישא וריב"ן פי' משום דבשעת נפילה לא חזו תרווייהו כל זמן שלא חלץ לאחת וקשיא לפירושו דאותה שנפלה תחילה תשתרי כי חלץ לשניה דהוה לה יבמה שהותרה ונאסרה דתחזור להתירה הראשון:

מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ופי' בקונטרס תמתין גדולה עד שתגדיל הקטנה ואין הלשון משמע כן דלא הוה ליה למימר הלזו אלא ותצא משום אחות אשה הואיל דתמתין נמי אגדולה קאי אלא נראה דתמתין הקטנה מלבעול עד שתגדיל אבל בקטנות אסור לבעול אע"ג דסבר אין זיקה דמכוער הדבר כיון דבהאי ביאה לא מיפטרה גדולה:

הא דמותבינן עליה דר' יהודה ממתניתין דעשה בה מאמר ומת, משום דסתם מתניתין היא מותבינן ליה מיניה, הא לאו הכי מאי תיובתיה, הא איכא ר' יהודה בן בתירא דסבר יש זיקה ואפילו בתרי, ורב דאמר כותיה.

והא דמותבינן מברייתא דשני אחין בעולם אחד ומת אחד מהן בלא ולד היינו משום דברייתא פירושא דמתניתין היא וכאלו אותביה ממתניתין גופה.

ופריק דברייתא ר' מאיר קתני לה ואי מתניתין ר' מאיר לא קיימא לן כותיה דיחידאה הוא. ומיהו אכתי קשיא דמאי קא מקשה עליה ממתניתין, והלא אפילו לפי סברתו הויא לה סתם במתניתין דפרקין ומחלוקת בפרק החולץ (יבמות מא, א) דתנן שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום ר' יהודה אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה וקיימא לן כמחלוקת. ותירץ הר' משה בר' שניאור זצ"ל דעל מאי דאמר רב יהודה יש זיקה ואפילו לאחר מיתה קא מותבינן, וקסבר דהא דקתני עשה בה מאמר דברי הכל היא, ואפילו למאן דאמר יש זיקה, משום דזיקה בכדי פקעה לאחר מיתת יבם, והוא הדין דפקעה מעיקרא לאחר מיתת יבמה ומותר באמה. כ"כ מורי ר' יונה זצ"ל.

וא"ר מאיר אין זיקה והתנן ארבעה אחין כו' לאו אפרוקין קא מקשינן ולומר דלאו ר' מאיר היא, דהא בהדיא קתני בברייתא דברי ר' מאיר, ואפילו בלא סוגיין הוה לן לאקשויי הכין, אלא אורחא דתלמודא בהכי דכי מייתי מתניתין או ברייתא לא סליק מינה עד דשקיל וטרי בה לברורה. ואי נמי איכא לפרושי דאסוגיין דהכא בלחוד הוא דאקשינן הכי, הא בלאו הכי ליכא לאקשויי מידי, משום דברישא לא מדכר בה ר"מ אלא בסיפא, ואנן הוא דמוקמינן לה כולה כר' מאיר להכי מקשינן ומי אמר ר"מ הכי והתנן כו', וסתם מתניתין כר' מאיר, אלמא רישא דברייתא לאו ר' מאיר היא ותנא אחרינא הוא דתני לה ומתניתין לאו יחידאה היא. ולמאי דכתב מורי הרב ז"ל בשם רבו הרב ר' משה (לעיל בד"ה הא דמותבינן) דאמאי דאמר ר' יהודה דזיקה לאחר מיתה לא פקעה קא מקשינן, א"א לאקשויי נמי אלא אסוגיין דהכא, אבל בלא סוגיין לא, דדלמא מתניתין משום דמחיים אבל ברייתא, משום דלאחר מיתת יבם פקעה לה זיקה. ולהאי פירוש נמי יש לי לפרש דמאי דאקשינן ומי אמר ר' מאיר אין זיקה והתנן כו', כולה רב הונא מקשי לה, כלומר בשלמא אי זיקה בתר מיתה פקעה מעיקרא שפיר, דמתניתין דפרקין וברייתא משום דפקעה לה זיקה ואפילו למאן דאמר יש זיקה, ומתניתין דארבעה אחין משום דיש זיקה מחיים דיבם ויבמה, אלא לרב יהודה דאמר דזיקה לא פקעה אפילו לאחר מיתה, ומתניתין דפרקין וברייתא ר"מ, אם כן תקשי לן סתם מתניתין דארבעה אחין, אבל לפירוש קמא על כרחך האי קושיא לאו רב הונא מקשה לה, דאדרבה רב הונא על כרחך סבירא ליה דמתניתין דארבעה אחין אין זיקה סבירא ליה ומשום דאסור לבטל מצות יבמין וכפירוקין דפרקין לה, דאי לא אדמותיב ליה לרב יהודה ממתניתין דפרקין לסייעיה ממתניתין דפרק ד' אחין. אלא האי מקשה אחרינא הוא דאית ליה דמתניתין דפרקין יש זיקה ס"ל, והוא הדין אף על גב דלא עבד לה מאמר כדפרקינן לעיל. ורישא דברייתא לאו ר' מאיר תני לה ומתניתין דארבעה אחין משום דקסבר יש זיקה היא כנ"ל לפרש לפי פירושא קמא דפרשינן.

וקסבר ר' מאיר אסור לבטל מצות יבמין דדלמא אדמיבם חד מיית אידך קשיא לן והא ר' מאיר לא חייש למיתה כדאיתא בשלהי כל הגט (גיטין כח, א) והא דתניא האומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד, דלא כר' מאיר, דלר' מאיר מותרת דלשמא ימות לא חיישינן כדאיתא התם, ותנן נמי בפרק קמא דיומא (ב, א) ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו, ופליגי רבנן עליה דלא חיישי למיתה, ומאן תנא דפליג על ר' יהודה ר' מאיר הוא, וכדמשמע בסוכה (כג, א) גמ' העושה סוכתו על בהמה. ויש מי שתירץ כיון דיבום וחליצה כהדדי, אף על גב דמיתה לא שכיחא שלא לצורך לא נביא עצמינו לידי ספק בטול מצוה, כיון דאפשר דמיית אידך אדמיבם האי. אבל לגבי גט צורך הוא שלא לחוש, כדי שלא תהא מפסידה מן התרומה. וגבי נוד דלא חייש ר' מאיר לבקיעת הנוד בלוקח יין מבין הכותיים, התם נמי לצורך הוא, לפי שבערב שבת עם חשכה הוא, ואי אפשר להפריש ואין לו מה ישתה, ולפיכך לא חשש. וגבי יום הכיפורים משום דאם כן אין לדבר סוף וכדמפרש התם (יג, א) ואפילו מאן דחייש בעלמא התם לא חייש, ובתוס' (ד"ה דילמא) תירצו דכי לא חייש ר' מאיר למיתה היינו למיתה דלזמן מועט, כגון בקיעת הנוד דחששא דחד יומא הוא, ואי נמי בתרומה משום שלא אמר לה אלא שעה אחת קודם למיתתו, ואם אתה אוסרה מיד נמצאת חושש למיתה דלאחר שעה, ואל תחוש ונמצאת מותרת כל ימיה. וגבי יום הכיפורים מהאי טעמא נמי דלמיתה דיום אחד לא חיישינן, וכל שכן שאין לדבר סוף. אבל גבי יבום דלמא לא מייבם אידך לאלתר עד לאחר זמן מרובה, והלכך איכא למיחש לשמא ימות בין זמן מרובה ומיבטלא מצות יבמין.

מתיב רב הונא בר בר חייא עשה בה מאמר וכו' וא"ת ומאי קושי' אי תנא דמתני' סבר אין זיקה אפי' בחד הא איכא תנאי דסברי דיש זיקה אפי' בתרי וכ"ש בחד תירצו בתוס' דקושייא משום דמתני' הלכת' כסתם משנה היא והא דהדר מותביה מבריית' משום דסברי דההיא ברייתא לפרושי מתני' אתיא ולכי מתיב ליה לפרושי מתני' דוק' קתני מאמר ולאפוקי ממאי דדחי רבא דמאמ' לאו דוקא ודחי' לה דההיא ר"מ היא ופליג אמתני':

וכשתמצא לומ' דלא פליגי ומתני' כברייתא דסבר אין זיקה לית הלכתא כמתני' דיחידא' היא כר"מ וסתם לן תנא משום דסתם מתני' כר"מ ולא משום דתהוי הלכת' והא דאוקימנא כר"מ ולא אוקימנא כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה איבעית אימא משום דלא פליגי בה בהדיא ואי בעית אימ' והוא הנכון משום דבסיפא קתני דברי ר"מ וכדאיתא לקמן בתניא כוותה וכדפרש"י ז"ל וא"ת היכי חשבי' לסתם מתני' דהכא הלכה דהא סתם ואח"כ מחלוקת היא דבפ"ד אחים תני סברא דר' יהודה בן בתירא דפליג עלה וסבר יש זיקה ואפי' בתרי וקיימי לן סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם י"ל דלא חשיב ההיא מחלוקת כיון שלא שנו שם אלא דברי ר' יהודה ומשום ר"י אמרו קתני וליה לא ס"ל וכפ"י בתוס' דודאי סתם ואח"כ מחלוקת היא והא דאותבי' ממתני' ומשום דסבי' לן דתנא דמתני' לדברי הכל קתני לה דאפי' למ"ד יש זיקה כיון שמת היבם פסקה זיקתו דמיתה בכדי פקעה כמיתת היבם לגבי אידך לגמרי וה"ה דכי מתה היבמה פקעה זיקתה לגבי קרובותי' ודלא כר' יהודה ומהאי טעמ' נמי מותבי' מברייתא ודחי דלעולם למאן דסבר יש זיקה לא פקעה בכדי וההיא ברייתא ר"מ הוא דאמר אין זיקה והה"נ דכי אמרי' מתני' ולא צריכי לדחויי דרבא ולהאי פירושה אתיא שפיר הא דהדר פרכא וסבר ר"מ אין זיקה והתנן וקושיי' על מאי דפרקי' אליבא דר' יהודה דפריש טעמא דמתני' משום דסבר אין זיקה ותקשי לך אידך סתמא דסבר יש זיקה וסתם מתני' ר"מ דבשלמא למאי דמותיב ר"ה בר חייא דאנן סברי דר"מ סבר יש זיקה מחיים דמתני' אלא דפקעה כמתני' וכמתנית' דהכא אבל לפי הראשונים קשיא לן טובא מאי פרכי השתא אליבא דר' יהוד' דהא לכולי עלמ' קשה דבמתנית' קתני בהדיא ר"מ סבר אין זיקה ובאידך תנן סתם יש זיקה וסתם מתני' ר"מ ויש מתרצי' דלדידן לא הוה קשיא דאנן הוה סברי' דאע"ג דסיפא דמתני' ר"מ רישא לאו ר"מ אבל לרב יהודה דדחי דכולה ר"מ קשה ואין זה מחוור דאנן אפשר דסברי מעיקרא דרישא דברי הכל וסיפא ר"מ אבל הוה סלוקא אדעתין דתהוו רישא רבנן וסיפא ר"מ ואחרים פירשו דהא דפרכינן השתא מדר' מאיר אדר"מ לאו על מאי דפרקי אליבא דרב יהודה אלא לדברי הכל פרכי לה דכיון דמייתי לה להא מתנית' דר"מ בעי' לברורי ואורחא דתלמודא בהכי:

דילמא אדמיית חד מיית אידך וקא בטיל מצות יבמין פי' דכיון דסברי אין זיקה מכיון שבנה לא נפטרה אחותה היבמה האחרת והלכה לה והקשו בתוס' והא ר"מ לא חייש למיתה כדאמרי' במס' סוכה גבי העושה בהמה דופן לסוכה וכדאמרי' נמי במס' גיטין דהא דקתני' דשכיב מרע שאמר הרי זה גיטך שעה א' קודם למיתתי אסור' לאכול בתרומה מיד אתיא כר' יהודה דחייש למיתה ולא כר"מ דאמרי' נמי דר"מ לא חייש לבקיע' הנאד וכן בפ"ק דיומא אמר ר' יהודה אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ורבנן פליגי עליה דלא חיישי למיתה ומסתמא הנהו רבנן ר"מ היא דסבר דלא חיישי למיתה תירץ ר"י לוי ז"ל דכי לא חייש ר"מ למיתה היינו דלזמן מועט כגון בקיעת הנאד דחששא דחד יומא הוא דלא שריא ר"מ אלא לשבת בלחוד וכן גבי דופן סוכה דחד יומא הוא וגבי יום הכפורים נמי חד יומא הוא ועוד דהתם איכא טעמא דא"כ אין לדבר וכו' וכן גבי תרומה נמי לא חייש שתמות לאחר שעה אבל מיתה דלאחר זמן מרובה חייש וגבי ייבום דילמ' לא מייבם אידך לאלתר עד לאחר זמן מרובה ומיית אידך וקא מבטלא מצות יבמי' ואחרים תירצו דר"מ לא חייש למיתה או לבקיעת הנאד כשיש בדבר שום הפסד ומשום צורך דבר כגון שלא להפסידה בתרומה וכן גבי בקיעת הנאד לצורך שבת דהא בערב שבת עם חשיכה מיירי שאין לו פנאי לעשר וגבי סוכה כשאין לו דבר אחר לעשות סוכתו וגבי יום הכפורים אע"ג דצור' הוא מ"מ אין לדבר סוף אבל הכא כיון דאפשר דמיית ואפשר בחליצה למה נביא עצמינו לבית הספק לבטל מצות יבמין כיון דאפשר דמיית אידך ואין זה מחוור כל הצורך דהא אמרי' לקמן דחליצה במקום ייבום לאו מילתא היא אלא אם כן אתה אומר דמצות חליצה קודמת למצות ייבום וכאבא שאול:

ואי אין זיקה תבטיל דהא ר"ג דאמ' אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין אתי' ע"כ לההוא מאן דאמ' בפ' ב"ש דסבר ר"ג דקדושי קטנה כי גדלו לא גדלו בהדה ואי בעל לאחר גדלות גמרו קדושי' ואי לא לא הויא מקודשת וכיון דשרי לבעול אחר שתגדל ואעפ"י שהיא אחות זקוקתו קסבר אין זיקה וכדפרש"י ז"ל הכא וסברא נמי מותר לבטל מצות יבמין שהרי זיקת אחותו קדמה לקדושי' של זו והוא מבטל אותה זיקה בידים כשבועל דסבר ר"ג המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה אבל לההוא לישנ' דאמר דכי גדלה גדלי קדושיה בהדה דילמא לא שרי ר"מ לבעול וסבר יש זיקה וליכא בטול מצות יבמין דאדרבה מכי גדלה הא איגלאי מילתא למפרע שה"ל אחות אשתו ולא רמיא קמיא כלל וממילא מבטל זיקה מעיקר' והכא בכל דכן פרכי שפיר מיהא אדרבא דכיון דהתם שרי לבעול ולבטל בידים מפני שהיתה נשואתו כבר כדפריש זכרונו לברכה כ"ש הכא שאין עושה בטול חוצה לה אלא שמייבם יבימתו הזקוקה לו ג"כ ובמצותו הוא עסוק:

הא דרב יהודה דשמואל היא פי' דפסק כר' יהודה דאמר יש זיקה ומיהו לא מוכח מהכא דזיקה בכדי לא פקעה כדאמר ר' יהודה אלא דאנן לא אתינן השתא אלא לאורויי לענין יש זיקה מחיים דמדשמואל הוא דאילו רב אין זיקה ס"ל וכדרב יהודה ושפיר אתיא הא אפי' לפי התירוצי' ' האחרונים שכתבנו לעי' דאע"ג דבסוגיי' לא פרכי לרב יהודה אלא במאי דקאמ' דזיקה בכדי לא מפקע' מ"מ ה"נ אשמועי' רב יהודה דיש זיקה וצריך הוא לסיוע כזה ולומר דכשמואל היא:

מאחר שביארנו שיש זיקה צריך לחזור ולדון על מה שכתבנו במשנתנו עשה בה מאמר ומת שניה חולצת ולא מתיבמת שמשמען של דברים שאלמלא המאמר היתה השניה מתיבמת ואחר שאתה אומר יש זיקה היאך היא מתיבמת והרי מכל מקום השניה צרה לאותה אשת אח שלא היה בעולמו מחמת הזיקה ונהי דמחליצה לא פטרה דלא אמרינן יש זיקה לענין יבום אלא לחומרא לא שנדון אותה ככנוסה לגמרי ליפטר מן החליצה מכל מקום יבום מיהא היאך תתיבם תדע שאף בלא עשה בה מאמר אינה מתיבמת שמכל מקום הויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו מחמת הזיקה אע"פ שלא כנסה והאי דנקט עשה בה מאמר לאפוקי ממאי דקאמרי בית שמאי מאמר קונה לגמרי להיותה ככנוסה ליפטר צרתה אף בלא חליצה ולימד שהמאמר אינו קונה לגמרי ומכל מקום אף בלא מאמר אין השניה מתיבמת עד שתפקע זיקה של זו כך אנו צריכים לפסוק מכח שמועה זו ר"ל מתיב רב הונא עשה בה מאמר כו' ומה שתירץ בה רבא ומכל מקום גדולי המחברים ראיתי בפירושי המשנה שהביאוה כפשטה ופירשוה דוקא במאמר הא ליכא מאמר מתיבמת ואף בשאר חבוריהם כתבוה בדרך זה לפי הנראה ואף גדולי המגיהים לא הרגישו בה והדברים מתמיהים:

ולענין ביאור מכל מקום יש שואלין בה מאי קושיא וכי עד השתא לא ידעינן דיש זיקה ואין זיקה תנאי היא ודילמא איהו סבירא ליה כמאן דאמר יש זיקה ומתרצים שאין הענין אלא משום דהלכה כסתם משנה ואע"פ שבא מחלוקת אחריה והיא הא דר' יהודה בן בתירא איפשר דהואיל ולא פליג איניש בהדיא בהדי ר' יהודה לאו מחלוקת היא אי נמי אין למדין מן הכללות:

מתוך דברינו אתה למד בשני אחים שבעולם אחד ומת אחד מהם בלא ולד ועמד השני לעשות מאמר ולא הספיק עד שנולד לו אח ומת השני קודם שעשה מאמר שאשת הראשון יוצאת משום אשת אח שלא היה בעולמו ואשת השני חולצת ולא מתיבמת ומה שאמרו עליה בבריתא או חולצת או מתיבמת אין הלכה כן:

מאחר שפסקנו יש זיקה ארבעה אחים ששנים מהם נשואים שתי אחיות ומתו ונזדקקו שתיהן לשנים הנשארים חולצות ולא מתיבמות שהרי כל אחת מהן זקוקה לכל אחד מהם ונמצא פוגע באחות זקוקתו ויש צדדין שיחלוץ האחד תחלה ותפקע זיקתה ואחר כך יכנוס השני את האחרת כמו שיתבאר לדעת רוב הפוסקים:

ולענין ביאור זה שהיה אומר לר' מאיר דלאו משום דיש זיקה הוא אלא משום דאסור לבטל מצות יבמין ואדמיבם האי מאית האי וקא בטלה מאידך מצות יבמין שהרי אחות אשתו היא יש שואלין והא ר' מאיר לא חייש למיתה כדאמרינן בפרק כל הגט כ"ח א' בהאומר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתו דלדידה שריא למיכל בתרומה וכן ביומא ב' א' קאמ' ר' יהודה אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ואמרינן עלה י"ג א' ורבנן לא חיישי למיתה ומסתמא מאן פליג עליה דר' יהודה אלא ר' מאיר וכן בשני של סכה כ"ג א' חזינן בעושה סכתו על הבהמה דלא חייש ר' מאיר לסתירת הדופן ולא לבקיעת נאד בלוקח יין מבין הכותים ותירצו בתוספות דר' מאיר לא חייש לכולהו הני משום דכולהו חששא לזמן מועט הוא בקיעת נאד ואשתו דיום הכפורים חששא דחד יומא תרומה לאשת כהן אתה רוצה לאסרה עכשו מחששא דלאלתר וכן בכלם אבל זו של יבום אף למיתה לזמן מרובה יש לחוש ויש מתרצים דבכולהו יש בהם צורך בקיעת הנאד שהרי ערב שבת הוא ואינו יכול להפריש ויום הכפורים צורך עבודה הוא וכן שאם כן אין לדבר סוף וכן בכלן יש בהן צורך אבל זו הואיל ואפשר לו בחליצה אין לו ליכנס לבית הספק וראשון עיקר אלא שלענין פסק אין לנו:

שני אחים נשואים שתי אחיות יתומות אחת גדולה ואחת קטנה מת בעלה של קטנה תצא משום אחות אשה מת בעלה של גדולה מלמדין את הקטנה שתמאן כדי לקיים מצות יבום בגדולה ואין הלכה כרבן גמליאל שאמר אם מיאנה מיאנה ותתיבם גדולה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ויבעול שיהו קדושיו גמורים ותצא גדולה משום אחות אשה דהא טעמיה משום דאין זיקה וכבר פסקנו יש זיקה ומכל מקום טעם אחר הוזכר לרבן גמליאל שם אלא שאין צורך בו בכאן ולפי דרכך למדת לענין ביאור דרבן גמליאל לא חייש לבטול מצות יבמין אף במקום שהבטול בא בודאי ומכל מקום הלכה כתנא קמא ומלמדין אותה שתמאן ואם לא מיאנה והגדילה תחתיו הואיל ויש זיקה הויא לה אחות זקוקתו ומוציא את זו בגט ואשת אחיו בחליצה כמו שיתבאר שם וגדולי הדור כתבו בפרק הערל ע"ט ב' שאם גדלה אצלו ובעל לדברי הכל נפטרה היבמה והלכה בלא כלום וראיה להם בסוגית שמעתי שהסריס חולץ כו' שהביאו בה שמועה זו ואין בה הכרח:

תוס' ד"ה דלמא אדמיבם חד וכו' עד ושמעתין אתיא כאביי דמשמע דקבלה מיניה. י פירוש דהא איתא בשמעתין איתיביה אביי שני אחין וכו' ומשני הא מני ר"מ וכו' ופריך ומי ס"ל לר"מ וכו' ומשני לעולם אין זיקה ומשום דאסיר לבטל מצות יבמין וכו ' ומשמע דאביי קבל האי תירוצא מיניה:

גמ' א"ל אביי לרב יוסף הא דר"י דשמואל היא עירובין דף ז ע"א ד' פה ע"א כתובות ד' יב ע"ב: