בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת יבמות דף י״ד עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת יבמות דף י״ד עמוד א׳

    מסכת יבמות דף י״ד עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־495 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    בת קול בעירובין בפ"ק (דף יג:) יצאה בת קול ואמרה הלכה כב"ה:

    דכי הדדי נינהו בחכמה:

    ר' יהושע היא בפ' הזהב:

    היו כורתים עצים בשבת לעשות פחמים לבו ביום כדי לעשות ברזל איזמל של מילה. דקסבר ר"א מכשירי מצוה דוחין שבת כמצוה עצמה:

    בשר עוף בחלב שהיה דורש בחלב אמו מי שיש לו חלב אמו יצא בשר עוף שאין לו חלב אם והכי אמרי' בפ' כל הבשר:

    כלל אמר ר"ע לגבי מילה באיסור שבת:

    מאי קארי לה הא כבר שנו לעיל כי אמרינן לא תתגודדו כו':

    מטלטל שרגא נר שהדליקו בו בשבת וכבה. דסבר לה רבי יהושע כר"ש דלית ליה מוקצה ור' יוחנן סבר לה כר' יהודה דאית ליה מוקצה אפי' שלא מחמת איסור:

    ועוד 6 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Yevamot 14a · Sefaria

    תוספות

    מי סברת עשו וכו' תימה שלא הקשה רבי יוחנן לר"ל מההיא דמייתי בסמוך במקומו של ר' אליעזר היו כורתין כו' וי"ל דאין חוששין לדקדק כל כך על דבריו דממילא הוה מוקשה ממגילה כמו שהקשה בעצמו:

    לא עשו ב"ש כדבריהם תימה הא אשכחן דעשו דהטה ר' טרפון כדברי ב"ש (ברכות דף י:) והלל שהביא עולתו לעזרה וחברו עליו תלמידי שמאי (ביצה דף כ.) ותניא בפרק אלו טרפות (חולין דף מד.) הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה ומוקי לה קודם בת קול ומיהו בלאו הכי מוכח בשמעתין דעשו:

    רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול וא"ת ומ"ש דלא קי"ל כבת קול דר"א אלא אמרינן בכל דוכתי דשמותי הוא ואין הלכה כמותו וכבת קול דב"ה קי"ל דהלכה כב"ה וי"ל משום דבת קול דר"א לא יצאה אלא לכבודו שאמר מן השמים יוכיחו כדאמר התם א"נ בההיא בת קול שהיתה כנגד רבים דרבנן הוו רובא דודאי אין הלכה אבל כבת קול דב"ה קי"ל משום דהוו ב"ה רובא אלא דב"ש מחדדי טפי וא"ת ודלמא רבי יהושע נמי דוקא התם קאמר דאין משגיחין כדפירשנו אבל בעלמא לא וי"ל מדנקט ר' יהושע האי לישנא ואמר לא בשמים היא ש"מ דבכל דוכתא אית ליה דאין משגיחין:

    כי אמרי' לא תתגודדו כגון שתי בתי דינין בעיר אחת כו' וא"ת מה תירץ ממגילה דבעיר אחת היו קורין לבני העיר בי"ד ולבני כפרים היו מקדימים ליום הכניסה ואומר הרב רבי חיים דבני כפרים היו קורין בעירם כדמוכח בירושלמי והשתא הוו שתי בתי דינים בב' עיירות דבכי האי גוונא לא שייך לא תתגודדו אפילו לאביי והא דקרי ליה יום הכניסה לפי שבעירם היו מתאספים לבא לבית הכנסת בשני ובחמישי לקרות התורה וכן נראה דאמר בירושלמי דבן עיר אין מוציא בן כרך דכל שאין מחויב בדבר אין מוציא אחרים ידי חובתם וכיון שבני הכפרים היו בקיאים לקרות ודאי היו קורין בעירם:

    במקומו של רבי אליעזר כו' במתכוין היו מביאים עצמם שיהיו צריכים לכך משום חיבוב מצוה:

    לא הוה מטלטל שרגא וא"ת התם משום דהרואה אומר אין צריך לטלטל וי"ל דאפילו היה נופל על טליתו לא היה מטלטל:

    לא הוה מטלטל משום כבודו של רבי יוחנן ואע"ג דבסוף שבת (דף קנו: ושם) פסיק רבי יוחנן כר"ש במוקצה מחמת איסור הכא בהדליקו בו אותה שבת איירי כדפיר' בקונטרס דחמיר טפי משום דדחייה בידים אבל אין לפרש דהכא איירי במוקצה מחמת מיאוס דהא מוקצה מחמת איסור חמיר טפי לפירוש ר"ת שפירש בספ"ק דשבת (דף יט: ושם) גבי כרכי דזוזי ועוד דעל מוקצה מחמת מיאוס א"ר יוחנן בפ' כירה (שבת ד' מה:) אנו אין לנו בנר אלא כר"ש:

    בשלמא ב"ש לא נמנעו כו' וא"ת ואמאי לא נמנעו משום צרה עצמה כדאמרי' לקמן בשמעתין וי"ל דצרה עצמה לא שכיחא כולי האי כמו בני הצרות שהאחת יולדת כמה בנים:

    Tosafot on Yevamot 14a · Sefaria

    רשב"א

    ור' יוחנן אמר עשו ועשו פי' עשו הם ועשו אחרים בהוראתן.

    אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו שני בתי דינין בעיר אחת ואקשינן והא בית שמאי ובית הלל שתי בתי דינין בעיר אחת הן. ובדין היה דליקשי ליה והא מגילה שני בתי דינין בעיר אחת הוא, דהא כשמקדימין ליום הכניסה בעיירות הן קורין. וכן פרש"י (לעיל יבמות יג, ב) ד"ה לא תעשו וכו') אלא דאביי לא אתא השתא לתרוצי אלא למאן דאמר עשו בצרות, ומשום הכי פרכיה רבא מטעמא דבית שמאי ובית הלל גופא. אי נמי יש לומר דבני כפרים ובני כרכים אפילו בעיר אחת כשתי עיירות דמו לפי שמצויין בעיר והן בעיר כבני עיר אחרת דמי. והר"א אב"ד פי' דמהכא ילפינן שהכפרים כשמקדימין ליום הכניסה בכפרים עצמן הן קורין, ולא שיבואו לעיירות ויקראו שם. ואינו מחוור (ועיין רמב"ן). ולי נראה דמגילה שפיר איתרצא בפירוקי דאביי משום דעיקר קושיא דר"ל מארבעה עשר וחמשה עשר הוא, דבדידהו הוא דאיכא איסורא למיקרי חד ביומא דחבריה כדאמרינן התם (מגילה ב, א) זמנו של זה לא זמנו של זה. אבל בני כפרים אלו רצו שלא להקדים ליום הכניסה שפיר דמי, קל הוא שהקלו להם חכמים להקדים ליום הכניסה, ותקנתא דידהו הוא כדאיתא התם (ד, א) במסקנא. ועוד דתניא התם (ב, א) אבל בזמן הזה שמסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה, אלמא יום כניסה לבני כפרים לאו זמנן הוא, אלא קולא בלבד שהקלו להם אלו רצו לקרות ביום כניסה מפני שמספיקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין. הלכך אי בעי למקרי בארבע עשר שפיר דמי וליכא איסורא של כלום. ור"ל לא קשיא ליה אלא היכא דאיכא איסורא כדאמר ליה אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (לעיל יבמות יג, ב ד"ה ואת אמרת וכו' ועיין רש"י מגילה ב, א ד"ה אלא שהכפרים וכו'). וטעמא דמלתא דהקדימה דיום כניסה לא מתחזי כשתי תורות ואין כאן אגודות, דכיון דקא חזו דהשתא קרו באחד עשר ואשתקד קראו בי"ב ושנה אחרת בשלש עשר ואחרת בי"ד, הא ודאי קא חזו דלאו זמן קבוע הוא להם, אלא שהקלו להם להקדים ליום הכניסה, ואי משיילי אינשי אמרינן להו משום דמספקי מים ומזון לאחים שבכרכין. והלכך לא קשיא ליה לר"ל אלא י"ד וט"ו. וכיון שכן בני י"ד ובני ט"ו שתי בתי דינין כשתי עיירות הן ושרי.

    במקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין כו' במקומו של ר' אליעזר אין במקומו של ר"ע לא. פר"ח ז"ל וקשיא ליה לאביי דקא סלקא דעתא דמשום חומרא דשבת כשתי בתי דינין בעיר אחת הוא וכדאמרינן במסקנא. ואף על פי שכבר נדחו דברי אביי בקושיא דרבא זו שיטה בתלמודא בהרבה מקומות לומר לימא תהוי תיובתא מהא נמי. ולפי פירושו גרסינן במסקנא סד"א משום חומרא דשבת כשתי בתי דינין בעיר אחת דמי. ויש ספרים דגרסי כב"ד אחת בעיר אחרת דמי וקושיא לרבא היא.

    האי לישנא דאמרינן שבת אצטריכא ליה סד"א משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי קמ"ל. קשיא ליה דלא הוה ליה למימר כי האי לישנא אלא דקארי לה מאי קארי לה משום חומרא דשבת ותו לא. אי נמי קסבר משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי, ואמר ליה לא, מאי אצטריכא ליה דקאמר ומאי קמ"ל דקאמר, ואפשר לומר דכולה מלתא קושיא ופירוקא תלמודא הוא דקאמר לה, ולברורי אתא דלא תקשו לך מהא לא לרבא ולא לאביי דשני מקומות שאני אלא דנקיט לה בדרך קושיא ותירוץ לברורה שפיר. והוא מדרכי התלמוד וכמוהו רבים בתלמוד. ולפיכך קא מקשי' ודקארי לה לאשמועינן מאי קארי לה פשיטא, וליכא מאן דטעי בהא דהא שני מקומות שאני. ופריק אצטריך לה לאשמועינן דלא תטעה בה לומר משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי קא משמע לן דלא.

    והא דפריק מאי תיובתיה מקומות מקומות שאני הוא הדין דהוה מצי למימר התם הרואה אומר ברזל הוא דלא אשכחו, אלא דעדיפא מיניה קאמר. ודכותה נמי בהא דרבי אבהו הוה מצי למימר שרגא דלא אצטריך הוא ליה, אלא דעדיפא מיניה קאמר.

    הא דאמרינן והא איכא שמעא ופריק דמודע ליה לשמעא פרש"י ז"ל (בד"ה וה"א) והא איכא שמעא דרבי אבהו דלא מסיק אדעתיה ומטלטל באתריה דר' יוחנן הואיל וחזי ר' אבהו בעלמא דמטלטלי. פי' לפרושו, שהיה לו לרבי אבהו שלא לטלטל בשום מקום, כדי שלא יבא שמעא לטלטל באתריה דרבי יוחנן, ויחשבו הרואים שאין ר' אבהו מקפיד בכבודו של רבי יוחנן, ושמעא בהורמניה דר' אבהו הוא דעבד. ואינו מחוור שלא מצינו שיהא אסור להקל במקומו, כדי שלא יבא שמשו לזלזל בדבר במקום מי שמחמיר בו. ונ"ל דהכי קא מקשה, והאיכא שמעינן דחשיד ליה דכיון דחזי ליה דלא מטלטל במקומו של ר' יוחנן סבר דר' רבהו כר' יוחנן רביה ס"ל, וכי מטלטל במקומות של ר' יהושע בן לוי אקולי הוא דמיקל בה. ופריק דמודע ליה דכרבי יהושע בן לוי סבירא ליה, והאי דלא מטלטל במקומו של ר' יוחנן משום כבודו של ר' יוחנן הוא דלא מטלטל כנ"ל.

    Rashba on Yevamot 14a · Sefaria

    ריטב"א

    אמר ליה ר"ל מי סברת עשו ב"ש כדבריהם לא עשו ב"ש כדבריהם פי' לא עשו כדבריה' להקל אלא שהצריכן חליצה דפחות מכן לא אפשר כיון שעמדו בשמועה וא"ת ואם ב"ה עשו כדבריהם לפוטרה שלא בחליצה עדיין יש אגודות אגודת י"ל דהשתא סבירא לן שאפי' ביה לא עשו כדבריהם להקל אלא שהצריכו חליצה א"נ דהשתא סבירא לן דלאחר בת קול הוה וסבירא לן דמשגיחין בבת קול ואין לעשות כדברי עצמן ואפי' להחמיר אלא פטורו' בלא חליצה והראשון יות' נכון בעיני מוהרר"ם ז"ל:

    ורבי יוחנן אמר עשו ועשו פירוש בתוספות עשו הם ועשו אחרים כמותן אפי' להקל וכ"ש להחמיר:

    ובפלוגתא רב אמר עשו אלימא קודם בת קול מאי טעמא דמ"ד לא עשו פי' דס"ד דשקולים הם בחכמה ובמנין וא"ת ולימא ליה דמשו' הכי לא עשו כדי שלא לעשות אגודות אגודות י"ל דהשתא בפלוגתא דרב ושמואל לא נחתו לדין אגודות אלא לעיקר הדין ממש דאינהו דקים להו דלית בה משום אגודות כדמפרשינן במסקנא והיינו דלבתר דפרישנ' טעמא דפלוגתא הדרינן למימר ולמ"ד עשו קרי כאן לא תתגודדו כנ"ל מ"ד לא עשו דהא ב"ה רובא פי' מ"ה ז"ל דכיון דב"ה רובא לא עשו כדבריה' לקולא בעד המרובים אבל לחומרא עשו דכיון שעומדי' בשמועה לא סגיא בלאו הכי וכדאמר במסכת עדיות דעקביא בן מהללאל שהיה חולק עם חכמים בד' דברים ובשעת פטירתו אמר לבנו שיעשה כדברי חכמים להקל ואמר לו אתה למה לא חזרתה בך אמר לו אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם אבל אתה שמעת מפי יחיד ומפי המרובי' ומוטב להניח דברי היחיד ולאחוז דברי המרובין בין לקולא בין לחומרא וכן יש ראיה ממה שנחלקו רבי אליעזר וחכמים גבי תנורו של עכנאי שעמד רבי אליעזר בשמועתו בעד המרובים והביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר בשמועתו ושרפום וברכוהו מפני שהפריז בדבריו להקל כנגד המרובים ושלא ירבו מחלוקות בישראל וגם הוא לא היה מפריז לטהר כדבריו אלמלא בית המדרש ואמת המים נחרבו בדבריו וגדול' מכולן בת קול:

    ב"ש מחדדי טפי פי' וכיון דכן הוו להו כשקולי' ואלו עושים כדבריהם ואפי' להקל וגם מורים לאחרים ואלו מורים ועושים כדבריהם וכההוא דאמרינן נפקי שיפורי דמר ושרו שיפוריה דמר ואסרי ובההוא חתיכה גופא דמורו כל חד וחד הרשות ביד כל אדם לעשות כדברי מי שירצה כיון שהן שקולים דאי לאו היכי מפיק שיפורי מאן דשרי אבל בחתיכ' אחרת כיוצא בה קי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל כדאית' פ"ק דעבודת כוכבי' ממוהר"ב הר"ם:

    ולמ"ד עשו קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודו' פי' קרי כאן בדב"ה וב"ש לא תעשו אגודות אגודות והא דלא נקט ההיא דמגילה שהקשה ר"ל י"ל דהשתא אשקלא וטרי' דרב ושמואל קיימי וכי מתבררא הא ממילא מתברר' הא דמגילה:

    א"ל רבא והא ב"ש וב"ה כשתי בתי דינים בעיר א' הם כך הגרסא בכל הספרים ותמיה לי מילתא מאי כשתי בתי דינים ה"ל למימר שתי בתי דינים הם ואביי נמי היכי טעי בהאי וי"ל דאביי סבר שאין אגודות אגודות בבעלי מחלוקת עצמן לעשות כפי מה שנראה שהוא אמת שכן התירה לו התורה וליכא למימר אגודות אלא באחרים הבאים לעשות כדבריהם כי אע"פ שיכולי' אלו לעשות כאלו ואלו כאלו כיון שהן שקולים מ"מ משום אגודות אגודו' יש לכולן לתפוס שיטה א' לחומרא כשהן בעיר א' והאי לישנ' דקאמ' שתי בתי דינים חד מורו כב"ש וחד מורו כב"ה ורבא אהדר לי' שאם יש לב' בתי דינים אלו שאתה אומר משום אגודות אגודות אף לב"ש וב"ה עצמה יש אגודות אגודות בב' בתי דינים אלא דלא שאני לן בין הא להא:

    והקשו בתוס' ואמאי לא פריך ממגילה ובני כפרים כשמקדימי' לקרוא ביום הכניס' הרי בעירות הם קורים והוו להו ב' בתי דינים בעיר א' כי אלו קורין ביום הכניסה ואלו קורים בזמנם ויש שתרצו בזה תירוצים הרב' ובתוס' תירצו בכלל דבריה' דמגילה לית בה משום אגודות כלל דלא שייך אגודות ותורה כשתי תורות אלא בדבר של מחלוקת שאין אלו מודים אבל בדבר שכולן מודים אלו לאלו ולכל אחד ואחד יש טעם לדבר לעשות כמו שעושה אין בו משום אגודות אגודות הא למה זה דומה ללולב שניטל במקדש ז' ובמדינה יום אחד ותקיעת שופר שהיתה במקדש בחצוצרו' ובמדינה בלא חצוצרת וכיוצא בזה תירץ בירוש' בפ' מקום שנהגו וטע' נכון הוא ומוסבר מאוד אלא דקשה ליה דהא ר"ל פריך ממגיל' ולא אדכר ליה שום גבר' האי טעמא ואיהו נמי לא חזיא ליה וי"ל לפי שיט' זו דר' יוחנן ואמוראי מהאי טעמא לא חשו למיפרך מתני' דמגיל' ולא אדכרוה כלל ור"ל סבר דאע"ג דאיכא טעמא לכפרי' וכן לעריות וכן לכרכים לעשות כל א' לעצמו אין הטע' הכרחי כל כך וכיון שהדבר ביד אנשי כנסת הגדולה לתקן מוטב שיתקינו לכלם זמן א' או שיעשו בי"ד ובט"ו כנ"ל לפי שיטת התוס' הזאת ומ"מ המחוור בזה מה שנרא' מדברי רש"י ז"ל האמורים למעלה ור"ל לא פריך מבני כפרי' דכמנהגא דמי וכיון שאם רצו עושים כבני עיירות ועיקר קושייתו מכרכים ועיירות דהוו להו ב' בתי דינים לב' עיירות ותו לא קשיא פי' דאביי דפרכי בדכוותה משמו של הרשב"א ז"ל:

    ת"ש במקומו של ר' אליעזר היו כורתים והא מאי תיובתא לאו מי אמרינן מקומות מקומות שאני פי' והא ב' בתי דינים ב' עיירות הן ובלאו הכי נמי מצי פריק דהשתא במקומו של ר' עקיבא הרואה אומר ברזל הוא דלית ליה אלא דאידך עדיפא ודקארי לה מאי קארי לה שבת אצטריכא ליה סד"א משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי קמ"ל כן הגירסא בכל הספרים והלשון הזה מתמיה מאוד דאנן השתא אתינן למימר מאי ס"ד דמאן דמותיב מינה והוה לן למימר קסבר משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי והיכי שייך לומר בהא דשבת אצטריכא ליה ותו מאי קא משמע לן ועל כרחינו בא לומר שהתלמוד ביאר לנו שלא הביאו ענין זה לקושיא אלא ללמדנו שאף זה מכלל דיננו שמותר לעשות אגודות אגודות וכ"ת דהא נמי פשיטא וליכא לאורוי בה הא לא לתיובתא ולא לסיוע הא ליתא דודאי צריכא לאשמועי' דלא נימא דמשום חומרא דשבת כמקום אחר דמי וכן הסכים מהרשב"א ז"ל ומסתברא דצריכותא בין לאביי הוה אמינא הוו כב' בתי דינים במקום אחד ולרבא ה"א דהו כב"ד אחד בעיר א' ולהכי סתים לה תלמודא ולא אדכר לא ב"ד א' ולא ב':

    ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.

    Ritva on Yevamot 14a · Sefaria

    מאירי

    זו שאמרה תורה לא תתגודדו גו' אע"פ שעיקרה בא שלא לעשות חבורה על המת כמו שהתבאר במקומו רמז יש בו שלא לעשות מצות אגדות אגדות ר"ל שיהו עושין אלו כדרך זה ואלו כדרך זה עד שיהו נראין כנוהגין שתי תורות במה דברים אמורים כשאין בעיר אלא בית דין אחד ואף אותו בית דין בעצמו חלוקין לפסוק מקצתו כשיטה אחת ומקצתו כשיטה אחרת אבל כל שהם שני כתי בתי דינין אע"פ שהן בעיר אחת ובית דין אחד נוהג לפסוק כשיטה זו ובית דין האחר כשיטה זו אין כאן אגדות אגדות שאי איפשר לעולם שיסכימו כלם על דעת אחת וכל שכן בדברים התלויים במנהג שאין קפידא אם הללו נוהגים כך ואם הללו נוהגים כך מעתה מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושים מקום שנהגו שלא לעשות אין עושים על הדרך שביארנו במקומו שהרי יש כאן חלוק מקומות ושאין בעשייתה או במניעתה אלא מנהג והלילה ר"ל שמחרתו ערב פסח מותר בכל מקום:

    וצרות של משנתנו אע"פ שבית שמאי עשו ועשו כדברי עצמם ר"ל שעשו הם ועשו אחרים על פי הוראתם אין כאן אגדות שהרי שני בתי דינין הם:

    ומגלה שהיא נקראת בזמנים חלוקים לעיירות ולכפרים וכרכים כמו שהתבאר במקומו אין כאן אגדות שהרי חלוק מקומות הם שהרי אף בני הכפרים עצמם הם קורין כמו שהכרענו במקומו ועוד שאף לדעת המפרשים שבעיירות היו קורין הרי הענין כשתי בתי דינין בעיר אחת או שאף בעיר אחת כשתי עיירות הם שמצוינים הם בעיר והם בעיר כבני עיר אחרת ועוד אני אומר שדין מגלה אינה בדין אגדות כלל אף לדעת האומר כאן שאף בשני בתי דינין בעיר אחת איכא שום אגדות עד שיהו שני בתי דינין בשתי עיירות ואני מפרש אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו בדבר שהוא מצד מחלקת והם שני בתי דינין בעיר אחת ואצרות דמתניתין קא מהדר אבל קריאת מגלה אינה בדין זה כלל שאין הדבר מצד מחלוקת שיהו הללו עושין כדברי זה והללו עושין כדברי זה שהרי הללו מודים לבני כפרים שזהו זמנם והללו מודים לבני עיירות שזהו זמנם והרי הוא כענין קריאת שמע שזמנה בהנץ החמה והקלו ביוצא לדרך משיעלה עמוד השחר או שמא קריאת הכפרים אינה בכלל אגדות ולא היתה עיקר הקושיא אלא מי"ד וט"ו שהם זמנים מובהקים ושזה אסור לקרות בשל זה וכמו שאמר כאן זמנו של זה אינו זמנו של זה אבל כפרים אלו רצו לקרות בי"ד ניחא טפי אלא שהקלו עליהם להקדים ואיהו לא קשיא ליה אלא היכא דאיכא איסורא וכמו שאמר אמינא לך איסורא כו' ועוד שקריאת כפרים אינה שוה אלא פעמים בי"א פעמים בי"ב פעמים בי"ג פעמים בי"ד ומאחר שהם רואים שאין להם זמן קבוע מכירים הם שאינו אלא קולא שהקלו בהם ואין הקושיא אלא מי"ד וט"ו ואף לאביי ניחא דהא חלוק מקומות הוא ומכל מקום עיקר הדברים שבמקומם היו קורין כמו שביארנו במקומו:

    מאחר שביארנו שבית דין אחד בעיר אחת מיהא אין להם לעשות אגדות אגדות צריכים אנו לידע היאך יעשו תדע שהרבה טרחו בה המפרשים והנראה לברור מתוך דברי כלם הוא שאם הם שוים בחכמה ובמנין כלם הולכין אחר המחמיר בשל תורה ואם הם שוים בחכמה אלא שהמועטים חולקין עם המרובין אם המועטין מקילין אסור להם לנהוג היתר אף לעצמם וכמו שאמרו בתלמוד המערב דרך תימה על רבן גמליאל במסכת ברכות פ"א ה"א במשנה ראשונה פליג אדרבנין ועביד עובדא כנפשיה ואם המועטין מחמירים רשאים הם להחמיר לעצמם ולהורות כן לאחרים בחשאי אבל אין מורין בפרהסיא כדבריהם ואף האחרים שאין יודעין בדבר מצד עצמן אין להם לקבוע איסור אלא שיעשו כמרובים וזה שאמר עקביא בן מהללאל לבנו בשעת פטירתו שיחזור בו מארבעה דברים שהיה עקביא חולק עם המרובין כדאיתא בעדויות פ"ה מ"ז ואמר לו אני שמעתי מפי המרובין והם שמעו מפי המרובין אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים מוטב להניח דברי יחיד כו' ואפילו לקולא ומכל מקום דברים אלו דוקא להורות בכיוצא בה אבל באותה חתיכה עצמה שנחלקו עליה ואיתה קמן הרוצה לעשות כדברי אלו עושה וכדברי אלו עושה שמעולם לא חל שם איסור על החתיכה וזהו שאמרו ע"ז מ' א' נפקי שיפורי דמר ושרו נפקי שיפוריה דמר ואסרי וזהו עשו בית שמאי כדבריהם והיו מתירין צרת הבת לאחין שעל כל אחת ואחת היו מודים כן:

    כל שנחלקו רבים באי זה דבר ויצאו עליו למנין ורבו בני המנין האחד על שכנגדו אם הם שוים הולכין אחר הרוב ומכל מקום אם המועטין מפולפלים ומופלגים בסברא יותר אין מכריעין בדבר והרי הם כשנים אף במנין ויראה כן ממה שאמרו בסוגיא זו מאן דאמר עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא בית שמאי מחדדי טפי:

    אע"פ שהמילה דוחה שבת מכשיריה מיהא אינן דוחין אפילו הבאת האיזמל דרך רשות הרבים אינה דוחה שבת שהרי היה איפשר להביא מבערב וכל מלאכה שהיה איפשר לו לעשותה מערב שבת ופשע ולא עשאה אינה דוחה שבת ומעתה מה שהיה ר' אליעזר מתיר בהבאתו או אפילו לעשותה מתחלה ואפילו לכרות לו עצים לעשות מהן פחמים לעשות מהן ברזל לעשות ממנו איזמל אין הלכה כמותו ולענין ביאור מה שהקשו ממנה לאביי היו מקשים ואע"פ שכבר נדחו דבריו בקושיתו של רבא כך היא דרך התלמוד כלומר שאף זו קשה לו:

    בשר עוף בחלב אין איסורו מן התורה שהרי כתוב בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם ומ"מ אסור הוא מדברי סופרים וגודרין בה אותם גדרים בעצמם שצריכים לגדור בבשר בהמה אלא שיש מקילין בקצת דברים שבו וכבר ביארנו הענין במקומו במסכת חולין פרק כל הבשר קי"ג א':

    נר שהדליקו בה באותה שבת וכבתה אסור לטלטלה מתורת מוקצה ואע"פ שר' שמעון אינו אוסר במוקצה וכבר פסקנו ביצה ב' ב' כר' שמעון בשבת וכר' יהודה ביום טוב מוקצה מחמת איסור שאני וכבר ביארנו הענין במקומו במסכת שבת פרק כירה מ"ה א':

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Yevamot 14a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה לא עשו ב"ש כדבריהם תימה כו' ותניא בפרק אלו טריפות כו' ומוקי לה קודם בת קול כו' עכ"ל פי' וקשה ללישנא דמוקי הכא פלוגתייהו בקודם בת קול אבל ללישנא דמוקי הכא בלאחר בת קול לא קשיא מידי ומיהו איכא התם חד לישנא דמוקי נמי ההיא דכל הרוצה לעשות כדברי ב"ש מיירי אפי' לאחר בת קול:

    Chidushei Halachot on Yevamot 14a · Sefaria

    מהר"ם

    תוס' ד"ה מי סברת ובו' עד וי"ל דאין חושש לדקדק וכו' דממילא הוא מוקשה. ר"ל דאין חושש לדקדק אר"ל דתכלית הקושיא לא הוי אלא להוכיח לו דבלא קושייתו הוא מוכרח לומר דיש לחלק בין ב' בתי דינין בעיר אחת כדבסמוך וזה ממילא מכח קושיא שהקשה ר"ל בעצמו ממגילה:

    ד"ה כי אמרינן ובו' עד וכן נראה דאמרינן בירושלמי דבן עיר מוציא בן כפר כצ"ל ור"ל א"כ ע"כ צ"ל שבני הכפרים בעצמם קראו להם דהא אין בן עיר יכול להוציאם ולכך ודאי היו קורין בעירם ועיין באשר"י דפי' בע"א:

    ד"ה לא מטלטל וכו' עד אבל אין לפרש דהכא איירי במוקצה מחמת מיאוס וכו' עד ועוד דעל מוקצה מחמת מיאוס א"ר יוחנן בפרק כירה וכו' כצ"ל:

    Maharam on Yevamot 14a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' ודקארי לה מאי קארי לה כעין זה כתובות טז ע"א ולו ע"א:

    Gilyon HaShas on Yevamot 14a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף י״ד, עמוד א׳, בהיקף של כ־495 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 130 מילים

      נפתחת ב״מִי סָבְרַתְּ עָשׂוּ בֵּית שַׁמַּאי כְּדִבְרֵיהֶם? לֹא…״

    2. קטע 222 מילים

      נפתחת ב״אֵימַת? אִילֵּימָא קוֹדֶם בַּת קוֹל — מַאי…״

    3. קטע 331 מילים

      נפתחת ב״אִי בָּעֵית אֵימָא קוֹדֶם בַּת קוֹל, וְאִי…״

    4. קטע 417 מילים

      נפתחת ב״וּמַאן דְּאָמַר עָשׂוּ, כִּי אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא…״

    5. קטע 527 מילים

      נפתחת ב״וְאִי בָּעֵית אֵימָא לְאַחַר בַּת קוֹל, מַאן…״

    6. קטע 645 מילים

      נפתחת ב״וּמַאן דַּאֲמַר עָשׂוּ, קָרֵינַן כָּאן ״לֹא תִתְגּוֹדְדוּ״…״

    7. קטע 747 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית…״

    8. קטע 824 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיוּ…״

    9. קטע 928 מילים

      נפתחת ב״בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר — אִין, בִּמְקוֹמוֹ…״

    10. קטע 1012 מילים

      נפתחת ב״וְהַאי מַאי תְּיוּבְתָּא? מְקוֹמוֹת מְקוֹמוֹת שָׁאנֵי! וּדְקָאָרֵי…״

    11. קטע 1113 מילים

      נפתחת ב״סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא מִשּׁוּם חוּמְרָא דְשַׁבָּת —…״

    12. קטע 1223 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, דְּרַבִּי אֲבָהוּ כִּי אִיקְּלַע לְאַתְרֵיהּ…״

    13. קטע 1320 מילים

      נפתחת ב״וְהַאי מַאי קוּשְׁיָא? וְלָא אָמְרִינַן מְקוֹמוֹת שָׁאנֵי?…״

    14. קטע 1425 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי אֲבָהוּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סְבִירָא…״

    15. קטע 1539 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: אַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ אוֹסְרִים…״

    16. קטע 1611 מילים

      נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא בֵּית שַׁמַּאי מִבֵּית הִלֵּל לֹא נִמְנְעוּ,…״

    17. קטע 1714 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא בֵּית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי אַמַּאי לֹא…״

    18. קטע 1838 מילים

      נפתחת ב״וְכִי תֵּימָא קָסָבְרִי בֵּית הִלֵּל דְּאֵין מַמְזֵר…״

    19. קטע 196 מילים

      נפתחת ב״לָא, לְעוֹלָם עָשׂוּ, דְּמוֹדְעִי לְהוּ וּפָרְשִׁי.…״

    20. קטע 2023 מילים

      נפתחת ב״וְהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: כָּל הַטְּהָרוֹת…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות

      ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…

      מקור: מסכת יבמות דף י״ד עמוד א׳ · קטע 9 — “…אִין, בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא — לָא. דְּתַנְיָא, כְּלָל…

    • אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.

      מקור: מסכת יבמות דף י״ד עמוד א׳ · קטע 6 — “…אֲגוּדּוֹת אֲגוּדּוֹת! אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי אָמְרִינַן ״לֹא תִתְגּוֹדְדוּ״ —…

    לשון המקור

    מִי סָבְרַתְּ עָשׂוּ בֵּית שַׁמַּאי כְּדִבְרֵיהֶם? לֹא עָשׂוּ בֵּית שַׁמַּאי כְּדִבְרֵיהֶם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: עָשׂוּ וְעָשׂוּ. וּבִפְלוּגְתָּא [דְּרַב וּשְׁמוּאֵל]. דְּרַב אוֹמֵר: לֹא עָשׂוּ בֵּית שַׁמַּאי כְּדִבְרֵיהֶם, וּשְׁמוּאֵל אֹמֵר: עָשׂוּ וְעָשׂוּ.

    אֵימַת? אִילֵּימָא קוֹדֶם בַּת קוֹל — מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר לֹא עָשׂוּ? וְאֶלָּא לְאַחַר בַּת קוֹל — מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר עָשׂוּ?

    אִי בָּעֵית אֵימָא קוֹדֶם בַּת קוֹל, וְאִי בָּעֵית אֵימָא לְאַחַר בַּת קוֹל. אִי בָּעֵית אֵימָא קוֹדֶם בַּת קוֹל, וּכְגוֹן דְּבֵית הִלֵּל רוּבָּא, לְמַאן דְּאָמַר לֹא עָשׂוּ — דְּהָא בֵּית הִלֵּל רוּבָּא.

    וּמַאן דְּאָמַר עָשׂוּ, כִּי אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא — הֵיכָא דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ. הָכָא, בֵּית שַׁמַּאי מְחַדְּדִי טְפֵי.

    וְאִי בָּעֵית אֵימָא לְאַחַר בַּת קוֹל, מַאן דְּאָמַר לֹא עָשׂוּ — דְּהָא נְפַקָא בַּת קוֹל, וּמַאן דַּאֲמַר עָשׂוּ — רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּאָמַר: אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּבַת קוֹל.

    וּמַאן דַּאֲמַר עָשׂוּ, קָרֵינַן כָּאן ״לֹא תִתְגּוֹדְדוּ״ — לֹא תֵּעָשׂוּ אֲגוּדּוֹת אֲגוּדּוֹת! אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי אָמְרִינַן ״לֹא תִתְגּוֹדְדוּ״ — כְּגוֹן שְׁתֵּי בָּתֵּי דִינִים בְּעִיר אַחַת, הַלָּלוּ מוֹרִים כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְהַלָּלוּ מוֹרִים כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל. אֲבָל שְׁתֵּי בָּתֵּי דִינִים בִּשְׁתֵּי עֲיָירוֹת — לֵית לַן בַּהּ.

    אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל כִּשְׁתֵּי בָּתֵּי דִינִים בְּעִיר אַחַת דָּמֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כִּי אָמְרִינַן ״לֹא תִתְגּוֹדְדוּ״ — כְּגוֹן בֵּית דִּין בְּעִיר אַחַת, פְּלַג מוֹרִין כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וּפְלַג מוֹרִין כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל. אֲבָל שְׁתֵּי בָּתֵּי דִינִין בְּעִיר אַחַת — לֵית לַן בַּהּ.

    תָּא שְׁמַע: בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיוּ כּוֹרְתִים עֵצִים לַעֲשׂוֹת פֶּחָמִים בְּשַׁבָּת לַעֲשׂוֹת בַּרְזֶל. בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָיוּ אוֹכְלִים בְּשַׂר עוֹף בְּחָלָב.

    בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר — אִין, בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא — לָא. דְּתַנְיָא, כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֵין דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.

    וְהַאי מַאי תְּיוּבְתָּא? מְקוֹמוֹת מְקוֹמוֹת שָׁאנֵי! וּדְקָאָרֵי לַהּ — מַאי קָאָרֵי לַהּ?!

    סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא מִשּׁוּם חוּמְרָא דְשַׁבָּת — כְּמָקוֹם אֶחָד דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

    תָּא שְׁמַע, דְּרַבִּי אֲבָהוּ כִּי אִיקְּלַע לְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲוָה מְטַלְטֵל שְׁרָגָא. וְכִי אִיקְּלַע לְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, לָא הֲוָה מְטַלְטֵל שְׁרָגָא.

    וְהַאי מַאי קוּשְׁיָא? וְלָא אָמְרִינַן מְקוֹמוֹת שָׁאנֵי? אֲנַן הָכִי קָאָמְרִינַן: רַבִּי אֲבָהוּ, הֵיכִי עָבֵיד הָכָא הָכִי, וְהֵיכִי עָבֵיד הָכָא הָכִי?

    רַבִּי אֲבָהוּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סְבִירָא לֵיהּ, וְכִי מִקְּלַע לְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא הֲוָה מְטַלְטֵל מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְרַבִּי יוֹחָנָן. וְהָאִיכָּא שַׁמָּעָא! דְּמוֹדַע לֵיהּ לְשַׁמָּעָא.

    תָּא שְׁמַע: אַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ אוֹסְרִים וְאֵלּוּ מַתִּירִים — לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּישָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵּית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לֹא עָשׂוּ, מִשּׁוּם הָכִי לֹא נִמְנְעוּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ עָשׂוּ, אַמַּאי לֹא נִמְנְעוּ?

    בִּשְׁלָמָא בֵּית שַׁמַּאי מִבֵּית הִלֵּל לֹא נִמְנְעוּ, דִּבְנֵי חַיָּיבֵי לָאוִין נִינְהוּ.

    אֶלָּא בֵּית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי אַמַּאי לֹא נִמְנְעוּ? בְּנֵי חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת — מַמְזֵרִים נִינְהוּ?

    וְכִי תֵּימָא קָסָבְרִי בֵּית הִלֵּל דְּאֵין מַמְזֵר מֵחַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת — וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בְּצָרוֹת, מוֹדִים שֶׁאֵין מַמְזֵר אֶלָּא מִמִּי שֶׁאִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עֶרְוָה וְעָנוּשׁ כָּרֵת! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ, לֹא עָשׂוּ!

    לָא, לְעוֹלָם עָשׂוּ, דְּמוֹדְעִי לְהוּ וּפָרְשִׁי.

    וְהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: כָּל הַטְּהָרוֹת וְכׇל הַטְּמָאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין — לֹא נִמְנְעוּ עוֹשִׂים טְהָרוֹת אֵלּוּ עַל גַּבֵּי אֵלּוּ.