דף ביאור
מסכת יבמות דף י״ג עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת יבמות דף י״ג עמוד ב׳
מסכת יבמות דף י״ג עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־464 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
חלצו הצרות מן האחין:
ב"ש פוסלין מן הכהונה שחליצתה חליצה:
וב"ה מכשירין לפי שחליצתן שלא לצורך והרי כחולצת מן הנכרי:
נתייבמו לאחים:
בית שמאי מכשירין אותן לכהנים אם נתאלמנו מיבמיהן:
ובית הלל פוסלין שנבעלו לאסור להן והנבעלה לפסול לה עשאה זונה והזונה אסורה לכהונה:
לא נמנעו כו' אע"פ שבני הצרה שנתייבמו כב"ש ממזרים [הם לב"ה] שהרי באיסור אשת אח היא עליהם ואשת אח בכרת ובני עריות שהן חייבי כריתות ממזרים הם כדאמרינן בפירקין אפ"ה לא נמנעו ב"ה מלישא נשים מב"ש לפי שהיו מודיעים להם אותן הבאות מן הצרות ופורשים:
אלו על גבי אלו אלו משאילים כליהם לאלו:
ועוד 22 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Yevamot 13b · Sefaria
תוספות
מאי טעמא דב"ש וא"ת ומאי קבעי ליה דלמא מוקמי לצרור לכדר"ש (לעיל יבמות דף ח:) ועליה לכדרבי ואומר רבינו יצחק משום דמסתברא ליה לדרוש לצרור לענין צרות אי לאו דשמעיה בשום דוכתא דשריא וא"ת אכתי כי דרשי נמי חוצה מכלל דאיכא פנימית נדרוש מלצרור למיסר צרה שלא במקום מצוה וי"ל דליכא למדרש הכי דהא כתיב לגלות ערותה דחדא ולמקום מצוה לא איצטריך דמחוצה נפקא אלא לשלא במקום מצוה:
לכדרב יהודה אמר רב כו' ה"נ המ"ל לכדשמואל דפליג עליה דרב בהאשה רבה (לקמן יבמות דף צב: ושם) ומוקי קרא דללאו הוא דאתא:
כיון דכתיב חוצה כמאן דכתיב לחוץ דמי ואע"ג דכתיב נמי ה"א בתחלה דכתיב החוצה היינו נמי אל החוץ כמו המדברה (שמות ד) דהוי אל המדבר:
לרבות את הארוסה אר"י דאיצטריך לרבויי ארוסה משום דכתיב בית אחיו ובפ"ק דיומא (דף יג.) משמע דבית נשואה משמע:
דלא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח וא"ת כיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתייבם ערוה גופה וי"ל דאיסור אחות אשה מיתלא תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי וחייל הלכך לא פקע:
בית הלל פוסלים פי' בקונטרס מכהונה ולא מתרומה וא"א לומר כן דמחייבי. כריתות זונה היא כדאמרינן בהחולץ (לקמן יבמות מד:) גבי הנושא את חלוצתו וזונה אסורה בתרומה כמו שנפרש שם בע"ה (ד"ה הכא) ורש"י עצמו חזר בסוף פירקא (דף טו: ד"ה היא עצמה) גבי מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת:
דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת והא דאמרינן בסוף פרק ד' מיתות (סנהדרין דף סח. ושם) גבי ר"ע שהיה מכה עצמו על ר"א שנפטר עד שהיה דמו שותת לארץ ואומר רבינו יצחק דאיכא למימר דדרך שריטה אסר רחמנא דוקא א"נ אתורה היה מצטער כדאמרינן התם הרבה מעות יש לי ואין שולחני כו':
Tosafot on Yevamot 13b · Sefaria
רשב"א
אמר ר' שמעון בן פזי מאי טעמייהו דב"ש אמר קרא לא תהיה אשת המת החוצה. והוא הדין דהוה מצי למימר משום דדלמא בית שמאי מפקי לצרור לכדר' שמעון (לעיל יבמות ח, ב) דאמר בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך לקוחין באחת מהן, ועליה לג"ז כדרבנן (לעיל יבמות ט, א) ויבם ויבמה ולקח ולקחה לכדרבנן (לעיל יבמות ח, ב) אלא דניחא ליה למיתני טעמייהו בקראי, משום דאי ליכא טעמא אחרינא דמפיק הני קראי מצרות, ודאי טפי הוה ניחא ליה לאוקומינהו בצרות מלאוקמינהו בהנך מילי.
וב"ה האי מיבעי ליה לכדרב יהודה אמר רב ולשמואל דאמר קדושין תופסין ביבמה וקיימא לן כותיה לא קשיא דהא מוקמינן ליה במסקנא דמיבעי ליה לרבות את הארוסה.
כל תיבה שצריכה למד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה כגון אילימה מצרימה. והקשו בירושלמי (פ"א ה"ו) והא כתיב (תהלים ט, יח) ישובו רשעים לשאולה, כלומר שאינה צריכה למ"ד בתחלתה, ואף על פי כן הטיל לה הכתוב ה"א בסופה. ומשני לדיוטי התחתונה שבשאול, כלומר לחוזק הענין הטיל לה למ"ד וה"א.
אלא חוצה למה לי לרבות את הארוסה קשיא לי לרבות ארוסה חוצה למה לי, דהא כתיב לה תהיה אשת המת, ואשה בין מן הנשואין בין מן הארוסין משמע, דאלו ארוסת אביו וארוסת אחיו מי שריין מדלא כתיב אלא ערות אשת אביך וערות אשת אחיך. וניחא לי דשאני הכא דכתיב ובן אין לו, דמשמע דוקא בראויה להיות לו ממנה בן, דהיינו מן הנשואין להכי אצטריך לרבות את הארוסה. וכי הא איכא בירושלמי (פ"א ה"ו) דגרסינן התם ר' סימון בשם ר' יוסי בן נהריי טעמון דב"ש לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, החיצונה לא תהיה לאיש זר ואתיא דב"ש כאילין כותאי שהן מיבמין את הארוסות ומוציאין את הנשואות דאינון דרשין חוצה החיצונה, מה מקיימין דב"ש ובן אין לו א"ר יעקב דרומייה קומי ר' יוסא ובן אין לו מן הנשואה החיצונה לא תהי' לאיש זר. אלמא משמע להו מבן אין לו דבנשואה הכתוב מדבר, ומיהו בפ"ק דיומא (יג, ב) משמע דמשום דכתיב בית אחיו, כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא, דתנן התם (ב, א) אף אשה אחרת מהקינין לו דברי ר"י כו', אמרו לו א"כ אין לדבר סוף. ואמרינן עלה בגמרא ומי סגי ליה בתקנתא הא לאו אשתו היא דמקדש לה וכמה דלא כניס לה לאו ביתו היא דכניס לה כו' מתקיף לה רב עוירא ואי תימא רב שרביה אלא מעתה לא תתיבם, החוצה לרבות את הארוסה, אלמא הא דאצטריך החוצה לרבות את הארוסה, מדכתיב בית אחיו. (עי' רש"י שם ד"ה ארוסה).
רבא אמר טעמייהו דב"ש דאין אסור חל על אסור תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי. ואי קשיא לך אמאי לא איקשי ליה תינח אחות אשתו, אלא בתו ובת בתו ובת בנה דעריות דקורבה נינהו ולא מחמת קידושין מאי איכא למימר. כבר פרש"י (בד"ה אין איסור) דהאי מקשה עליה למאי דתריץ רבא דלא התירו ב"ש אלא בצרות ערוה דמחמת קדושין. וא"ת אם כן מאי קשיא ליה נשא חי ואחר כך נשא מת מאי איכא למימר, לימא דלא קא שרי בית שמאי היכא דנשא מת ואחר כך נשא חי, יש לומר דלא משמע ליה למקשה הכי, משום דהוה ליה למיתני הכי בהדיא ולא ליתני סתם בית שמאי מתירין את הצרות, אבל הר"א אב"ד ז"ל (וכ"ה במאירי בשם גדולי קדמונינו, וברמב"ן) פירש דהכי קאמר טעמייהו דבית שמאי משום דאין איסור חל על איסור והלכך על כרחין אי אפשר למדרש לצרורו לצרת אחות אשה דלא מיבמא, וכיון דבטיל לצרור כלהו צרות חמש עשרה נשים שריין, דהא כלהו מאחות אשה ילפן. ואקשינן תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי אלא היכא דנשא חי ואחר כך נשא מת מאי איכא למימר, דהא בכי הא איכא לקיומי לצרור משום דאחות אשה קדים וממילא אתיין כלהו קרובי עצמו, ופריק דאפילו הכי לא הויא צרת ערוה במקום מצוה כיון דלא נפלה ערוה קמיה, ואף על גב דנפלה קמי שאר אחין, מכל מקום לגבי דהאי מיהא הויא ליה כצרת ערוה שלא במקום מצוה דערוה ושריא. ובהא פליגי עליה ב"ה, דכיון דהיא גופה שריא לגבי שאר אחין צרת ערוה במקום מצוה דערוה היא ואסירא. ואי קשיא לך למאי דקאמר רבא דטעמייהו דבית שמאי משום דאין איסור חל על איסור, אם כן ערוה גופה תשתרי, הא אמרינן לקמן בפ"ד אחין (יבמות לב, א) אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלה תלי וקאי איפקע אשת אח אתי וחייל, אבל לגבי צרה כיון דמחיים לא חל איסור אחות אשה לאו צרת ערוה הוא.
ואימא כוליה להכי הוא דאתא פרש"י ז"ל מדקאמר תתגודדו ולא כתיב לא תגודדו אימא כולה ללא תעשו אגודות אגודות הוא דאתא. ואינו מחוור דניעקריה לגמרי ממת דכתיב גביה ונימא דלא תעשו אגודות בלבד הוא דאתא. וראיתי בתשובה לרבינו שרירא או לרבינו האי גאון ז"ל דדברי ר' יוחנן הן, והכי קאמר מה בין לא תתגודדו ובין לא תגודדו למדרש ביה נמי לא תעשו אגודות אגודות, נימא כוליה להכי הוא דאתא למיסר גדידה על המת. וחזר רשב"ל מן תגודדו ואמר לו, היה לו לומר תגודו כעין גודו אילנא (דניאל ד, יא) והוא יגוד עקב, שאין בו בלישניה להדרש, וכיון שלא אמר תגודו אלא אמר תתגודדו שנה תי"ו ושנה דלי"ת לדרוש בא לא תעשו גדודים גדודים, ושמעית מינה תרתי (עי' ריטב"א).
Rashba on Yevamot 13b · Sefaria
ריטב"א
מאי טעמא דב"ש א"ק וכו' יש מקש' למה לי' מה"ט לומר לצרור לכדר' שמעון ועליה לכדר' ולקחה ויבמה לכדר' יוסף ב"ח שמגרש' בגט ומחזירה. ולאו קושי' היא דרב אושעי' לאו מידי קשי' ליה אלא דניח' ליה לפרושי טעמא דב"ש מהאי טעמא טפי מדנימא דלית להו חדא מהנהו דרשי דלעיל:
וב"ה מיבעי ליה לכדר' יהודה אמר רב ק"ל הניחא לרב אלא לשמואל דאמר קדושי' תופסים ביבמה האי קרא מאי דרשי' ביה ב"ה י"ל דיכלין למפרק הכי אלא דניחא לן לאסוקה אליבא דרב וכמסקנא הא אוקימנ' לרבות הארוסה ותו לא קשה אפי' לשמואל:
החוצה מכלל דאיכ' פנימי פ' דקרא משמע לן תהא אשת המת החוצה שאינה קרובתך לאיש זר אלא הפנימי' שהיא קרובתיך מכלל דערוה אסיר' ליבם וצרתה מותרת:
כל תיב' שצריכ' למ"ד בתחילת' הטיל לה ה"א בסופ' הקשה בירושלמי והכתיב ישובו רשעים לשאולה ותירצו לדיוטא התתתונה שבשאול כלומר כאילו אמר לשאול לשאול ב' פעמים להורידם למטה למטה ויש שהקשו דכיון דכתיב הכא החוצה דאיכא ה"א בתחילתה היכי שייכי בה ה"ה בסופה במקום למ"ד ותימא שכן כתיב להחלונות כלו' מצינו בתחילתה למ"ד וה"א וה"ה לה"א בתחלתה וה"א בסוף:
לרבות את הארוסה יש מקשים למה לי קרא לרבות את הארוסה תיפוק לי' דאשת המת בין מן האירסין בין מן הנשואים משמע וקושי' זו מפורשת בפ"ק דיומא דאמרי התם ומתקינן לו אשה אחרת שמא תמות אשתו דברי ר' יהודה משום דכתיב וכפר בעדו וכו' ביתו זו אשתו ואמרי התם דכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא ופרכי' דארוסה לא תתייבם פי' דהא כתיב את בית אחיו ופרקי' החוצה לרבות הארוסה ואידך החוצה לא דריש פי' ואע"ג דב"ה וק"ל בכמה דוכתי דדרשי ה"א ל"ק שלא כל המקומות שוין זמנין דאתי ה"א לדרשא וזמנין שהוא מתיקון הלשון ודרכו כי הא דהכא ומסרו הכתוב לחכמים:
רבה אמר טעמא דב"ש לפי שאין איסור חל על איסור וקס"ד דהכי קאמר שאין איסור אחות אשה חל על איסור אשת אח וליכא הכא צרת ערוה אלא צרת אשת אח בלחוד דלא חשיבא ערוה ולהכי פרכי' ניחא נשא מת ואח"כ נשא חי דקדים איסור אשת אח אלא נשא חי ואח"כ נשא מת איסור אחות אשה קדים. וק"ל דבלאו ה"נ תיקשה ניחא צרת אחות אשה וכיוצא בה דהוו קורבי דע"י קדושי' אבל צרת בתו וכיוצא בה שכן קורבי על עצמו מאי איכא למימר דהא אינהו קדמי לעולם לאיסור אשת אח י"ל דאה"נ דמצי למפרך הכי אלא דניחא לן למפרך מאחות אשה גופא דדילמא משני לה דאידך דב"ש מתירין את הצרות היינו צרות עריות שע"י קדושי' ובמסקנא לא תריץ רבא דאפי' קדם איסור עריות לאיסור אשת אח שרו ב"ש ובההיא מתרצי' כלהו פרכי וכדפרש"י ז"ל אבל הראב"ד ז"ל פי' דכל היכא דתיקום לן דצרות אחות אשה שריא ממילא משתרו צרות דכלהו מאחות אשה ילפי' ולהכי פרכי' דניחא דשריא אחות אשה היכא דמת בתחלה אבל היכא דנשא חי מתחלתה הרי צרתה אסורה וילפי' מינה שאר צרות לאיסורא דמוקמי קרא דלצרור ועליה בהכי ונכון הוא:
ואכתי ק"ל נשא מת ואח"כ נשא חי היכי ניחא דאי אמרת דלא אתי איסור אחות אשה וחייל על איסור אשת אח ולהוי מיפטרא צרתה א"כ ערוה גופא תתייבם וי"ל דהא אמרינן לקמן בפ"ד אחים אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלא תלי וקאי איפקע איסורא דאשת אח כלומר דשריא לה להתייבם אתי איסור אחות אשה וחייל אבל לגבי צרה כיון דמחיים לא חל איסור אחות אשה לאו צרת ערוה היא ולפום האי טעמה לית להו לב"ש דרשא דעליה עליה למיסר צרת ערוה ולא דרשא דלצרור ומוקים להו לכדכ"ש ולכדר' כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל על אחות אשה הויא לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה כלומר דחשיבי לה כאילו אין כאן אשת אח כלל לגבי הא מילתא וכן אתה דן לגבי בתו וכל קורבי עצמו וכדפי' לעיל ולב"ה כל היכא דקדי' איסור אחות אשה חייל איסור אשת אח עליה באיסור מוסיף דמגו דאיתסרה לגבי שאר אחים איתסר עליה ועוד דכיון דלגבי שאר אחים הויא אשת אח ושריא להו כצרת ערוה במקום מצוה חשיבא ואפי' לגבי דהאי וכל היכא דנשא מת וא"כ נשא חי דקדים איסור אשת אח לגבי ייבום שריא ר"ח ז"ל (רחמנא הילכך) לגבי יבום כמאן דליתיה וחייל איסור אחות אשה למיסריה לדידה ולמסרה לצרתה כנ"ל וי"א דלב"ה אע"ג דאין איסור חל על איסור בעלמא הכא אתא קרא דלצרור וקרא דעליה עליה לומר דחייל למיסר צרת ערוה במקום מצוה ולא מחוור לי דהא אפשר לפרושי הני קראי כדר' שמעון וכדר' וא"כ אמאי מוקמינן להו בחידוש שיהא איסור למסר צרה:
תהא מגילה נקראת וכו' א"ל ר"ל לרבי יוחנן קרי כאן לא תגודדו לא תעשה אגודות אגודו' פי' והוה להו לאנשי כנסת הגדולה לקבוע זמן אחד לכל ישראל יש ספרים שגורסים א"ל האי לא תתגודדו מיבעי ליה וכו' כלומר א"ל ר' יוחנן ולאו למימרא דר' יוחנן לא דריש לא תעשו אגודות אגודות שהרי זו הלכה רווחת היא אלא ברורי מילתא בעי ולחדודי לר"ל תלמידו ונוסחי דוקני לא גרסי א"ל והתלמוד הוא דמברר ליה להאי דרשא היכי נפקא לן הכין והכין אורחיה דמילתא:
ועוד 7 קטעי פירוש על דף זה.
Ritva on Yevamot 13b · Sefaria
מאירי
כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה כדכתיב מצרימה ירושלימה מדברה ובתלמוד המערב פ"א ה"ו הקשו והא כתיב ישובו רשעים לשאולה ותירצו דההיא לדיוטי התחתונה שבשאול ר"ל מדרגה התחתונה כלומר לחוזק הענין הטיל לה הכתוב למ"ד וה"א:
קדושין תופסין ביבמה כבשאר חייבי לאוין ומצות יבום וחליצה אע"ג דכתיב בה ובן אין לו שמשמען של דברים דוקא בראויה לבנים הינו כנוסה הא ארוסה לא אינו כן אלא אף הארוסה שמת ארוס שלה חייבת בחליצה ויבום:
כבר ביארנו בכמה מקומות שאין איסור חל על איסור אלא באחד משלשה דרכים או באיסור מוסיף או באיסור כולל או כששניהם באים בבת אחת ולענין ביאור סוגיא פירש רבא בכאן טעם בית שמאי במה שהיו מתירין צרת ערוה ליבם דלאו משום דלית להו דרשא דלצרור הוא דודאי אית להו ולמיסר צרה במקום מצוה ומיהו דוקא היכא דאיסור ערוה ואיסור אשת אח חלין כאחד ועריות של משנתנו הם מתירים את צרה מפני שאין שם אשת אח חל על הערוה דלא אתי איסור אשת אח וחייל על איסור ערוה דקדים ליה ואחר שאין לערוה שם אשת אח לענין שיחול עליה איסור אשת אח שהרי איסור ערוה קודם אף אין האחרת נקראת צרתה ואין לך לדון איסור צרה אלא באחות אשה שאיפשר להיות איסור אשת אח ואיסור אחות אשה באין כאחד כגון שקדש ראובן שתי נשים ושמעון אחיו אחת שהיא אחותה של אחת מאותן שנשא ראובן ונתקדשו שלשתן בבת אחת שנמצא איסור אשת אח ואיסור אחות אשה חלין בבת אחת והויא לה צרתה צרת ערוה ומתוך שאין הדבר מצוי להתקדש שלשתן בבת אחת אלא בזה אחר זה היות בית שמאי אומרים במוחלט להתיר את הצרה דמסתמא בזה אחר זה הן ומתוך שאיסור צרה יצאה לנו מצרת אחות אשה דכתיב בה לצרור ואיהו קאמר דלצרור נמי דריש אלא דמפקע ליה לאיסורא מפני שאין איסור חל על איסור היה מקשה סבור שיהא טעמן של בית שמאי מפני שאין איסור הערוה ר"ל אחות אשה חל על איסור אשת אח וכגון דקדים איסור אשת אח ואין איסור אחות אשה חל עליו עד שאין זו קרויה אחות אשה לענין איסור צרה ולפי סברתו הקשה לו תינח היכא דנשא המת את האחיות תחלה ואחר כך נשא החי את אחותה של אחת מהן דלא חייל איסור אחות אשה אאיסור אשת אח ואין כאן איסור אחות אשה לענין איסור הצרה ומכל מקום ליבומה אסיר אע"ג דלא חייל עלה איסור אחות אשה דכיון דמביאה ראשונה פקע איסור אשת אח מינה על ידי היבום ממילא חייל עלה איסור אחות אשה וכמו שאמרו בפרק שלישי ל"ב א' איסור אחות אשה מיתלא תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי וחייל אלא נשא חי את האחת תחלה ואחר כך קדש מת את אחותה ואת צרתה דקדים לגבי האי יבם איסור אחות אשה קודם שיחול עליה איסור אשת אח על כרחך היא אחות אשה וצרתה צרת אחות אשה ותירץ לו שאף זו יש לך לומר בה אחר שאין איסור אשת אח חל על איסור אחות אשה כשם שאין אחות אשה נקראת אשת אח לענין שיחול עליה איסור אשת אח לא חייל עליה נמי שם אשת אח לענין זיקת יבום לאסור צרתה והויא לה כצרת ערוה שלא במקום מצוה כמו שביארנו תחלה ומכל מקום לפי סברתו היה יכול להקשות גם כן תינח אחות אשה אלא בתו ובת בתו ובת בנו דעריות דקורבא נינהו ולא מחמת קדושין ועל כרחך איסור ערוה קדים מאי איכא למימר אלא דאלמא לקושיא דאפילו באחות אשה נמי קשיא:
וגדולי הרבנים פירשו שהמקשה היה סובר בתירוצו של רבא שלא יהו בית שמאי מתירין אלא בצרות ערוה שמחמת אישות ואין צורך בכך ושמא תאמר והא קיימא לן אין איסור חל על איסור ובצרות קיימא לן כבית הלל וקשיא הלכתא אהלכתא תדע דלא פליגי בית הלל אאיסור אשת אח דלא חייל אאיסור ערוה כגון עריות של משנתנו או אאיסור ערוה דלא חייל אאיסור אשת אח כגון נשא מת ואחר כך נשא חי לענין הוספת מלקויות או ללקות על הנוסף כלל הא להפקיע שם צרת ערוה מן האחרת בכך לא:
וגדולי קדמונינו מפרשים דלרבא בית שמאי לית להו דרשא דלצרור והכי קאמר טעמייהו דבית שמאי משום דאין איסור חל על איסור ועל כרחין אי איפשר לדרוש לצרור לאיסור צרת אחות אשה והואיל ובטיל איסור צרה באחות אשה בטיל לה מכולהו עריות דמתניתין דהא כולהו מאחות אשה ילפינן והקשה לו תינח נשא מת ואחר כך נשא חי כו' דליכא לצרור אלא נשא חי כו' דהואיל ואחות אשה קדים איכא לקיומי לצרור ואתיין מינה אידך עריות כולהו ותירץ דאפילו הכי לא הויא צרת ערוה במקום מצוה הואיל ולא נפלה ערוה קמיה ואע"ג דנפלה קמי שאר אחים מכל מקום לגבי דהאי הויא לה כצרת ערוה שלא במקום מצוה דערוה ושריא ובהא פליגי עלייהו בית הלל דכיון דהיא גופה שריא לשאר אחים צרת ערוה במקום מצוה דערוה היא ואסירא ונראה שאין גורסין כיון דלא אתי איסור אשת אח כו' אלא הויא לה כצרת ערוה כו' ובטיל ליה טעמא דאין איסור כו'. ועיקר הדברים כמו שפירשנו תחלה:
כבר ביארנו במשנתנו שצרת ערוה אינה צריכה כלום ופטורה לגמרי ואם חלצה הרי היא כחולצת לזר שאין חליצתה אוסרתה כלל ולמדת לפי דרכך שאין הלכה כדברי האומר באו ונתקין להן לצרות שיהו חולצות ולא מתיבמות אלא אף מדרך תקנה אין בהן חליצה כלל:
Meiri on Yevamot 13b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה דלא אתי איסור אחות אשה כו' וא"ת כיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתייבם כו' וי"ל דאיסור אחות אשה מיתלא תלי כו' עכ"ל התימה מדבריהם שסתמו דבריהם כאילו מפיהם אנו חיין וזו הקושיא בעצמה ופירוקה גמרא ערוכה היא בפ' ד' אחין דפרכינן לר"ש כיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתייבם ומשני אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי כו' ע"ש:
Chidushei Halachot on Yevamot 13b · Sefaria
גליון הש"ס
תוס' ד"ה מאי טעמא וכו' דלמא מוקמי לצרור וכו' ק"ל על לשונם הזהב דלמא ולא הקשו ביותר דהא גם לפי האמת דיליף ב"ש מן החוצה ע"כ דרשי' לצרור לכדר"ש ועליה לכדר' וצ"ע:
Gilyon HaShas on Yevamot 13b · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
תוס' ד"ה מאי טעמא דב"ש, וא"ת ומאי קבעי לה דלמא מוקי לצרור לכדר"ש. תמוה לי במה דנקטו בדרך דלמא, ולא הקשו בחזקה דהא גם לפי האמת דיליף ב"ש מן החוצה ע"כ קרא דלצרור לכדר"ש אתי:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yevamot 13b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף י״ג, עמוד ב׳, בהיקף של כ־464 מילים ב־22 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 22 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 118 מילים
נפתחת ב״חָלְצוּ — בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהוּנָּה,…״
- קטע 242 מילים
נפתחת ב״אַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ אוֹסְרִים וְאֵלּוּ מַתִּירִין,…״
- קטע 327 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מַאי…״
- קטע 433 מילים
נפתחת ב״וּבֵית הִלֵּל — מִיבְּעֵי לְהוּ לְכִדְרַב יְהוּדָה…״
- קטע 518 מילים
נפתחת ב״וּבֵית שַׁמַּאי — מִי כְּתִיב ״לַחוּץ״? ״חוּצָה״…״
- קטע 632 מילים
נפתחת ב״דְּתַנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כׇּל תֵּיבָה שֶׁצְּרִיכָה…״
- קטע 711 מילים
נפתחת ב״וּבֵית שַׁמַּאי, דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב מְנָא…״
- קטע 816 מילים
נפתחת ב״וּבֵית הִלֵּל נָמֵי, תִּיפּוֹק לְהוּ מִ״לְּאִישׁ זָר״?…״
- קטע 911 מילים
נפתחת ב״וְאִידַּךְ: מֵ״חוּצָה״ — ״הַחוּצָה״. וְאִידַּךְ: ״חוּצָה״ ״הַחוּצָה״…״
- קטע 1010 מילים
נפתחת ב״רָבָא אָמַר: טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי דְּאֵין אִיסּוּר…״
- קטע 1128 מילים
נפתחת ב״תִּינַח הֵיכָא דְּנָשָׂא מֵת, וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא…״
- קטע 1218 מילים
נפתחת ב״כֵּיוָן דְּלָא אָתֵי אִיסּוּר אֵשֶׁת אָח וְחָיֵיל…״
- קטע 136 מילים
נפתחת ב״חָלְצוּ בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִים וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא!…״
- קטע 1420 מילים
נפתחת ב״לְאַפּוֹקֵי דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, דְּאָמַר: בּוֹאוּ…״
- קטע 1515 מילים
נפתחת ב״נִתְיַיבְּמוּ, בֵּית הִלֵּל פּוֹסְלִין כּוּ׳. הָא תּוּ…״
- קטע 1618 מילים
נפתחת ב״תְּנַן הָתָם: מְגִילָּה נִקְרֵאת בְּאַחַד עָשָׂר, וּבִשְׁנֵים…״
- קטע 1727 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אִיקְּרִי…״
- קטע 1832 מילים
נפתחת ב״אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״לֹא תְגוֹדְדוּ״. מַאי…״
- קטע 1923 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: עַד כָּאן לֹא שָׁנִיתָ מָקוֹם…״
- קטע 2029 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: אָמֵינָא לָךְ אֲנָא אִיסּוּרָא, דְּאָמַר…״
- קטע 2112 מילים
נפתחת ב״וְהָתָם לָאו אִיסּוּרָא הוּיא? וְהָתְנַן: (בַּלַּיְלָה) בֵּית…״
- קטע 2218 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, הָרוֹאֶה אוֹמֵר: מְלָאכָה הוּא…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי ישמעאל · דור שני לתנאים
סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.
מקור: מסכת יבמות דף י״ג עמוד ב׳ · קטע 6 — “…בְּסוֹפָהּ. וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כְּגוֹן ״אֵלִים״ — ״אֵלִימָה״,…”
לשון המקור
חָלְצוּ — בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהוּנָּה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. נִתְיַיבְּמוּ — בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין.
אַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ אוֹסְרִים וְאֵלּוּ מַתִּירִין, אֵלּוּ פּוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין — לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּישָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלָא בֵּית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי. כָּל הַטְּהָרוֹת וְהַטְּמָאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִים וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין — לֹא נִמְנְעוּ עוֹשִׂין טְהָרוֹת אֵלּוּ עַל גַּבֵּי אֵלּוּ.
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי, דִּכְתִיב: ״לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר״. ״חוּצָה״ — מִכְּלָל דְּאִיכָּא פְּנִימִית, וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״לֹא תִהְיֶה״.
וּבֵית הִלֵּל — מִיבְּעֵי לְהוּ לְכִדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בִּיבָמָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר״. לֹא תִּהְיֶה בָּהּ הֲוָיָה לְזָר.
וּבֵית שַׁמַּאי — מִי כְּתִיב ״לַחוּץ״? ״חוּצָה״ כְּתִיב. וּבֵית הִלֵּל — כֵּיוָן דִּכְתִיב ״חוּצָה״, כְּמַאן דִּכְתִיב ״לַחוּץ״ דָּמֵי.
דְּתַנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כׇּל תֵּיבָה שֶׁצְּרִיכָה לָמֶד בִּתְחִלָּתָהּ — הֵטִיל לָהּ הַכָּתוּב הֵא בְּסוֹפָהּ. וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כְּגוֹן ״אֵלִים״ — ״אֵלִימָה״, ״מַחֲנַיִם״ — ״מַחֲנָיְמָה״, ״מִצְרַיִם״ — ״מִצְרַיְמָה״, ״דִּבְלָתָיְמָה״, ״יְרוּשָׁלַיְמָה״, ״מִדְבָּרָה״.
וּבֵית שַׁמַּאי, דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב מְנָא לְהוּ? מִ״לְּאִישׁ זָר״ נָפְקָא.
וּבֵית הִלֵּל נָמֵי, תִּיפּוֹק לְהוּ מִ״לְּאִישׁ זָר״? אִין הָכִי נָמֵי. ״חוּצָה״ לְמָה לִי — לְרַבּוֹת הָאֲרוּסָה.
וְאִידַּךְ: מֵ״חוּצָה״ — ״הַחוּצָה״. וְאִידַּךְ: ״חוּצָה״ ״הַחוּצָה״ — לָא מַשְׁמַע לְהוּ.
רָבָא אָמַר: טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי דְּאֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר.
תִּינַח הֵיכָא דְּנָשָׂא מֵת, וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא חַי — לָא אָתֵי אִיסּוּר אֲחוֹת אִשָּׁה וְחָיֵיל אַאִיסּוּר אֵשֶׁת אָח. אֶלָּא נָשָׂא חַי וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא מֵת, אֲחוֹת אִשָּׁה קָדֵים!
כֵּיוָן דְּלָא אָתֵי אִיסּוּר אֵשֶׁת אָח וְחָיֵיל אַאִיסּוּר אֲחוֹת אִשָּׁה, הָוְיָא לַהּ צָרַת עֶרְוָה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה, וְשָׁרְיָא.
חָלְצוּ בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִים וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא!
לְאַפּוֹקֵי דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, דְּאָמַר: בּוֹאוּ וּנְתַקֵּן לָהֶם לַצָּרוֹת שֶׁיְּהוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת. קָא מַשְׁמַע לַן דְּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִים.
נִתְיַיבְּמוּ, בֵּית הִלֵּל פּוֹסְלִין כּוּ׳. הָא תּוּ לְמָה לִי! אַיְּידֵי דִּתְנָא חָלְצוּ, תְּנָא נָמֵי נִתְיַיבְּמוּ.
תְּנַן הָתָם: מְגִילָּה נִקְרֵאת בְּאַחַד עָשָׂר, וּבִשְׁנֵים עָשָׂר, וּבִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר, וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר.
אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אִיקְּרִי כָּאן ״לֹא תִתְגּוֹדְדוּ״, לֹא תֵּעָשׂוּ אֲגוּדּוֹת אֲגוּדּוֹת? הַאי ״לֹא תִתְגּוֹדְדוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: לֹא תַּעֲשׂוּ חַבּוּרָה עַל מֵת!
אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״לֹא תְגוֹדְדוּ״. מַאי ״תִתְגּוֹדְדוּ״ — שְׁמַע מִינַּהּ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא. וְאֵימָא כּוּלֵּיהּ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא! אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״לֹא תָגוֹדּוּ״. מַאי ״לֹא תִתְגּוֹדְדוּ״ — שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
אֲמַר לֵיהּ: עַד כָּאן לֹא שָׁנִיתָ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְּסָחִים עַד חֲצוֹת — עוֹשִׂין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת — אֵין עוֹשִׂין!
אֲמַר לֵיהּ: אָמֵינָא לָךְ אֲנָא אִיסּוּרָא, דְּאָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״לְקַיֵּים אֵת יְמֵי הַפּוּרִים בִּזְמַנֵּיהֶם״ — זְמַנִּים הַרְבֵּה תִּיקְּנוּ לָהֶם חֲכָמִים, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי מִנְהָגָא?!
וְהָתָם לָאו אִיסּוּרָא הוּיא? וְהָתְנַן: (בַּלַּיְלָה) בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, הָרוֹאֶה אוֹמֵר: מְלָאכָה הוּא דְּלֵית לֵיהּ. וְהָא בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין הַצָּרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִים?