דף ביאור

מסכת יבמות דף קי״ב עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת יבמות דף קי״ב עמוד ב׳

מסכת יבמות דף קי״ב עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־595 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

מבקשין מיבעי ליה דאיכא למימר להכי איכוונה:

מתני' חרש כשם שכונס ברמיזה - מה טעם קאמר כלומר כקידושין כך גירושין וכן פקח בחרשת ברמיזה כנס שרמז באצבע עד שנתרצית לו וברמיזה אם רצה להוציא יוציא:

פקח שנשא פקחת ונתחרשה אע"פ שקידושיה גמורים אם רצה יוציא דבגט לא בעינן דעת האשה כדמפרש לקמן במתניתין:

נשתטית לא יוציא בגמרא מפרש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ותקנתא דרבנן היא:

נתחרש הוא לאחר קידושין הואיל וקידושיה גמורים היו לא יוציא עולמית:

שהשיאה אביה בקטנותה וקיבל קידושיה והוו קידושין גמורים שיוצאה בגט ואפי' משגדלה ופקע כח אב מקבלת היא את גיטה:

אף זו פקחת שנתחרשה כיוצא בה:

הרי אלו פטורות דהואיל ושתיהן חרשות או שניהן חרשים כקידושי זו כך קידושי זו ואתו קידושין דאשתו ומפקעי זיקה:

ועוד 12 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Yevamot 112b · Sefaria

תוספות

מתני' ואם רצה לקיים יקיים הא פשיטא אלא אגב דתנא יוציא תנא יקיים:

העיד ר' יוחנן בן גודגדא רבנן הביאוה לבית המדרש להביא ראיה לדבריהם מאמרו לו אף זו כיוצא בה ואם תאמר לר' יוחנן בן נורי למה אינה מתגרשת הלא אינה חוזרת כשמרמזים לה ויש לומר דמכל מקום בשעת נתינת הגט משלחה וחוזרת היא ואינה מבינה עד שמוציאין אותה על כרחה: יש גורסים במשנה ועל קטנה בת ישראל שאוכלת בתרומה כמו שהוא בגמרא בפרק הניזקין (גיטין דף נה. ושם) ואין צריך לגרוס זו כאן שהרי לא הביאו העדות אלא ראיה לדבריהם וקטנה למה יזכירו כאן:

דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת מיהו היכא שנישאת לו כבר תקינו רבנן שאינה מתגרשת כיון שאינה יודעת לשמור עצמה כדלקמן (יבמות דף קיג:):

Tosafot on Yevamot 112b · Sefaria

רשב"א

רצה יוציא רצה יקיים ירושלמי(ה"א) מתניתין בשקדשה בכסף אבל אם קדשה בבעילה קדושיו מעשה וגירושיו אינן מעשה (עיין מאירי ד"ה חרש).

מאי שנא קטנה דממאנה ומאי שנא חרשת דלא ממאנה דאם כן מימנע ולא נסבי לה. פירוש משום דחרשת לא אתיא לכלל נשואין גמורין לעולם, ואם אפשר לה למאן לעולם מימנעי ולא נסבי לה. אבל קטנה סבר מפייסנא לה עד שיעבור זמן קטנותה. וכן פירש רש"י ז"ל (קיג, א ד"ה מימנעי) ועוד יש לי לפרש כיון שהיא פגומה אם אתה מתקן לה מיאון אף הוא נמנע מלישא פגומה ועוד שתוכל למאן ולצאת. וכענין שעשו לענין כתובה שלא תקנו לה כתובה כלל, אף על פי שתקנו לקטנה מהטעם שאמרו, דמכיון שהיא פגומה אם אתה בא לתקן לה כתובתה אף הוא ימנע ולא ישאנה.

Rashba on Yevamot 112b · Sefaria

ריטב"א

חרש שנשא

חרש שנשא פקח וכו' מ"ש קטנה שממאנת ומ"ש חרשת דלא ממאנת פי' שלא תקנו מיאון אלא בקטנה אבל חרשת אינה יוצאה אלא בגט ופרקי' דא"כ ממנעי ולא נסבי לה פי' דחרשת פגומה טפי ואי מתקני שתוכל למאן לא בעי למנסבה וכדאמרי' לקמן גבי כתובה ורש"י ז"ל פי' דקטנ' כיון שיש זמן למיאונה עד שתגדיל לא ממנעי מלנסבא דסבר בעל שישדלנה בדברים בעודה קטנה אבל חרשת אי אפשר לקבוע לה זמן ומי יוכל לשדלה בדברים כל ימיה שלא תמאן ונכון הוא:

Ritva on Yevamot 112b · Sefaria

מאירי

בעזרת הצור וישועתו:

חרש שנשא פקחת וכו' זה הפרק אמנם הכונה בו לבאר קצת עניני החלק הראשון בהלכות יבום וחליצה ובפרט בעניני אישות שאינו גמור מן התורה על אי זה צד מזקיק ליבום וחליצה ועל אי זה צד אינו מזקיק ונתגלגל על ידי זה להודיע דרך הקדמה על אי זה צד יוציא בגט ועל אי זה צד אינו מוציא ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון על אי זה צד תלוי ברצונו אם להוציא אם לקיים ועל אי זה צד אי אפשר לו להוציא והשני על אי זה צד אישות של חרש וחרשת מזקיק ליבום וחליצה ועל אי זה צד אינו מזקיק והכל משתלשל לענין אחד והוא שהחלק הראשון אמנם הוא הצעה והקדמה לחלק שני הבא אחריו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו ענינה בביאור החלק הראשון והוא שאמר חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת אם רצה יוציא אם רצה יקיים כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה פקח שנשא פקחת ונתחרשה אם רצה יוציא אם רצה יקיים נשטתה לא יוציא נתחרש הוא נשטה אינו מוציא עולמית אמר הר"ם פי' אמרו נשטית לא יוציא ואע"פ שהיא יודעת לשמור גיטה וסבת זה מפני שהיא לחולשת שכלה תפקיר עצמה ולזה לא יגרשנה ולא יעלם ממך באלו ההלכות כלם השרשים אשר הקדמתי לך והוא כי כאשר היו הנשואין שלמים והגירושין בלתי שלמים הנה זה לא יהיה טוב אבל המשפט שהוא לא יוציא עולמית:

אמר המאירי כבר ידעת שכל מקום שדברו חכמים בחרש פירושו שאינו שומע ואינו מדבר וכל שהוא כן אין לו דעת לא לקנות ולא להקנות וכן ידעת שבקדושין אנו צריכין לדעת המקדש ולדעת המתקדשת וכשם שאין האיש מקדש אלא לדעתו ולרצונו כך האשה אינה מתקדשת אלא לדעתה ולרצונה אבל בגירושין הואיל ומתגרשת בעל כרחה אין אנו צריכים לדעתה אלא לדעת המגרש ואם כן כל שבקדושין ונשואין כל שיש בהם חרשות מצד אחד כגון חרש אף בפקחת או חרשת אף בפקח אינן קדושין מן התורה שהרי לדעת שניהם אנו צריכין ואם הוא חרש אין כאן דעת לקנות ואם היא חרשת אין כאן דעת להקנות ואין צריך לומר חרש בחרשת ומכל מקום חכמים תקנו שיהו נשואיהן נשואין אפילו חרש בחרשת ואע"פ שלא רצו לתקן נשואין לקטן כלל קטן הואיל וסופו לבא לידי נשואין לא חששו לתקן לו נשואין אבל חרש וחרשת שאין סופם לבא לידי נשואין חששו להם ותקנו להם נשואין ואע"פ שבקטנה יתומה תקנו לה נשואין אע"פ שסופה לבא לידי נשואין קטנה שאני כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר שמאחר שאין לה מי ישמרנה ינהגו בה מנהג הפקר ומכל מקום כל שיש צד אחד בשטות לא תקנו להם חכמים נשואין כלל מפני שאין תקנתם מועלת בהם לדור בשלום כדרך בן זוג עם בת זוגו מה שאיפשר כן בחרש וחרשת ומאחר שכן אף גירושיהן אינן גרושין כלל ולמדת מדברינו ששלשה מינין הם בנשואין מהם שהם נשואין גמורין מן התורה ומהם שאינם נשואין מן התורה אבל הם נשואין מדברי סופרים ומהם שאין בנשואיהן סרך נשואין כלל והרי הוא זנות גמור ומפרישין אותן והוא שכל שהם גדולים ובני דעת נשואיהן נשואין מן התורה וכל שיש בהם צד חרשות מצד אחד או צד המתקדשת נשואיהן נשואי סופרים וכל שיש בהם צד שטות מצד אחד או צד קטנות מצד המקדש אין בנשואיהן ובקדושיהם סרך כלל וכן ידעת שכל שנתקדשה קדושי תורה אינה מתגרשת בגירושי סופרים אבל כל שקדושיה של סופרים מתגרשת בגירושי סופרים ואחר שתדע הקדמות אלו אתה מתחיל לבאר משנה זו בדרך זה:

חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת רצה יוציא רצה יקיים שהרי מאחר שיש צד חרשות בנשואין אינן אלא נשואין דרבנן והרי הם מתגרשים אף בגירושין של סופרים שכך אמרו כשם שהוא כונס ברמיזה והוא שרמז לפקחת להתקדש לו כך הוא מוציא ברמיזה ודבר זה אינו צריך אלא לחרש שנשא פקחת אבל פקח שנשא חרשת אפילו היו נשואיה של תורה כגון שנשאה פקחת ונתחרשה מתגרשת דלא בעינן דעתה כמו שנבאר בסמוך אבל חרש בפקחת אלו נשא כשהוא פקח ונתחרש אינו מוציא כלל שאין נשואי תורה מתגרשים ברמיזה שהם גירושי סופרים הא כל שנשואיה סופרים מתגרשת כגירושי סופרים ואם רצה יקיים הואיל ונשואין דרבנן הם ולא מצינו בתלמוד שלנו הפרש בענין זה בין קדשה בכסף ושטר לקדשה בביאה אלא שבתלמוד המערב אמרו כיצד הוא עושה רומז ונותנין לה גיטה מתניתא בשקדשה בכסף אבל קדשה בביאה קדושיו מעשה וגירושיו אינן מעשה ואין הדברים נראין שמכל מקום אע"פ שהכסף אינו מעשה גמור כביאה הואיל וקנינו חזק כביאה דינן שוה ואלמלא כן לא נשמט תלמוד שלנו מלהזכירה:

פקח שנשא פקחת ונתחרשה אם רצה יוציא ואם רצה יקיים אם רצה יוציא שאע"פ שנשואי תורה הם אף גירושיה גירושי תורה הם הואיל ואין אנו צריכים לדעתה וכל שכן שאם רצה יקיים וזו לא הוצרכה אלא סירכא דלישנא הוא נתחרש הוא לא יוציא עולמית שהרי הואיל ונשא כשהוא פקח נשואי תורה הם וכשנתחרש אינו מוציא שהרי צריכין אנו לדעתו והיאך יוציא ברמיזה מה שכנס בנשואין גמורין וכן לענין שטות כל שנשטית היא וכל שכן נשטה הוא לא יוציא עד שישתפה שהרי אין כאן גירושין אפילו מדברי סופרים הואיל ואינה יודעת לשמור עצמה ואפילו היתה יודעת לשמור גיטה וכן אין שם סרך נשואין כלל ומכל מקום מן התורה אף שוטה הואיל ולא בעינן דעתה כל שהיא צריכה גט כגון שנשאת פקחת מתגרשת אחר שיודעת לשמור גיטה אע"פ שאינה יודעת לשמור עצמה אלא שחכמים הפקיעוה שלא להתגרש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ולמדת בענינה שאם יודעת לשמור עצמה וגיטה מתגרשת אף מדברי סופרים ודינה כחרשת ואם אינה יודעת לשמור עצמה וגיטה אינה מתגרשת אף מן התורה או שאין יודעת לשמור גיטה לבד אלא שמאחר שאינה יודעת לשמור גיטה אין לה יד ומכל מקום סתם שוטה אינה יודעת לשמור את עצמה אבל יודעת לשמור גיטה ולא עצמה מתגרשת דבר תורה שהרי אחר שמתבוננת לשמור גיטה יש כאן יד להתגרש אלא שחכמים תקנו בה שלא תתגרש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ומכל מקום גאוני ספרד כתבו בדין גירושיה שאם אינה יודעת לשמור את עצמה ויודעת לשמור גיטה הואיל ומתגרשת דבר תורה אם עבר וגירש מגורשת ולא תדור בשכונתו ואיני יכול להחזירה שהרי אין לה סרך נשואין כלל אלא שחייב במזונותיה ובשאר תנאי כתובה הואיל וגט פסול הוא אלא שאסור בתשמישה שאם תאמר פטור לא הועילו חכמים בתקנתם כלום וכן שמאחר שתקנו לפסול את גיטו הויא לה מגורשת ואינה מגורשת שבעלה חייב במזונותיה ואם אינה יודעת לשמור לא עצמה ולא גיטה או כל שאינה יודעת לשמור גיטה אפילו היתה יודעת לשמור עצמה אם איפשר להיות כן ועבר וגירש אין גירושיו כלום והרי היא כאשתו לכל דבר ואפילו היא אשת כהן מותרת לו ולפי דרכך למדת שיש שוטה יודעת לשמור עצמה וגיטה עצמה ולא גיטה גיטה ולא עצמה לא גיטה ולא עצמה ודנין בכל אחת כפי מה שהיא אחר שנבדוק בענינה יפה יפה וכן הדין בחרשת אלא שסתם חרשת יודעת וסתם שוטה אינה יודעת:

משנה אמר ר' יוחנן בן נורי וכי מפני מה האשה שנתחרשה יוצאה והאיש שנתחרש אינו מוציא אמרו לו לא דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אמר הר"ם ר' יוחנן בן נורי אין הפרש אצלו בין אשה שנתחרשה ואמו שנתחרש ולזה היה תמה מה הפרש אשר שמו חכמים בין אשה לאיש והודיעונו הסבה בזה ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:

אמר המאירי אמר ר' יוחנן בן נורי מפני מה האשה שנתחרשה תצא והמתחרש לא יוציא וסבירא ליה לר' יוחנן שאף האשה שנתחרשה אינה מתגרשת והשיבוהו שאינו דומה שהאיש צריכים אנו לדעתו והאשה אין אנו צריכים לדעתה וכן הלכה כמו שביארנו:

ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.

Meiri on Yevamot 112b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

גמרא אדתני אם נתכוונה לכך כו' ומהך בבא דלאחר מיתת בעלה מבקשין כו' לא בעי למידק אדתני לאחר מיתת בעלה ליפלוג וליתני בדידיה במחיים בד"א כו' דאיכא למימר למ"ד דמצי מיפר לה לא אשמועינן דאפ"ה מבקשין ולא כופין ומשום דהיא נתנה אצבע בין שיניה כמ"ש התוספות לעיל א"נ דאיכא למימר משום דלא רצה להאריך ליפלוגי בין יש לה בנים לאין לה בנים קתני לאחר מיתת בעלה דמבקשין דהוא מילתא דפסיקא באין לה בנים ודו"ק:

Chidushei Halachot on Yevamot 112b · Sefaria

מהר"ם

תוד"ה העיד רבי יוחנן וכו' רבנן הביאוה לבית המדרש וכו' משום דהקקשה להם לתוס' אם רבי יוחנן בן גודגדא ס"ל כרבי יוחנן בן נורי דהכא דאפילו אשה אינה יוצאה כדלקמן בגמרא ורבנן דאמרו לו היינו רבנן דהכא דפליגי ארבי יוחנן בן נורי אם כן מאי העיד הא הביא מעשה לסתור לכך פירשו התוס' דרבנן דאמרו לו היינו רבנן דבעלמא חבריו דרבי יוחנן בן גודגדא ורבנן דהכא דפליגי ארבי יוחנן בן נורי הביאו עדותו של רבי יוחנן בן גודגדא ומה שאמרו לו רבנן דהתם להביא ראיה לדבריהם מרבנן דהתם:

Maharam on Yevamot 112b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

״מְבַקְּשִׁין״ מִיבְּעֵי לֵיהּ. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, בְּאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים, דְּכוּלֵּי הַאי לָא מַסְּקָה אַדַּעְתַּהּ.

קטע 2

אֲבָל אֵין לָהּ בָּנִים, מַאי — מְבַקְּשִׁין? אַדְּתָנֵי ״אִם נִתְכַּוְּונָה לְכָךְ, אֲפִילּוּ בְּחַיֵּי בַעְלָהּ מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחְלוֹץ לָהּ״, לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידַהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים, אֲבָל אֵין לָהּ בָּנִים — מְבַקְּשִׁין!

קטע 3

אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: לָא שְׁנָא יֵשׁ לָהּ בָּנִים, וְלָא שְׁנָא אֵין לָהּ בָּנִים — כּוֹפִין אוֹתוֹ כְּרַב, שְׁמַע מִינַּהּ.

קטע 4

הֲדַרַן עֲלָךְ בֵּית שַׁמַּאי

קטע 5

חֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת וּפִקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא חֵרֶשֶׁת, אִם רָצָה לְהוֹצִיא — יוֹצִיא, וְאִם רָצָה לְקַיֵּים — יְקַיֵּים. כְּשֵׁם שֶׁהוּא כּוֹנֵס בִּרְמִיזָה — כָּךְ הוּא מוֹצִיא בִּרְמִיזָה.

קטע 6

פִּקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת וְנִתְחָרְשָׁה, אִם רָצָה — יוֹצִיא, וְאִם רָצָה — יְקַיֵּים. נִשְׁתַּטֵּית — לֹא יוֹצִיא. נִתְחָרֵשׁ הוּא אוֹ נִשְׁתַּטָּה — אֵינוֹ מוֹצִיאָהּ עוֹלָמִית.

קטע 7

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מִפְּנֵי מָה הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְחָרְשָׁה יוֹצְאָה, וְהָאִישׁ שֶׁנִּתְחָרֵשׁ אֵינוֹ מוֹצִיא? אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ דּוֹמֶה הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ לָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת, שֶׁהָאִשָּׁה יוֹצְאָה לִרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנָהּ, וְהָאִישׁ אֵינוֹ מוֹצִיא אֶלָּא לִרְצוֹנוֹ.

קטע 8

הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא עַל הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ שֶׁהִיא יוֹצְאָה בְּגֵט. אָמְרוּ לוֹ: אַף זוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהּ.

קטע 9

שְׁנֵי אַחִין חֵרְשִׁין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת חֵרְשׁוֹת, אוֹ לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת פִּקְּחוֹת, אוֹ לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת אַחַת חֵרֶשֶׁת וְאַחַת פִּקַּחַת. אוֹ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת חֵרְשׁוֹת (נְשׂוּאִין) [נְשׂוּאוֹת] לִשְׁנֵי אַחִין פִּקְחִין, אוֹ לִשְׁנֵי אַחִין חֵרְשִׁין, אוֹ לִשְׁנֵי אַחִין אֶחָד חֵרֵשׁ וְאֶחָד פִּקֵּחַ — הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּיבּוּם. וְאִם הָיוּ נׇכְרִיּוֹת — יִכְנוֹסוּ, וְאִם רָצוּ לְהוֹצִיא — יוֹצִיאוּ.

קטע 10

שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד חֵרֵשׁ וְאֶחָד פִּקֵּחַ, נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת פִּקְּחוֹת. מֵת חֵרֵשׁ בַּעַל הַפִּקַּחַת, מָה יַעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל הַפִּקַּחַת — תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה.

קטע 11

מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל הַפִּקַּחַת, מָה יַעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בַּעַל פִּקַּחַת — מוֹצִיא אִשְׁתּוֹ בְּגֵט, וְאֵשֶׁת אָחִיו אֲסוּרָה לְעוֹלָם.

קטע 12

שְׁנֵי אַחִין פִּקְחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אַחַת חֵרֶשֶׁת וְאַחַת פִּקַּחַת. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל חֵרֶשֶׁת, מָה יַעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת — תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, מָה יַעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל הַחֵרֶשֶׁת — מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט, וְאֶת אֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה.

קטע 13

שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד חֵרֵשׁ וְאֶחָד פִּקֵּחַ, נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אַחַת חֵרֶשֶׁת וְאַחַת פִּקַּחַת. מֵת חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת, מָה יַעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת — תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה.

קטע 14

מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, מָה יַעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת — מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט, וְאֵשֶׁת אָחִיו אֲסוּרָה לְעוֹלָם.

קטע 15

שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד חֵרֵשׁ וְאֶחָד פִּקֵּחַ, נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי נׇכְרִיּוֹת פִּקְּחוֹת. מֵת חֵרֵשׁ בַּעַל פִּקַּחַת, מָה יַעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת — אוֹ חוֹלֵץ אוֹ מְיַיבֵּם. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, מָה יַעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בַּעַל פִּקַּחַת — כּוֹנֵס וְאֵינוֹ מוֹצִיא לְעוֹלָם.

קטע 16

שְׁנֵי אַחִין פִּקְחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי נׇכְרִיּוֹת, אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל חֵרֶשֶׁת, מָה יַעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת — כּוֹנֵס, וְאִם רָצָה לְהוֹצִיא — יוֹצִיא. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, מָה יַעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל חֵרֶשֶׁת — אוֹ חוֹלֵץ אוֹ מְיַיבֵּם.

קטע 17

שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד חֵרֵשׁ וְאֶחָד פִּקֵּחַ, נְשׂוּאִים לִשְׁתֵּי נׇכְרִיּוֹת, אַחַת חֵרֶשֶׁת וְאַחַת פִּקַּחַת. מֵת חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת, מָה יַעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת — כּוֹנֵס, וְאִם רָצָה לְהוֹצִיא — יוֹצִיא. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, מָה יַעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת — כּוֹנֵס וְאֵינוֹ מוֹצִיא לְעוֹלָם.

קטע 18

גְּמָ׳ אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: מַאי שְׁנָא חֵרֵשׁ וְחֵרֶשֶׁת דְּתַקִּינוּ לְהוּ רַבָּנַן נִשּׂוּאִין, וּמַאי שְׁנָא דְּשׁוֹטֶה וְשׁוֹטָה דְּלָא תַּקִּינוּ לְהוּ רַבָּנַן נִשּׂוּאִין? דְּתַנְיָא: שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּשְׂאוּ נָשִׁים וּמֵתוּ — נְשׁוֹתֵיהֶן פְּטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם!

קטע 19

חֵרֵשׁ וְחֵרֶשֶׁת, דְּקָיְימָא תַּקַּנְתָּא דְרַבָּנַן — תַּקִּינוּ לְהוּ רַבָּנַן נִשּׂוּאִין. שׁוֹטֶה וְשׁוֹטָה, דְּלָא קָיְימָא תַּקַּנְתָּא דְרַבָּנַן, דְּאֵין אָדָם דָּר עִם נָחָשׁ בִּכְפִיפָה אַחַת — לָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן נִשּׂוּאִין.

קטע 20

וּמַאי שְׁנָא קָטָן דְּלָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן נִשּׂוּאִין, וְחֵרֵשׁ תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן נִשּׂוּאִין? חֵרֵשׁ, דְּלָא אָתֵי לִכְלַל נִשּׂוּאִין — תַּקִּינוּ רַבָּנַן נִשּׂוּאִין, קָטָן, דְּאָתֵי לִכְלַל נִשּׂוּאִין — לָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן נִשּׂוּאִין.

קטע 21

וַהֲרֵי קְטַנָּה, דְּאָתְיָא לִכְלַל נִשּׂוּאִין, וְתַקִּינוּ רַבָּנַן נִשּׂוּאִין! הָתָם — שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ [בָּהּ] מִנְהַג הֶפְקֵר.

קטע 22

וּמַאי שְׁנָא קְטַנָּה דִּמְמָאֲנָה, וּמַאי שְׁנָא חֵרֶשֶׁת דְּלָא מְמָאֲנָה? דְּאִם כֵּן,

מסכת יבמות דף קי״ב עמוד ב׳

מסכת יבמות דף קי״ב עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רשב"א

ריטב"א

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מהר"ם

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

לשון המקור