מסכת יבמות דף קי״א עמוד א׳

הא קנויה היא ותו ליכא זיקה אבתרייתא:

נכרית בעלמא היא ולא פסלה לה חליצת קטנה:

(וליטעמיך) קטנה אמאי תמתין ותחלוץ ישאנה מתחלה ותשב אצלו ממה נפשך:

חרשת במאי תיפוק הא לאו בת חליצה היא ורב תקנתא לתרוייהו קתני. ואי קשיא מתניתין דקתני בא על הקטנה וחזר ובא על החרשת פסל את הקטנה אמאי פסלה הואיל ונסבה ברישא תיפוק חרשת בגט וקטנה תיתיב גביה ממה נפשך כדאמרן ואיכא תקנתא לתרוייהו תריץ מתניתין משום גזירה דלמא אתי למיבעל חרשת ברישא והכי נמי מתרץ לה בברייתא לקמן:

כדקא מתרץ כו' חרשת קנויה ומשויירת קטנה קנויה ואינה קנויה:

מת בעלה של קטנה חרשת יוצאה בגט דזיקת קטנה אוסרתה עליו דחרשת קנויה ומשויירת וקטנה שמא קנויה לגמרי והויא לה חרשת אחות זקוקתו:

קטנה תצא בגט דזיקת חרשת אחותה אוסרתה שמא קטנה אינה קנויה כלל והויא כמפותה וחרשת קנויה ומשויירת והויא לה אשתו אחות זקוקתו:

וחרשת אסורה לעולם לכונסה אי אפשר שמא קטנה קנויה היא וזו אחות גרושתו ואין זקוקה לו ואפילו מתה קטנה אחר כך ופקע איסור אחות אשה אסורה משום אשת אח הואיל ובשעת נפילה נפטרה ממנו ובחליצה אי אפשר דלאו בת חליצה היא:

תיתיב גביה ממה נפשך פירש בקונטרס ואי קשיא מתני' הבא על הקטנה ואחר כך בא על החרשת פסל את הקטנה ואמאי לא אמר תיתיב גביה הקטנה ממה נפשך אי קנויה היא קנויה היא ואי לא נכרית בעלמא היא ותירץ דגזרינן דלמא בעיל חרשת ברישא כדלקמן בבריית' וקשה דקתני בברייתא ואם בא על החרשת נותן לה גט והותרה ואמאי לא גזרינן בא על החרשת אטו מת בעלה של קטנה ובא עליה דלא משתריא בגט אלא בחליצה דביאה פסולה לא פטרה כי היכי דגזרינן במתני' ושמא כיון שלא היה תקנתא לחרשת לא רצו לאוסרה איסור עולם:

הויא לה ביאה פסולה ולא פטרה וא"ת התינח לעיל פרק ר"ג (יבמות דף נ:) דביאה פסולה לא פטרה דגזרינן ביאה אחר הגט אטו ביאה אחר חליצה אבל הכא מאי חששא איכא וי"ל דהכא נמי אי פטרה אמרי דביאת חרשת ביאה כשירה היא ואע"פ שהיא אחר ביאת הקטנה ואתי לאיחלופי בגדולה שאחר שבא על הגדולה יחזור ויבא על אחותה:

א"כ החרשת במאי נפקא פי' דהא דקאמר כונס את החרשת לא עשה כן אלא לעשות תקנה לשתיהם דאלו לקטנה ה"נ יש לה תקנה שיבעול אותה בתחלה ומי' א"א לו שיחלוץ את הקטנה בתחלה ומפטר החרשת דדילמא קטנה אינה קנויה לו כלל ולא פטרה חליצתה את החרשת שהיא קנויה ומשויירת:

מת בעלה של קטנה חרשת יוצאה בגט וקטנה עד שתגדיל ותחלוץ פירוש דאי אפשר חרשת קנויה ומשויירת וקטנה קנויה דדילמא קטנה קנויה לגמרי וזיקתה גמורה ופוטרת לחרשת שאינה קנויה גמורה וקטנה אי אפשר לייבם דילמא אינה קנויה כלל והוה לה אחות אשתו שהיתה לו קנויה קצת ואי אמרת חרשת קנויה ואינה קנויה וקטנה קנויה ומשויירת אשתו החרשת אסורה כי אולי אינה קנויה כלל ואוסרתה זיקתה הקטנה הקנויה ומשויירת והיבמה הקטנה אסורה עליו דילמא חרשת קנויה לגמרי ויוציאנה לקטנה משום אחות אשה וכן אתה מפרש בסיפא דקתני מת בעלה של חרשת קטנה תצא בגט וחרשת אסור' לעולם דאתיא בין למ"ד קטנה קנויה ואינה קנויה וחרשת קנויה ומשויירת ובין למ"ד איפכא והיינו דלא מייתי סייעתא ולא תיובתא לדברי רב חסדא מינה אלא דסייעתא מסיפא דקתני אם בא על החרשת כדמפרש ואזיל:

הויא לה ביאה פסולה פי' דהא לא פטרה כוליה ביתא וכשתמצא לומר שהקטנה קנויה לגמרי והיתה צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו לא אפשר לה לחלוץ לאו בת חליצה היא:

אי ר' נחמיא אימא סיפא וכו' כלה פשוטא היא ומפורשת יפה בפרש"י ז"ל:

שני אחים נשואים שתי אחיות אחת קטנה יתומה ואחת חרשת אם יתומה אם אף בחיי אביה ושהיא גדולה שאינה ברשות אב ואין נשואיה נשואי תורה מת בעלה של קטנה כונס את החרשת ויוצאה בגט שמא הקטנה קנויה ונשואיה חזקים משל חרשת והויא לה חרשת אחות זקוקה ואחות חלוצה שאף הקטנה צריכה חליצה ותמתין עד שתגדיל ותחלוץ מת בעלה של חרשת קטנה יוצאה בגט אחר שיכנוס שמא אינה קנויה ונשואי חרשת חזקים יותר והויא לה קטנה אחות זקוקה ומכל מקום צריכה גט שמא קנויה היא וחרשת אסורה לעולם לכנוס אי אפשר שהרי אחות גרושה היא ולחלוץ אי אפשר שאינה בת חליצה וכתבו בה גדולי הדורות שאף לאחר שתמות הקטנה אסורה לו החרשת הואיל ונאסרה בשעת נפילה ואם בא על החרשת נותן לה גט והותרה דמה נפשך אי קטנה קנויה היא הא נפקא לה חרשת משום אחות אשה אי לאו קנויה ביאת החרשת כשרה היא אבל כשמת בעלה של קטנה אין אומרין שאם בא על הקטנה תהא ניתרת בגט שהרי מאחר שהיא ספק קנויה ספק אינה קנויה ביאה פסולה היא ואינה פוטרת ואחד שהיה נשוי שתי נכריות אחת קטנה יתומה ואחת חרשת ומת בא יבם על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת נאסרו שתיהן עליו ואין להם תקנה אלא כשיכנוס את החרשת ויוציא בגט וקטנה יתן לה גט הואיל ובא עליה ואחר שתגדיל תחלוץ כמו שהתבאר ודוקא כשהיבם אינו רוצה בחרשת או שרוצה אלא שהגדילה הקטנה ואין תקנה במיאון אבל כל שרוצה בחרשת ועדין הקטנה לא הגדילה מלמדין את הקטנה שתמאן כמו שביארנו:

זה שביארנו שהחרשת אסורה לעולם אף לאחר מיתת הקטנה ומפני שנאסרה בשעת נפילה יש חולקין בה ממה שאמרו בתלמוד המערב על משנתנו בא על החרשת וחזר ובא על הקטנה פסל את החרשת ושאלו בה אפילו לא בא על הקטנה פסל את החרשת ר"ל מצד חליצתה ותירץ אלו לא בא על הפקחת הקטנה ומתה היה מותר בחרשת עכשו שבא עליה אפילו מתה פסל בחרשת וכן הקשה אפילו לא בא על הגדולה פסל את הקטנה ותירץ אלו לא בא על הגדולה ומתה מותר בקטנה עכשו שבא עליה אפילו מתה פסל את הקטנה ולמדת מכל מקום שאין אומרין בהן כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה כו' שאין אומרין כן אלא באיסור תורה אבל בדרבנן לא ואיפשר שבזו אסורה לעולם אפילו בדרבנן הואיל ויש בה איסור אחות אשה של סופרים שהוא חמור הרבה:

בפרש"י בד"ה חרשת במאי תיפוק הא לאו כו' ואי קשיא מתני' דקתני בא על הקטנה כו' אמאי פסלה כו' עכ"ל זו היא גירסת רש"י לקמן במתני' דגרס דפסל את הקטנה וכך הוא גירסת הראב"ד אבל הרי"ף והרמב"ם דגרסי לקמן במתני' דלא פסל את הקטנה כמ"ש הטור סי' קע"א לא קשיא מידי אך קשה לפ"ז רב חסדא דפשיט מרב דחרשת קנויה ומשוירת וקטנה קנויה ואינה קנויה ולא איפכא אמאי לא פשיט ליה ממתני' לפי גירסא זו דע"כ לא מתוקמא טעמא דהך מתני' הא דהבא על הקטנה ואח"כ על החרשת דלא פסל הקטנה ובבא על החרשת ואח"כ על הקטנה דפסל החרשת אלא בדנימא דחרשת קנויה ומשוירת וקטנה קנויה ואינה קנויה ומיהו רב ששת דפשיט מברייתא ולא פשיט מהך מתניתא לא קשיא דאיכא למימר דבעי למיפשט דאפילו למאן דפליג אמתניתא וסבר דאפילו בבא על הקטנה ואח"כ על החרשת דפסל הקטנה מ"מ אית ליה דקטנה קנויה ואינה קנויה וחרשת קנויה ומשוירת והא דפסל הקטנה אינו אלא משום גזירה דלמא אתי למבעל חרשת ברישא כדקאמר בהדיא בגמרא אברייתא: