מסכת סוטה דף מ״ד עמוד א׳

מת תופס ארבע אמות לטומאה חכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס בארבע אמותיו כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות ליקרב לו ויהא סבור שלא האהיל ויש לחוש שמא יפשוט ידו ויאהיל ולאו אדעתיה:

ותנא תונא וכן תני תנא דידן במשנה הנשנית בינינו בבית המדרש בסדר טהרות (אהלות פט"ו מ"ח):

חצר הקבר שלפני המערה כדאמר סדר בנין הקברות בבבא בתרא (דף ק:) שעושין מערות גדולות של שש על שש וחופר בכותליה סביב כוכין ארוכות כמדת המת ותוחבו לתוכן והמערה מקורה בתקרה וכיסוי ועושה גומא רחבה בצד המערה ופותח פי המערה לתוך הגומא בכותל המערה כמין פתח ואותה גומא היא חצר הקבר:

העומד בתוכו טהור כל מקום שהוא עומד בה טהור דכיון דמערה חלוקה הימנה ומחיצותיה ניכרות לא גזור רבנן במתים שבתוכה שיתפסו ד' אמות סביבותיה לצד המערה דכי גזור רבנן ארבע אמות במת המוטל באויר וכגון למעלה אצל גג המערה כדי להרחיק את האדם מלהאהיל על הטומאה אבל כאן יש היכר:

והוא שיש בה ארבע אמות הוא דחשיבא מקום לעצמה אבל פחות מכאן בטלה אצל המערה ולא חשיבא למיהוי מקום לעצמה:

וב"ה אומרים ארבעה טפחים הוי מקום חשוב בכל דוכתא:

במה דברים אמורים ב"ה אמרו ליה:

כשפתחה של חצר למעלה שאין לה כניסת מדרון במעלות מן הצד אלא כשיורדין לה קופצין לה וכשעולין מתוכה מטפס ועולה ולקמן פריך איפכא מיסתברא:

המת תופס ארבע אמות לטומאה מדברי סופרים ר"ל שחכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס לתוך ארבע אמותיו כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות ליקרב לו ושמא יפשוט ידיו ויאהיל ויהא סבור שלא האהיל:

כבר ביארנו בששי של בתרא שמנהגם היה שהיו עושים קברות משפחות משפחות בסלע בפני עצמו לכל אחת ושאף בני המשפחה בוחרים בתי אבות שבה מערות מערות באותו סלע בית אב זה במערה זו ובית אב זה במערה זו וכן הרבה אלא שהסלע היה נבחר לכל בני משפחה והיה ענין המערה שהיו פותחים בצד אחד שבסלע וחופרין מערה וחופרין כוכין בשלש רוחות שבה לימין הנכנס ולשמאלו ולצד אמצעי שכנגד פניו ופיות הכוכין פתוחות למערה וכשמת להם מת תוחבין הארון שהמת בתוכו בתוך הכוך וסותמין את פיו באבנים וסיד או במה שירצו ועושין המערה גדולה או קטנה כפי רצונם ועושה בה כוכין כפי אורך המערה ועושין חצר לפניה כפי בחירתם וכן היו רגילים לעשות מערה אחרת כנגדה שתהא החצר פתוחה למערה זו ממערבה ולזו ממזרחה בסלע מכאן ומכאן והחצר הוא בתוך הסלע שחופר בה ומשים רכסיה לבקעה שיכנסו שם הקברים ויורידו המטה לשם ונוטלין ממנה הארון לגנזו בתוך הכוך:

אלא שכל שהתנה לעשות כן בסתם נאמר שם שעושה מערה שתוכה ארבע אמות רחב באורך שש ובגובה ארבע אמות ופותח בתוכה שמנה כוכין שלש מימין הנכנס ושלש משמאלו ושתים כנגדו והכוכין ארבע אמות ארכן בעומק וגבהן ששה טפחים ורחבן ששה ועושה חצר על פתח המערה ר"ל לפני המערה שש על שש שחוקק בסלע לפני המערה עד שישים רכסיה לבקעה להוריד המטה לשם ולהיות הקוברים נוטלין ממנה את הארון לגנזו בתוך הכוך ושתי מערות הוא פותח לחצר זה לרוח זה ואחת לשכנגדו על הדרך שביארנו:

וחצר זה העומד לתוכו טהור ואע"פ שהוא בתוך ארבע אמות לקבר שמאחר שהמערה חלוקה מן החצר וכותליה ניכרות ומסויימות לא גזרו במתים שבתוכה להיות תופסין ד' אמות שלא גזרו אלא שמא לא יזהר אדם מלאהל עליו בפשוט ידיו וכל שיש היכר לא גזרו ולא סוף דבר בחצר הגדולה כשיעור שהזכרנו שהיא גדולה ומסויימת וניכרת אלא אף בקטנה הרבה כל שיש לה שיעור מקום והוא ארבעה טפחים על ארבעה טפחים ואף זו דוקא שפתחה של מערה מן הצד כגון שעשו לה כניסת מדרון דרך מעלות מן הצד אבל אם אין לה פתח מן הצד אלא שאדם נכנס בה דרך קפיצה וכשעולין מתוכה מטפס ועולה אי אפשר בשיעור מועט כזה שלא יאהיל על הקברות והעומד בתוכה טמא עד שיהו בה ארבע אמות על ארבע אמות הא מת דעלמא או אפילו קבר תופס ארבע אמות לטומאה מדברי סופרים ויראה מכאן שכל קבר שציוניו ניכרין ומבוררים כגון שיש עליהם מצבה וכיוצא בה אינו תופס ארבע אמות:

לעולם יהא אדם משתדל להיות לו בית קודם שישתדל בשאר נכסים ואחר כך ישתדל בשאר נכסים כגון כרמים ושדות ואחר כך ישא אשה אף התורה רמזה לו כך מי האיש וכו' הקדימה בית לכרם וכרם לאשה ואף שלמה בחכמתו אמר הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך ודרשו בו הכן בחוץ מלאכתך זה בית ועתדה בשדה לך זה כרם ושאר נכסים אחר ובנית ביתך זו אשה ודרך הערה דרשוהו בענין אחר הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא משנה ותלמוד ועתדה בשדה לך אלו מעשים טובים ר"ל מעלות ומדות ובנית ביתך שתדרוש ותקבל שכר ר"ל שישפיע לזולתו:

התפילין שתי מצות הם שהרי תפלה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד אעפ"כ נכללים הם בברכה אחת ומניח את של יד תחלה ומברך להניח ואחר כך מניח של ראש ואין צורך לברכה אחרת ומ"מ אם סח בין של יד לשל ראש חוזר ומברך על של ראש שמאחר שהן שתי מצות והוא סח בנתים אין של ראש נפטרים בברכת של יד ומברך על של ראש בנסח אחר והיא על מצות תפלין וזהו שאמרו לא סח מברך אחת סח מברך שתים ואעפ"כ אסור להסיח דכתיב והיו לאות שיהא תיכף של ראש לשל יד ושמא תאמר אם כן מה שאמרו על תפלה של יד אומר להניח ועל של ראש אומר על מצות לא נתקנה זו של ראש אלא לעוברי עבירה והרי רב חייא בשם רבי יוחנן אומר בפי' על של יד אומר להניח ועל של ראש על מצות אלמא לא סגיא בלאו הכי אינו כן אפשר שנתקנה למי שאין לו אלא תפלה של ראש ומ"מ אחרוני הרבנים חששו לקושיא זו ופירשו לא סח מברך אחת על כל אחת ואחת בשל יד להניח ובשל ראש על מצות אבל סח מברך שתיהן אף על של ראש להניח ועל מצות ומאחרוניהם כתבו שאחר שבירך להניח וממשמש בתפלה של יד לחזק את הקשר שתהא אותה ברכה סובבת על של יד שאין הכונה אלא לתכוף של ראש לשל יד וקצתם פירשו שכל שאין לו אלא תפלה אחת אפי' היא של יד מברך שתים והדברים זרים ועיקר הדברים כדעת ראשון:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

עגלה ערופה וכו' כבר ביארנו בפ' אלו נאמרין כל הדברים שאמירתם טעונה לשון הקדש דרך כלל וביארנו שם עוד בקצתם עניני דיניהם אלא שנשארו מהם לבאר עניני משוח מלחמה ועניני עגלה ערופה ובפרק משוח מלחמה ביארנו עניני טכסיסי המלחמה ודין משוח מלחמה ועכשו אנו מכוונים לבאר בזה הפרק דיני עגלה ערופה על שלמות כל ענינים הצריכים בביאורה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון עניני טכסיס הנהגתם כשהיו מוצאין החלל ובאיזה צד מודדין ועל ידי מי וכן על איזה צד מביאין עגלה ערופה ועל איזה צד אין מביאין השני אם נמצא ההורג אחר שערפו את העגלה או עד שלא תערף כיצד דנין בה ובאיזה עדות יתברר הענין ליקרא נמצא ההורג השלישי לברר באיזה זמן בטלה עגלה ערופה ונתגלגל על ידי זה לבאר בכמה מעלות טובות שבטלו מאצלנו לרוב פשעינו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

בפרש"י בד"ה חצר הקבר כו' פי' המערה לתוך גומא בכותל כו' עכ"ל מפי' ישן:

לִמְּדֶךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיִּבְנֶה אָדָם בַּיִת וְיִטַּע כֶּרֶם וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה (דברים כ, ה). הא דנקיט 'אַחַר כָּךְ' באשה דוקא ולא נקיט נמי בכרם נראה לי משום דכרם ובית אי עביד להו ביחד לא אכפת אך אשה לא מצי ליקח אלא עד אחר שיבנה בית לדור בו ויטע כרם להתפרנס ממנו ושוב ראיתי שכתבו כיוצא בזה בשם מרן ז"ל.

"הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ", זֶה בַּיִת (משלי כד, כז) נראה לי בס"ד מפיק לה מתיבת בַּחוּץ לשון מחיצה וחציצה כי הבית חוצץ בין האדם הדר בו ובין בני אדם העוברים ושבים ברשות הרבים. ואמר ' וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה ' (משלי כד, כז) זֶה כֶּרֶם שדרך הכרם לנטעו בשדה. ואמר ' אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ ' זוֹ אִשָּׁה כי האשה מכונית בשם בית דכתיב וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ (ויקרא טז, ו) דקשיא ליה דהוה ליה למימר 'אחר ובנית בית' ולמה אמר 'ביתך'? לכך דרש על אשה אשר קודם ביאתם לעולם הזה היא היתה אשתו בעולם הנשמות ולזה אמר 'וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ' רוצה לומר מי שהיתה ביתיך מעיקרא קודם בואך לעולם הזה.

דָּבָר אַחֵר "הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ", זֶה מִקְרָא (משלי כד, כז). נראה לי בס"ד דידוע תיקון המקרא הוא בעולם העשיה וידוע שם המאיר העשיה הוא אֵ־ל אֲדֹנָ־י [96] שהוא מספר מלאכה [96] כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים ובשער טעמי המצות בפרשת בהר בסוד השביעית דה'מלאכה' היא מספר א־ל אדנ־י המאיר בעשיה עיין שם. ולכן דרש ' מְלַאכְתֶּךָ ' זֶה מִקְרָא שתיקון שלה הוא בעשיה ששם מאיר א־ל אדנ־י שהוא מספר מלאכה. ואומרו ' וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ ' זֶה מִשְׁנָה כי ידוע שתיקון המשנה הוא ביצירה ותיבת בשדה [311] עם הכולל האותיות עולה מספר יצירה [315]. ואומרו ' אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ ' זֶה תַּלְמוּד שבו מבינים דבר מתוך דבר ובונים בטעמיו ודבריו בנין גדול בהלכות. ואומרו ' וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ ' אֵלּוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים נראה לי בס"ד דידוע כל המעשים תיקון שלהם הוא בעשיה שנקראת שדה חקל תפוחין קדישין ועיין בשער הכונות בסוד תחום שבת שהקליפה נקראת שקר והקדושה שדה והכל היא בסוד העשיה עיין שם. ואומרו ' אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ ' דְּרֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר קאי על לימוד הסוד דאין בו לימוד לידע הלכה למעשה כי אם רק דרוש וקבל שכר ולכן קרי ליה בשם בית כי הוא לימוד פנימי ונסתר. גם אמר קַבֵּל 'שָׂכָר' [250] שהוא מספר עשרה פעמים בן [52] בסוד טוב אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים (שמואל א' א, ח) שפירש רבינו האר"י ז"ל וכנזכר בשער הכונות בסוד עלינו לשבח.

זֶה הַמִּתְיָירֵא מֵעֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדוֹ (דברים כ, ח) יש לדקדק אומרו ' שֶׁבְּיָדוֹ ' לשון יתר. ונראה לי בס"ד על פי הידוע שהחוטא נרשמים עבירותיו בשרטוטין שבידו ומצחו וביום ההוא ממש לא יהיה הרושם ניכר בידו ומצחו על דרך שאמרו 'סירכא בת יומא אינה סירכה' (מובא בכל בו סימן קא) ואם לא עשה תשובה ביום ההוא ממש אז יהיה ניכר רושם העבירות בידיו ומצחו עד שיעשה תשובה. ולזה אמר הַמִּתְיָירֵא מֵעֲבֵירוֹת ' שֶׁבְּיָדוֹ ' רוצה לומר שעדיין רושם שלהם ניכר בידו. אי נמי אומרו ' שֶׁבְּיָדוֹ ' רוצה לומר עבירות של מעשה כי כל מעשה תתייחס לידים לאפוקי עבירות של הרהור דאינו חוזר מעורכי המלחמה בשבילם.