דף ביאור
מסכת סוטה דף ל״ט עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת סוטה דף ל״ט עמוד א׳
מסכת סוטה דף ל״ט עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 6 קטעים ממוספרים, כ־175 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
והזה לאחריו ואף שם היו כלים הצריכין הזאה:
הזאתו פסולה דבעינן כוונה לטהרה כדכתיב (במדבר י״ט:י״ט) והזה הטהור על הטמא שיהא מתכוין לו:
על הצדדין שבפניו צדדין שיש ממנו ולהלן ולא צדדין שישנו ממנו ולאחור והכי נמי העומדין בצדדין של כהן הימנו ולהלן בכלל ברכה הן דכלפניו דמי אבל של אחר הימנו אע"פ שאינן אחריהן ממש כלאחריו דמי:
ובפתחו וכשהתחיל ובעזרא כתיב:
עמדו שתקו:
שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן:
במה הארכת ימים איזה זכות בידך שהארכת ימים:
קפנדריא לקצר דרכו דרך בהכ"נ ליכנס בפתח זה ולצאת כנגדו ולשון קפנדריא מפרש בברכות (דף סב:) אדמקיפנא אדרי איעול בהא עד שאני מקיף סביב השורות הללו אכנס בזה ואקצר דרכי ודרי שורות בתים:
ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Sotah 39a · Sefaria · CC0
תוספות
והזה על הצדדין שבפניו הזאתו כשרה בירושלמי בפרק אין עומדין אמרי' הדא אמרה העומדין מן הצדדין בכלל ברכה:
כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפי' בדבר הלכה מקשינן מפרק קמא דברכות (דף ח.) דאמר רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס אמר אינהו בדידהו ואנן בדידן ומצינו למימר דמהדר אפיה שאני אי נמי רב ששת שאני משום דהוה מאור עינים והוה פטור מקריאה משום דהוה דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה וכיון דפטור מקריאה אפילו בשעת שמיעה היה יכול לעסוק בדבר הלכה והיינו דקאמר אנן בדידן כגון דברי הלכה (כגון) דברים דעל פה ואינהו בדידהו דברים שבכתב מיהו מסתברא כפירוש ר"ח דפי' התם דוקא רב ששת וכיוצא בו דתורתו אומנתו אבל האידנא כרבא סבירא לן דאמר רבא כיון שנפתח ס"ת וכו' והאי דהוה מהדר אפי' י"ל דלא הויא אורחא דמילתא לאיעסוקי בדבר הלכה באנפי ציבורא בעוד שהן עסוקין בשמיעת התורה:
כל כהן שלא נטל ידיו פירש רש"י אמר לי רבי אם נטל ידיו שחרית ונטהר כהן אינו צריך ליטול ידיו כשעולה לדוכן וכמדומה שהועתק מהגהת תלמיד שהרי אין לשונו משמע כך דפירש שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן משמע ממש סמוך ועוד דמייתי גמרא קרא שאו ידיכם קדש וברכו משמע תיכף לנטילת ידים ברכת כהנים דמשמע ליה השתא דבברכת כהנים משתעי קרא דהיא בנשיאות ידים ומשמע בירושלמי פ"ח דברכות דבברכה דמשתעי קרא בעינן נטילת ידים סמוך לה דמייתי לה התם אברכת המזון והכי איתא שלשה תכיפות הן תיכף לסמיכה שחיטה שנאמר וסמך ושחט תיכף לנטילת ידים ברכה שנא' שאו ידיכם וברכו תיכף לגאולה תפלה שנא' יהיו לרצון אמרי פי וגו' וכתיב בתריה יענך ה' ביום צרה ובפ' כיצד מברכין (ברכות מב.) משמע דההיא ברכה איירי בברכת המזון מיהו שמעינן מינה דבעינן תיכף נטילת ידים בברכה דמשתעי ביה קרא והכא מייתי לה אברכת כהנים ועוד אי מיירי הכא בשלא נטל ידיו בשחרית אמאי נקט כהן לנשיאות כפים תיפוק ליה משום דברי תורה שצריך ליטול ידיו כדאמרי' בפ"ק דברכות (דף יא:) ובפ"ב (שם יד:) אמר רבי חייא בר רב אשי זימנין סגיאין הוה קאימנן קמיה דרב לתנויי לן פירקא בסיפרא דבי רב ומקדים וקאי ומשי ידיה ומברך ומנח תפילין והדר אמר לן ואמר נמי התם דבעי לאהדורי בתר מיא לנט"י לק"ש מיל ומה לי ק"ש ומה לי ברכת כהנים אי משום דצריך ברכה לפניה הכא נמי צריך ברכה לפניה כדאמר לקמן להכי מסתבר דהכא בנטילת ידים תיכף לברכה מיירי ושיעור תכיפה איכא למישמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרי' בפ' כל הפסולין (זבחים לג.) כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער נקנור שאין מצורע יכול ליכנס שם אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחים לא חשיבה תכיפה ובמסכת מדות (פ"ה מ"א) משמע דלא הוי טפי מעשרים ושתים אמה מקום דריסת רגלי ישראל ומקום דריסת רגלי הכהנים שכל אחד היו י"א אמה:
וכי מהדר אפיה מצבורא מאי אמר סדר נשיאת כפים מפי' רבינו שלמה עוקר רגליו בעבודה ממקומו ובא לפני התיבה ומתפלל יהי רצון שתהא ברכה זו וכו' ומאריך בה עד שיאמרו אמן של הודאה מפי הצבור וקורא כהנים אם שנים הם ואם אחד אינו קורא ש"צ והוא מחזיר פניו מאליו כדאביי דאמר לעיל לאחד אינו קורא וכשכלה דבור מהקורא מברכין אשר קדשנו כו' ואחר כך מתחילין בברכה וכשכלה אמן אחרון מפי צבור הן מחזירין וכופפין קשרי אצבעותיהן אם רוצין ושליח צבור מתחיל שים שלום והכהנים יתפללו רבונו של עולם עשינו מה שגזרת וכו' ומאריכין בה עד שתכלה ברכה מפי שליח צבור עוקרין רגליהן והולכין להן: בשאלתות פרשת ויקח קרח כהן שעבד עבודת כוכבים לא ישא את כפיו דגרע מהורג את הנפש דאמרינן בפ' אין עומדין (ברכות לב:) כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו ורבינו גרשום מאור הגולה השיב בתשובותיו דנושא כפיו וקורא ראשון בתורה דכיון דחזר בתשובה חוזר לקדושתו דתנן בסוף מסכת מנחות (דף קט.) אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם והרי הן כבעלי מומין שחולקין ואוכלין וכשם שבעלי מומין נושאין את כפיהם וקורא ראשון בתורה ואף זה שאם לא תאמר כן נמצאת מרפה ידיהן של בעלי תשובה שיאמרו אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה וימנעו מעשות תשובה ואמר ר' יוחנן כל האומר מנשה אין לו חלק לעולם הבא מרפה ידיהן של בעלי תשובה ותנא דבי רבי ישמעאל הואיל והלך זה ונעשה כהן לאלילים אדחה אבן אחר הנופל וכו': [וע"ע תוס' מנחות קט. ד"ה לא ישמשו ותוס' תענית כז. ד"ה אי מה]:
Tosafot on Sotah 39a · Sefaria · CC0
מאירי
כיון שנפתח ס"ת לקרות בה בצבור אסור לספר אפי' בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר עמדו ולא ענו עוד וכן שאמר ואזני העם אל ספר התורה ויש בזו קצת תנאים לקצת מפרשים כבר ביארנום בראשון של ברכות בסוף סוגית המשנה הראשונה:
כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה' ומכאן פירשו רבים שצריך לברך על נטילת ידים ויש חולקין בדבר וכן יש הרבה דברים שמונעין ממנו נשיאות כפים כגון אם היה עלג או בעל מום או שהיו ידיו צבועות או שהרג את הנפש או שעבד ע"ז או שלא נתמלא זקנו או כל שיש לו לחוש בו לשכרות ופסול כהונה כגון הלל ורובם מבוארים במסכת מגלה הא כל שאין לו אחד מדברים שהוזכרו וכיוצא בהם אפי' היו הבריות מרננות אחריו בדברים שאינם הגונים נושא את כפיו שמצות עשה היא עליו ואינו אלא שליח הוא אומר והב"ה מברך:
סדר נשיאות כפים בגבולין הוא שכששליח צבור אומר ברכת עבודה קודם שיגמור עוקרין הכהנים כמה שהן את רגליהם לעלות לדוכן ומברך כל אחד בשעת עקירתו יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל באהבה ברכה שלמה שלא ימצא בה מכשול ועון ועולין לדוכן פניהם למול ההיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם כפופים בתוך ידיהם ומתפללים בינם לבין עצמם במעין ברכה שהזכרנו עד שישלים שליח צבור ברכת הודאה ושיענו הצבור אמן שאין שליח צבור יכול לקרוא כהנים עד שיכלה אמן של ברכת הודיה מפי הצבור וכל שכן שאין הכהן מתחיל בברכה וכשסיים שליח צבור ברכת הודאה וענו הצבור אמן שליח צבור קורא בקול רם כהנים והם מחזירין פניהם כלפי העם ופושטין אצבעותיהם ומגביהין ידיהם כנגד כתפותיהם ומברכין כל אחד מהם בא"י אמ"ה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה ואע"פ שאין הברכה מעכבת מ"מ הידור מצוה הוא ואחד מן החכמים שבח עצמו שלא עשה בית הכנסת קפנדריא ולא פסע על ראשי עם קדש ולא נשא כפיו בלא ברכה ואם אין שם אלא כהן אחד אינו קוראו אלא הוא מחזיר פניו מאליו ומברך ושליח צבור מקרא אותם מלה מלה ר"ל שליח צבור אומר יברכך בקול רם והם עונים יברכך בנעימה גדולה וכן ה' וכן כל הפסוק תיבה תיבה וכשמשלימין פסוק ראשון כל העם עונין אמן בקול רם ובנעימה וחוזר שליח צבור ומקרא אותם פסוק שני מלה מלה והם עונין אמן בסוף הפסוק וכן בשלישי ואין המקרא רשאי להתחיל ולהקרות מפסוק לפסוק עד שיכלה אמן מפי הצבור וכן אין הכהנים רשאין להתחיל במלה עד שיכלה דבור של אותה תיבה מפי שליח צבור וכן אין הצבור רשאין לענות אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים ושליח צבור אינו עונה אמן כלל שלא יתבלבל ואחר שסיימו השלש מקראות בדרך זה אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם ולכוף אצבעותיהם עד שיתחיל שליח צבור בשים שלום אלא אחר שמתחיל שליח צבור בשים שלום מחזירין פניהם להיכל וכופפים אצבעותיהם ואומרים עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו וממתינין עד שיגמור שליח צבור שים שלום שאין רשאין לעקור רגליהם לילך עד שיגמור שליח צבור ברכת שים שלום ואחר שגמר עוקרין רגליהן והולכין להם ויתבאר במקום אחר שלעולם הם חוזרין דרך ימין ויתבאר למטה שתקנת רבן יוחנן בן זכאי שאין הכהנים עולין לדוכן בסנדליהם שמא תפסק לו רצועה והולך לקשרה ויחשדוהו בחלל:
Meiri on Sotah 39a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בא"ד גדולה בגדולה אלמא לענין תפלה כו' עכ"ל כצ"ל:
בד"ה כל כהן שלא כו' מיהו שמעינן מיניה דבעינן תכף לנ"י כו' להכי מסתבר דהכא בנ"י תכף כו' עכ"ל כצ"ל:
בד"ה בשאלתות כו' כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם כו' האומר מנשה אין לו חלק לעוה"ב מרפה כו' עכ"ל כצ"ל:
Chidushei Halachot on Sotah 39a · Sefaria
בן יהוידע
כֵּיוָן שֶׁנִּפְתָּח סֵפֶר תּוֹרָה אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִילּוּ בִּדְבַר הֲלָכָה (נחמיה ח, ה). נראה לי רמז לדבר 'פה פתוחה פה סתומה' דהיינו כשיש פה פתותה של חזן לקרות בספר תורה צריך שתהיה פה של הציבור סתומה.
Ben Yehoyada on Sotah 39a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת סוטה, דף ל״ט, עמוד א׳, בהיקף של כ־175 מילים ב־6 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 6 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 116 מילים
נפתחת ב״וְהִזָּה לְאַחֲרָיו, לְאַחֲרָיו וְהִזָּה לְפָנָיו — הַזָּאָתוֹ…״
- קטע 245 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁנִּפְתַּח…״
- קטע 322 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל כֹּהֵן…״
- קטע 429 מילים
נפתחת ב״שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ:…״
- קטע 519 מילים
נפתחת ב״מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב…״
- קטע 644 מילים
נפתחת ב״כִּי עָקַר כַּרְעֵיהּ מַאי אָמַר? יְהִי רָצוֹן…״
ערכי חכמים המצטטים דף זה
- ר' אלעזר בן שמוע [כהן] · דור רביעי לתנאים
דור רביעי לתנאים, סתם ר' אלעזר המובא במקור תנאי ללא שם אביו, הוא התנא ר' אלעזר בן שמוע.
המקור המדויק: סוטה לט ע"א
כל 12 המקורות שהערך מצטט
לשון המקור
וְהִזָּה לְאַחֲרָיו, לְאַחֲרָיו וְהִזָּה לְפָנָיו — הַזָּאָתוֹ פְּסוּלָה. לְפָנָיו וְהִזָּה עַל צְדָדִין שֶׁבְּפָנָיו — הַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה.
אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁנִּפְתַּח סֵפֶר תּוֹרָה אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִילּוּ בִּדְבַר הֲלָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְפִתְחוֹ עָמְדוּ כׇּל הָעָם״, וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא שְׁתִיקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוֹחַלְתִּי כִּי לֹא יְדַבֵּרוּ כִּי עָמְדוּ לֹא עָנוּ עוֹד״. רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב חִסְדָּא, מֵהָכָא: ״וְאׇזְנֵי כׇל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה״.
וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל כֹּהֵן שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה׳״.
שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ: בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶן: מִיָּמַי לֹא עָשִׂיתִי בֵּית הַכְּנֶסֶת קַפֶּנְדַּרְיָא, וְלֹא פָּסַעְתִּי עַל רָאשֵׁי עַם קוֹדֶשׁ, וְלֹא נָשָׂאתִי כַּפַּי בְּלֹא בְּרָכָה.
מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב חִסְדָּא: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדוּשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה״.
כִּי עָקַר כַּרְעֵיהּ מַאי אָמַר? יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתְּהֵא בְּרָכָה זוֹ שֶׁצִּוִּיתָנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, לֹא יְהֵא בָּהּ מִכְשׁוֹל וְעָוֹן. וְכִי מַהְדַּר אַפֵּיהּ מִצִּיבּוּרָא מַאי אָמַר? אַדְבְּרֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב עוּקְבָא וּדְרַשׁ: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ עֲשֵׂה עִמָּנוּ