דף ביאור
מסכת סוטה דף ל״ג עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת סוטה דף ל״ג עמוד א׳
מסכת סוטה דף ל״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־295 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
לימא קסבר רבי מדאיצטריך קרא שתהא קריאת שמע ככתבה:
כל התורה בכל לשון נאמרה לקרות בבית הכנסת:
משום דכתיב שמע איצטריך והיו דלא תדרשיה לקרית שמע בכל לשון אלא להשמיע לאזניו:
תפלה דקתני מתני' בכל לשון לא צריך קרא דהא רחמי נינהו וההוא לישנא דידע לכוון לבו ליצלי:
יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת ציבור לא צריכי להו דכתיב (איוב ל״ו:ה׳) הן אל כביר לא ימאס אינו מואס בתפלתן של רבים:
נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא באנטוכיא שהלכו פרחי כהונה בני בית חשמונאי להלחם עם יוונים לפני יום הכפורים ונלחמו ביום הכפורים ושמע יוחנן בת קול כשהיה עובד עבודת יום הכפורים:
עבידתא חיל לשון העביד את חילו עבודה גדולה (יחזקאל כט):
גסקלגס שם מלך יון:
ועוד 9 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Sotah 33a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
כל התורה כולה בכל לשון נאמרה פי' ר"ח הא פשיטא דבשעת מ"ת ניתנו למשה בלשון קודש והאי דקאמר הכא היינו אם ניתנה להעתיקה בלשון אחר או לא ומפירושו נשמע דלמ"ד לא ניתנה להעתיקה בלשון אחר לא ניתנה לקרוא כמו כן בלשון אחר דמי שהיה קורא אותה בלשון פרסי והיא כתובה לשון עברי כאילו היה קורא בעל פה כדאמרינן בפ' שני דמגילה (דף יח.) קראה תרגום לא יצא היכי דמי אילימא דכתיבא מקרא וקא קרי תרגום היינו על פה הוא לא צריכא דכתיבא תרגום וקא קרי תרגום ולא ידענא לפירושו היכי סלקא דעתיה למימר אליבא דרבי דבכל לשון ניתנה ליכתב אם כן הא דאמר רבי ק"ש ככתבה היינו בכל לשון שהרי בכל לשון ניתנה ליכתב אם כן היינו רבנן ותו תפשוט מיהא התם דאליבא דרבי בלשון הקודש נאמרה ותו מאי קמבעיא ליה והא פלוגתא היא בפ"ק דמגילה (דף ח:) תנן אין בין ספרים למזוזות ותפילין אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבין אלא אשורית בלבד רשב"ג אומר אף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית בלבד וי"ל מהא דאמר רבי קרית שמע ככתבה ליכא למידק מיניה דאיכא למימר ככתבה המיוחד לה כשנכתבה יחידי כגון במזוזות ותפילין דכ"ע מודו דבלשון הקודש והא דקאמר לימא קסבר רבי כל התורה בכל לשון נאמרה ה"פ ולית ליה דרשב"ג דאמר דוקא יוונית ולרבנן דאמרי בלשון הקודש לית להו דרבנן דאמרי ספרים נכתבים בכל לשון כך צריך לפרש לפי פירוש ר"ח:
ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת רש"י שיבש הגירסא דלא גרס מנלן ופי' משום דלא בעי קרא דמהיכא תיתי דליבעי לשון הקודש ומיהו נראה עיקר כגירסת הספרים דגרסי בהו מנלן דסד"א נילף ברכה מברכות הר גריזים דכתיב בהו אלה יעמדו לברך (דברים כ״ז:י״ב) מה להלן בלשון קודש אף כאן דהא בהאי ג"ש ילפינן בפירקין (לקמן סוטה דף לח.) ברכת כהנים דבלשון הקודש להכי כתיב וברכת את ה' כלומר מאחר שהברכה והשבח כלפי השכינה תוכל לברך בכל לשון שתרצה ומסתמא בלשון שאתה מכיר שתתן שבח להקב"ה בלבב שלם להנאתך והכי נמי איתא בירושלמי [דפרקין דאמר התם] וברכת כדי שיהא יודע למי מברך [ומשמע בפרק כיצד מברכין] (ברכות דף מ:) אפילו אמרה בלשון חול שלא כתיקונה יצא דומיא דבנימין רעיא כרך ריפתא בתר דכרך אמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא ואמר רב דיצא ידי ברכה ראשונה ומואמרת לפני ה' אלהיך דכתיב גבי וידוי [מעשר לא יליף דלא] דמי להאי דהכא כתיב את ה' אבל התם לפני ה' דלהכי כתיב לפני ה' דמשמע דבעזרה היה מתודה ולהכי איצטריך גזירה שוה דאמירה אמירה:
שבועת העדות מנא לן נראה לפרש אי לאו קרא הוה אמינא נילף קול קול ממשה להכי כתיב ושמעה דמשמע בכל לשון שהיא שומעת מדלא כתיב והשביעה בשבועת האלה אבל לפירוש רש"י דפי' אי לאו קרא הוה אמינא דומיא דשבועת הר גריזים והר עיבל שהיו בלשון הקודש אדרבה נילף משבועת סוטה שהיא בלשון חול ועוד נילף אלה אלה מסוטה דכתיב בה בשבועת האלה להכי אית לך למימר אי לאו דכתיב ושמעה לא הוה ידענא אי הוה לן למילף קול קול או אלה אלה:
אתיא תחטא תחטא נראה דהא גזירה שוה לאו דוקא נקט לה הכא דהא מהיכא תיתי דנבעי בלשון קודש אדרבה בלא גזירה שוה דתחטא תחטא הוה משמע טפי דבכל לשון דהוה ילפינן מעילה מעילה מסוטה אלא אגב דילפינן בשבועות (דף לד.) בהא גזרה שוה דבתביעת ממון הכתוב מדבר נקט לה נמי הכא:
וענית ואמרת ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו תימה אדרבה לילף ואמרת לפני ה' אלהיך מואמרת לפני ה' אלהיך מוידוי מעשר דהא מדדמי ליה ילפינן ואם תאמר הכא עניה עניה גמיר הא לעיל פריך ונילף אמירה אמירה מלוים ומהדר דנין עניה ואמירה מעניה ואמירה ואין דנין עניה גרידתא מעניה גרידתא (נ"א ואין דנין אמירה גרידתא מעניה ואמירה):
אתיא קול קול אין לומר אדרבה נילף קול קול משבועת הפקדון דעניה וקול מעניה וקול גמיר ואין דנין עניה וקול מקול גרידא:
ורבי יהודה מכה ככה לא ידענא אי דריש ר' יהודה מכה ככה דכל האמור בפרשה אפילו קריאה מעכבא דאין לשנות מכל האמור דלהכי אהני כה ככה וממילא הוי לשון קודש נמי עיכובא דפרשה נאמרה בלשון קודש ותימה לומר כן דא"כ כמאן מרבותיו ס"ל לא כרבי אליעזר ולא כר' עקיבא דתרוייהו מודו דקריאה לא מעכבא ולא פליגי אלא ברקיקה (ביבמות דף קד:) דלר' אליעזר מעכבא כיון דהוי מעשה ולרבי עקיבא לא מעכבא מעשה באיש בעי' ואם אית לך למימר דרבי יהודה סבר דדוקא בלשון קודש מעכב אבל אם לא קראה כלל אינו מעכב גם הוא סברא תמוה שאם לא קראה כלל אינו מעכב ואם קראה בלשון חול מעכב ומסתברא טפי למימר דסבירא ליה דקריאה מעכב ופליג אתנא דמתניתין בפרק מצות חליצה (יבמות דף קד:) דקא סבר רבי יהודה לא נחלקו רבי עקיבא ורבי אליעזר בדבר זה והכי אמר בעלמא כגון בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלה:) גבי פלוגתא דב"ש וב"ה תמיה לרבי כיון דהטיל הכתוב ככה בין קריאה למעשה [נימא] דלעכבו תרוייהו ותו איכא למיתמה אדרבה הוה לן למימר אליבא דרבי יהודה אפילו אי לא הוה כתיב אלא כה דקריאה מעכבא ולא מעשה דהא שמעינן ליה בפ"ק דר"ה (דף ט:) דמקרא נדרש לפניו ולא לאחריו דאמר יובל אע"פ שלא שמטו אע"פ שלא תקעו יכול אע"פ שלא שילחו ת"ל היא דברי רבי יהודה ומפרש טעמא מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו ולא לפני פניו כלומר עיכובא דהיא נדרש דוקא אוקראתם דרור שלפניו ולא אושבתם איש אל אחוזתו של אחריו ולא אתקיעה שלפני פניו וי"ל דה"פ ורבי יהודה האי דמעשה מעכב מכה ככה דאי לא הוי כתיב אלא כה ה"א דדרשינן ליה דוקא אקריאה שלפניו להכי כתיב ככה יתירא למדרשיה נמי אמעשה שלאחריו:
Tosafot on Sotah 33a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
מאירי
התבאר במקומו יבמות ק"ד א' שמצות חליצה קוראה ר"ל מאן יבמי וכו' וקורא ר"ל לא חפצתי לקחתה וחולצת ורוקקת וקוראה ר"ל ככה יעשה לאיש וכו' אלא שמ"מ אין הקריאה מעכבת שכל שחלצה ורקקה אע"פ שלא קראה חליצתה כשרה ואף דברים של מעשה ר"ל חליצה ורקיקה אין שניהם מעכבין אלא החליצה בלבד וכך שחלצה ולא רקקה חליצתה כשרה ואם רקקה בפניו ובפני בית דין המזומן לכך ולא חלצה אין זה כלום ליפטר היא בכך בלא חליצה אלא שמ"מ נפסלה בכך ליבמים הא קריאה בלא מעשה אינה כלום וכבר ביארנו עיקרי דברים אלו במקומן:
Meiri on Sotah 33a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown
מהרש"א — חידושי הלכות
תוס' בד"ה כל התורה כו' בלשון פרסי כתובה בלשון עברי כו' ותו תפשוט מיהא התם אליבא כו' לרבנן דאמרי ספרים נכתבים כו' עכ"ל כצ"ל:
בד"ה ברכת המזון כו' איתא בירושלמי פרק כיצד כו' לפני ה' דלהכי כתיב כך דמשמע כו' עכ"ל כצ"ל:
בד"ה וענית ואמרת בו' וא"ת הכא ענייה ענייה גמיר הא לעיל פריך ונילף אמירה מלוים וי"ל דנין ענייה ואמירה מענייה ואמירה ואין דנין ענייה גרידתא מענייה גרידתא עכ"ל הס"ד וכצ"ל נ"ל ופי' דאין לומר דהכא בלוים ענייה ענייה גמיר הג"ש ולא נתקבלה הג"ש דאמירה אמירה גבי לוים כלל הא פריך לעיל ונילף אמירה אמירה מלוים וא"כ ע"כ נתקבלה לגבי אמירה והדרן קושיין לדוכתין נילף ואמרת מדדמי ליה ואהא תרצו דהך ג"ש לגבי לוים בענייה ואמירה נתקבלה וכדמסיק לעיל ולא נתקבלה הג"ש בענייה גרידתא דא"כ ג"ש גם באמירה גרידתא נתקבלה ומהרש"ל. כתב לפרש דבריהם בע"א ותמיהתם קיימת ודוחק ודו"ק:
Chidushei Halachot on Sotah 33a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
גליון הש"ס
גמ' ורבנן כה ככה לא משמע להו עיין לקמן דף לח ע"א תד"ה ורי"א:
רש"י ד"ה יחיד וכו' צבור לא צריכי להו עיין בספר בתי כהונה ח"ב בית אבות דף ל ע"א:
ד"ה שאני בת קול ע' סנהדרין דף יא ע"א תד"ה בת קול ובתוי"ט פט"ז מ"ו דיבמות:
Gilyon HaShas on Sotah 33a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
בן יהוידע
כָּל הַשּׁוֹאֵל צְרָכָיו בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי, אֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזְקָקִין לוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי. פירוש יש מלאכי השרת ממונים על התפילות להעלותם ולהצילם מיד המקטרגים הרודפים אחריהם ואם התפלה בלשון ארמי אין נזקקין לה להצילה ולכן אם המתפלל הוא אדם גדול שאינו צריכה תפילתו שמירה מפני המקטרגים אינה צריכה למלאכי השרת שיהיו נזקקין לה להצילה כי אין פוגעין בה ולכן אין לו הפרש בין אומרה בלשון ארמי לבין אומרה בלשון הקודש ולכן רשב"י היה מתפלל כמה תפילות בלשון ארמי. והא דתקינו תפילת יְהֵא רַעֲוָא בלשון תרגום וזה אומרה כל אדם, התם שאני כיון דעיקרה היא תפילה בעד עולמות העליונים מלאכי השרת נזקקין לה. והא דתקנו בסליחות בנוסח רַחֲמָנָא דְעָנֵי וכו' ובנוסח 'מַחֵי וּמַסֵּי' תפילות בלשון תרגום התם שאני כיון דנתקנו אלו לציבור דינם כתפילת אדם גדול שאמרנו וגם מלאכי השרת נזקקין להם כיון דהם של ציבור.
וְהָתַנְיָא יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שָׁמַע בַּת קוֹל מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וכו' קשא למה הקשה מן הברייתא ליקשי מפסוק מפורש בדניאל סימן ה' דכתיב בה (דניאל ה, ה) שַׁעֲתָה נְפַקָה [נָפְקָא] אֶצְבְּעָן דִּי יַד אֱנָשׁ וכו' וּדְנָה כְתָבָא דִּי רְשִׁים מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין (דניאל ה, כה) דנמצא המלאך יודע ארמי וכותב בלשון ארמי! ונראה לי בס"ד דמן הפסוק ליכא קושיא דודאי אותם השרים של שבעים אומות כל אחד יודע ומכיר בלשון האומה שלו וזה שכתב דברים הנזכר הוא היה השר של מלך בבל שלשונם ארמי והוא מכיר בלשון ארמי ובא להודיע לבלשצר שהוא מלך אומה שלו הדברים האלה דשייכים לו בלשון ארמי. אך אותם הקולות דנקיט בברייתא ששמע יוחנן בבית קודש קדשים בלשון ארמי אם האומר היה השר היה צריך שידבר בלשון יונית שהוא לשון יון שהם אומה שלו ולמה דבר בלשון ארמי? ועוד רחוק הדבר לחשוב שישלחו שר משבעים שרי אומות העולם לבית קודש קדשים שהוא מקום השראת שכינה, אלא ודאי היה זה מלאך ממלאכי השרת ועם כל זה דבר בלשון ארמי! ותירץ דגבריאל היה שיודע בשבעים לשון ולפי זה גם בהך דבלשצר יש לומר גבריאל הוה.
בָּא גַּבְרִיאֵל וְלִימְּדוֹ שִׁבְעִים לָשׁוֹן קשה אף על גב דאיכא שבעים לשון מלבד לשון הקודש מכל מקום יוסף הצדיק ע"ה ודאי היה יודע לפחות שתי לשונות מן השבעים שהוא לשון ארמי שהיו מדברים בו עם אנשי המדינה בארץ כנען ולשון מצרי שהיה מדבר בו במצרים באותם י"ג שנה מעת שירד עד עת שיצא מבית האסורים ואם כן הוה ליה למימר בָּא גַּבְרִיאֵל וְלִמְדוּ שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנֶה לְשׁוֹנוֹת? ונראה לי בס"ד בכל לשון ולשון יש הגיון פשוט שמדברים אותו המון העם ויש הגיון צח מאד שמדברים בו לפני שרים ומלכים וכמו שיש בלשון ערבי אחד פשוט ואחד קורין אותו נחוו'י וכן הוא בלשון תרכי. על כן יוסף הצדיק ע"ה הגם דהיה מדבר בלשון ארמי ובלשון מצרי הוא לשון פשוט ואינו צח שראוי לדבר בו בפני המלכים ובא גבריאל ולימדו לשון צח בשבעים לשונות שהיה יכול לדבר בו בפני המלך ולכן ברכו יעקב אבינו ע"ה בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף (בראשית מט, כב) בֵּן פֹּרָת לשון חן עֲלֵי עָיִן הוא עי"ן לשונות שדברת בהם בלשון צח בפני המלך שנשאת חן בהם.
Ben Yehoyada on Sotah 33a · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת סוטה, דף ל״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־295 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 116 מילים
נפתחת ב״כׇּל הַתּוֹרָה בְּכׇל לָשׁוֹן נֶאֶמְרָה, דְּאִי סָלְקָא…״
- קטע 24 מילים
נפתחת ב״אִיצְטְרִיךְ, מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״שְׁמַע״.…״
- קטע 320 מילים
נפתחת ב״לֵימָא קָסָבְרִי רַבָּנַן כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בִּלְשׁוֹן…״
- קטע 44 מילים
נפתחת ב״אִיצְטְרִיךְ, מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״וְהָיוּ״.…״
- קטע 57 מילים
נפתחת ב״תְּפִלָּה: רַחֲמֵי הִיא, כׇּל הֵיכִי דְּבָעֵי מְצַלֵּי.…״
- קטע 634 מילים
נפתחת ב״וּתְפִלָּה בְּכׇל לָשׁוֹן? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם…״
- קטע 78 מילים
נפתחת ב״לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּיָחִיד, הָא —…״
- קטע 855 מילים
נפתחת ב״וְאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי? וְהָתַנְיָא:…״
- קטע 920 מילים
נפתחת ב״אִי בָּעֵית אֵימָא: בַּת קוֹל שָׁאנֵי, דִּלְאַשְׁמוֹעֵי…״
- קטע 1015 מילים
נפתחת ב״בִּרְכַּת הַמָּזוֹן — דִּכְתִיב: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ…״
- קטע 1115 מילים
נפתחת ב״שְׁבוּעַת הָעֵדוּת — דִּכְתִיב: ״וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא…״
- קטע 128 מילים
נפתחת ב״שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן — אָתְיָא ״תֶּחְטָא״ ״תֶּחְטָא״ מִשְּׁבוּעַת…״
- קטע 1338 מילים
נפתחת ב״וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ: מִקְרָא בִּיכּוּרִים וַחֲלִיצָה…״
- קטע 1426 מילים
נפתחת ב״וּלְוִיִּם גּוּפַיְיהוּ מְנָלַן? אָתְיָא ״קוֹל״ ״קוֹל״ מִמֹּשֶׁה.…״
- קטע 1515 מילים
נפתחת ב״חֲלִיצָה כֵּיצַד וְכוּ׳. וְרַבָּנַן, הַאי ״כָּכָה״ מַאי…״
- קטע 1610 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי יְהוּדָה מִ״כֹּה״, ״כָּכָה״. וְרַבָּנַן, ״כֹּה״ ״כָּכָה״…״
לשון המקור
כׇּל הַתּוֹרָה בְּכׇל לָשׁוֹן נֶאֶמְרָה, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה, ״וְהָיוּ״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא, לְמָה לִי?
אִיצְטְרִיךְ, מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״שְׁמַע״.
לֵימָא קָסָבְרִי רַבָּנַן כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בִּלְשׁוֹן קוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בְּכׇל לָשׁוֹן — ״שְׁמַע״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי?
אִיצְטְרִיךְ, מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״וְהָיוּ״.
תְּפִלָּה: רַחֲמֵי הִיא, כׇּל הֵיכִי דְּבָעֵי מְצַלֵּי.
וּתְפִלָּה בְּכׇל לָשׁוֹן? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו בִּלְשׁוֹן אֲרָמִית, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַשּׁוֹאֵל צְרָכָיו בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי — אֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזְקָקִין לוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי!
לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּיָחִיד, הָא — בְּצִבּוּר.
וְאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי? וְהָתַנְיָא: יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שָׁמַע בַּת קוֹל מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁהוּא אוֹמֵר: נְצַחוּ טָלַיָּא דַּאֲזַלוּ לַאֲגָחָא קְרָבָא לְאַנְטוֹכְיָא. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּשִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק שֶׁשָּׁמַע בַּת קוֹל מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁהוּא אוֹמֵר: בְּטֵילַת עֲבִידְתָּא דַּאֲמַר שָׂנְאָה לְאַיְיתָאָה עַל הֵיכְלָא וְנֶהֱרַג גַּסְקַלְגָּס וּבָטְלוּ גְּזֵירוֹתָיו. וְכָתְבוּ אוֹתָהּ שָׁעָה, וְכִיוְּונוּ. וּבְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הָיָה אוֹמֵר!
אִי בָּעֵית אֵימָא: בַּת קוֹל שָׁאנֵי, דִּלְאַשְׁמוֹעֵי עֲבִידָא. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: גַּבְרִיאֵל הֲוָה. דְּאָמַר מָר: בָּא גַּבְרִיאֵל וְלִימְּדוֹ שִׁבְעִים לָשׁוֹן.
בִּרְכַּת הַמָּזוֹן — דִּכְתִיב: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ — בְּכׇל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה מְבָרֵךְ.
שְׁבוּעַת הָעֵדוּת — דִּכְתִיב: ״וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה״ — בְּכׇל לָשׁוֹן שֶׁהִיא שׁוֹמַעַת.
שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן — אָתְיָא ״תֶּחְטָא״ ״תֶּחְטָא״ מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת.
וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ: מִקְרָא בִּיכּוּרִים וַחֲלִיצָה כּוּ׳, עַד מִקְרָא בִּיכּוּרִים כֵּיצַד ״וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר ״וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל״, מָה ״עֲנִיָּיה״ הָאֲמוּרָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ — אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ.
וּלְוִיִּם גּוּפַיְיהוּ מְנָלַן? אָתְיָא ״קוֹל״ ״קוֹל״ מִמֹּשֶׁה. כְּתִיב הָכָא ״קוֹל רָם״, וּכְתִיב הָתָם: ״מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל״, מָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ.
חֲלִיצָה כֵּיצַד וְכוּ׳. וְרַבָּנַן, הַאי ״כָּכָה״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לְהוּ, לְדָבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה מְעַכֵּב.
וְרַבִּי יְהוּדָה מִ״כֹּה״, ״כָּכָה״. וְרַבָּנַן, ״כֹּה״ ״כָּכָה״ לָא מַשְׁמַע לְהוּ.