מסכת סוטה דף י״א עמוד ב׳

בפרך בפה רך משכום בדברים ובשכר עד שהרגילום לעבודה:

בפריכה בשברון גוף ומתנים וחזקה:

ה"ג בעבודה קשה אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן שהיו מחליפין וכו' - וזו היא קשה שלא היו רגילים בכך:

ולמאן דאמר בפרך קמא בפה רך האי בפרך בתרא ודאי פריכה היא דהכתיב וימררו:

ושופתות כשמושיבין הסיר על גבי כירה קרי לה שפיתה:

אחת של חמין לרחוץ רגלי בעליהן בשדה:

בין שפתים בין מצרי השדות מקומות צנועין מצר גבול השדה גבוה מכאן וחבירו מכאן וחריץ באמצע:

יונה ישראל שנאמר יונתי תמתי (שיר ו):

שהיתה פועה לולד פירש רבינו חננאל לוחשת לחישה ויוצא הולד כמו שעושים אלו עכשיו באזני האמה:

בפרך רא"א בפה רך כו' פירש"י משכם בדברים ובשכר כו' עכ"ל ובמדרש ילקוט מפורש כדלעיל בשעה שאמר הבה נתחכמה לו קיבץ כל ישראל וא"ל בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה היינו דכתיב בפה רך נטל סל כו' וכל מי שהיה רואה פרעה נוטל כו' כיון שהחשיך העמיד עליהם נוגשים כו' עכ"ל ונראה ליישב לפי זה המדרש דלמ"ד נמי בפה רך הא דכתיב לא תרדה בו בפרך ליכא לפרושי אלא בפריכה וכדמסיק הכא ודאי בפריכה אלא גבי בפרך קמא ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך שהוא תחלת השיעבוד משמע ליה לפרש בפה רך שע"כ נטל פרעה ג"כ סל ומגריפה כו' ומאן דפליג וס"ל דפרך קמא נמי בפריכה דאותו יום כשהחשיך התחיל הפריכה שהעמיד עליהם נוגשים כו' כדלעיל והכי מפורש בש"ר וק"ל:

בתחלה בחומר ובלבנים כו' דכיון שעבדו בהם בכל מיני עבודה כדכתיב את כל עבודתם לא פרט לך אלו אלא לאשמעינן שבתחלה בחומר ובלבנים ולבסוף בכל עבודה בשדה ולבסוף את כל עבודתם דהיינו בכל מיני עבודה והכי מסיים ליה בש"ר והוא מבואר שכך הרגילם להיות לו עבדים גמורים שבתחלה בנו לו ערים כי כן דרך אנשי עיר לבנות להם מבצרים מפני אויבים ואח"כ הוסיף עליהם עבודת אנשי כפרים דהיינו עבודה בשדה שהיא מלאכה שפלה כדאמרינן ביבמות ולבסוף בכל מיני עבודה כעבד גמור. ומ"ש שהיו מחליפין כו'. פירש"י ה"ג בעבודה קשה ארשב"ן א"ר יונתן שהיו מחליפין כו' וזו היא קשה שלא היו רגילין בכך עכ"ל אבל בכל הנוסחאות לא מייתי הא שהיו מחליפין כו' אקרא דעבודה קשה אלא אקרא דאת כל עבודתם וכ"ה בהדיא בש"ר ובילקוט ונראה לפרש דלפי הדרש נמי ולבסוף בכל עבודה כמפורש בש"ר כמ"ש לעיל לא הו"ל למכתב עבודתם בכינוי אלא ובכל עבודה כמו בכל עבודה בשדה וע"כ דרשו דכינוי קאי אעבודה דאיש ודאשה וללמד שבכ"א מהם שעבדו בו בכל עבודתם דאיש ודאשה דהיינו שהיו מחליפין כו' דבלאו מלאכה המיוחד לכ"א הוסיף להן מלאכות המחולפות ודו"ק:

נשים צדקניות כו' בשעה שהולכות לשאוב כו' הוא דאר"י על נשים צדקניות שהיו מפרנסין את בעליהן והיו נזקקין להן ולא היו מזנין תחת בעליהן ולכך מדמה להו הכא ליונה שאינה נזקקת אלא לבן זוגה וק"ל:

הקב"ה מזמן להם דגים קטנים כו' ושופתות ב' קדירות כו' ענין דגים קטנים כדאמרינן בעלמא שהם מפרין ומרבין גופו של אדם וע"ש הברכה דכן ירבה שנאמר וידגו לרוב גו' ורמז לזה במה שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם גו' שלא היו קונים אותן אלא שהקב"ה מזמן אותן להן בכדיהן ואמר בשכר תשכבון בין שפתים ולא נתנו עיניהם באחר זכו להיות להם חן שבזה זכו לביזת מצרים וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב גו' כמ"ש ביה וה' נתן את חן העם גו' ואמר כיון שהגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה כו' מיראת מצרים עשו כן בגזירת כל הבן הילוד גו' ומייתי מדכתיב תחת התפוח עוררתיך גו' רישא דקרא מי זאת גו' מתרפקת על דודה דהיינו שנזקקה לבן זוגה במצרים וסיפא דקרא שמה דהיינו תחת התפוח חבלתך אמך גו'. ואמר הקב"ה שלח משמי מרום מי שמנקה כו'. שנאמר ומולדותיך ביום גו' דבתר האי קרא כתיב לא חסה עליך עין לעשות לך אחת מאלה לחמלה גו' דהיינו א' מכל אלו שזכר שעושין לחמלה לולד ביום הולדת וכתיב בתריה ואעבור עליך גו' דהיינו שהיו עושין לך כן משמי מרום. ואמר ונותן להם ב' עגולין כו' שנאמר וינקהו דבש מסלע גו'. דבש להנקה ושמן לסיכה והאי קרא לפי פשוטו בטובת א"י הוא דכתיב ירכיבהו על במתי ארץ גו' אבל לפי משמעו ממש לא מצינו זה הנס דבש מסלע גו' בטובת א"י אי לאו באלו הולדות שהיו צריכין לכך דאמם אחר לידתם הלכו למלאכה גם לביתם שלא ירגישו בו המצריים. ואמר נעשה להן נס ונבלעין בקרקע ומביאין שוורים גו'. גם כי ראו זה הנס נפלא חשבו שאין זה רק מעשה כישוף כמו שחשבו במכות מצרים ולפי שמעשה כישוף ודומה לו אין לו כח רק בעולם הזה וכדי תפיסת יד אדם ע"כ חשבו שלא נבלעו רק כדי מחרישה שהוא תפיסת יד אדם וז"ש שהיו חורשין על גבן שנא' על גבי חרשו חורשים גו' שאמר ברישא דקרא רבת צררוני מנעורי מנעורי ממש כשהיו קטנים ונערים במצרים שבאו להורגן אבל לא יכלו לי ע"י בליעה בקרקע ולפי שחשבו שהוא מעשה כישוף ולא נבלעו רק כדי מחרישה היו חורשים ע"ג לתופסן בתוך כדי מחרישה ולשון חרשו חורשים הוא כפול דהוה סגי בקרא לומר על גבי חרשו וי"ל חורשים מלשון חרשיא שהוא כישוף כי המצרים היו בעלי כשפים ודו"ק:

היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה שנאמר רבבה כצמח גו' דאי כפשטיה לענין רבוי קמדמה להו לצמח השדה למה שינה מלשון הנאמר בברכתם כחול הים או ככוכבים אלא לענין יציאתן מן הקרקע שנבלעו בה מדמה להו כצמח גו'. ואמר באים עדרים כו' ותבאי בעדי עדיים גו'. דאי כפשטיה מלשון עדי וקישוט שתבואי בקשוטי' קאמר היאך מסיים בו ואת ערום ועריה וע"כ דרשו מיניה מלשון עדרים אבל לא מצינו מלה שיהיה חסר הרי"ש שהיא עיקר המלה וי"ל בדרך צחות לפי שדרך הקטנים שמוצא הרי"ש קשה להם בדבור ומדלגים אותה בדבורם בפרט אלו הקטנים שנתגדלו במקום שאין אדם וכאילו עמהם ידבר הכתוב בלשונם ותבואי עדי עדיים במקום עדרי עדרים בדלוג הרי"ש וז"ש אל תקרי עדי עדים בלא רי"ש כמו שקורין אלו הנערים שנתגדלו בשדות שיהיה משמעו מלשון קישוט אלא עדר. עדרים ברי"ש ודו"ק:

וכשנגלה כו' הכירוהו תחלה שנאמר זה אלי כו' יבואר לקמן פ' כשם ע"ש:

למילדות העבריות גו' מ"ד אשה ובתה זו יוכבד ומרים ומ"ד כו' כתב הרא"ם ויתכן שהיתה קבלה בידם או כו' עכ"ל ול"נ שלמדו לומר כן משום דהאי לישנא אשר שם האחת גו' ושם השנית גו' לא תמצא בתורה כ"א כשקדם לו בפסוק שהיו שנים וכמו לעבר ילד ב' בנים שם האחד פלג גו' וכן ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום גו' וכן וישארו שני אנשים במחנה שם האחד גו' וכאן לא קדם לו שהיו שני מילדות וכתב אשר שם האחת שפרה גו' וע"כ דרשו מיניה אשר שם האחת היא הידועה בשמה במקום אחר וכן שם השנית הידועה כבר ולפי שלא נזכרו בשמם בתורה מאותו הדור אלא ג' נשים אלו יוכבד ומרים ואלישבע ע"כ האחת והשני' הידועות על שנים מג' אלו נשים קאמר ובהא לא מספקא להו דודאי יוכבד היא אחת מהן דדרך הזקנות להיות מילדות ולא הבנות והכלות שלה ועוד דהכתוב בא לפרש ולא לסתום ואם היו מרים ואלישבע לא הוה ידעינן הי ניהו האחת והי ניהו השניה אבל אם יוכבד היא אחת מהם ליכא לאסתפוקי דודאי האחת דקרא היא יוכבד וזה שדקדק לומר אשה ובתה כלה וחמותה דלכך ליכא לאסתפוקי בשם האחת אלא בשם השני' פליגי דמר אמר דהיא מרים דיותר ידועה בשמה מאלישבע ומר אמר דאין סברא שהיתה מרים מילדת אז דעדיין קטנה היתה מה' שנים ויהיה פי' אשר שם האחת הידועה בשמה במקום אחר יוכבד היתה שמה עכשיו בענין המילדות שפרה ושם השניה הידועה בשמה כבר למר מרים ולמר אלישבע עכשיו נקראת פועה כו':

מאי אבנים אר"י סימן גדול מסר כו' עיין פירש"י ולשיטתו כתב ה"ג מאי אבנים אר"י סימן גדול מסר להם כו' ד"א על האבנים כדכתיב וארד אל בית היוצר גו' עכ"ל ומפרש ליה ד"א לאו לענין סימנין קאמר אלא דלהכי קרי ליה למשבר אשה אבנים כו' ע"ש אבל בש"ר משמע דלענין מסירת סימנין קמדמה ליה ליוצר ע"ש והנראה בזה דודאי הני תרי לישני לענין מסירות סימנין קאמר כדמוכח בש"ר וכפי' הרמב"ן והרלב"ג כי פרעה צוה להם שיהרגו הזכרים בסתר על האבנים שאפילו היולדות עצמן לא ידעו בו כו' ע"ש ולפי שרוב הנשים שוהין בלידתן נתן להם סימן שיכוונו עת לידתן ממש שתוכלו להרוג אותן בסתר דהיינו כשיריכותיהן מצטננות כאבנים. ולד"א מה יוצר ירך כו'. בתחלת היצירה של הולד בין הירכים תוכלו להרוג אותן בסתר והוא משל היוצר כי כמו שהיוצר הזה כשהסדין שהוא האבנים הוא בין ירכו קל בידו לקלקל הכלי כמ"ש וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים ונשחת הכלי גו' כדוגמא זו בתחלת לידת הולד כשהוא עדיין בין הירכים תוכלו לקלקלו ולהורגו ולזה הענין בעצמו שאמרו בסמוך סימן זה מסר להם בן פניו למטה כו' דכיון שצוה להרוג הזכרים בסתר היה צריך ג"כ להודיען שידעו אז איזו בן ואיזו בת ועוד כתבנו בזה דרך נכון מסכים לזה בפרק ד' מיתות על הא דאמרינן התם ב"נ נהרג על העוברין ולא ישראל ע"ש:

בפרך אמר רב שמואל בר נחמני בקצת ספרים ישנים מאי את כל עבודתם אמר רב שמואל וכו' :

"בְּפָרֶךְ" רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בְּפֶה רַךְ (שמות א, יג). נראה לי בס"ד על פי הטעם שכתבתי בדרשותי בס"ד הא דבחרו לענותם בחומר ובלבנים שהיא מלאכה של עפר כי חשבו שיצליחו בכך מפני כי פרעה מלכם שמו אותיות העפר מיהו ההפרש בין אותיות פרעה לבין אותיות העפר הוא פרעה אות פּ' שבו דגושה והעפר אות פ' רפה ורכה והם החליפו אות פּ' דגושה באות פ' רפה ורכה וזהו שנאמר בפ"ה רך שעשו מן פרעה אותיות העפר שהוא בפ"ה רכה.

שֶׁהָיוּ מַחֲלִיפִין מְלֶאכֶת אֲנָשִׁים לְנָשִׁים וּמְלֶאכֶת נָשִׁים לַאֲנָשִׁים (שמות א, יג). צריך להבין מאי נפקא להו מזה. ונראה לי בס"ד גיבול הטיט שהוא מלאכת אנשים גוזרים שיעסקו בו הנשים וזה קשה מאד כי המגבל צריך לחשוף זרועותיו וגם לשאת ולהגביה בגדיו למעלה מן הארכובה כדי שלא יתלכלכו ועסק זה הוא בושה גדולה לנשים לעשותו וגנאי גדול להם והם היו מכריחים את הנשים בזה כדי להכשיל האנשים בהם בעבירה וכדי לבזותם בעסק זה שהוא בזיון גדול לאשה. ועוד מחלפים מלאכת נשים לאנשים שיש מלאכות שצריך להם אריכות רוח כגון שיש קוצים קטנים מעורבים בעפר שהם קטני קטנים וגוזרים עליהם שיבררו אותם מן העפר בידים ולזה העסק צריך אריכות רוח להעוסק בו וטבע האנשים שיש להם קוצר רוח וקצים מאד מעסק זה אבל הנשים טבען שיש להם אריכות רוח ואין קצים כל כך בעסק זה וכיוצא בו והם מכריחים לאנשים לעסוק בזה וכיוצא בזה כדי לצערם ואין מוסרים עסק זה לנשים.

בִּשְׂכַר "תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם" זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְבִיזַּת מִצְרַיִם (תהילים סח, יד). נראה לי בס"ד ביזה [24] גימטריא כ"ד והשכיבה בין שפתים היתה על ידי הכד של מים שהביאו לשם שמים, לכן בזכות הכד הזה זכו לביזה שמספרה כ"ד. או יובן בס"ד על ידי שכיבה בין שפתים נעשה להם הריון ובטלה הזיבה מן הנשים שאם לא יתעברו יהיה להם זיבה שהיא זוהמה רבה ובשכר ביטול הזיבה זכו לביזה שנהפכו אותיות זיבה לאותיות ביזה. אי נמי הם עשו מצוה זו לכבוד ה' זכו לביזה שבאה להם על ידי ה'חן' [58] שהוא מספר כבוד ה' [58]. ועוד נראה לי בס"ד בִּשְׂכַר 'תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם' שנזקקו כל אחד בשלו ולא נתנו עיניהם להזקק עם אינו שלהם זכו לביזת מצרים שלקחו ממון שאינו שלהם. אי נמי יובן בס"ד מדה כנגד מדה בשכר שהיו מסתירים תשמישם במקום נסתר וצנוע שהוא 'בֵּין שְׁפַתָּיִם' ולא בגלוי זכו לביזת מצרים שנגלה להם תחלה כל כסף וזהב שהיה מוצנע ומונח בתוך תיבות סגורים כי הקדים השם יתברך לזה ימי החושך שהיו המצריים אסורים ואינם זזים ממקומן ווּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר (שמות י, כב) ועל ידי כן היו נכנסין לבתי מצרים ורואין כל מה שהיה טמון ומוצנע אצלם ועל ידי כך ניצלו את מצרים שבעת שאומרים להם 'תנו לנו חפץ פלוני' לא היו יכולים להכחיש ולומר אין לנו.

וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעַ זְמַן מוֹלָדֵיהֶן הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָּׂדֶה תַּחַת הַתַּפּוּחַ (שיר השירים ח, ה). נראה לי בס"ד טעם שמזדמן להם אילן של תפוח כי התפוח שלם בשלשה הנאות שהם 'טעם וריח ומראה' וכן ישראל משולשים בנר"ן [נפש רוח נשמה] מה שאין כן אומות העולם אין להם בחינת רוח ונשמה אלא רק נפש מקליפה דעשיה גם ישראל משולשים בשלשה קדושות שהם 'כהנים לוים ישראלים' גם ישראל עבודת הקודש שעושים שלימה בשלשה שהם 'מחשבה ודבור ומעשה' גם יש בידם זכות שלשה אבות ולכן מזמן להם נס לידתם 'תַּחַת הַתַּפּוּחַ' שהוא משולש בשלשה הנאות הנזכר.

וְנוֹתֵן לָהֶם שְׁנֵי עִגּוּלִין, אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן וְאֶחָד שֶׁל דְּבַשׁ (דברים לב, יג). הא דמביא להם עִגּוּלִין ולא מְרֻבָּעִים, לנחם לבם של ישראל אבותם ואמותם שאל יקוצו בצרות אלו של גזירות מצרים שבעבורם גלו הבנים מעל שלחן אביהם ואין יונקים הבנים משדי אמותם אשר דבר זה קשה להם ומראין שהצרה דומה לעיגול שהוא גלגל החוזר בעולם כי יבא היום ותתהפך הצרה על ראש מצרים ויצאו ישראל ממנה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שנותן להם עִגּוּלִין ולא מְרֻבָּעִים לרמוז שהם נזונין מן אור מקיף עד כאן דבריו נר"ו. ומה שהיו שני עגולין אלו אחד של דבש ואחד של שמן, הנה ב'דבש' רמז להם שזה נותן להם תמורת יניקתם משתי שדים של האם שעתה נבדלו מהם ונרמזו שתי שדים בדבש שהוא ב' שד וגם רמז להם שהם מוכנים לקבל התורה שנמשלה לדבש שהמתוק יפה לתורה דכתיב דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ (שיר השירים ד, יא). וה'שמן' הוא מספר שמים [390] רמז שעתידין גם כן להיות נזונין במן שהוא לחם מן השמים ובזה יהיו עליונים על כל הבריות כשמן זה שהוא צף על כל מיני משקין. ועוד נראה לי בס"ד ב'דבש' נרמז להם כי המצריים אשר עוקצין אותם כצרעה לסוף יוצא להם דבש שיטלו את ממונם ויצאו משם ברכוש גדול כי הדבש הוא יוצא מן הצרעה שהיא עוקצת וה'שמן' הוא חמאה שקורין קימ'אג' שנעשה מן החלב וידוע דהחלב הוא דם שנהפך לחלב ורמז להם בזה שהיסורין שלהם יתהפכו לטובה.

וְכֵיוָן שֶׁמַּכִּירִין בָּהֶן מִצְרִים בָּאִין לְהוֹרְגָן, וְנַעֲשֶׂה לָהֶם נֵס וְנִבְלָעִין בַּקַּרְקַע, וּמְבִיאִין שְׁוָורִים וְחוֹרְשִׁין עַל גַּבָּן (תהילים קכט, ג). הקשה הרב עיר בנימין דאמרו בגמרא (סנהדרין לז:) מיום שפתחה הארץ את פיה לקבל דמו של הבל שוב לא פתחה, והקשו התוספות מן פסוק 'תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ' (שמות טו, יב) ותירצו לרעה פתחה ורק לטובה לא פתחה, והא הכא פתחה לטובה שנבלעים בארץ להצלתם עיין שם. ונראה לי בס"ד כיון דנבלעים לפי שעה ואחר כמה רגעים פולטת אותם אין זו נחשבת פתיחה ולא איירי המאמר בפתיחה דכהאי גוונא. ועוד נראה לי בס"ד דאין הכונה שהיו נבלעים ממש בגוף הארץ אלא נבלעים באויר וכח הרוחני הפרוס על פני הקרקע שהיו נעלמים מן העין ונבלעים באותו אויר הרוחני ונראין כאלו נבלעו בתוך הקרקע ולעולם לא פתחה גוף האדמה את פיה לבלעם ואחר שילכו המצריים נראין כאלו מבצבצין ויוצאין מגוף הארץ מחמת שהיו נבלעים באויר הרוחני הפרוס על פני הקרקע.

"וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים" אַל תִּקְרֵי "בַּעֲדִי עֲדָיִים" אֶלָּא "בְּעֶדְרֵי עֲדָרִים" (יחזקאל טז, ז). הנה הכלל שאמרו ב'אַל תִּקְרֵי' הוא ידוע דצריך למדרש לתרווייהו ונראה לי בס"ד הענין כאן הוא דהקשו איך זכו ישראל ברכוש, והלא בפירושא אתמר דאינו חל זמן הרכוש אלא עד שיעברו ארבע שנה והם ישבו רד"ו? ותירצו רבוי אכלוסין השלים המנין והוה ליה עבדו ארבע שנה. אך על זה קשא וכי מספר וסך נפשות אתמר? והלא זרעך בסתם נאמר יהיה מה שיהיה המעט הוא אם רב, והרבוי הוא רווחא דמצרים ומזלייהו גרם! אך התירוץ לזה הוא דהרבוי לא נעשה בטבע אלא בנס גמור שהיו יולדים ששה בכרס אחד ולא עוד שלא נתגדלו בטבע כי אם בנס שיולדים בשדה ונבלעים בארץ ושוב מבצבצין ויוצאין ועל רבוי הנמצא באופן זה שהוא בדרך נס ליכא למימר מזל מצרים גרם בזה ורווחא דילהון הוי מאחר דאין זה טבעי וקודשא בריך הוא לא עביד ניסא בעבור שקרי אלו המצריים כדי שתאמר רווחא דילהון הוא זה! ולכן רבוי אוכלסין כזה שפיר השלים המנין ונמצא ישבו ארבע שנה ואז חל זמן הרכוש וזהו שאמר אַל תִּקְרֵי 'בַּעֲדִי עֲדָיִים' שזכו ולקחו הרכוש אלא על ידי שתקרא 'בְּעֶדְרֵי עֲדָרִים' שהיה מציאות הרבוי שלהם בנס ואינו טבעי. ובזה יובן המאמר בִּשְׂכַר 'תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם' זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְבִיזַּת מִצְרַיִם פירוש בשכר אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם (תהלים סח, יד) שזכו להיות תולדות שלהם מאותו המשכב בנס זכו לביזת מצרים מחמת הטעם דרבוי אכלוסין השלים המנין.

מַאן דְּאָמַר אִשָּׁה וּבִתָּהּ, יוֹכֶבֶד וּמִרְיָם, וּמַאן דְּאָמַר כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ, יוֹכֶבֶד וְאֱלִישֶׁבַע (שמות א, טו). הרא"ם [הרבי אליהו מזרחי] ז"ל כתב יתכן שהיתה קבלה ביד רבותנו ז"ל כך ומהרש"א נדחק למצוא לזה רמז מן הכתוב עיין שם. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים דחוה נתעברה ביוכבד בעת שלקחה עמרם פעם שניה קודם לידת משה רבינו ע"ה ולכן חזרה לנערותה ולכן עשה לקוחין חדשים כדרך הבתולות ולכן כתיב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן (שמות ב, ב) היא האשה הראשונה חוה שנאמר בה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ (בראשית ג, יב) ועתה היא הרתה ותלד את משה שהוא גלגול הבל ושת בניה. ולזה רמזו בזוהר ותהר האשה ותלד בן האשה ודאי כמה דאת אמר לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת (בראשית ב, כג) עד כאן דבריו. נמצא יוכבד היא עצמה היתה חוה שהיתה יחידית בעולם אחת היא לבדה ואין אשה אחרת עמה ובזה מדוקדק הכתוב שאמר אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה (שמות א, טו) דקשא הוה ליה למימר הכי 'וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְשִׁפְרָה וּפּוּעָה הַמְּיַלְּדוֹת הָעִבְרִיֹּת' ולמה האריך לומר 'אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת וְשֵׁם הַשֵּׁנִית'? ובזה ניחא דנקיט 'אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה' כי יוכבד היא היתה שפרה שנתגלגלה בה חוה אשר יצדק עליה שם אחת בגלגול ראשון כי היא היתה אחת לבדה בעולם ובגלגול זה של יוכבד נתקנה מן הפגם ונעשית שפרה שהוא לשון תיקון שהיתה משופרת ונאה בתיקון גלגול זה וכיון דהאחת שפרה היא יוכבד מוכרח לפרש 'שֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה' על מרים שהיא דור שני לאמה יוכבד. מיהו יש לדקדק במאמר זה שאמר כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ דנקיט הכלה קודם חמותה והוה ליה למימר 'חמות וכלתה' וכדנקיט אותו המאן דאמר ב'אשה ובתה'? ונראה לי בס"ד דשינה בסדר הלשון ללמד כי נשואין של אהרן עם אלישבע שבו נעשית זו חמות וזו כלתה היה משונה ממנהגו של עולם כי מנהגו של עולם האיש ישא אשה קטנה ממנו בשנים ואהרן נשא אלישבע שהיתה גדולה ממנו בשנים יען כי אהרן הכהן ע"ה בעת שנולד משה רבינו ע"ה היה בן שלש שנים וענין המילדות היה קודם שנולד משה רבינו ע"ה וכיון שהיתה אלישבע מילדת באותו זמן איך יתכן קטנה מחמש שנים תהיה מילדת ואם כן לפחות היתה בת חמש שנים ונמצא גדולה ממנו בשנים. אי נמי יש לומר דנקיט כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ ללמד דפליג על מאן דאמר ראשון בתרתי, חדא דסבירא ליה שהיתה המילדת אלישבע ולא היתה מרים מילדת והשנית דפליג גם בשמות דמאן דאמר הראשון סבירא ליה יוכבד היא הנקראת שפרה ומאן דאמר זה סבירא ליה יוכבד היא הנקראת פועה דאלישבע היא הנקראת שפרה.