מסכת נדרים דף צ׳ עמוד ב׳

למימרא דילא הוה מעשה כלומר דלא הוה צריך למיעבד האי דעבד רב אחא בר רב הונא מההוא גברא דאתייה לקמיה דרב חסדא:

מי קא ידעת הי הראשון דילמא האי דקאמר דנשאל על הראשון על ההוא דלא חל הנדר אף נשאל עליו קאמר:

[נשאל על נדרו וכו'] ואי אמרת דנשאל לחכם לדברי הכל אע"ג דלא חל הנדר הא מני דלא כרבי נתן ודלא כחכמים:

מתני' יוצאות בעל כרחו של בעל:

טמאה אני לך בא עלי אדם אחד וטימאני לך ובאונס קאמר באשת כהן דבאונס נמי אסורה לו ולהכי נוטלת כתובתה דלא פשעה דאי באשת ישראל אינה יוצאה דאנוסה מותרת לו כדנפקא לן (כתובות דף נא:) מוהיא לא נתפשה דאי ברצון קמיירי אפי' לישראל אסורה ואין לה כתובה דהא פשעה ובגמרא מפרש לה הכי:

השמים ביני לבינך שאינו מזריע דדבר זה אינו גלוי לבריות אלא לשמים:

יעשו דרך בקשה יבקשו הימנו שיפטרנה בגט כראוי ואין מכריחין אותו:

גמ' מהו שתאכל בתרומה כיון דלא מפקינא לה מיניה כל כמה דלא אתו סהדי דאמרי נאנסה:

מיתיבי קונם כו' כל הני דאייתי לעיל משום סיועא מייתי הכא לתיובתא ודחי להו כדדחי לעיל וסוף דבר איתותב רב פפי כדמסיק ונראה דהלכה כרב פפי דאמר דבנדר ד"ה אין חכם מתיר עד שיחול הנדר אבל בהפרה נראה דמפר כרבנן דרבי נתן אע"פ שלא חל וכן משמע אם ארחץ אם לא ארחץ דמפר מיד קודם שיחול:

בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך ובגמרא מוקי לה באשת כהן ובביאת אונס דאילו באשת ישראל לא מתוקם דאי באונס שריא ואי ברצון לית לה כתובה:

השמים ביני לבינך כלומר לשמים גלוי דברים שביני לבינך שאין השכבת זרע יורה כחץ דאינו ראוי להוליד בבאה מחמת הטענה כדאמר סוף פרק הבא על יבמתו דקאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה דאל"כ אמרינן לה זילי לא מפקדת וסבירא לן למשנה ראשונה דמהימנא:

ונטולה אני מן היהודים שאסרה הנאת תשמיש כל היהודים עליה אפילו מן בעלה וסבירא ליה למשנה ראשונה דבעל אינו יכול להפר ולכך יוצאה ותימה כיון דאסרה עצמה על הבעל א"כ היא נתנה אצבע בין שיניה ולמה יש לה כתובה רש"י פירש ביבמות דאנן סהדי דלא היתה נודרת כך אלא א"כ תשמיש קשה לה והויא כמו אנוסה:

חזרו לומר אינה נאמנת דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר וא״ת טמאה אני לך אמאי לא מהימנא הא שויתה נפשה חתיכא דאיסורא כדאמר בקידושין פרק האומר (דף סה.) קידשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ותירץ הרב רבי אליעזר דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הילכך גם לדבריה אינה אסורה בו וקשה דקאמר פרק יש מותרות (יבמות דף פד:) כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת וע״ק דאמר בגמרא דאוכלת בתרומה שלא להוציא לעז על בניה ואמאי והא לגבי תרומה שויתה נפשה חתיכה דאיסורא ונראה לי דכיון דיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבריה מכל וכל בסברא גדולה כזאת ומיהו נראה דאף למשנה אחרונה אם אומרת אשה טמאה אני לך ואמר הבעל שמאמינה דאסורה לו דאיהו שויא לנפשיה חתיכה דאסורא ואפי' תחזור בה האשה ותאמר באונס היה ויש אומרים דמשמתינא ליה על שגרם שתיאסר אשתו עליו ועובר על חרם תקנת רבינו גרשם:

יעשו דרך בקשה כלומר יבקשו ממנה שלא תאמר עוד כן משום דלא מהימנא עוד פר״ח ביבמות יבקשו רחמים מאת המקום שיהא להם בנים ולא מהימנא וא״ת והלא סוף פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סה.) הוא אמר מינה והיא אומרת מיניה פירוש שאין הזרע יורה כחץ איהי מהימנא משום דאיהי קים לה ביורה כחץ ותירץ הרב רבי אליעזר דהתם קאי אנשאת לשלישי ולא היו לה בנים דאיירי בה לעיל וקאמר תצא בלא כתובה ועלה קאי רבי אמי דהיכא דאמרה מיניה דאומרת שהיא רוצה לעמוד תחתיו דאז ליכא חששא דשמא נתנה עיניה באחר מהימנא ומיהו קשה א״כ היכי משכחת לה נישאת לשלישי תצא בלא כתובה לעולם תערים ותאמר שאינו יורה כחץ וי״ל כגון שיש לו בנים מאשה אחרת ומיירי שמתו דאם היו קיימין לא אמר שתצא והתם כי אמרה מיניה לאו כל כמינה וא״ת והא כל הני עובדי דמייתי פרק הבא על יבמתו מסיבה דיליה מה תיהוי עלה דההיא אתתא וכן ההיא דבעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה דקאמר כה״ג ודאי כפינן להוציא ויתן לה כתובה ואמאי ליחוש שמא נתנה עיניה באחר ואור״י דהתם איירי באדם עקור שיש קצת הוכחות בדבר שהיא אומרת אמת שאני וכן פירש' לשם:

יפר חלקו דתשמיש הוי דברים שבינו לבינה הילכך מיפר לעצמו:

ותהא נטולה מן היהודים לכשתתגרש ותינשא לאחרים דלא מהניא הפרתו [אלא] לעצמו ואין לתמוה היאך חל נדרה על תשמיש יהודים אחרים בעודה אשת איש והא אין איסור חל על איסור וי"ל דהוי איסור כולל מגו דאיתחל בתשמיש בעל שהוא היתר חל נמי על האחרים וצ"ע למ"ד לעיל (נדרים דף פב.) כוליה פירקין כר' יוסי דהא ר' יוסי לית ליה איסור כולל באשת איש ונעשית חמותו דאמר נידון בזיקה ראשונה הבא עליו (יבמות דף לב.) ה"ר שמואל מאיור"ה ז"ל:

בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת כו' ומיירי באשת כהן, וכדאמר בגמרא, השמים ביני לבינך כלומר שאינו יורה כחץ וכדמפרש בגמרא, ודוקא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה, הא לאו הכי אלא דאמרה דבעיא בני משום פריה אי נמי דאמרה סתם לא מפקינן לה מיניה, ואפילו למשנה ראשונה דאמרי לה זיל לא מפקדת, כדאמר בשלהי פרק הבא על יבמתו [יבמות סה, ב].

והאומרת נטולה [אני מן] היהודים כלומר מתשמיש היהודים. ואם תאמר כיון (שהוא) [שהיא] נותנת אצבע בין שיניה אמאי יוציא ויתן כתובה, פירש בתוספות בשם רש"י דכיון דאסרה נפשה בכל תשמיש היהודים ודאי מצטערת היא בתשמיש, ואנוסה היא.

חזרו לומר האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה ואם תאמר והא כיון דאמרה הכין שותיה ביאת הבעל חתיכה דאיסורא, (והיינו כמאכילין) [והיכי מאכילין – לפי השי"מ] לה דבר האסור לה, ותנן האומרת קדשתני והוא אמר לא קדשתיך, הוא מותר בקרובותיה (כו') [והיא אסורה בקרוביו – לפי השי"מ], ותירץ ה"ר אליעזר ז"ל דזונה לא מוזהרת מכהן אלא כל היכא דאיהו מוזהר, וכדאמר ביבמות [פד, ב] כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת דלא יקחו כתיב [שאין הזונה מוזהרת אלא הכהן הוא שמוזהר]. אבל הר"מ בר שניאור הקשה, דהא שריא לה אף באכילת תרומה אף על גב דזונה אסירא [בתרומה – לפי השי"מ], אלא יש לומר דהאי טענה דעיניה נתנה באחר טענה גדולה היא, לפי שאין האשה עשויה לפרסם עצמה בכיוצא בזה, אלא שעיניה הוא שנתנה וסמכי עליה להתירה בחששא זו, בין לבעל בין לתרומה. ואינו מחוור בעיני עדיין, דהיכי אפשר דמן הספק נתיר לאו דזונה ותרומה דאורייתא, אדרבה בכל מקום ספיקא דאורייתא לחומרא, ומסתברא לי דתנאי בית דין כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות ומפקיעות עצמן מידי בעליהן, ומשום מיגדר מלתא תקון הכי, דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה כל היכא דאיכא משום מיגדר מילתא, כדאיתא ביבמות ריש פרק האשה רבה (יבמות צ, ב) דשקלו וטרו בה בהאי מלתא אי בית דין מתנין לעקור דברי מן התורה אם לאו, ואמרינן [תשמע – לפי השי"מ] אליו תשמעון, אפילו אומר לך [לך] עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה שמע לו, אלמא מתנין בכל מקום ודחינן מיגדר מלתא שאני, ואתי למיפשט [תו – לפי השי"מ] מהא דאמר רבי אליעזר בן יעקב, שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מין הדין, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה, ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת, והביאוהו לבית דין וסקלוהו מפני שהשעה צריכה לכך, ודחינן נמי משום מיגדר מילתא, אלמא כל היכי דאיכא למיגדר בה בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, ולא שחכמים עוקרין דבר מן התורה מדעתן, אלא אחת ממצות התורה היא לשמוע אל דברי השופט אשר יהיה בימים ההם, וכל שהן רואין להתיר לצורך מותר מן התורה, והכא נמי משום מיגדר מלתא שלא תהא כל אחת אומרת טמאה אני לך ומפקעת עצמה מיד בעלה, עמדו וגדרו והתנו שאפילו היא כדבריה שתהא מותרת, בין לבעל בין תרומה, וכל שכן לגירסת מקצת ספרים שהם גורסים שם אלא מיגדר מלתא שאני, כלומר שהאומר בית דין מתנין בכל מקום לעקור דבר מן התורה הוא דאמר הך, ולומר שאפילו תרומה דאורייתא, משום דלמא פשע אפקוה רבנן לחולין, דכל מה שהן עושין למיגדר מלתא הוא, וכולהו ילפינן מדכתיב אליו תשמעון, דלפי אותה גירסא כל שכן דניחא הכא. ואם תאמר אי מתניתן דהכא תליא בההיא פלוגתא דהתם, אמאי לא אתיוה התם בהדי כל כל הנך דקא מותיב מינייהו, למאן דאמר אין בית דין מתנין, ויש לומר דאיכא לדחויי, דשאני הכא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, והויא פנויה בשעה שנאנסה, והוא דקאמרה שאנסה אחד מן הכשרים לה, וכדדחינן ההיא דבטלו מבוטל דברי רבי ר' שמעון בן גמליאל אומר אינו יכול לבטלו, ולא להוסיף על תנאו, דאם כן מה כח בית דין יפה, ואמרינן התם והא הכא דמדאורייתא אינו טבל ומשום מה כח בית דין יפה שרינן אשת איש לעלמא, ודחינן אין מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. והא דאמרינן נמי הכא דשריא לה בתרומה הוה מוקי לה בתרומה דרבנן, כדדחינן ההיא דמאימתי יורש אדם אשתו וכו' ויורשה ומטמא לה (ואוכל) [ואוכלת בגינו – לפי השי"מ] בתרומה, ודחי בתרומה דרבנן, וכל שדחה לו בדכותה תו לא בעי לאותובי מינה, וכדאמרינן נמי התם אמר ליה בעאי לאותובך ערל והזאה ואזמל וסדיר בציצית, וכבשי עצרת, וכיון דשנית שב ואל תעשה הוא ולאו מיעקר הוא, כלהו נמי שב ואל תעשה נינהו. כן נראה לומר. וכתבו בתוספות דאשת ישראל שאמרה לבעלה טמאה אני לך, ואמר לה בעלה שמאמינה איהו נמי שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ואסירא ליה לעולם ואפילו אם תחזור היא ואמרה דבאונס היה, אבל אמרו דמשמתין ליה על שגרם שתאסר לו אשתו בהודאתו ועובר על תקנת רבינו גרשום ז"ל.

(שם) מתני' בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה פי' יוצאות בגט ונוטלות כתובה דהיינו מנה מאתים אבל לא תוספת דאדעתא דהכי לא אקני לה והכי משמע בכתובות [דף נד: ודף נו.] ולא נפקא לן מינה מידי דלית הלכתא כמשנה ראשונה:

האומרת טמאה אני לך פרישנא בגמרא באשת כהן שטוענת שנאנסה והיא אסורה לו וכיון דבאונס הוי ליכא לאפסודה כתובתה:

והאומרת השמים ביני ובינך כלומר שאינו נזקק לה כראוי דהיינו שאינו יורה כחץ דהיינו ודאי פירושא דהאי לישנא דאילו בטענה שאינו נזקק לה כלל אף הוא יודע בדבר כמותה מיהו זמנין דאיהי טענה הכי סתם אפי' על שאינו נזקק לה כלל אבל ב"ד מפרשין דבריה ואומרים לה מה דעתה בלשון זה וזו יוצאה מבעלה כיון שאינו ראוי להוליד כיון דאתיא בטענה דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה דאי לא אמרינן לה זילי לא אפקדת אפריה ורביה כדאיתא בסוף פרק הבא על יבמתו [דף סה:]:

והאומרת נטולה אני מן היהודים פי' שאסרה עליה הנאת תשמיש כל היהודים ובעלה בכלל [לעיל דף טו: ודף פא:] דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ואמרי בני משנה ראשונה שזו ג"כ יוצאת ונוטלת כתובה אע"פ שהיא גרמה איסור לעצמה ונתנה אצבע בין שיניה דגלי אדעתה שהתשמיש קשה לה מחמת חולי שיש לה בגופה או דבר שמזיק לה התשמיש. ולאו לאפוקה נפשה מבעלה עבדא וכיון דכן כופין אותו לגרש וליתן כתובה דלא גרע הא ממקמץ ומצרף נחשת שכופין כדאיתא בכתובות [דף עז.]:

חזרו לומר שלא תהא אשה נאמנת בדבר מכל אלו:

שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. פי' כשאינו מאמינה אבל אי קים ליה בגוה דקושטא קאמרה הרי היא אסורה לו בין על פיה בין על פי עד אחד ואפי' בעובד כוכבים שאינו בתורת עדות וכדפרישנא במס' קדושין (בפרקא בתרא) [בפרק ג' דף סו.]. ובדלא קים ליה בגוה ולא מהימן לה הוא דלא מפקי' שאין דבר שבערוה פחות משנים והיינו כולהו עובדי דמייתו לקמן בשמעתין ומה שכתוב בתוס' שתקן רבינו גרשום ז"ל שאם מאמינה בכך היה משמתין ליה מפני שגרם איסור זה היינו היכא דלא קים ליה בגוה:

והשתא דאמרינן דכי לא מהימן לה לא מתסרא ליה לדידה נמי ליכא איסורא ולא מבעיא באשת כהן שנאנסה (ד) שלא הוזהרה דמשתריא לכהן פסול שלא לינשא לכהונה ובני אהרן הוא שהוזהרו בכך כדאיתא בקדושין אלא אפילו להאכילה בתרומה דאמרי' בגמרא דלא מהימנא ומשתריא בה דאע"ג דזונה ודאי אסירא בתרומה והוה לן למימר דשויתא אנפשה חתיכה דאיסורא אפי' הכי משום דהך חזקה דנתנה עיניה באחר אלימא והיא לא באה מתחלה ליאסר בתרומה אלא לאסור עצמה לבעלה אומדן דעתא דמוכח הוא דקא משקרא דכי היכי דלא מהימנא לגבי בעלה לא מהימנא נמי לגבי נפשה לאתסורי בתרומה וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה משום מיגדר מילתא כדאיתא ביבמות [דף צ:]:

השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה כלומר אין ב"ד נזקקין אליה ואין מאמינים אותה אלא שיעשו דבריהם דרך פיוס הן לפייסה שלא תאמר כן ותתן לבה על בעלה הן לפייסו אם רואין שקטטה מתרבה ביניהם ובירושלמי [כאן הלכה יב] אמרו יעשה סעודה ויפייס. ופירשו השמים ביני לבינך כמו שהשמים רחוקים מן ארעא כך הדא אתתא רחיקא מבעלה:

המשנה התשיעית והכונה בה בענין החלק השמיני והוא שאמר בראשונה היו אומרין שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך שמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה שמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ונטולה אני מן היהודים יפר את חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים אמר הר"ם פי' טמאה אני לך הוא שתאמר שזנתה תחתיו וממה שכבר ידעת שאשת ישראל כאשר זנתה לא ימלט שיהיה זנותה באונס הנה היא מותרת לבעלה כמו שהתבאר בכתובות ואם זנתה ברצון אז תאסר על בעלה ואין לה כתובתה ואולם אשת כהן הנה היא אסורה לבעלה כאשר נבעלה בין באונס בין ברצון כמו שהתבאר בכתובות וכן הדין אצלנו שאשת כהן שנאנסה נאסרה על בעלה עם היותה שהתורה מנעה אותה ממנו תתחייב לתת לה כתובה לפי שהיא תאמר לו אנא הא קא חזינא את הוא דנסתחפה שדך הנה אמר בכאן בראשונה היו אומרים האומרת טמאה אני נוטלת כתובה ויוצאה אי אפשר זה הדין באשת ישראל בשום פנים שאם אמרה נטמאתי באונס הנה היא מותרת לבעלה ואם אמרה ברצון אין לה כתובה לפי שכל מי שמודה שזנתה ברצון הנה כבר אבדה כתובתה וכל תנאי כתובה אין לה ואפילו ממה שהוציאה מבית אביה זולת מה שיהיה קיים לא מנכסי מלוג ולא מנכסי צאן ברזל נוטלת מה שבפניה ויוצאה ולהבריחה אם ירצה לגרשה ואם ירצה לקיימה אחר שאין שם עדות כמו שהתבאר בכאן ולא נאמר לו שאם היה מכזבת לך ולזה תבעל אותה הנה הכתובה גם כן מחייבת לך לפי שהעיקר אצלנו אשר נפסקה ההלכה עליו בכל התורה פלגינן דבורא ר"ל שאנחנו נאמין הדבור בעצמו לענין מה ולא נאמינהו לענין אחר וכבר קדם לך מזה דמיונים במסכת יבמות הנה לא היה מאמרם אם כן בראשונה בלתי באשת כהן כשאמרה נטמאתי באונס שהם היו מאמינים אותה שיאמרו שהיא לא תותר לבעלה ותהיה אסורה עליו וכן אמרו בבאור בתלמוד וזכרנו זאת הכונה ונשלים אותה דע שזה שנזכר בתלמוד שהאשה כאשר אמרה לבעלה שהיא זנתה בטעות ובמחשבה שהוא בעלה ואמרנו שהיא בלתי נאמנת ושמנו טעם זה שאם תהיה נאמנת שתאסר עליו שאין זה כי אם באשת כהן והמעשיות נאמרות בתלמוד בזאת הכונה באשת כהן אבל אשת ישראל הנה אם תהיה נאמנת אע"פ כן תהיה מותרת לפי שהטעות מין מהאונס בלי ספק ואשוב אל כונת ענין השמים ביני לבינך שהיא תטעון בדבר אי אפשר הידיעה כי אם ליודע הנסתרות והוא שתאמר שהוא בלתי שלם למשגל ואינו יורה כחץ אשר לא תוכל ממנו בשום פנים והעיקר אצלנו היא קיים לה ביורה כחץ והוא לא קיים ליה לפי שהיא תדע זה בהרגשתה והוא לא ישער בזה שהוא לא ירגיש במה שהופרש מגשמו ולולא שחשבנו שמא עיניה נתנה באחר היינו מצווים לגרשה ולתת לה כתובתה ולזה אם היה הוא אשר ירצה לגרשה ולהוציאה מבלתי כתובה כאשר עמד עמה עשר שנים ולא תלד כמו שביארנו ביבמות הנה בזה ג' פנים אחד מהם שתאמר ולא נדע אם סבת זה הענין המנעות ההריון או ממנה הנה היא תצא בלא כתובה לפי שהעקר שהוא כאשר נפל הספק אוקים ממונא בחזקת מריה והשנית שנתאמת ותאמר הסבה ממנו לא ממני לפי שאינו יורה כחץ והתחייב לתת לה כתובה אבל אליו שיחרים בשם מי שלא יאמר האמת ולא יוכל להשביעה היסת כי הוא לא יוכל לומר שהוא יורה כחץ וזה הדין מבואר ואמרו יעשו דרך בקשה הוא שתשתדל ותבקש הנשארות עמו ולא תמהר הגירושין בשום פנים ולא תוכרח גם כן לעמוד עמו ולא יורה בה דין מורדת אבל נאריך הענין ונמצא בהם באופן הפשרה ולא נעשה דין ביניהם עד שיתרצו זה לזה וענין נטולה מן היהודים שהיא תאסר הנאת עצמה על כל היהודים ויהיו מודרין הנאה ממנה ואמרו יפר חלקו מאמר נדחה לפי שהוא מאמר ר' יוסי כמו שהודעתיך וכן ביאר בתלמוד ואמנם לפי דעת חכמים הנה לו שיפר השבועה בכללה לפי שהיא מנדרי עינוי וכבר הודעתיך ששבועתה בלתי נעשית בדבר מזאת הכונה זולת באמרה הנאתי על פלנית אולם כל היהודים יפר ובארנו שהלכה כחכמים:

אמר המאירי בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך כלומר שמודיעתו שזינתה ועל כל פנים אתה צריך לפרש את זו ר"ל טמאה אני לך באשת כהן ובביאת אונס שנאסרה עליו מחמת ביאת האונס ואינה מפסדת כתובתה אבל באשת ישראל אי אפשר לפרשה שאם תודה שזינתה ברצון אין לה כתובה אלא בלאותיה הקיימין כמו שהתבאר במסכת כתבות ואם אומרת שבאונס או בשגגה זינתה אף היא מותרת לבעלה וכמו שאמרו אונס לישראל משרא שרי אלא זו שהיא ראשונה שבמשנתנו ר"ל טמאה אני לך פירושה באשת כהן:

השמים ביני לבינך כלומר שטוענת עליו דברים שאי אפשר לבררן וזהו ענין השמים ביני לבינך כלומר שלא נודע אלא ליודע הנסתרות והוא שטוענת שאין ביאתו שלימה להיות ראויה להוליד כלומר שאינו יורה כחץ והיו אומרים שנאמנת מדין בריא ושמא בריא עדיף וכמו שאמרו איהי קים לה בהכי איהו לא קים ליה ומחייבין אותו לגרש וליתן כתובה ודוקא בבאה מחמת טענה ר"ל בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה שאם תובעת כן בלא טענה זו אלא שאומרת כן משום פריה ורביה או שאומרת כן סתם אין כופין אותו להוציאה אלא אמרינן לה זילי לא מפקדת כמו שביארנו ביבמות פרק הבא אלא שבאה מחמת טענה:

ויש מפרשין השמים ביני לבינך שאינו נזקק עמה כלל ונאמנת למשנה ראשונה אע"פ שהוא בריא ובריא ומביאין אותה ממה שאמרו בהגדה שרה אמנו טענה לאברהם השמים ביני לבינך שנאמר ישפוט ה' ביני ובינך ואברהם ודאי לא קראה שרה עליו חמס בכך אלא על שהיה מתרחק ממנה מכל וכל מחמת הגר ומכל מקום אינה קושיא שלשון זה ר"ל השמים ביני לבינך כולל את כל מה שאי אפשר ליודע לאחרים בצניעות אלא שזו שהוזכרה כאן היא בטענת יריה כחץ והוא שאמרו בהמגרש במה ששאלו באשה שאמרה לבעלה גרשתני אם נאמנת אם לאו והיה רבא אומר שאינה נאמנת הואיל ועבידא לבזויי נפשא בהכי מחמת תוקף הכעס והקשו לו מהשמים ביני לבינך של משנה ראשונה ונאמנת אע"פ שאין דרכה להתבייש בכך ותירץ כיון דלא סגיא דלא אמרה אין יורה כחץ כלומר שאין טענתה אלא ביורה כחץ ודאי כסופא איכא ואי לאו דקושטא היא לא הות אמרה ויש גורסין כיון דסגיא לה דאמרה אין יורה כחץ כלומר כיון שמצאה עצמה לומר כן ולא אמרה מרוחק הוא ממני מכל וכל שאינה טענה בזויה כל כך ודאי קאמרה וכן שהקשו לרב המנונא דאמר בגרשתני נאמנת מהשמים ביני לבינך דמשנה אחרונה שאינה נאמנת ותירץ נהי דבביאה ידע ר"ל שמרגיש בהפלטתו הואיל וביורה כחץ מיהא לא ידע סמכא אנפשה ומשקרא אלמא השמים ביני לבינך טענת יורה כחץ היא ואע"פ שבתלמוד המערב פרשו השמים ביני לבינך כמה דשמיא רחיקא מן ארעא כך הדין איתתה מבעלה שמא אף כשאינו יורה כחץ ריחוק הוא שהרי הביאה כמי שאינה ומכל מקום לדעתם הם גורסים בגמרא כיון דסגיא דקאמרה אין יורה כחץ כלומר ואומרת שאינו נזקק עמה כלל מהימנא ובתירוצו של רב המנונא הם מפרשים נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע כלומר באומרת השמים ביני לבינך סתם לומר שאינו נזקק עמה כלל וסומכת על שיהא בעלה טועה לומר שמא מתוך שאינו יורה כחץ היא טוענת כן ואין כאן עזות אצלה ומכל מקום עיקר הדברים שמשנתנו ביורה כחץ והיתה נאמנת מדין בריא ושמא אבל מטענת שאינו נזקק עמה כלל לא דברו במשנה זו ובגמרא נבאר את דינה בע"ה:

נטולה אני מן היהודים ר"ל שהדירה עצמה מהנאת תשמיש כל היהודים שבעולם ואף הבעל בכלל והיו סבורים במשנה ראשונה שלא יהא הבעל יכול להפר חלקו אחר שאינו יכול להפר את כולו שהרי הנאת תשמיש שאר היהודים אינו מדברים שבינו לבינה ולא מנדרי עינוי ונמצאת אסורה אף בתשמיש שלו ומתוך כך יוציא ויתן כתובה ואע"פ שהיא נתנה אצבע בין שיניה פרשו גדולי הרבנים במסכת יבמות שמאחר שאסרה עצמה בכל תשמיש היהודים ודאי מתוך צער תשמיש הוא והרי היא כאנוסה ושמא תאמר היאך חל הנדר על תשמיש האחרים בעודה אשת איש והרי כבר אסורה ועומדת בכך ואין איסור חל על איסור מכל מקום הרי הוא איסור כולל ומתוך שחל נדרה על תשמיש הבעל אף הוא חל על תשמיש האחרים זהו דין משנה ראשונה:

חזרו לומר שמא עיניה נתנה באחר וטוענת כך כדי לצאת מזה לינשא לו ומעתה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה ואם לא תביא ראיה אינה נאמנת ומותרת לו ושמא תאמר והרי היא מכל מקום אסורה בביאתו ושויתה לביאת הבעל חתכה דאיסורא והיאך מאכילין לה דבר האסור לה והרי במסכת קידושין אמרו היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו תירצו בתוספות שהזונה אינה מוזהרת על ביאת הכהן אלא הכהן הוא שמוזהר בה ואין זה כלום שהרי אמרו ביבמות פ"ד ב' כל דהוא מזדהר איהי נמי מזדהרא אלא שאפשר לישב דבריהם שזו הואיל ולא נודע לו אלא על פיה אם אינו מאמינה בלבו אינו מוזהר עליה וכל דאיהו לא מזדהר איהי נמי לא מזדהרא אלא שקשה להם שהרי הותרה אף באכילת תרומה כמי שיתבאר בגמרא והזונה אסורה בתרומה והיאך מאכילין לה דבר האסור לה ולי נראה שמאחר שהותרה לו אם אתה מפקיעה מן התרומה נמצאו דברי חכמים חוכא וטלולא וכל דיני כהונה נגררים הם אחר היתרה לבעל או איסורא ומכל מקום הם מתרצים שטעם עיניה נתנה באחר חזק כל כך שסומכין עליה להתירה בין לבעל בין לתרומה שאין אשה עשויה לפרסם עצמה בכך אלא שעיניה נתנה באחר ואע"פ שלאו של זונה ותרומה דאוריתא לחומרא הרי בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה לתקנה גדולה כזו שלא יהו בנות ישראל פרוצות ומפקיעות עצמן מבעליהן ומיגדר מילתא שאני כמו שהתבאר ביבמות פרק האשה רבה והלכך כל שאומרת טמאה אני לך אם אינו מאמינה מותרת לו ומותרת בתרומה:

ואם אשת ישראל היא נאסרה לו שזנתה ברצון אם אינו מאמינה מותרת לו אלא שאם הוא מאמין בה כתבו בתוספות דאיהו נמי שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסורה לו אף אם תחזור ותאמר שבאונס היה אלא שהם חזרו וכתבו שמנדין אותו על שמאמין בה וגורם שתאסר לו בהאמנתו ועובר על תקנת רבנים קדומים ומכל מקום אנו כתבנו בשלישי של קדושין שאינה אסורה בהאמנתו אף בעד אחד אע"פ שמאמין בענין אם אין אותו העד נאמן לו כשנים הכל כמו שביארנו שם בארוכה:

אמרה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה כלומר שאינה נאמנת שמא מתוך שאינו בקי בכך מעיזה לומר כן אלא שמתוך שאי אפשר להכחישה בבריא מונעין אותה דרך בקשה כלומר שמבקשין ממנה שלא תטעון עליו כן אחר שאינה נאמנת וגאוני הראשונים מפרשים שירבו בתפלה שתתעבר הימנו כדי שיהא כריסה מכחישה ועיקר הדברים כדעת ראשון ושמא תאמר והלא ביבמות פרק הבא אמרו הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה בדברים שבינו לבינה ר"ל ביורה כחץ היא נאמנת ומשום דאיהי קים לה ואיהו לא קים ליה התם אין היא רוצה להתגרש והוא הוא שבא לגרשה ומתוך כך במאי דקים לה ולא קים ליה היא נאמנת אבל זו שבכאן הואיל והיא באה לכופו שיגרשנה אינה נאמנת:

גמ' דאכלה חולין כצ"ל:

רש"י קאמר הס"ד:

ברא"ש בסמוך הס"ד שיחול ואחר כך צ"ל נרשם מתני':

ר"ן דההיא בס"ד כצ"ל:

בד"ה מתניתא כו' וגברא הוא כצ"ל כתובה הס"ד ותנשא הס"ד:

בד"ה וא"ל כו' לא ולדידי כצ"ל מהימנא הס"ד בניה הס"ד:

בד"ה אפשר כו' דמימר אמרי כצ"ל לה הס"ד:

למימרא דלאו מעשה ההוא דשרקיה בטינא לא היו דברים מעולם דומיא דפרק הזהב גבי ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי וכו'. והא אמרו ליה רבנן לרבא אי בעיא קיבולי מי שפרע א"ל לא היו דברים מעולם. ויש מפרשים דלא הוה מעשה ההוא מעשה אינו עיקר שלא היה צריך לשבשיה ולשרקיה כי הוה מצי למשאל אף על גב דלא חל הנדר. תיובתא והכא לא מצי לשנויי רבי נתן היא דהא לכולי עלמא קאמר דמצי מיתשיל אף על גב דלא חל הנדר. הרא"ם ז"ל. וכתב רבינו ז"ל והלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים כלומר ויכול להפר קודם שיחול הנדר. ועוד דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא היא והלכתא כסתם. פירוש סתם במתניתין דתנן לעיל קונם שאני נהנה לאבא ולאביך אם עושה אני על פיך הרי זה יפר אף על פי שלא חל הנדר ומחלוקת בברייתא היינו רבי נתן ורבנן. ואף על גב דאמרינן ההוא גברא וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ומסתברא דלא חל הנדר היינו בכל שתלאו באם דומיא דמתני' קודם הנאת אבא ואביך אם עושה אני לפיך. וכן עובדא דגמרא דאמר תיתסר הנייתא דעלמא עלי אי נסיבנא עד דגמירנא דאיפשר דלא לא חאיל לעולם. אבל כל שלא תלאו באם אלא דאמר יאסר בשר עלי למחר ודאי יכול להתירו קודם שיגיע זמן איסורו שהנדר חל אלא שלא הגיע זמן איסורו וודאי אתי זמן איסורו. ויש מפקפקים בדבר זה לומר שגם זה בכלל לא חל הנדר ומחוורתא כדאמרינן מעיקרא. הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל.

ולענין הפרה קיימא לן כחכמים דאמרי דבעל מיפר אף על פי שלא חל הנדר כמו שפסקנו למעלה. ומיהו קצת תימה יש אמאי לא קיימא כרבי נתן והא סתם מתניתין כוותיה אזלא. הרי"ץ ז"ל. וכבר כתבתי למעלה דגרסתו היתה לא יפר כקצת גרסאות.

מתניתין השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה וכו' וטעמא דמהימנא דאי לאו דאמרה קושטא לא היתה מוציאה מפיה דבר מגונה כזה. ואפילו יכחישנה בעלה אין בכך כלום כדאמרינן ביבמות בעל הוא דלא מיהמן דהיא קים לה והוא לא קים ליה. והא דאמרינן בהבא על יבמתו נשאת לראשון ולא היו לה בנים וכו' משלישי תצא שלא בכתובה אפילו למשנה ראשונה דהתם שאינה טוענת כך. שטה.

ונטולה אני מן היהודים כלומר כבר נדרתי שלא יהא שום יהודי נהנה ממני. עד כאן. פירוש.

ונטולה אני מן היהודים וכן האשה שאמרה לבעלה נטולה אני מהנאת כל איש יהודי אם משמשתיך אני הרי זו יוצאת מבעלה אלא שנוטלת ממנו כתובתה. וכי תימא וכיון דהיא גרמה איסורא אמאי שקלה כתובתה והיא היא נתנה אצבע בין שיניה. פירש רש"י ז"ל וכו' ככתוב בתוספות. הרנב"י ז"ל. אבל בשיטה פירש בענין אחר ולפיכך אין לתרץ כפירוש רש"י ז"ל. וז"ל: נטולה אני מן היהודים הנאתי תאסר על כל היהודים יוצאה אף על פי שהוא יכול להפר חלקו שמאחר שנאסרה על שאר היהודים דבר משכר הוא שינהוג הוא היתר בה. ולא ידעתי לפרש אמאי נוטלת כתובתה. ונראה לומר שנוטלת כתובתה לא קאי אכלהו אלא אתרתי. שטה.

חזרו לומר האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה וא"ת והא כיון דאמרה הכין שויתה ביאת הבעל חתיכה דאיסורא והיכי מאכילין לה דבר האסור לה ותנן האומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. ותירץ הר' אליעזר ז"ל דזונה לא מיזדהרא מכהן אלא כל היכא דאיהו מזדהר וכדאמרינן ביבמות כל היכא דאיהו מוזהר איהי מזדהרא דלא יקחו כתיב ואין הזונה מוזהרת אלא הכהן הוא שמוזהר. אבל הר"מ ב"ר שנאור ז"ל הקשה דהא שרי לה אף באכילת תרומה אף על גב דזונה אסירא בתרומה. אלא יש לומר דהאי טענה דעיניה נתנה באחר טענה גדולה היא לפי שאין האשה עשויה לפרסם עצמה בכיוצא בזה אלא שעיניה הוא שנתנה וסמכו עליה להתירה בחששא זו בין לבעל בין לתרומה. ואינו מחוור בעיני עדיין דהיכי איפשר דמן הספק נתיר לאו דזונה ותרומה דאורייתא אדרבה בכל מקום ספיקא דאורייתא לחומרא. ומסתברא לי דתנאי בית דין היה כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות ומפקיעות עצמן מידי בעליהן ומשום מיגדר מילתא תקון הכי דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה כל היכא דאיכא משום מיגדר מילתא כדאיתא ביבמות בריש פרק האשה רבה דשקלו וטרו בה בהא מילתא אי בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה אם לאו ואמרינן תשמע אליו תשמעון אפילו אומר לך לך עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה כגון אליהו בהר הכרמל לפי שעה שמע לו אלמא מתנין בכל מקום ודחינן מיגדר מילתא שאני ואתי למפשט תו מיהא דאמר רבי אליעזר בן יעקב שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי תורה ולא לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב סוס בשבת והביאוהו לבית דין וסקלוהו מפני שהשעה צריכה לכך ודחינן נמי משום מיגדר מילתא. אלמא כל היכא דאיכא למיגדר בהא בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה. ולא שחכמים עוקרין דבר מן התורה מדעתן אלא אחת ממצות התורה הוא לשמוע אל דברי השופט אשר יהיה בימים ההם. וכל שהן רואין להתיר לצורך מותר מן התורה. והכא נמי משום מיגדר מילתא שלא תהא כל אחת אומרת טמאה אני לך ומפקעת עצמה מיד בעלה עמדו וגדרו והתנו שאפילו היה כדבריה שתהא מותרת בין לבעל בין לתרומה. וכל שכן לגירסת מקצת ספרים שהם גורסים שם אלא מיגדר מילתא שאני כלומר שהאומר בית דין מתנין בכל מקום לעקור דבר מן התורה הוא שאמר הך ולומר שאפילו תרומה דאורייתא משום דילמא פשע אפקוה רבנן לחולין דכל מה שהן עושין למיגדר מילתא הוא וכולהו ילפינן מדכתיב אליו תשמעון דלפי אותה גירסא כל שכן דניחא הכא. וא"ת אי מתניתין דהכא תליא בההיא פלוגתא דהתם אמאי לא אתיוה התם בהדי כל הנך דקא מותיב מינייהו למאן דאמר אין בית דין מתנין. וי"ל דאיכא לדחוייה דשאני הכא דכל המקדש אדעתא ררבנן ואפקעינהו רבנן לקידושיה והויא פנויה בשעת שנאנסה. והוא דקאמרה שאנסוה אחד מן הכשרים לה וכדדחינן ההיא דבטלו מבוטל דברי רבי רשב"ג אמר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו דאם כן מה כח בית דין יפה ואמרינן התם והא הכא דמדאורייתא אינו בטל ומשום מה כח בית דין יפה שרינן אשת איש לעלמא ודחי אין מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. והא דאמרינן נמי הכא דשרינן לה בתרומה הוה מוקי לה בתרומה דרבנן כדדחי ההיא במאימתי יורש אדם את אשתו קטנה וכו' ויורשה ומטמא לה ואוכלת בגיטו בתרומה ודחי בתרומה דרבנן וכל שדחה לו בדכוותה תו לא בעי לאותוביה מינה. וכדאמרינן נמי התם א"ל בעאי לאותיבך ערל והזאה ואזמל וסדין בציצית וכבשי עצרת וכיון דשנית שב ואל תעשה הוא ולאו מיעקר הוא כולהו נמי שב ואל תעשה נינהו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון שטה תביא ראיה לדבריה ולא תאמן לאסור עצמה על בעלה שחשודה היא לשקר על זאת. ולא אמרינן מגו דאי בעיא אמרה לעולם אני שופעת זבה מהימנא שהרי יכולות חברותיה לבודקה על זאת. ואי קשיא היאך תבעל היא לו שהרי היא עשתה את בעלה חתיכה דאיסורא על עצמה ועוברת גם בלפני עור לא תתן מכשול. יש לומר לפני עור ליכא שהרי בעל כרחה נבעלת לו ואין לומר לעצמה ליכא איסורא שלא מצינו זונה מוזהרת שלא להנשא לכהן דלכהן הזהיר הכתוב אשה זונה וחללה לא יקחו דהא אמרינן ביבמות בריש יש מותרות לא יקחו לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש וכל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת. וי"ל דהוא מוזהר פירושו דהוא צריך לנהוג בה איסור מטעם דלא מהימנא גם היא אינה מוזהרת. שיטה. וז"ל בגמרא מהו שתאכל בתרומה לפי משנה אחרונה דאמרינן לא מהימנא לענין בעלה לגבי דידה מהימנא למהוי נבעלה לפסול לה ואמרינן ביבמות בפרק אלמנה נבעלה לפסול לה פסולה מן הכהונה ומן התרומה או דילמא מותרת משום לעז בניה לא שרינן לה. שטה. תביא ראיה עדים שיודעים שנטמאה וכגון שלא התרו בה שאם יהו מתרין בה אל תעשי חייבת סקילה או כגון שנאנסה והיא אשת כהן וכדמוקי לה בגמרא. עד כאן. פירוש. השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה יבקשו ממנה שלא תחוש וכרבנן דאמרי לא מיפקדא ואם היא לא תתפייס לא ניחוש. והא דאמרינן בהבא על יבמתו הוא אומר מינה והיא אמרה מיניה איהי מהימנא דהוא קים לה כרוצה לעמוד אצל. והוא מגרשה בעל כרחה קאמרר ומהימנא לגבות כתובתה קאמר דכיון שהיא אינה חפצה בגירושין אין לחושדה שמא עיניה נתנה באחר. עד כאן. שטה.

השמים ביני ובינך יעשו דרך בקשה אם ירצה הבעל לגרשה וליתן כתובה ובלא שהתה עמו עשר שנים. אי נמי בששהתה ואינה באה מחמת טענה כדאיתא בסוף הבא על יבמתו אבל אם בא מחמת טענה אפילו להוציא כיפינן וליתן כתובה. ונטולה מן היהודים יפר חלקו וישמשנה ואם יגרשנה או מת תהא נטולה מן היהודים. ואין שייך כאן לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו שהרי כאן בלא נדר אסורה לתשמיש לאחרים. ועיקר איסור דידה על בעלה קא אמרת והרי הפר לה מה שאסרה. ומיהו אם ימצא נדר רווחא למיחל כגון שגירשה יחול ותהא נטולה אפילו ממנו אם רוצה להחזירה. ומיהו בריש פרקין אמרינן דברים שבינה לבינו לעצמו מיפר לגמרי. הרא"ם ז"ל.

גמ' רב ששת אומר אוכלת עיין סוטה דף ו תד"ה האומרת:

בהר"ן ד"ה השמים ביני לבינך וכו' ואינו ראוי להוליד עיין נדה דף מג ע"א תד"ה בראויה להזריע: