מסכת נדרים דף פ״ח עמוד א׳

כדכתיב ואשר יבא את רעהו ביער דהוה ידיע ליה (אבל) סומא אע"פ שלא ראהו ששם הוא על ידי שמיעה ידע שהוא לשם ונימא דחייב גלות להכי איצטריך קרא בלא ראות פרט לסומא דאינו חייב גלות:

רבי מאיר אומר בלא ראות לרבות את הסומא שגולה דהא אינו רואה והיינו דאיצטריך קרא לרבויי מי שהוא בלא ראות בלא ראיית העין דלא אמר מקצת ידיעה בכלל ידיעה ונימא דהואיל ומקצת ידיעה לאו בכלל ידיעה לא יהא גולה להכי איצטריך לן ריבויא דקרא לחייבו גלות וקשיא דר"מ אדר"מ דבמתני' קאמר רבי מאיר מקצת ידיעה בכלל ידיעה ולא יפר והכא קאמר לה לא אמרינן מקצת ידיעה בכלל ידיעה:

אמר רבא לא קשיא הכא מעניניה דקרא גבי רוצח לאו במקצת ידיעה בכלל ידיעה פליגי אלא מדיוקא דקרא דדייק הכי:

רבי יהודה סבר כל דבר מיעל ליער הוא כל מי שיכול ליכנס ליער גולה ואפי' סומא במשמע ואתא בלא ראות דלא איצטריך דכי היכי דמתרבי מבלא ראות מתרבי נמי מיער והוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט ובלא ראות ממעט לסומא:

כל דבר מידע הוא כלומר כל שיש לו ידיעה כשזורק אבן להיכן נופלת וסומא לאו בר מידע הוא:

ואי אמרת בלא ראות פרט לסומא דאינו גולה הוי מיעוט אחר מיעוט מבלי דעת ובלא ראות ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ואתא בלא ראות ומרבה סומא:

גמ' לא שנו דיכול ליתן לה אע"ג דהוא מודר הנאה ממנו אלא דאמר לה בענין זה אין לך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך דכיון דאמר לה הכי לא קנה בעל ויכול ליהנות מהן דמשל אשתו הוא אוכל:

אבל אמר לה מה שתרצי עשי בהן אע"ג דאמר לה שאין לבעליך רשות בהן דמי כמי שקנה הבעל מיד האב דיד אשה כיד בעלה וכמי שנתן לחתנו דמי שהרי הרשה לה בהן לעשות מהם כל דבר ואסור הבעל בהן:

בבלי דעת שאינו יודע שהאחר אצלו וסומא לאו בר מידע הוא שאינו יכול לראות אם חבירו עמו אם לאו דאזיל רבי מאיר בתר משמעותיה דקרא כמו במתניתין דאמר לא קרינא כאן ביום שמעו והחריש הואיל וסבור שאינו יכול להפר:

ואי אמרת כו' אלא שמע מינה בלא ראות לרבות את הסומא דיתורא הוא לרבויי דודאי משמעותא לא משתמע [הכי] ולפירוש זה לא גרסינן מה שיש במקצת ספרים והכא מעניניה דקרא ושמע אישה וי"ס דלא גרסינן:

המדיר חתנו כו' נתונים לך במתנה ואע"ג דנהנה הוא בדבר אין זה אלא גורם הנאה כדתנן (לעיל נדרים ד' לח.) וזן אשתו ובניו:

לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך דלא הויא המתנה שלה לכל דבר הילכך אם אמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהם לא קנה הבעל אבל אמר לה מה שתרצי עשי קני יתהון בעל וכי הדר אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהם לא אמר (לה) כלום דיד אשה כיד בעלה דמיא שנתנם לה לעשות כל מה שתרצה קנאתם בעל אבל כי אמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך דמתנה לא הויא גמורה לא אמרינן יד אשה כיד בעלה ופר"ת דהלכה כרב לגבי שמואל דהיינו באיסורי והלכה כרבי מאיר דרב קאי כוותיה הארכתי בפ"ק דקידושין (דף כג: ד"ה ור"א):

אמר רב לא שנו אלא דאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן. פירוש רישא דמתניתין נקט, אבל אעל מנת שאין לך בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך קא סמיך, ולומר דדוקא בשייחד לה דבר, שאף לדידה לא יהיב לה אלא לדבר מיוחד בלבד.

ושמואל אמר אפילו מה שתרצי עשי ולומר דיש יד לאשה בלא בעלה, ויש מפרשים דשמואל הוא הדין אפילו לא אמר לה אלא על מנת שאין לבעלך רשות בהן בלחוד, ולומר דלישנא דמתניתין שאת נושאת ונותנת לתוך פיך לאו דוקא. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא דשאין לבעלך רשות בהן סגיא למה לי דקתני שאת נושאת כו'. ויש לפרש דלכולי עלמא מתניתין רבי מאיר היא, ולדידיה [וודאי – לפי השי"מ] סבירא ליה דעל מנת שאין לבעליך רשות בהן בלחוד קנה יתהון בעל, והוא הדין בשאמר לה נכסי לך ומה שתרצי עשי [בה – לפי השי"מ] קנה יתהון בעל, דאין יד לאשה בלא בעלה, ורב כרבי מאיר, ושמואל כרבנן דפליגי עליה, וסבירא ליה דיש יד לאשה בלא בעלה. וגם זה אינו מחוור בעיני, חדא דהא מדקאמר רב לא שנו אלא דאמר לה על מנת כו', משמע דלפירושא דמתניתין קאתי, ושמואל נמי דקאמר אפילו מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל לפרושי למתניתין קאתי, (ואפי') [ובפירושה – לפי השי"מ] דמתניתין קא פליג עליה דרב, ולומר דאפילו לתנא דהא מתניתין באומר לה מה שתרצי עשי סגי, ועוד דאי לענין דינא ובעלמא פליגי, ולומר דרב אית ליה כתנא דהא מתניתין, ושמואל סבר דלא קיימא לן כהך תנא אלא כרבנן דפליגי עליה, הכין הוה ליה למימר אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך, כלומר כסתם מתניתין דהכא, אבל על מנת שאין לבעליך רשות בהן לחודיה קנה יתהון בעל, ושמואל אמר אפילו אמר אין לבעליך רשות בהן לא קנה יתהון בעל, כלומר (דלא) [ודלא כמתניתין אלא – לפי השי"מ] כרבנן דפליגי עליה, ולמה להו לחדותי ולמימר לישנא אחרינא דליתיה במתניתין, דמשמע דבדאמר לה הדין לישנא דוקא פליגי. והרמב"ם כתב [הפלאה הלכות נדרים פרק ז' הלכה י"ז] וזה לשונו מי שנאסר הנאתו על בעל בתו, ורוצה לתת לבתו מעות כדי שתהא (נוהגת) [נהנית – לפי השי"מ] בהם ומוצאה אותם כחפצה, הרי זה נותן לה ואומר לה הרי המעות הללו נתונין לך במתנה, ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן, אלא יהו למה שאת נותנת לתוך פיך, או למה שתלבשי וכיוצא בזה, ואפילו אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שתרצי עשי בהן לא קנה הבעל, ומה שתרצה תעשה בהן, אבל אם נתן לה מתנה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בה ולא פירש שתהיה [המתנה – לפי השי"מ] לכך ולכך, או למה שתרצי תעשי [בהן – לפי השי"מּ] הרי קנה אותם הבעל לאכול פירותיהן, עד כאן. ונראה שהוא ז"ל מפרש דבין לרב בין לשמואל על מנת שאין לבעליך [רשות בהם – לפי השי"מ] לחודיה קנה יתהון בעל, כסתמא דהא מתניתין, ובפירושה דהא מתניתין פליגי, דרב סבר דלישנא דמתניתין דוקא, כלומר עד שייחד לה דבר כגון מה שתאכלי [או מה שתשתי או מה שתלבשי – לפי השי"מ] וכיוצא בזה הא בכולל לעשות בהן [כל – לפי השי"מ] מה שתרצי קנה יתהון בעל, ושמואל אמר אפילו לא ייחד לה דבר, אלא שאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שתרצי עשי לא קני יתהון בעל, אלא מה שתרצי לחודיה, ואי נמי על מנת שאין לבעליך רשות בהן לחודיה קנה יתהון בעל, ובהכין מיתרצא לי שמעתין כולה, ופסק הוא ז"ל כשמואל. אבל רבינו תם והראב"ד [שם בהשגות] פסקו כרב, משום דגבי נדרים איתשיל קמייהו, והוי לה איסורי. וקיימא לן כרב באיסורי, ועוד דהא אקשינן ופרקינן שמעתיה אליבא דרב דאלמא הלכתא כותיה, אבל הנגיד רב שמואל ז"ל כתב משם רב עמרם דהלכה כשמואל. ובפרק קמא דקדושין הארכתי בה בסייעתא דשמיא. ונראין דברי רבינו תם והראב"ד ז"ל, דקיימא לן כרב דאיסורי נינהו דשמעתין כותיה, ומיהו אף לדברי מי שפוסק כשמואל איכא למימר דוקא באומר על מנת שאין לבעליך רשות בהן [ומה שתרצי עשי כדברי הרמב"ם ז"ל, הא על מנת שאין לבעליך רשות בהן – לפי השי"מ] לחוד קנה יתהון בעל, אף על גב דבכולי תלמודא נסיב על מנת שאין לבעליך רשות בהן לחוד, כההיא דאמרינן בפרק בן סורר [סנהדרין עא, א] גבי אינו חייב עד שיאכל משל אביו ומשל אמו אמו מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה, כגון (דקתני) [דקא מקנה – לפי השי"מ] לה אחר על מנת שאין לבעליך (כו') [רשות בה – לפי השי"מ], וכן בנזיר [כד, ב] פרק מי שאמר הריני נזיר [ושמע חבירו – לפי השי"מ] (גבי) [וגבי – לפי השי"מ] אם משלה היתה הבהמה וכו', מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומתרץ [נמי – לפי השי"מ] כגון שנתן לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה. אפילו הכי לאו ראיה היא, דהתם לאו דוכתא דהאי דינא אי סגי בהאי לישנא בלחוד, או עד דלימא לה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך, וכיוצא בזה או מה שתרצי עשי, ורישא דהא מתניתין נקט.

הסומא שהרג בשוגג אינו גולה מפני שהוא שגגה דומה לאונס ומכל מקום ההורג בלילה גולה ואין אומרין שהלילה מסמאתו ויש חולקים לפסוק שאף הסומא גולה ולא יראה כן כמו שביארנו במקומו בשני של מכות:

המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק החמישי והוא שאמר המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות נתונים ליך מתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך אמר הר"ם מזאת המשנה שמעינן כי כאשר התנה התנאי קיים ולא קנה הבעל ושהנאת האשה אינה הנאה לבעל ואף ע"פ שחסר בזה ממנו חיוב לפי מה שהשרשנו בפרק רביעי מזאת המסכתא:

אמר המאירי המודר הנאה מחתנו ורוצה ליתן מעות לבתו אומר לה הרי המעות הללו נתונים ליך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך וענין הדברים הוא שאנו צריכים שלא יהא הבעל קונה בנכסים אלו כלום וכל שלא קנה בהם כלום מותר ליתן לה אע"פ שהוא נהנה בהרוחת אשתו שאין זה אלא גרם הנאה וכבר אמרו במודר הנאה מחבירו שהוא זן אשתו ובניו ואם כן כונת המשנה שיהא לשון מתנתו שלא יהא הבעל קונה בהם כלום והרי שהוזכר במשנה זו להפקעת קנינו צירוף שתי לשונות והוא שיאמר תחלה על מנת שלא יהא לבעליך רשות בהן ושיצרף בו אחר כן אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך אלמא שכל שאמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן אינו מספיק להפקיע רשות הבעל שכל שקנתה אשה לגמרי קנה בעלה וצריך שיפרש לה לאיזה דבר הוא נותנם לה ר"ל לפיך או למלבושך וכיוצא בדברים אלו שאף לעצמה לא ניתנו מתנה גמורה אלא לדבר מיוחד בלבד:

ובגמרא נחלקו על משנה זו רב ושמואל בנסח זה אמר רב לא שנו אלא שאת נושאת ונותנת לפיך אבל מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו אמר לה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל ורוב מפרשים סבורים שלשון זה ר"ל מה שתרצי עשי אינו מוסיף כלום על לשון ראשון האמור במשנתנו ר"ל על מנת שאין לבעליך רשות בהן ואין המחלקת אלא שלדעת רב לשון אחרון שבמשנתנו עיקר ר"ל למה שאת נושאת ונותנת בפיך כלומר שיחד לה לאיזה דבר הוא נותנם אבל לא על מנת שאין לבעליך רשות בהן לבד אינו מועיל הן לבדו הן בצירוף ומה שתרצי עשי שאף לשון זה אינו ייחוד כלל ולשמואל לשון ראשון עיקר וכל שאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן הופקע קנין הבעל כשאר תנאים שבממון הן שצירף בו לשון אחר הן שלא צירף בו כלום ולשון אחרון שבמשנתנו לאו דוקא כלל:

וזהו שאמרו בגמרא רב כר' מאיר דאית ליה יד אשה כיד בעלה והענין הוא שנחלקו רב ששת ורבי אלעזר במסכת קדושין בדברי ר' מאיר וחכמים שלדעת רב ששת רבי מאיר סובר שהנותן לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו ולאשה על מנת שאין לבעלה רשות בה אינו מפקיע זכות אדון ובעל אלא אם כן ייחד לאיזה דבר כגון בעבד על מנת שתשתחרר בו ובאשה למזונותיך או למלבושיך וכיוצא באלו ולדעת חכמים במתנה סתם הוא שקנו אדון ובעל אבל בעל מנת שאין לרבך או לבעליך רשות בהם לא קנו אפי' לא ייחד בה לאיזה דבר והוא הדין שלא אמר לה מה שתרצי עשי ולדעת ר' אליעזר ר' מאיר סובר שאף בייחד לה לאיזה דבר לא הועיל ולרבנן כל שיחד מיהא הועיל ולדעת זה רב כרבנן ואם כן סוגיא דקאמר רב כרבי מאיר על שיטת רב ששת נאמרה:

ולענין פסק לשיטת רב ששת נמצא שמואל כחכמים ומתוך כך נסכמים לפסוק כשמואל וחכמים כמו שביארנו שם וראיה להם בסנהדרין פרק סורר ע"א א' שאמרו שם עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו והקשה אמו מה שקנתה אשה קנה בעלה והעמידוה כגון דאקני לה אחר ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן וכן במסכת נזיר פרק מי שאמר הריני נזיר ואם תאמר לדעת זה לשמואל מיהא למה אמרו במשנה זו למה שאת נושאת ונותנת בפיך שמא שמואל סובר שלדעת רבי מאיר נאמרה ולשיטת רב ששת ומפני שרצו לקבעה לרווחא דמילתא לדברי הכל ואף בתלמוד המערב שנאוה כשיטת רב ששת ואם כן ראוי לפסוק כחכמים ולשיטת רב ששת וכל שנתן על מנת שאין לרבו ולבעל רשות בהן הופקע זכותם של אדון ובעל ואין צריך ליחד לאיזה דבר וכל שכן למה שתרצי תעשי שהרי לשון זה אינו מועיל כלום זהו עיקר מה שראוי לפסוק בענין זה וכן פסקנוה בראשון של קדושין:

ומכל מקום גדולי הפוסקים פסקו כחכמים לשיטת רבי אליעזר שאף בעל מנת שאין לבעליך רשות בהן קנה הבעל עד שייחד לאיזה דבר וזו שבפרק סורר ובפרק מי שאמר הריני נזיר מתוך שאינם מקומות מיוחדים לדין זה ולא נאמרו שם אלא אגב גררא נקיט ליה לישנא בעלמא כלומר שנתן לה בלשון המספיק לענין שלא יקנה הבעל בהם כלום אלא שקשה לפרש לדבריהם בסוגיא זו היאך אמרו רב כרבי מאיר ואדרבה רב כרבנן דהלכתא כותיהו ומכל מקום נראה לי לפרש לדעת גדולי הפוסקים שאף רב ושמואל לא נחלקו במה שנחלקו בו ר' מאיר וחכמים אלא שניהם מודים שהלכה כחכמים ובשיטת רבי אלעזר כלומר שאם אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן בלא צירוף לשון אחר אינו כלום וקנה יתהון בעל ואם צירף בו לשון המיחד לאיזה דבר לא קנה יתהון בעל ומכל מקום נתחדש מחלוקתם בזה שצירף בו מה שתרצי עשי שלדעת רב אינו יחוד כלל והרי הוא כעל מנת שאין לבעליך רשות בהם לבד ולדעת שמואל אף מה שתרצי עשי יחוד הוא לענין שאינו נותן אלא לצרכיה והוא כאלו אומר מעות הללו נתונים לך על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא לצרכי גופך לאיזה מהן שתרצי כלומר אם למזונותיך אם למלבושיך אם לתכשיטיך אם לשאר דברים וכן דעת גדולי המחברים בהדיא ומה שאמרו רב כר' מאיר פירושו שהוא נוטה במקצת הלשונות לדעת רבי מאיר והוא מה שתרצי עשי שהוא קצת יחוד ואע"פ כן לא קנה יתהון בעל ולא לדעת רבי מאיר מכל וכל ולא הוצרך לדקדק בה כל כך שהרי עיקר הקושיא אינה אלא מדרבי מאיר לדר' מאיר דלדבריו לענין עירוב בשזיכה על ידי אשתו היאך תועיל והרי לא יצא מיד הבעל עד שתירץ דכיון דלזכות אחרים הוא אף רבי מאיר מודה בזה ולא הוצרך להזכיר בה כמאן אזלא שמעתיה דרב כרבי מאיר דאפי' הכי דלית ליה לרב מהכא מצי לאקשויי דרבי מאיר אדרבי מאיר וכבר ביארנו שהרבה לשונות באו במסכתא זו שאינם מדוקדקים כל כך והדברים נראין:

ולענין פסק במה שתרצי עשי לשיטה זו גדולי המחברים פסקו בה כשמואל ולשון יחוד הוא ונסח דבריהם הנותן מתנה לאשה או לעבד על מנת שאין לבעל או לאדון רשות בה קנה הבעל או האדון אבל אם התנה בגופה של מתנה שתהיה לכך ולכך לא קנו כיצד אמר לאשה הרי מעות אלו נתונים לך במתנה על מנת שתאכלי ותשתי בהם או על מנת שתלבשי בהם או על מנת שתעשי בהם מה שתרצי בלא רשות הבעל לא קנה הבעל וכן אם אמר לעבד על מנת שתאכל ותשתה בהם או על מנת שתצא בהם לחירות לא קנה אדון וכן כל כיוצא בזה וכן עיקר שהרי דבר זה בכלל דינין הוא והלכה כשמואל בדיני ולשיטת פירושיו אף היא באה לשיטת רבנן ללישנא דרבי אלעזר ומכל מקום גדולי המפרשים ואחרוני הרבנים פסקו בה כרב ואע"פ שיש לכללה בדינין כגון הנותן לאשה בלשון זה והלכתא כשמואל בדיני הואיל ועקרה בנדרים נשנית שהן איסורין הלכה כרב וכבר הארכנו בענינים אלו יותר בראשון של קדושין:

רש"י מיעוט מבלי הד"א:

ברא"ש אשתו הס"ד:

בד"ה ובלבד כו' ולעיל דתנן כצ"ל לבעל הס"ד:

ר"ן בד"ה הנודר כו' דאיהו זנה כצ"ל:

וסומא נמי בר מיעל הוא ואי אמרת בלא ראות לרבות סומא מן יער נפקא. לשון ארוך הוא והכי פירושו אם ריבתה הסומא מואשר יבא אתא בלא ראות ומיעטיה דמשמע ליה בלא ראות דמיירי בסומא. ולרבי מאיר בבלי דעת פרט לסומא בלא ראות פרט לסומא הוי מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות הסומא (כך גזר וכו') אמר המגיה אפשר דצריך לומר: כך הגירסא במכות והכא בלשון ארוך הוא והכל פירוש אחד. הרא"ם ז"ל. ורבי מאיר סבר מה שאמר הכתוב בבלי דעת דמשמע דבא לאשמועינן דכל האדם שיהרוג את חבירו בלא ידיעתו חייב גלות ודוקא הראוי לידיעה לאפוקי סומא שאינו ראוי לידיעה. ואי אמרת בלא ראות למעט סומא בא מיער נפקא לי אלא שמע מינה לרבות בא וכדי שלא תלמדנו מבלי דעת לפוטרו גלות הוצרך הכתוב לרבותו מבלא ראות לחיובא אי נמי מטעם דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. אבל הכא אם בית אישה נדרה נדר דכל דהוא משמע אף על גב שאינו יודע אם יכול להפר אם לאו וכתיב בתריה ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וכתיב הקים אותה כי החריש לה ביום שמעו דמשמע דאם (הנדר מסופק) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: מסופק בנדר מאחר דלא הפר לה ביום שמעו שוב אין יכול להפר. הרי"ץ ז"ל. אלא שמע מינה בלא ראות לרבות את הסומא דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אבל גבי נדרים כתיב ושמע אישה ושמע אביה רבי יהודה סבר אפילו קצת שמיעה משמע דאמרינן מקצת שמיעה ככל שמיעה ורבי מאיר סבר לא אמרינן דהא דכתיב ושמע כולה שמיעה משמע. פירוש. מתניתין המדיר את חתנו שלא יהנה מנכסיו אומר לה הרי אלו המעות נתונים לך במתנה על מנת שאין לבעליך רשות בהן ואם נתנה האשה לבעלה מותר בהן. וא"ת מאחר שאינה מקיימת התנאי נמצא שהמתנה אינה מתנה והרי הם של חמיו ואמאי יהא מותר בהן. וי"ל דמכל מקום אין לחמיו (עליו כשתקרא את בתו לדין אז יהיה להם) אמר המגיה אולי צריך לומר: עליו אלא כשקורא את בתו לדין אז יהיה לה לשלם. אמנם השתא היא גוזלת אותם ושולחת בהם יד שלא כצווי אביה והרי הם מעתה שלה ולא של אביה. וא"ת וכיצד היא נותנת לבעלה והלא הם גזל בידה. וי"ל גם היא יודעת שאין אביה מקפיד אם היא תעשה בהם מה שתרצה רק שאמר לה מה שאת עושה לתוך פיך. הרא"ם ז"ל.

גמרא אמר רב לא שאנו אלא דאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן. פירוש רישא דמתניתין נקט אבל על מנת שאין לך בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך קא סמיך ולומר דדוקא בשייחד לה דבר שאף לדידה לא יהיב לה אלא לדבר מיוחד בלבד. ושמואל אמר אפילו מה שתרצי עשי ולומר דיש יד לאשה בלא בעלה. ויש מפרשים דלשמואל הוא הדין אפילו לא אמר לה אלא על מנת שאין לבעלה רשות בהן בלחוד ולומר דלישנא דמתניתין דקתני שאת נושאת ונותנת לתוך פיך לאו דוקא (אמר המגיה עיין בחדושי הרשב"א כאן). ויש לפרש דלכולי עלמא מתניתין רבי מאיר היא ולדידיה ודאי סבירא ליה דעל מנת שאין לבעליך רשות בהן בלחוד קנה יתהון בעל והוא הדין כשאמר לה נכסי לך ומה שתרצי עשי בהן קנה יתהון בעל דאין יד לאשה בלא בעלה ורב כרבי מאיר ושמואל כרבנן דפליגי עליה וסבירא להו דיש יד לאשה בלא בעלה. וגם זה אינו מחוור בעיני חדא דהא מדקאמר רב לא שאנו אלא דאמר לה על מנת וכו' משמע דלפרושה למתניתין קאתי ושמואל נמי דקאמר אפילו מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל לפרושה למתניתין קאתי ובפירושה דמתניתין קא פליג עליה דרב ולומר דאפילו לתנא דהא מתניתין באומר לה מה שתרצי עשי סגיא. ועוד דאי לענין דינא ובעלמא פליגי ולומר דרב אית ליה כתנא דהא מתניתין ושמואל סבר דלא קיימא לן כהדין תנא אלא כרבנן דפליגי עליה הכין הוה להו למימר אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך כלומר כסתם מתניתין דהכא אבל על מנת שאין לבעליך רשות בהן לחודיה קנה יתהון בעל. ושמואל אמר אפילו אמר אין לבעליך רשות בהן לא קני יתהון בעל כלומר ודלא כמתניתין אלא כרבנן דפליגי עלה ולמה להו לחדותי ולמימר לישנא אחרינא דליתיה במתניתין דמשמע דבדאמר לה הדין לישנא דוקא פליגי. והרמב"ם ז"ל כתב וז"ל: מי שנאסרה הנאתו על בעל בתו והוא רוצה לתת לבתו מעות כדי שתהיה נהנית בהם ומוציאה אותם בחפציה הרי זה נותן לה ואומר לה הרי המעות הללו נתונין לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא יהי למה שאת נותנת לתוך פיך או למה שתלבשי וכיוצא בזה ואפילו אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שתרצי עשי בהן לא קנה הבעל ומה שתרצה תעשה בהם. אבל אם נתן לה מתנה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בה ולא פירש שתהיה המתנה הזאת לכך וכך או למה שתרצי תעשי בהן הרי קנה אותם הבעל לאכול פירותיהן. עד כאן. ונראה שהוא ז"ל מפרש דבין לרב בין לשמואל על מנת שאין לבעליך רשות בהם לחודיה קנה יתהון בעל כסתמא דהא מתניתין ובפירושא דהא מתניתין פליגי דרב סבר דלישנא דמתניתין דוקא כלומר עד שייחד לה דבר כגון מה שתאכלי או מה שתשתי או שתלבשי וכיוצא בזה הא בכולל לעשות בהם כל מה שתרצי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו לא ייחד לה דבר אלא שאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן לחודיה קנה יתהון בעל. ובהכין מיתרצא לי שמעתין כולה ופסק הוא ז"ל כשמואל. אבל ר"ת ז"ל והראב"ד ז"ל פסקו כרב משום דגבי נדרים איתשיל קמיהו והוו להו איסורי וקיימא לן כרב באיסורי. ועוד דהא מקשינן ופרקינן דשמעתין אליבא דרב אלמא הלכתא כוותיה. אבל הנגיד רב שמואל ז"ל כתב משום רב עמרם ז"ל דהלכה כשמואל ובפרק קמא דקידושין הארכתי בה יותר בסייעתא דשמיא. ונראין דברי ר"ת ז"ל והראב"ד ז"ל דקיימא לן כרב דאיסורי נינהו וסוגיא דשמעתין כוותיה. ומיהו אף לדברי מי שפוסק כשמואל איכא למימר דדוקא באומר על מנת שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי עשי כדברי הרמב"ם ז"ל הא על מנת שאין לבעליך רשות בהן לחוד קנה יתהון בעל. אף על גב דבכולי תלמודא נסיב על מנת שאין לבעליך רשות בהן לחוד. כההיא דאמרינן בפרק בן סורר גבי אינו חייב עד שיאכל משל אביו ומשל אמו אמו מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה דקא מקני לה אחר על מנת שאין לבעליך רשות בהן. וכן בנזיר בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו וגבי אם משלה היתה הבהמה וכו' מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומתרץ נמי כגון שנתן לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה. אפילו הכי לאו ראיה היא. דהתם לאו דוכתא דהאי דינא אי סגי בהאי לישנא בלחוד או עד דנימא לה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך וכיוצא בזה או מה שתרצי עשי ורישא דהא מתניתין נקט הרשב"א ז"ל.

בהר"ן ד"ה הנודר וכו' בדקמצה מעיסתה ועיין בתוס' שם: