מסכת נדרים דף פ״ד עמוד א׳

איתיביה רבא לרב נחמן דאמר בעל לאו בכלל בריות הוא:

ותהא נטולה מן היהודים לכשתתגרש אסורה לינשא דהכי קאמרה ונטולה אני מן היהודים שלא אהנה מתשמישו דהיינו דומיא דהנאת תשמישך עלי וכדרב דאנר כל כי האי גוונא חייל נדרא והשתא מיהדר לאיתויי תיובתא דרב נחמן אי אמרת בשלמא בעל בכלל בריות הוא אהכי יפר חלקו דכי אמרה נטולה אני מן היהודים הוי בעל בכלל ואיתסר ליה מתשמיש והוו להו דברים שבינו לבינה ואהכי יפר כל זמן שהיא ברשותו ולכי נפקא מיניה חיילא נדרא כשאר דברים שבינו לבינה היינו דקתני ותהא נטולה מן היהודים לכשתצא מרשותו של זה שאינה יכולה לינשא לאחרים:

אלא אי אמרת דבעל לא הוי בכלל בריות ותפשוט דכי אמרה ונטולה אני מן היהודים דלא הוי בעל בכלל משום דאמרינן נדרי עינוי נפש הוא הואיל ולכשתתגרש או תתאלמן לא תוכל להנשא לכל אדם אהכי קרי ליה מהשתא עינוי נפש אע"ג דהשתא כל זמן שהיא תחתיו אינו עינוי נפש דידה והואיל ועינוי נפש אינון אמאי יפר חלקו כשתצא מתחתיו חל הנדר ויפר לה לעולם כשאר נדרי עינוי נפש אלא ש"מ דבעל בכלל בריות הוא ובנדרים שבינו לבינה הוא מאן דפריך הכי ס"ל דאי לאו משום דבעל בכלל בריות הוא הוה אמינא דתשמיש עינוי נפש הוא ודלא כרב נחמן דאמר לעיל דתשמיש דברים שבינו לבינה הוא אליבא דר' יוסי:

שאני הכא דמוכחא מילתא דעל היתרא קאסרא נפשה כלומר אבעל קאסרה נפשה משום דלדידיה היא דמשתריא אבל לשאר עלמא לא אצטריכא למידר דלא קא משתריא בהכי דאשת איש היא:

והתניא בברייתא בהך פירקין דבמעשר עני מצי לאיתהנויי:

ר' אליעזר אומר הלוקח פירות מעם הארץ בשנה השלישית ובא לו להפריש מעשר עני אינו צריך לקרות עליו שם מעשר עני דלמעשר ראשון ליכא למיחש דליתי לוי ראיה דלא יהביה עם הארץ וליתיב ליה ולתרומה ליכא למיחש דלא נחשדו עמי הארץ על התרומה דאית בה עון מיתה ומעשר שני ליכא בשנה השלישית אבל בתרומת מעשר מיחייב דלא למדנו בה עון מיתה אלא מהיקשא דתרומה גדולה והואיל ולא כתיב בה בפירוש מיתה מש"ה לא ציית ע"ה [להיקשא] ולא מפריש ממנה תרומת מעשר ועל (אותו) מעשר עני אין צריך לקרות עליו אפילו שם מעשר:

ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא כי נדרה נטולה אני מן היהודים פירוש מתשמיש היהודים משאר יהודים קאמרה ואמאי צריך להפר חלקו והא לא אסרה נפשה אלא משאר יהודים:

שאני הכא דמוכחא מילתא שמתכוונת לאסור עצמה מתשמיש המותר לה דהיינו תשמיש הבעל ולכך צריך להפר חלקו ואית ספרים דגרסי ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא נטולה אני מן היהודים לאו תשמיש קאמרה שהרי אסורה בתשמישם בלא נדרה אלא ה"ק נטולה הנאתי מפירות היהודים שלא אהנה מהם אף כי לא יהא שלהם וא"כ הוי עינוי נפש דהא אמרינן (לעיל נדרים דף פב:) כשאין פרנסתו אלא ממנו יפר דהא ליכא למימר דאמרה קונם נהנה מן הבריות דוקא בעודו שלהם אבל ממה שיקח הבעל מהם תהנה א"כ אמאי יפר בעודה תחתיו אפי' בינו לבינה לא הוי כיון שיכול הבעל להביא ממקום שירצה הר"ר יונה נ"ע ויפר לה לעולם אף אחר שיגרשנה ואמאי תהא נטולה מן היהודים אלא לאו בעל בכלל בריות הוא וכי אמרה נטולה אני מן היהודים מתשמיש קאמרה והוי בינו לבינה ומשני שאני הכא דמוכחא מילתא דהתורה אסרה וכי נמי בעל לאו בכלל בריות בעלמא הכא הוי בכלל בריות והכי משמע לשון נטולה מבעל ומהשאר יהודים וקשה לפי סברת המקשה תקשה כמו כן מאי תהא משמשתו דקתני כיון דלאו בתשמיש נדרה ושמא ה"ק יפר ותעמוד תחתיו דלא תצא וקאי אמשנה ראשונה דאמר תצא:

אין אדם צריך לקרות אפי' שם דלהפרשה כלל למעשר עני של דמאי:

ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא אמאי צריך להפר ויש ספרים דגרסי ואי (אמרה) [אמרת – לפי הגמרא כאן] בעל לאו בכלל בריות הוא נדרי עינוי נפש הוא יפר לעולם ופירש מורי הרב ז"ל דהכי קאמר כיון דקתני יפר חלקו, על כרחין לא נטולה מהנאת תשמיש [קאמרה – לפי השי"מ] אלא נטולה מפירותיה, ואם כן נדרי נפש אינון ויפר אפילו לאחרים, ואמאי קתני יפר חלקו כלומר לעצמו, דאף על גב דקונם שאני נהנה לבריות אין יכול להפר, התם משום דמישתריין לה פירותיהן כי זבין להו בעל, אבל הכא פירותיהן קאסרה ואפילו אי זבין להו בעל. ואם תאמר ודלמא דקאמרה קונם שאני נהנית מן הבריות והיינו נטולה מן היהודים, כלומר מהנאתן ולכך לא יפר את חלקו, נראה לי דכיון דלא הוי עינוי נפש גם דברים שבינו לבינה לא הוי, דמאי איכפת [ליה – לפי השי"מ] אם לא תקבל מתנות באדם. עד כאן לשון מורי ז"ל. ולשון אחר קצר ראיתי משמו של מורי ז"ל אי בעל לאו בכלל בריות הוא, על כרחין לאו נטולה מתשמיש קאמרה, שהרי אסורה ועומדת בתשמיש בלא נדר, ואי אפשר לומר נמי דקונם שאני נהנית מן הבריות דוקא משלהם קא אמרה, אבל ממה שיקנה הבעל מהם תהנה לא היא, דאם כן אמאי יפר בעודה תחתיו, הא אפילו בינו לבינה לא הוי, כיון שיכול הבעל להביא לה ממקום שירצה. עד כאן.

כבר ידעת שתבואה של עם הארץ נקראת דמאי ר"ל שנחשדו עמי הארץ על המעשרות מפני שבדקו ולא מצאו אותם מעשרים אלא תרומה גדולה אבל לא מעשר ראשון ולא מעשר שני ומעשר עני והתקינו שכל הלוקח מפירותיהם יהא צריך לעשר ומכל מקום לא התקינו אלא על תרומת מעשר מפני שהיא עון מיתה ובמעשר שני מפני שאין בו הפסד אבל מעשר ראשון ומעשר עני הואיל ומותרין לזרים אינו צריך להפריש שהרי איסור אין כאן ואם מצד הגזל הרי ספק הוא ואומרין ללוי או לעני הבא ראיה שלא נתעשר וטול ושמא תאמר היאך מפריש תרומת מעשר בלא הפרשת מעשר וכבר ידענו שצריך להיות המעשר קודם פירשו בסדר זרעים שמפריש אחד ממאה שהוא שיעור תרומת מעשר ואומר הרי זה מעשר ושאר המעשר סמוך לו ואחר כך אומר זה שהפרשתי ואמרתי שהוא מעשר יהא תרומת מעשר על כל המעשר הסמוך לו ונוטלו ונותנו לכהן ואף מעשר עני שבו אע"פ שאינו צריך להפריש מכל מקום צריך שיקרא לו שם והוא שיאמר עשירית של תבואה זו יהא לצורך מעשר עני ופירשו הטעם במקומו מפני שמעשר עני בשנה שלישית ושישית הוא במקום מעשר שני של שאר שני שבוע שהוא צריך להפריש ותקנו לו קריאת שם שלא להשתכח לגמרי עד שיבא ליכשל במעשר שני וכל שלא קרא לו שם טובל את התבואה מתורת דמאי ליאסר באכילה כשאר המעשרות מדברי סופרים שהרי ודאו טובל מן התורה ר"ל שהאוכל מתבואה שלא הופרשו כל מעשרותיה אפילו לא נשאר אלא מעשר עני שבה הרי זה לוקה משום טבל אלא שאין בו מיתה אלא כשהוא טבול לתרומה גדולה ותרומת מעשר ולא בלקט שכחה ופאה שאין טובלין את התבואה אע"פ שמכל מקום חייב ליתנם ואם לא נתנם ונאבדו או נשרפו שהוא לוקה כמו שיתבאר במקומו אבל זה ודאו טובל מן התורה ואחר שודאו טובל מן התורה ספיקו טובל מדברי סופרים ויש מפרשים שאף להפרשה הוא צריך ומה שאמרו כאן ואין צריך להפריש פירושו שאינו צריך ליתנו לכהן ואחר שודאו טובל מן התורה ספיקו טובל מדברי סופרים:

רש"י בד"ה ואי אמרת כו' אצטריכא למדיר כצ"ל:

בד"ה רבי אליעזר כו' ומעשר שני כצ"ל:

ברא"ש בד"ה אין אדם כו' אבל מעשר עני כצ"ל:

ר"ן בד"ה ואני אומר כצ"ל כו' אדם כו' בגמרא כצ"ל איסור הס"ד:

נטולה אני מן היהודים פירוש לא אהנה מן היהודים יפר חלקו פירוש יפר לעצמו. ותהא נטולה מן היהודים למעלה פירשנו דרבי יוסי היא דתשמיש המטה הוי דברים שבינו לבינה ולא ענוי נפש משום הכי תהא נטולה מן היהודים אחרי דדברים שבינו לבינה הוו. אין להקשות מכאן לשמואל דאמר לעיל מתוך שמיפר למתענה מיפר לשאינה מתענה שהרי פירשנו טעמו של שמואל משום דבעל מעקר עקר כמו חכם ומטעם זה בטל כולו במקצתו וכי אמרינן מעקר עקר בנדרי ענוי נפש שמופרים לגמרי אבל בדברים דבינו לבינה דאינו מפר אלא לעצמו לא אמרינן מיעקר עקר שאינו דומה להתר חכם דעקר הילכך אין לנו לבטל כולו במקצתו. עד כאן. שטה. אי אמרת בשלמא בעל בכלל הבריות הוא והבריות עיקר הנדר ובעל בכללן משום הכי כי נדרה סתם ואמרה נטולה אני מן היהודים אמרינן דלא נדרה אלא משמוש בעלמא שלא תשמש להם לדבר שהוא שוה בין לבעלה בין ליהודים אבל תשמיש המטה בלא נדר נמי אסורה ליהודים ולא נדרה עליו ומאחר שמשמוש בעלמא נדרה והם דברים שבינו לבינה משום הכי מפר חלקו לבד ולא חלקם כדין דברים שבינו לבינה. אלא אי אמרת דבעל לאו בכלל בריות הוא ובעל עיקר הנדר ובשבילו היה עיקר כוונתה אלא שבתוך דיבורה כללה שאר היהודים ומתשמיש המטה נדרה על כרחין שהיא מותרת לו בלא נדר וכיון שעיקר כוונתה היה לאסור בעלה מתשמיש גם שאר היהודים שנכללו באיסור מתשמיש דהיינו אחר שיגרשנה ואם כן הוא מאחר דענוי נפש הוא אמאי לא יפר בין לעצמו בין לאחרים ותהיה מותרת לכל ואמאי קאמר ותהא נטולה מן היהודים שאני התם דמשום הכי אינו מפר ליהודים לפי שלא נדרה מהם אלא מדבר שהיא מותרת להם תחלה בלא הנדר כגון שמוש בעלמא אבל מתשמיש המטה שהיא אסורה להם בלא נדר לא נדרה מהם על כך ונהי נמי שהוא עיקר הנדר ומתשמיש נדרה ממנו שהיא מותרת לו על כרחין הנאת האחרים שאסרה בכלל נדרה לא משמע אלא מן שאר השמושין. ועתה לפי זה קשה עלי מאד כי הכא משמע לדברי רבא ורב נחמן דתשמיש איקרי ענוי נפש ולמעלה שאל רבא מרב נחמן אי הוי תשמיש המטה ענוי נפש אליבא דרבנן או לא והשיב לו דלא הוי ענוי נפש מדקתני ותהא נטולה מן היהודים דאם הוי ענוי נפש אמאי לא מפר בין לעצמו בין לאחרים ורבא קבל דבריו ולא אמר לו אלא דההיא מתני' רבי יוסי היא ואכתי לרבנן תיבעי. ועוד דהתם משמע לרב נחמן דההיא מתני' בנדרה מתשמיש המטה על בעלה ועל כל היהודים איירי והכא משמע דלא נדרה תשמיש אלא מבעלה אבל מאחריני תשמיש בעלמא ולא תשמיש המטה. ונראה בעיני דמתחלה דהוה סלקא דעתיה דרב נחמן דההיא מתני' אתא אליבא דרבנן והוה משמע ליה דעיקר הלשון דקאמר נטולה אני מן היהודים מתשמיש משמע אם כן מדקאמר תנא דמתני' דיפר חלקו לבד על כרחין סבירא ליה דתשמיש לא חשיב אלא דברים שבינו לבינה אבל הא דהכא נאמר אחר שנתברר לרב נחמן מדברי רבא דמתניתין רבי יוסי היא ומאחר דסבירא ליה לרב נחמן הכא דבעל הוי עיקר הנדר ולאו בכלל בריות הוא על כרחין ההיא דנטולה אני מן היהודים בעלה הוי עיקר הנדר ומתשמיש נדרה ממנו ומדקאמר דלא יפר אלא חלקו לבד אם כן על כרחין כשנכלל באיסור הנדר שאר היהודים בשמוש בעלמא נכללו במאי שהיתה מותרת בהן אם לא מפני הנדר ועל כן תירץ רב נחמן הכא מה שתירץ. ועתה לפי מסקנא דהכא תשמיש המטה הוי ענוי נפש אפילו לרבי יוסי וכל שכן לרבנן. וחפשתי בדברי הרמב"ם ולא מצאתי מקום בדבריו שיתברר ממנו אי תשמיש המטה הוי ענוי נפש או לא. הרי"ץ ז"ל.

הכי גרסינן ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא אמאי צריך להפר ויש ספרים דגרסי ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא נדרי ענוי נפש הן ויפר לעולם. ופירש מורי הרב ז"ל דהכי קאמר כיון דקתני יפר חלקו על כרחך לא נטולה מהנאת תשמיש קאמרה אלא נטולה מפירותיה ואם כן נדרי ענוי נפש אינון ויפר אפילו לאחרים ואמאי קתני יפר חלקו כלומר לעצמו דאף על גב דקונם שאני נהנה לבריות אין יכול להפר התם משום דמשתריין לה פירותיהן כי זבין להו בעל אבל הכא פירותיהן קאסרה ואפילו אי זבין להו בעל. וא"ת ודילמא דקאמרה קונם שאני נהנית מן הבריות והיינו נטולה מן היהודים כלומר מהנאתן ולכך לא יפר את חלקו. נראה לי דכיון דלא הוי ענוי נפש גם דברים שבינו לבינה לא הוי דמאי איכפת ליה אם לא תקבל מתנות באדם. עד כאן לשון מורי ז"ל. הרשב"א ז"ל. ומשני תלמודא שאני הכא לענין תשמיש המטה בעל בכלל יהודים דאהיתירא קאסרה נפשה פירוש מסתמא לא נתכוונה זאת אלא לאסור עצמה במותר לה דהיינו בעלה והוא הדין לאחרים כשתתגרש. אבל אין לנו לומר שעל האחרים נתכוונה ולא על בעלה שהרי בלאו הכי היא אסורה להם ופירושו דאהיתירא נמי קאסרה נפשה. אבל הא לא קאמר אהיתירא ולא אאיסורא דאם כן אמאי תהא נטולה מן היהודים ואף על פי שהאחרים אסורים איסור חל עלייהו כאשר שנינו נדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות ואפילו בשבועה היה חל בענין הזה באיסור כולל כדאמרינן גבי ענבים ותאנים בשבועות פרק שלישי. שטה. פיסקא ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה דאין לבעלים חלק בהן ואפילו לעני כדאמרינן בפרק ראשון דגיטין לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו ולא קתני ובמעשר עני ובמשמע שברשות בעלים (אין) הוא ואסור לה ליהנות. הרא"ם ז"ל.