מסכת נדרים דף פ״ג עמוד ב׳

דלמא מיין דאית לה צערא הפר מזג וחרצן לא הפר לה דהא אמרת אין נזירות לחצאין אהכי קאמר דמפר כולו ולא שייר אלא טומאת מת משום דלא אפשר ליה להפר לה ותייתי נמי עולת העוף דהא חייל עלה אכתי נזירות לענין טומאה:

אמרי טומאת מת ודאי הוי נמי בכלל הפרה משום דאית לה צערא כדכתיב קרא והחי יתן אל לבו והויא עינוי נפש:

דיספוד יספדון ליה כו' כלומר יספוד לאינשי כי היכי דיספדון ליה נמי והיינו והחי יתן אל לבו שישתדל לעשות עם אחרים כדי שיזכה ויעשה לו כמו כן ולעיל מיניה כתיב טוב ללכת אל בית אבל וגו':

מתני' קונם שאני נהנה לבריות קונם יהא עלי כל מה שאהנה מן הבריות:

אינו יכול להפר ויכולה ליהנות מלקט שכחה ופאה דלא של בריות הן אלא של הפקר:

גמ' מדקאמר דאין יכול להפר משמע דאין בנדר הזה עינוי נפש משום דיכולה להתפרנס משלו:

אימא סיפא יכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה אבל מן הבעל לא אכלה דאי אכלה מבעל היכי מותרת בלקט שכחה ופאה דהא לאו עניה היא:

ה"ג אמר עולא לעולם בעל לאו בכלל בריות הוא חדא ועוד קתני כו' - ואין יכול להפר דמתניתין אכ"ע קמהדר דאין יכול להפר אליבא דכ"ע משום דלאו נדרי עינוי נפש הויין ולאו דברים שבינו לבינה:

טומאת מת נמי אית לה צערא אם תמנע מלטמא דהויא עינוי נפש:

קונם שאני נהנה לבריות כו' לא יפר דלא הוי עינוי נפש [וא"כ] לשמואל דאמר קונם שאני נהנה לפלוני יפר ותי' לא יפר משום נדרי עינוי נפש אבל מיפר משום דברים שבינו לבינה ורבי יוסי היא כדתרצינן מפירות מדינה:

ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה שאינו ממון כדאמרי' דאפי' טובת הנאה ליכא לבעלים דעזיבה כתיב בהו [דדוקא היכא דכתיב בהו] ונתת אית בהו טובת הנאה:

כהנים לוים [נהנים] משלו יתן לכהנים תרומתו דטובת הנאה אינה ממון:

כהנים ולוים אלו יטלו אחרים דטובת הנאה ממון ובגמ' פריך מרישא לסיפא:

אלמא מדקתני לא יפר בעל לאו בכלל בריות הוא ומותרת ליהנות ממנו לכך לא חשיב האי נדר לעינוי נפש דאי הוי בכלל בריות אין לך עינוי גדול מזה דמשמע ליה הא דקתני דמותרת בלקט לא הוי טעמא דרישא מדלא קתני מפני שמותרת אלא מילתא באפי נפשה הוא וא"ת ובעל גופיה מתזן מן הבריות והוי פרנסתו מן החנוני דאמר לעיל (דאסורה) דיפר כדין עינוי נפש וי"ל דלעיל איירי דאסרה בפירות חנוני שיהא של חנוני אע"פ שאינו עתה שלו דומיא דפירות מדינה דרישא שאסרה במה שגדל במדינה אבל הכא מיירי שאסרה משל הבריות בעודו שלהם והואיל ובעל לאו בכלל בריות כשיבא לידו מותר אבל מן בעל לא אכלה מדלא קתני הותרה בהם:

חדא ועוד קתני חדא דבעל אינו בכלל בריות ועוד כו' כך מגי"ה במשנתנו ולעולם בעל מכלל בריות הוא ומה טעם קאמר כו' קשה להר"ם לעיל [דאמרינן] אם לא היתה פרנסתו אלא ממנו הרי זה יפר ואפילו כדין עינוי נפש ואמאי והרי יכולה ליהנות בלקט שכחה ותי' דלעיל מיירי בנדרה בימות הגשמים דליכא לקט ופאה:

נתגרשה יכולה ליהנות בלקט דאז בשעת גירושין הוי בעל בכלל בריות דנדרה הכי קונם שאני נהנה לכל אדם שיקראו אותם בריות בשעת הנאתי מהם וכי מיגרשה מיקרי בעל [בריות] ואע"ג דהשתא לא מיתסר בעל לאחר גירושין מיתסר דהוי בכלל בריות לאסור בעלה על נפשה מהשתא ודמי להא דלקמן שדה שאני מוכר לך לכשאקחנה תקדיש הואיל ובידו להקדיש:

מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה ואיכא למידק אמאי לא שני ליה לפי שאין נזירות לחצאין ואין קרבן לחצאין כדמשנינן לעיל. ויש לומר משום דטומאה לא תליא באיסור שתיית יין, כיון דמשכחת נזירות בלא איסור טומאה דהיינו נזיר שמשון, אף על גב דלא אשכחן נזיר טומאה, בלא אסור יין וחרצן, אבל אי אפשר לנזירות יין בלא חרצן וחרצן בלא יין, ולהכי שני להו נזירות לחצאין. והא דאקשינן הכא מן האשה שנדרה בנזיר ונטמאת הוא הדין דהוה מצי לאקשויי ברייתא דהפרישה חטאת דאייתי לעיל, וכן ממתניתין דאינה סופגת דאייתי נמי לעיל.

קונם שאני נהנה לבריות אינו יכול להפר, ויכולה היא להנות בלקט שכחה ופאה. לפום מאי דקאמר שמואל משמיה דלוי לעיל, הנאת פרקין רבי יוסי תני ליה משום נדרי עינוי נפש לא יפר, אבל יפר הוא משום דברים שבינו לבינה, וכדאמרינן לעיל.

גמרא (אלא) [אלמא – לפי הגמרא כאן] אפשר דמיתזנא מדיליה, מכלל דבעל לאו בכלל בריות הוא. דאי בכלל בריות הוא מאי שנא מפירות חנוני עלי שאם אין פרנסתו אלא ממנו יפר אפילו לרבי יוסי משום נדרי עינוי נפש, אימא סיפא כו' ואוקמה עולא דחדא ועוד קאמר, כלומר דיכולה ליהנות בלקט לא מפני שכיון לה ליהנות בלקט בלחוד קתני, אלא מפני שיכולה ליהנות מן הבעל.

ועוד אחרת מלבד שהיא יכולה ליהנות ממנו, עוד היא יכולה ליהנות בלקט ואם תאמר אכתי כי לא הוה בעל בכלל בריות מאי הוי, מכל מקום כיון דבעל גופיה אין פרנסתו אלא מן הבריות יפר, דלא גרע מפירות חנוני בזמן שאין פרנסתו אלא ממנו, יש לומר דההיא דפירות חנוני בשאסרה פירות הנמכרין בחנותו קאמר, דומיא דפירות מדינה והלכך יפר, אבל הכא הנאת הבריות אסרה אנפשיה, אבל לא הנאת הפירות שהיו שלהן, ועדיין היא יכולה ליהנות מפירותיהן כשלקחן בעל.

ורבא אמר לעולם בעל בכלל בריות הוא ואינה יכולה ליהנות ממנו.

ומה טעם קאמר כלומר ועיקר טעמא דמתניתין דקתני שאינו יכול להפר הוא מפני שהיא יכולה ליהנות בלקט. ובדין הוא שיהא שונה במשנתינו מפני שיכולה ליהנות בלקט, ואיכא למידק ולרבא מי גרע בשאוסרת הנאת כל הבריות, והנאת בעלה מפירות חנוני ואין פרנסתו אלא ממנו דקתני יפר משום עינוי נפש ואפילו לרבי יוסי. ותירץ הר"מ בר שנאור ז"ל דהכא בשלקטה לקט שכחה ופאה ויכולה לחיות ממנו, וכדקתני יכולה היתה לחיות בלקט והלכך לא יפר, ולעיל שנדרה מכל הבריות שאי אפשר לה בלקט ולכך יפר, ועוד צריך עיון.

רב נחמן אמר לעולם לאו בכלל בריות הוא והכי קאמר בשנתגרשה יכולה היא ליהנות בלקט, וקא משמע לן דלכשתתגרש יחזור הבעל להיות בכלל איסור הבריות, ואין לה ליהנות אלא מלקט שכחה ופאה. ואמרו בתוספות דטעמא דמלתא משום דיכולה לאסור פירות בעל אנפשה מהשתא, והלכך כיון דאפשר לה מהשתא אף על גב דלא אסרה אנפשה אלא לאחר גרושין אפילו הכי מיתסר, ומסתברא דאין צורך לכך, משום דלאסור אנפשה אפילו לאחר זמן אסרה, ואפילו בדבר שלא בא לעולם, הואיל ואדם אוסר פירות חברו עליו כדאיתא לקמן [לעיל מז, א] ואיתא בפרק השותפין שנדרו לעיל (נדרים ל, ב)]. ותנן [הנודר מן – לפי השי"מ] הנולדים כו' ולא קשיא לן לקמן אלא כשאוסר דבר שלא בא לעולם על חברו.

ובגמרא [דף פג.] אותבינן לר' יוחנן מדתניא האשה שנדרה בנזיר וננומאה ואח"כ הפר לה בעלה מביא חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף. פי' דכיון דהפר לה בעלה פטורה מקרבן נזיר. וחטאת העוף דמתיא מפרש במס' נזיר [דף כב.] משום ר' אליעזר הקפר ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה דילמא [דף פג:] מיין הוא דאית לה צערא מיפר לה מטומאת מת דלית לה צערא לא מצי מפר לה ופרקינן אמרי טומאת מת נמי אית לה צערא דכתיב והחי יתן אל לבו ותניא ר' מאיר אומר מאי דכתיב והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה כלומר יעלה על לבו שסופו לבוא לידי כך ויש לו להתעסק למי שבא לידי כך וה"ה דהוה מצי לתרוצי משום דרב יוסף דאמר אין נזירות לחצאין אלא דקושטא דמילתא בעי לאשמעינן דהא נמי נדר ענוי נפש הוא ושמעינן מינה דאיתתא דנדרא או דאשתבעא (כ) למיזל לבי מיתנא יכול בעלה להפר לה מדין נדרי עינוי נפש דהא נמי עינוי נפש הוא:

מתני' קונם כהנים ולויים נהנים לי יטלו על כרחו כהנים אלו ולוים אלו יטלו אחרים והן אסורין. ואקשינן בגמרא רישא אסיפא דרישא קתני יטלו על כרחו דאלמא אע"ג דאית ליה טובת הנאה ליתנן לכל כהן ולוי שירצה אינה ממון ולא מצי אסר להו ואילו סיפא קתני יטלו אחרים והם אסורים דחייל נדרא עלייהו אלמא טובת הנאה ממון ופריק רבא לעולם טובת הנאה ממון כדקתני סיפא ורישא דקתני יטלו על כרחו שאני תרומה דכיון דלא חזיא אלא לכהנים ואינו יכול למוכרה ולא ליתנה לשום אדם בעולם אלא לכהנים כי אסר לה עלייהו לא אשתאר ליה בגוה שום מידי ושויה כעפרא בעלמא ולית ליה בגוה ולא מידי וכי שקלי לה כהנים לאו מדידיה שקלי לה והרי זה כאוסר חבירו מנכסיו ומכרם לאחרים או הפקירם שהמודר מותר בהם ומעשר דקתני משום תרומת מעשר שבו דסבר לה כמאן דאמר אינה נפרשת אלא על ידי לוי וקי"ל כרבא וכדכתיבנא בפרקא קמא דקדושין ואיכא דמשמע ליה מהכא דכיון דאמרי דתרומה דלית ליה בגוה היתר אכילה ולא היתר הנאה כלל אינה חשובה ממון מאן דאסר נכסי עליה בקונם גמור ואתי אחרינא ושקליה לא מצי האי תבע ליה מידי דלאו ממוניה הוא כלל דלא חזי ליה לזבוניה ולא למיתביה לאחרינא ואפילו איתשיל עליה לסוף כיון דבשעתא דשקליה לא הוי ממוניה (ל) בזה ביה אידך ול"מ האי מיתשיל עליה כדאמרינן [נט.] בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי לאיתשולי עליה ולא נהירא דשאני התם דכהן אית ליה זכיה בתרומה מנפשיה מתחלת הפרשה ומכיון דאתי לידיה זכה ביה לגמרי והוה ממוניה גמור ולא מצי ישראל לאתשולי עליה אבל גבי קונם ישראל דזכי ביה מהיכא זכה ביה כיון דהאי לא אפקריה לגמרי אע"ג דלאו ממוניה דהאי חשיב השתא מכיון דמצוה לאתשולי אקונמות ולהכי חשיב דבר שיש לו מתירין (מה שאין כן בתרומה) ואפילו כי איתיה נמי ברשותיה דהאי מצי מריה קמא לאתשולי עליה וחכם עוקר את הנדר מעיקרו והוה ליה גזל בידא דחבריה וכן דעת מורי רבינו נר"ו:

כתב רבינו ז"ל ומאן דאסר נפשיה מן בריות שרי למשקל שכחה ופאה מ"ט עזיבה כתיבא בהו ולית בהו (א) לכהנים טובת הנאה:

ממה שכתבנו אתה למד שכל שנטמאת אחר הפרת הבעל אינה מביאה שום קרבן שהנזירות מופר לגמרי ומותרת ליטמא למתים שמא תאמר היאך הפרתו חלה על הטומאה והלא אין בו עינוי כלל והרי הוא כנדרה בשתי ככרות אחת מתענה בו ואחת אין מתענה בו שאין הפרתו חלה אלא על אותו שמתענה בו ואי אפשר לתרץ בה שאני נזירות שאין נזירות לחצאין שהרי נזיר שמשון מותר ליטמא למתים כמו שיתבאר במקומו מכל מקום טומאת מת מצטערת היא במניעתה ולא צער מה שארע לה מצד רוע מדה שהרי כל שמדרך נזירות אין בו רוע מדה אלא שיש לה צער הגוף מצד שחוששת לכבוד עצמה שאף בני אדם יקלו בכבודה במיתתה והוא שדרשו והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דלואי ילווניה דדלאי ידלוניה דספד יספדוניה דבכי בכין יתיה דקבר יקברון יתיה:

המשנה השנית והכונה בה בענין החלק הראשון והוא שאמר קונם שאיני נהנה לבריות אינו יכול להפר ויכולה היא להנות בלקט ושכחה ובפיאה קונם כהנים ולויים נהנין לי יטלו על כרחו כהנים אלו נהנים לי יטלו אחרים אמר הר"ם כבר ידעת שזה כלו מאמר ר' יוסי ושהוא נדחה ושהוא יפר כאשר נשבעה שלא נהנה מפלוני שזה מדברים שבינו לבינה כי בזה צער כשלא יוכל להביא לה מאכל או הדומה לו מזה האיש וכל שכן כאשר נשבעה ואמרה כהנים לויים נהנין לי אין זה תלוי בנדרי אשה ואמנם הביאה לדמות זה הדין למה שאמר שמי שנשבעה שלא תהנה מהאנשים תקח לקט שכחה ופאה כדרך כל עם אמר גם כן שמי שנשבעה שלא יהנה לכהנים ולויים יקחו חלקם ממנו אם לא שיפרוט שיתננו לזולתו:

אמר המאירי קונם שאני נהנית לבריות ר"ל שאסרה הנאתם עליה אינו יכול להפר שהרי אפשר לה ליזון בשל בעל שהרי לא אסרה עצמה בשל בעל שאין הבעל בכלל הבריות ואמר אחר כך ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה ומאחר שאמר ויכולה ולא אמר שיכולה מוכיח שזה שאמר תחלה אינו יכול להפר לא מסמך לקט שכחה ופיאה הוא ואם כן על כל פנים מצד שאפשר ליזון משל הבעל הוא שאינו בכלל בריות כמו שפירשנו וזהו ששאלו בגמרא מה הוצרך לסעד לקט שכחה ופאה שהרי כל שהוא נסעד בטעם זה שאינו מצוי כל כך כמזונות הבעל נראה שאי אפשר ליזון משל בעל ותירץ דחדא ועוד קאמר כלומר אף לכשתאמר שהבעל בכלל בריות יכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה ורבא פירש שהבעל בכלל בריות הוא והאי דקאמר ויכולה מפני שיכולה קאמר הא בשל בעל ודאי נאסרה ורב נחמן פירש דבעל ודאי לאו בכלל בריות הוא ומותרת ליזון משלו והלכך לא יפר ומה שאמר אחר כן ויכולה ליהנות לימדנו שאע"פ שבשעת הנדר הותרה בשל בעלה אם נתגרשה חזר לו להיות בכלל שאר הבריות ונאסרה אף בשלו אבל יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה שאינן ממון הבריות שהרי אין לבעלים בהם טובת הנאה ליתנם למי שירצו אלא עניים באים ונוטלין על כרחם שהרי עזיבה כתיבה בהו ולא נתינה:

ולמדנו שהאשה יכולה לאסור עצמה בשל בעלה לאחר זמן אע"פ שאינה אוסרת מעכשו וטעם הדבר הואיל ובידה לאסור עצמה מעכשו ועל הדרך שאמרו בשדה זו שאני מוכר לך לכשאחזור ואקחנה תקדוש דמקדשא לאותו זמן הואיל ובידו להקדישה מעכשו כך פירשו הטעם בתוספות ואין צורך בכך שהרי בקונמות יכולה היא לאסור על עצמה לאחר זמן אפילו דבר שלא בא לעולם כמו שביארנו בפרק שיתוף:

וצריך שתדע שמשנה זו אינה הלכה ולא נאמרה אלא לדעת ר' יוסי ועליה ועל כיוצא בה אמרו כוליה פרקין ר' יוסי היא ופירושה לדעתו לא יפר משום נדרי עינוי נפש הואיל ואפשר לה בשל בעל אבל מיפר הוא מתורת דברים שבינו לבינה אבל לדעת חכמים מיפר לה אף משום עינוי כמו שביארנו בהנאת פלוני עלי וגדולי המחברים פסקו בה שמיפר משום דברים שבינו לבינה אלא שנראה כמו שכתבנו שאין הלכה כן:

ומכל מקום למדנו ממנה לענין פסק שאם לא הפר מותרת ליזון בשל בעל שאינו בכלל הבריות ולא נתכונה אלא לשאר הבריות חוץ משל בעל ואע"פ שבנטולה אני מן היהודים הוצרכנו לומר יפר חלקו אלמא שאף הוא היה בכלל הבריות בזו מפני שבודאי אף עליו נתכונה שהרי באותה שעה אסורה ועומדת לכל העולם היתה ודאי על דבר המותר לה באותה שעה נדרה:

והוא שהקשו ממנה בגמרא לפי גרסתנו ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא אמאי צריך להפר כלומר שהרי אינו בכלל האיסור ומכל מקום יש גורסין בה ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא נדרי עינוי נפש הם ויפר לעולם ומפרשין בה שאם הבעל אינו בכלל הבריות על כרחין נטולה אני לאו מתשמיש היא אומרת שהרי לשאר בני אדם אסורה היא ועומדת אלא נטולה מהנאת פירותיהם אף בשלא יהו משלהם ואם כן עינוי נפש הוא אף לר' יוסי שהרי הוא כאין פרנסתו אלא מאותו חנוני שיפר ואי אפשר לומר נטולה מהנאת פירותיהם בעוד שהם שלהם כדיו קונם שאני נהנית מן הבריות הא ממה שיקח הבעל תהא מותרת שאם כן היאך יפר בעודה תחתיו הרי אף דברים שבינו לבינה אין כאן הואיל והבעל יכול להביא ממקום שירצה אלא ודאי בכל הנאת פירותיהם נדרה ויפר לעולם ואף לאחר שיגרשנה אלא שהבעל בכלל הבריות ונטולה מתשמיש קאמרה ותירץ דבעלמא לאו בכלל הבריות הוא והכא שאני שמאחר שעל כל פנים אנו צריכין לפרשה בתשמיש ודאי אף לשל בעל נתכונה ולגבי הא בכלל הבריות הוא ושמא תאמר לדעת המקשה היאך היה אומר יפר חלקו ומשמשתו והלא לדעת המקשה לאו מתשמיש נדרה אפשר שפירושו יפר ותעמוד תחתיו ולמעט מה שהיו אומרין בראשונה שתצא:

וכן למדת שכל שאסרה על עצמה הנאת הבריות שהותרה בשל בעל לא נאסרו עליה פירות של כל שאר הבריות אחר שלוקחן הבעל שאלמלא כן לדעת ר' יוסי אף כשאין הבעל בכלל הבריות יפר שהרי אף בעל עצמו אי אפשר לו להיות פרנסתו בכל צרכיו אלא אם כן מן הבריות והיה לנו לומר שיפר כדין פירות חנוני כשאין פרנסתו אלא ממנו אלא שפירות חנוני אסרה על עצמה כל פירות הנמכרים בחנותו דומיא דפירות מדינה והלכך יפר אבל זו הנאת הבריות אסרה על עצמה ולא הנאת הפירות לכשיקחם הבעל וכן למדת שאם אין לבעל כדי לזונה יכולה ליזון מלקט שכחה ופאה:

ברא"ש לעיל הס"ד לסיפא הס"ד ואחר כך נרשם גמרא:

בד"ה אימא כו' וי"ל דלעיל כצ"ל עליו הס"ד:

בד"ה ואפילו כו' דפירות מדינא כצ"ל ופיאה הס"ד מפר הס"ד עליו הס"ד:

ר"ן רבי יוסי הס"ד היא הס"ד:

מטומאת מת דלית לה צערא לא היפר לה פירוש לא תהא הפרתו הפרה ותיתי נמי עולת העוף. הוה מצי לתרוצי כדתירץ לעיל דאין נזירות לחצאין רבי שמעון היא דאמר עד שידור אבל ניחא ליה לתרוצי אליבא דכולהו. שטה.

הכי גרסינן דיספד יספדון ליה דיבכי יבכון עליה דיקבר יקברון יתיה והכי משמע והחי יתן אל לבו יספד כי היכי דיספדון ליה וכו' ואית דגרסי יספד דיספדון ליה יבכה דיבכון עליה וכו'. פירוש. והרא"ם ז"ל כתב וז"ל: הכי גרסינן יספד דיספדון ליה יקבר דיקברון ליה. כלומר יספוד כדי שיעשו לו כמו כן ויספידוהו והיינו והחי יתן אל לבו שישתדל לעשות עם אחרים כדי שיזכה ויעשו לו ולעיל מינה כתיב טוב לכת אל בית אבל והכי מפרש לה בתוספתא. עד כאן. מתניתין ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה דאין זה ממון בריות דאפילו טובת הנאה ליכא לבעלים כדמפרש בחולין פרק הזרוע דעזיבה כתיב בהו והוא הדין דהוה מצי למתני פרט ועוללות ותנא ושייר. שטה.

גמרא אלמא אפשר וכו' מדקתני לא יפר דאי מיתסרא בדיליה קא סלקא דעתין השתא דאפילו נדרי ענוי נפש הוי אף על פי שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה. אבל מן הבעל לא אכלה מדלא קתני היתרא אלא בהני. חדא ועוד קתני הא דקתני לקט שכחה לאו למעוטי בעל אתא. שטה. רב נחמן אמר לעולם בעל לאו בכלל בריות הוא והכי קאמר בשנתגרשה יכולה היא ליהנות בלקט וקא משמע לן דלכשתתגרש יחזור הבעל להיות בכלל איסור הבריות ואין לה ליהנות אלא מלקט שכחה ופיאה. ואמרו בתוס' דטעמא דמלתא משום דהיא יכולה לאסור בעל אנפשה מהשתא והילכך כיון דאפשר לה מהשתא אף על גב דלא אסרה אנפשה אלא לאחר גרושין אפילו הכי מיתסר. ומסתברא דאין צורך לכך משום דלאסור אנפשה אפילו לאחר זמן אסרה ואפילו בדבר שלא בא לעולם הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו כדאיתא לקמן ואיתא בפרק השותפין שנדרו ותנן הנודר מן הנולדים וכו' ולא קשיא לן לקמן אלא בשאוסר דבר שלא בא לעולם על חברו. הרשב"א ז"ל.