מסכת נדרים דף פ״ב עמוד ב׳

כולה פירקא ר' יוסי קתני לה ואנא נמי הכי קא אמינא דכי אמרה הנאת פלוני עלי מפר לעצמו אבל לא לאחרים כשאר דברים שבינו לבינה אבל לרבנן (אינו) יכול:

באחת מתענה ובאחת אין מתענה שאם לא תאכל האחת תהא רעיבה ואיכא עינוי ואם תאכל האחת תהא שביעה ושוב אין צריכה לשניה ולית בה בשניה משום עינוי:

מתוך שמפר לאותה שמתענה לפי שהוא עינוי נפש:

מפר נמי לשאין מתענה דבאותה הפרה שהפר למתענה עלתה הפרה נמי לאותה שאינה מתענה ומותרת בשניהן הואיל ונדרה ביחד ואית דמפרשי באחת מתענה שהאחת פת נקיה וטובה ואם אינה אוכלת ממנה איכא עינוי ובאחת אינה מתענה שהיא פת סובין ואינה חוששת ממנה וליכא עינוי אם לא תאכלנה אפי' הכי מותרת כשמפר למתענה:

ואין מפר לשאינה מתענה דאינו מופר בהפרת האחרת ויחזור ויפר לה אי אפשר לפי שאינן לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה אי נמי למ"ד כל כי האי גוונא הוי דברים שבינו לבינה ואי קשיא הא קי"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו הני מילי בהפרת חכם דעדיפא אבל בהפרת בעל לא אמרינן הכי:

מתני' רבי יוסי היא דמחמיר בהפרה אבל לרבנן מפר ושמואל כרבנן:

דאמר רב הונא כולי פירקין רבי יוסי [היא והא] דאייתי הכא דרב הונא [אינו מן הצורך] דהא סיומא דמלתא דרבי יוסי בהך בבא דפירות מדינה זו וחנווני זה אלא משום דעל בבא דלקמן דשאיני נהנה לבריות דצריך לשנויי לשמואל כי הכא כמו שאפרש לקמן:

ומאי אינו יכול להפר משום עינוי נפש נראה לפרש דהיינו שינויא אחרינא והוי כמו אי נמי וה"פ אי נמי כרבנן מצית (למימר) לאוקומא מאי אינו יכול להפר דקאמר משום עינוי אבל מיפר הוא משום דברים שבינו לבינה קאמר וסיגנון תירוץ זה פירשתי פרק השואל (דף קא - ד"ה סברוה) גבי ומקבל כחוכר דמי דהוה כמו אי נמי:

ע"א מהרב רבי יונה נ"ע מתני' רבי יוסי ושמואל כרבנן זהו עיקר ומאי אינו יכול להפר כו' האמת מסיק ואזיל להוציא מסברא דהוה ס"ד דפירות חנווני אינו יכול להפר כלל והשתא מסיק דאפילו לר' יוסי אמת הוא דפירות חנווני עלי מפר מטעם דברים שבינו לבינה - ומיהו אין לתרץ בכך מילתא דשמואל דאמר הנאת פלוני עלי יפר דמה חושש בעל אם נדרה מאותו פלוני בשביל כך לא ימנע הבעל מלקחת ממנו כל מה שירצה ואשה תהנה מן הבעל בהיתר אבל כשנדרה פירות חנווני עלי לא יוכל הבעל ליקח ממנו ומיקרי בינו לבינה הר"ר יונה נ"ע:

אמר רב יהודה אמר שמואל נדרה משתי ככרות באחת מתענה פת נקיה ובאחת אין מתענה פת של שעורים מתוך שמפר למתענה מפר לשאינו מתענה ואין להקשות מהאי דנטולה אני מן היהודים יפר חלקו דלא אמר מפר לגמרי דהיינו משום דברים שבינה לבינה וגזירת הכתוב היא בין איש לאשתו דלדידיה לחודיה מפר אבל הכא כיון דמפר מקצתו הופר כולו והא דתנן לקמן (נדרים דף פז -) נדרה מתאנים וענבים והפר לתאנים לא הפר לענבים ולא אמר הפר מקצתו הפר כולו היינו משום שמפר סתם ומועלת הפרה לכל הנדר וצ"ע אם נדרה מפלוני [דבר עינוי נפש וגם דבר שאינו עינוי נפש אם אמרי' מתוך שמפר לדבר שמתענה מפר נמי לשאינו מתענה או אינו] מפר לשאינו מתענה דאינו עינוי לה דלא אמר נדר שהופר מקצתו הופר כולו:

דאמר רב הונא אמר רב כולה פרקין רבי יוסי הכא לא הוה צריך להא דאמר רב הונא אמר רב, דבהני מתניתין דפירות בהדיא תני בהו דברי רבי יוסי, אלא משום דבתר משנה זו תנינן כיוצא בהן, קונם שאני נהנה לבריות אינו יכול להפר, והוה מצי לאקשויי מיניה אקדים ואמר דכוליה פרקין רבי יוסי תני לה.

ומאי אינו יכול להפר משום נדר עינוי נפש אסוקי מלתא היא, כלומר ואפילו לרבי יוסי נמי מפר הוא בפירות חנוני ופירות מדינה, משום דברים שבינו לבינה, אבל לעולם שמואל לרבנן קאמר, ומשום נדרי עינוי נפש. ויש מי שפירש דשינוייא אחרינא היא, ולומר דאף לרבי יוסי מפר משום דברים שבינו לבינה. ומורי הרב ז"ל הקשה ואי אפשר לומר כן, דשמואל מפר משום דברים שבינו לבינה קאמר, אלא משום עינוי נפש, דהא הנאת פלוני עלי לא שייך כלל בדברים שבינו לבינה, דמאי איכפת לו לא תקבל היא מאחרים, כיון שהיא מותרת בכל מה שיקח הוא או מקבל ממנו, אבל בפירות חנוני עלי לא שייך דברים שבינו לבינה, מפני שרגיל הוא לקנות מן החנוני, ואם נדרה על הבעל שלא לקנות מזה אלא מאחר, או ממדינה אחרת נמצאת היא מטרחתו ומיגעתו, ושפיר הוי דברים שבינו לבינה, אלא על כרחך יפר דקאמר שמואל לאו משום דברים שבינו לבינה קאמר. תנן בנגעים [פרק ב' משנה ה'] כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, רבי מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו, כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו, רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים. וגרסינן בירושלמי [כאן פרק עשירי הלכה ח'] נדרה אשה ושמע בעלה ולא הפר לה פשיטא שאינו מפר לה, לענין הבעל, מהו שיפר לה לענין הזקן, מה נן קיימין בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן, אלא כי נן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים, ולאו רבי יהודה היא דתנינן בשם רבי יהודה, רבי חייא תני לה בשם חכמים. ופסק הרמב"ן נר"ו בפסקי הלכותיו כרבי יהודה, מדתני לה רבי חייא בשם חכמים. ולעולם אין הבעל מתיר נדרי אשתו, ואפילו לענין זקן, מאי טעמא אשתו כגופו דמי, ואין חכם מתיר נדרי (עצמו) [אשתו – לפי השי"מ]. ומיהו בפרק ראשון דמכלתין [לעיל (נדרים ח, ב)] משמע איפכא, דאמרינן התם רבינא הוה לה נדרא לדביתהו, אתא לקמיה דרב אשי אמר בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו [וכו' – לפי השי"מ] ואמרינן עלה שמע מינה לא שרי למשרא נדרא במקום רביה, כלומר מדאיצטריך רבינא למיטרח למבעי מדרב אשי, אי מצי איהו למהוי שליח אשתו לחרטתה בה כדי שיתירנו רב אשי, דאי לאו משום כבודו דרב אשי דהוה רביה איהו גופיה הוה מתיר לה מחמת זקן, אלמא מתיר הוא הבעל לענין הזקן דלא כרבי יהודה, כמתניתין, דתני לה לסתם מתניתין דלא כרבי יהודה, ואף על גב דרבי חייא (דמתניתין) [הירושלמי – לפי השי"מ] תני לה בשם חכמים, אנן אמתניתין ואגמרא דילן סמכינן. אלא שכבר הורה זקן נר"ו ולחומרא בשל תורה והלך אחריו. ירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה ה']: קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם, הנאת בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם, אית תנויי תני אפילו על קמייתא נשאל, שאינו כמפר נדרו לעצמו, עד כאן בירושלמי. והוא בפרק השותפין דמכלתין. [נדרים פרק ב' הלכה י"ב] תוספתא המודר הנאה מבני עירו ובא אחד וישב שם שלשים יום מותר בו, מיושבי עירו ובא אחר וישב שם שלשים יום אסור בו. [שם פרק ה' הלכה ו'] תוספתא: הנודר מן העיר ונשאל לחכם שבעיר אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו [והנודר מן ישראל ונשאל לחכם שבישראל, אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו].

נדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה מתוך שמפר למתענה מפר לשאינו מתענה. והא דתנן [לקמן (נדרים פז, א)] תאנים וענבים אלו שאני טועמת, הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים, דאלמא אין הפרת מקצת הנדר גורר מקת הראשון, דלמא התם כשהפר בפירוש לתאנים בלבד ולא לענבים.

אמר רב יהודה אמר שמואל נדרה משתי ככרות עיקר הפי' דלא סוף שנדרה משניהן כאחת אלא אפי' זה אחר זה באחת מתענה ממנו פי' שהוא דבר אהוב לה כגון פת נקיה ומצטערת כשאינה אוכלת ממנו ובאחת אינה מתענה פי' שהוא (ח) שנוי לה שאפי' לא נדרה לא תאכל ממנו כגון פת קיבר וכיוצא בו מתוך שהוא מפר למתענה מפר ג"כ לשאינה מתענה כלומר אע"פ שהדין היה נותן שלא יפר בעל בשאינה מתענה שאין בה עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה לא חלקה תורה בדיניה ומתוך (ט) תורה להפר בזו נתנה לו זכות להפר בזו כיון שיש בו ענוי נפש לאחרים הלכך מפר לאחד מהן שירצה או לשניהן אפי' בזה אחר זה ור' יוחנן אמר מפר למתענה ואינו מפר לשאינו מתענה פי' שאין הפרתו בשאינה מתענה הפרה כיון שאין בה עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה ולא דמי הא לתוספתא דלעיל דקתני אע"פ שלא טעמה מאותו המין יפר דשאני התם דלא (י) שנוי לה ואילו היתה לה אוכלת ממנו וקי"ל כרבי יוחנן. וי"מ דברים כצורתן שנדרה משתיהן כאחת וקאמר שמואל דכיון דחד נדרא הוו מגו דמהניא הפרה להא מהניא להא ולא שתועיל הפרה של זו לזו אלא דאף ע"ג דאי נדרה אשאינה מתענה באנפי נפשה לית לה הפרה השתא יש לה כפרה ור' יוחנן אמר דאפילו השתא נמי אין לה הפרה ומפר למתענה מיהו אע"ג דלא מהניא הפרה לשאינה מתענה מהניא למתענה מיהת ולא דמי להא דתנן [דף פז.] נדרה מתאנים וענבים כאחת והפר לתאנים אינו מופר לתאנים עד שיפר אף לענבים דשאני התם דחזי למשרי ענבים ולהכי לא משתרי תאנים עד דמשתרי ענבים אבל הכא דלא מצי מפר כלל לשאינה מתענה לא מתעכב מידי במתענה שיכול להפר והפירוש הראשון נכון יותר בעיני מורי רבינו נר"ו:

האשה שנדרה משתי ככרות והדבר מוכיח שתצטער באחת וכגון שהוא פת נקיה ולא תצטער באחרת וכגון שהוא פת קיבר יכול להפר בזו שמצטערת בו ולא לאחרת ואפילו הפר סתם אין הפרתו מועלת אלא לאותה שמצטערת בה שהרי האחרת אינה בכלל נדרי עינוי ואין מקום לומר בה שתהא היתר האחת תלויה בהיתר האחרת שאפילו היה הכל דבור אחד אין אומרין בבעל הופר מקצתו הופר כלו דבעל מיגז גייז ולא מעקר עקר כמו שביארנו ולא נאמר כן אלא בהיתר חכם שמתיר את הנדר מעיקרו כאלו לא נדר כלל אבל בבעל לא והוא שאמרו קונם תאנים וענבים עלי הפר לתאנים אינו מופר לענבים וכן בנדרים הראויין להפרה שקיים מקצתן מה שקיים קיים ויכול להפר את הנשאר כמו שיתבאר:

האשה שנדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה הבעל אע"פ שהפר לה הבעל ביומה הרי זו לוקה על מה שעברה קודם הפרתו שהבעל כמו שביארנו מיגז גייז ולאו מעקר עקר הפר לה והיא לא ידעה ועברה על נדרה אינה לוקה הואיל וכבר הופר נדרה אע"פ שלא ידעה בהפרתו אלא שסרך עבירה בידה אחר שנתכונה לעבור מעתה נדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים קודם הפרה אפילו הפר לה בעלה אחר כן ביומה סופגת את הארבעים אף לאחר הפרתו על מה שעברה קודם ההפרה הא משהפר לה אינה לוקה אפילו אכלה חרצנים וזגים שמא תאמר והיאך הפרתו הפרה אצל חרצנים וזגים והלא אמרו בנדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה שאין הפרתו הפרה אצל אותו ככר שאין מתענה בו וחרצן וזג אין בו עינוי נזירות שאני שהכל בכלל נזירות וכל שהפר נזירותה הופר הכל שאין נזירות לחצאין שהרי מי שאמר הריני נזיר מן החרצן לבד או הריני נזיר מן הזג או הריני נזיר מן הטומאה או הריני נזיר מן התגלחת הרי זה נזיר גמור:

רש"י בד"ה כוליה כו' לאחרים כשאר כצ"ל למתענה הס"ד:

בד"ה ואין כו' אמרינן הכי כצ"ל:

ברא"ש בד"ה ומדסיפא כו' קתני אין יכול להפר כצ"ל:

אמר רב יהודה אמר שמואל נדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אינה מתענה מתוך שהוא מפר למתענה מפר לשאינה מתענה. פירוש לאו דוקא שנדרה משתי הככרות כאחת דלאו משום הא אתינן עלה אלא הכי פירושו כשם שהתורה זיכתו לבעל להפר אם נדרה מככר שהיא מתענה ממנו כגון פת נקיה שיש לה צער באיסורה כך זיכתו להפר לה אם נדרה מככר שאינה מתענה ממנו כגון שהוא פת קיבר שאם לא תאכל ממנו אין לה צער. ורבי יוחנן אמר מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה. כלומר שלא זיכתו התורה לבעל להפר אלא נדרים שיש בהם ענוי נפש אבל אם נדרה מאוכלין שאין לה בהם ענוי נפש אם לא תאכל מהם אינו מיפר לה. וכי תימא קשיא ההיא תוספתא דכתבינן לעיל דנדרה מפלפלין או מגלוסקין אף על פי שלא היה לה מאותו המין מימיה הרי זה יפר ואתיא דלא כרבי יוחנן ואלו אנן כרבי יוחנן קיימא לן. ואיכא למימר דתוספתא מיירי כגון דאמרה היא שהיא מתענה מאותו המין על ידי שנדרה ממנו ואף על פי שלעולם לא טעמה ממנו עכשו היא מצטערת בעינויו על ידי איסורה משל אינה דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. ורבי יוחנן בשאינה מתענה שאפילו על ידי איסורה אינה מצטערת ולא מתאוה לאוכלו. הכין מסתברא פירושא דהאי מימרא דשמואל ורבי יוחנן. ואיכא מאן דמפרש לה בנדרה משתי ככרות כאחת והכי פירושו מתוך שהוא מיפר למתענה מפר לשאינה מתענה ולאו למימרא דהפרה של זו תועיל לזו אלא לומר כשם שהוא יכול להפר את זו יכול להפר גם את זו. תדע דהא אפילו היתה מתענה משתיהן לא תועיל הפרת האחת לחברתה כדתנן לקמן נדרה מתאנים וענבים והפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים. ורבי יוחנן פליג ואמר דאינו מפר לשאינה מתענה שאם הפר את נדרה לא תועיל הפרתו אלא למתענה שאין כח לבעל להפר אלא ממה שיש לה ממנו ענוי. וא"ת דכיון דמשתיהן נדרה כאחת הוה לן למימר דמכיון שלא תועיל הפרתו לשאינה מתענה לא תועיל למתענה כדתנן לקמן נדרה מתאנים וענבים והפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים ופירושו אינו מופר אפילו לתאנים עד שיפר אף לענבים כדבעינן למימר קמן. וי"ל התם בידו היה להפר כל הנדר דהיינו אף לענבים וכיון שלא הפר אלא מקצת לא הופר כלל אבל כאן שמקצת הנדר אין בידו להפר מפני שהוא מן הדברים שאין הבעל יכול להפר אף על פי שלא תועיל ההפרה לאותו מקצת שאין בידו להפר תועיל למה שהוא יכול להפר. ופירושא קמא עיקר. הרנב"י ז"ל.

והיפר למתענה מתוך שהוא מופר וכו' שכשם ששנינו לעיל בארבעה נדרים שנדר שבטל מקצתו בטל כולו כך נדר שהופר מקצתו הופר כולו דמסקינן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר ושמע בעל מיעקר עקר הנדר מעיקרו כמו חכם. הילכך מאותה סברא שמבטלין כולו מבטלין במקצתו גבי חכם מבטלינן נמי גבי בעל. ורבי יוחנן אמר מופר למתענה ואין מופר לשאינה מתענה דאף על גב דבעל מיעקר עקר שאני התם גבי בעל שכיון שתלה הכתוב היתר בלענות נפש מיעט שלא לענות נפש ואף על גב דמסברא היה לנו לבטלו הא אתא קרא ומעטיה. שטה.