מסכת נדרים דף ע״ג עמוד א׳

דאמר ליה לשליח לכי שמענא לנדרה הפר לה:

וקפריך לכי שמע ליפר לה:

הוא הבעל סבר דלמא מיטרידנא:

משום דבר מישמע הוא וקרינן ביה ושמע אישה ואדהכי מלי מיפר:

היינו דר' זירא דאמר במסכת מנחות בפ' המנחות והנסכים והכי הוא שאלו שאלה לעילא מדר' יהודה בר אילעאי מנין לאומר הרי עלי ששים ואחד עשרון שמביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחד והכי תנינן במתני' מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון ומביא בכלי אחד ואם אמר הרי עלי ששים ואחד מביא ס' בכלי אחד וא' בכלי א' פתח ר' יהודה בר אילעאי והתם מפרש כו' א"ל הרי הוא אומר כל מנחה בלולה בשמן וחריבה אמרה תורה הבא מנחה שיכולה להבלל וקים להו לרבנן דס' נבללין בכלי אחד ויותר אין נבללין כו' ופריך התם מאי טעמא משום דאין נבללין אלמא דבלילה מעכבת והתנן אם לא בלל כשר ומתרץ רבי זירא כי אמרינן דבלילה [אין] מעכבת בראוי לבילה כגון ששים עשרונים הראוי לבילה אם לא בלל כשר וכל שאין ראוי לבילה כגון ששים ואחד בילה מעכבת ומאחר דאין נבללין אין מביאין ה"נ גבי חרש כל הראוי לשמוע כגון שאינו חרש בדידיה אין שמיעה מעכבת ובעל מיפר בלא שמיעה ושאינו ראוי לשמיעה כגון חרש שמיעה מעכבת בו ולא מצי מיפר:

או דילמא ושמע אישה לא מעכב כלל:

בבת אחת בדיבור אחד:

דוקא יניא אותה ולא שתים בבת אחת:

הכא נמי דאמר ליה לכי שמענא מפר לה ונראה לי דלפי מה שכתבתי בשם התוספות דצריך הוא לומר בהדיא לכי שמענא, הכי נמי הכי קאמר ליה אימא כשתפר הרי הן מופרין לך לכי שמע בעליך, כן נראה לי לפרש לפי דבריהם, אבל הם ז"ל פירשו דהכי קאמר הפר לה ולכי שמענא תחול ההפרה, ואינו מחוור, חדא שאין הלשון מתיישב, ועוד דלא עדיפא הפרת אפטרופוס מהפרת הבעל בעצמו, שצריך לומר בהדיא לכי שמענא. ואיכא למידק אשמעתין מאי קא קשיא ליה אפטרופוס, ואיצטריך לאוקמוה בדאמר לכי שמענא הפר, והא איכא שמיעת אפטרופוס דשמיעתו כשמיעת הבעל, דשלוחו של אדם כמותו, ותירצו בתוספות בשם הקונטרס דלענין שמיעה אינו נעשה שליח. ובשם הר"ר יוסף ז"ל תירצו, דבנזיר (פ"ד) [יב, ב] מוקי לה להך פלוגתא דרבי אליעזר שאמר שהבעל מפר עד שלא חוזר, דכיון דאיהו מצי מפר משוי ליה נמי שליח להפר נדרים שתדור, ואנן הא תריצנא לעיל דלרבי אליעדר אין ההפרה נגמרה עד שישמע, וכיון דאיהו לא מצי מפר מהשתא אלא לכשישמע אם כן אף הוא לא משוי שליח להכי, דכל מלתא דאיהו לא מצי עביד השתא לא משוי שליח עליה, דמכח קושיא זו נמי מוקי לה נמי בנזיר כרבי אליעזר, והלכך כשתמצי לומר דושמע אישה דוקא, אף על ידי אפטרופוס לא מצי מפר אלא לכשישמע. ובנזיר פריך למה לי אפטרופוס ליפר לה איהו, ומסיק דלמא מישתלי או מיטריד, כלומר לכשידע יהא טרוד מחמת נדרים שהוא רוצה בקיומן, והקשו בתוספות אכתי אפטרוטפוס למה לי, ליפר לה איהו מהשתא כל נדרים שתדור משעה שיסע ועד שישוב.

בעי מיניה רמי בר חמא מרבא אם תמצא לומר שמיעה לא מעכבא, חרש מהו שיפר לאשתו כו'. אמר ליה רבא תא שמע ושמע אישה פרט לחרש. ואם תאמר אם כן אמאי לא פשיט ליה רבא בעיא קמייתא מהא, דמדאיצטריך בברייתא למעוטי חרש מהאי קרא, אלמא דוקא חרש דלא בר שמיעא הוא, הא ראוי לשמיעה שמיעה לא מעכבא, ותריץ הר"מ בר שניאור ז"ל, דאיכא לדחויי דדלמא אשת חרש פשיטא ליה לתנא אבל אחר איבעיא ליה. ולענין פסק הלכה פסק הרמב"ם ז"ל [הפלאה, הלכות נדרים פרק י"ב, הלכה י"ג] דשמיעה לא מיעכבא, ונראה דפסק הדין משום דחזר רמי בר חמא גופיה, ואמר ליה לרבא אם תמצי לומר שמיעא לא מיעכבא, אלמא רבא קאי בסברתיה קמייתא דשמיעה לא מעכב, ורמי נמי קבלה כיון דאמר ליה אם תמצי לומר לא מעכבא, ועוד דרבא הא אייתי ליה כל הנך דלא מעכבא, ואף על גב דרמי דחי להו בדלמא דחי ליה, ודאי מאי דפשיטא ליה לרבא תפסינן ולא מאי דדחי רמי, דרמי גופיה לא פליג עליה אלא מיבעיא הוא דאיבעיא ליה.

איבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו כאחת, תא שמע אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה, ורבי יהודה אומר לא מן השם הוא זה, אלא משום דכתיב והשקה אותה לבדה. איכא מרבוותא ז"ל דפסקו כרבנן, וסלקא דעתן דרבנן פליגי עליה דרבי יהודה לענין דינא, והלכך הוה ליה יחיד לגבי רבים וקייימא לן כרבים, ורבינא מדרבנן קא מייתי דמפר לשתי נשיו, כי לא אמרו אלא שתי סוטות משום דלבם גס בחברתה. וליתא, דהא לגבי פרה נמי קיימא לן אותה ולא אותה וחברתה [יומא מג, א], שאין שוחטין שתי פרות כאחת. והרמב"ן נר"ו פסק כן דאינו מפר לשתי נשיו כאחת דאותה דוקא, ורבינא מדרבי יהודה קא מייתי, ותנא קמא נמי לא מיפלוג פליג אלא טעמא דקרא הוא דמפרש, דרבי שמעון הוא דמפרש טעמא דקרא, וכדאיתא בהדיא בפרק קמא דסוטה [ח, א] דגרסינן אין משקין שתי סוטות כאחת וכו', תנא קמא רבי שמעון הוא דדריש טעמיה דקרא ומה טעם קאמר, ומה טעם אותה לבדה כדי שלא יהא לבה גס בחברתה, אלמא אפילו לתנא קמא אותה דוקא הוא, ולגבי נדרים נמי אותה דוקא, ועוד דאנן לא קיימא לן כרבי שמעון דדריש טעמיה דקרא בעלמא, ומיהו נראה דמאן דפסק כתנא קמא מן התוספתא למד, דתניא התם בפרק ו' [דנדרים הלכה א'] רבי יוסי ב"ר יהודה ורבי אלעזר ב"ר שמעון אומרים הפרת נדרים מעת לעת, כיצד היו על אשתו חמש נדרים, או שהיו לו חמש נשים ונדרו כולן ואמר מופר כולן מופרין, מופר ליך לא הפר אלא לה עד כאן. ומכל מקום לא שבקינן מאי דאתמר בגמרא משום הדין תוספתא, דדלמא לא מיתנייא בי רבי חייא ובי רבי הושעיא.

ת"ש דתניא ושמע אישה [דף עג.] פרט לאשת חרש חרש דלאו בר משמע כלל אבל איניש דעלמא דבר משמע שמיעה לא מעכבא דאי לא ליתני פרט לשלא שמע אמאי נקט חרש וכי תימא לא שנא כדר' זירא דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו:

כתב רבינו ז"ל וה"ה לאב שאינו חרש דמפר בלא שמיעה ומתניתין נמי דייקא. פי' דתנן עד שלא יצאת בתו מרשותו אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין ומשמע אע"ג דלא שמעינהו כי אמר הכי ואע"ג דאיכא למדחי כדדחינן בגמרא סיפא דמתני' גבי בעל דאמר לכי שמענא ליהוו מופרין וכששמע קודם שתצא מרשותו מיהו דוקיא דמתני' מסתמא דלא קאמר הכי:

איבעיא להו מהו שיפר בעל לב' נשיו בבת אחת פי' דאמר להו מופר לכן הא דכתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה אותה דוקא ולא לה ולחברתה או לאו דוקא אמר רבינא ת"ש אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה. פי' שעל ידי שיש להן צרות מחזיקות במרדן ולא מודו ואילו אנן בעינן שיודו כדי שלא ימחה השם שנכתב בקדושה על המים:

רבי יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר אותה לבדה. פי' דכתיב בסוטה והשקה את המים במפיק ה"א ודמי כמאן דכתיב והשקה אותה והוי קפידא אותה ולא לה ולחברתה ולכאורה משמע דת"ק סבר דאותה לאו דוקא וטעמא דהתם משום שלבה גס בחברתה ורבינא מדרבנן פשיט אבל רבינו ז"ל כתב והוא הנכון מסתברא לן דפשטותיה דרבינא מדר' יהודה היא דאותה דוקא משמע דת"ק לא פליג אדוקיא דאותה אלא טעמא דקרא קא מפרש פי' ומאי דקאמר רבי יהודה לא מן השם הוא זה דמשמע דפליגי הכי קאמר דלא תימא טעמא משום ההיא דרשא בלחוד היאאלא גזירת הכתוב היא:

ות"ק ר"ש היא דדריש טעמיה דקרא ומה טעם קאמר מה טעם אמר הכתוב אותה לבדה כדי שלא יהא לבה גס בחברתה אלמא לגבי מדרש דאותה דוקא לדברי הכל היא וגבי נדרים נמי דוקא הוא ואי משכח בה ר"ש טעמא לימא וא"נ ליכא למדרש ביה טעמא דקרא לא מעקרא דרשא דאותה בהכין ואפילו לר"ש וכל דכן דאנן לא קיימא לן בעלמא כר"ש וכדכתיבנא בב"מ [דף קטו.] וסוגיין בעלמא בכי האי גוונא דאותה דוקא הוא כדאיתא ביומא בפ' טרף בקלפי [דף מב:] ובמכילתין נמי בפרקא בתרא [דף פו:] סוגיין דאותה דוקא וגבי גט [גיטין דף פז. ובקדושין יד.] נמי דרשינן וכתב לה ולא לה ולחברתה הילכך אם הפר לשתי נשיו כאחת אינו מופר. וכתב רבינו ז"ל ואשכחן לחד מרבוותא דפסק שהבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת. פי' דקסבר דרבינא מדת"ק פשיט דקסבר דאותה לאו דוקא כפשטא דמתני' ואנן כתבינן מאי דסבירא לן:

כבר ביארנו באשת חרש שאין הבעל מפר לה כלל אחר שאינו בר שמיעה וכמו שאמרו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וכבר ביארנו ענין ראוי לבילה בבתרא פ' הספינה ובשאר מקומות מן החבור:

מי שהיו לו שתי נשים ונדרו שתיהן אין הבעל יכול להפר לשתיהן כאחת והוא הדין לאב בשתי בנותיו דהא כתיב אותה ולא אותה וחברתה וכן בסוטה אמרו והשקה ולא אותה וחברתה ללמד שאין משקין שתי סוטות כאחת ואע"פ שחכמים נחלקו בה לא נחלקו אלא מן הטעם כלומר שלא אמרו שלא להשקות שתים כאחת אלא מפני שלבה גס בחברתה ויבאו למחוק את המגלה ולא שלא לדרוש והשקה אף לענין פרה אמרו אותה ולא אותה וחברתה שלא לשחוט שתים כאחת וכן בגט לה ולא לה ולחברתה אלא שהם דורשים טעמיה דקרא ומכל מקום יש חולקין לומר שחכמים אין דורשין והשקה ולא אותה ובסוטה דוקא הוא שאמרוה מטעם שלבה גס בחברתה אבל הכא לא והלכה כרבים ואדם יכול להפר לשתי נשיו או לשתי בנותיו כאחת ואף גדולי המחברים כתבוה כן אלא שאותה האמורה בפרה קשה להם ועוד דהא בעלמא לא קיימא לן כמאן דדריש טעמיה דקרא אלא שיש ראיה לדבריהם ממה שאמרו בתוספתא היו על אשתו חמש נדרים או שהיו לו חמש נשים ונדרו כלן ואמר מופר כלן מופרין מופר ליכי לא הפר אלא לה ומכל מקום אין סומכין על התוספתא במקום שחולקת על התלמוד שלנו ומכל מקום בזו של היו עליה חמש נדרים ודאי נראה שמפר הוא את כלן בהפרה אחת כדברי התוספתא:

רש"י בד"ה דא"ל כו' לכי שמענא כצ"ל מיטרידנא הס"ד:

בד"ה היינו כו' שאלה לעילא מדר' כצ"ל אחד ואחד בכלי אחד כצ"ל חרש בדידיה כצ"ל או דלמא ושמע כצ"ל:

ברא"ש בד"ה לכי שמע כו' שמא כשאשמע כצ"ל:

בד"ה אלא כו' וחברתה ולימא כצ"ל:

ר"ן שמענא הס"ד:

בד"ה ואפוטרופוס כו' בעי' דלימא כצ"ל גופיה הס"ד שומע הס"ד מופר לכון כצ"ל והס"ד:

בד"ה לא מן כו' ליה כאילו כתיב כצ"ל:

בד"ה ולענין הלכה כו' לה ואין כן כצ"ל:

חרש מהו שיפר לאשתו בחרש דקרא קאמר וכו' ככתוב בהרא"ש ז"ל. והא דאמרינן בעלמא חרש שדברו בו חכמים בכל מקום אינו מדבר ואינו שומע לאו דוקא דאין למדין מן הכללות בכל מערבין. הרא"ם ז"ל.

מפני שלבה גס בחברתה ויבאו לשתות ולא יפחדו מן המים לפיכך משקין אותה יחידה שתפחד ותודה כדי שלא ימחה השם הגדול הנכתב בקדושה על המים טעמא משום דלבה גס בחברתה אבל משום והשקה לבד לא אלמא תנאי היא. ויש מפרשים דמדרבי יהודה קא מייתי ראיה דדייק לישנא דקרא והכא נמי דייקינן לישנא דקרא. ואינו נראה שיביא ראיה מדברי רבי יהודה במקום רבנן אלא ודאי מדרבנן קא מייתי ראיה דלא דייקי לישנא דקרא בדבר זה וסבירא להו דלאו דוקא והכא נמי לא דוקא קאמר קרא אותה. וכן כתב הר"ם פי"ב. הרי"ץ ז"ל. וכתב רבינו ז"ל מסתברא לן דפשיטיה דרבינא מדרבי יהודה דאותה דוקא משמע דת"ק לאו מיפלג פליג אדיוקא דאותה אלא טעמיה דקרא קא מפרש דגרסינן בפרק המקנא לאשתו ות"ק רבי שמעון היא דדריש טעמיה דקרא ומה טעם קאמר מה טעם אותה לבדה כדי שלא יהא לבה גס בחבירתה אלמא לגבי מדרש דאותה דוקא הוא לדברי הכל כלומר ואפילו לת"ק. וגבי נדרים נמי דוקא הוא ואי משכח בה רבי שמעון טעמא לימא ואי נמי ליכא למדרש ביה טעמא דקרא (אלא) לא מעיקרא דרשא דאותה בהכין וכל שכן דאנן לא קיימא לן בעלמא כרבי שמעון דדריש טעמיה דקרא וסוגיין בעלמא בכי האי גונא דאותה דוקא הוא כדאמרינן נמי בפרק טרף בקלפי הילכך לענין נדרים אין הבעל מפר לשתי נשיו כאחת. ואשכחן לחד מרבוותא דפסק שהבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. הרנב"י ז"ל.

גמ' שנאמר והשקה אותה ע' סוטה דף ח. וברש"י שם ד"ה אותה: