מסכת נדרים דף ס״א עמוד א׳

אילימא כדקתני דאמר השנה למה לי למימר פשיטא כיון דאמר השנה משמע השנה זו קאמר ועיבורה נמי בכלל הוי:

ולא אית בהו עיבור ולא ליתסר בעיבורה קא משמע לן: היה עומד בשנה של יובל והיה אומר קונם יין שאיני טועם יובל מהו:

שנת חמשים כלפני חמשים ומותר נמי בשנת חמשים דאיהו לא קאסר עילויה אלא לאחר חמשים או בשנת חמשים נמי אסור דבשנת חמשים מתחיל יובל הבא:

ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת שלא תתחיל למנות ז' שנים של שמיטה הבאה בשנת היובל עצמה שלא תהא מונה אחת לשנת נ' ולשנה הבאה אחריה שנת נ"א שניה אלא לשנת חמשים ואחת תהא מונה אחת ושנת נ' עצמה נמנית ליובל שעבר שאין עולה למנין שבוע הבא כדאמרינן:

יובל עולה למנין שבוע דשנת חמשים עולה לכאן ולכאן:

אמרו לו וכו' אם כן ששנת יובל עולה למנין שבוע אינו אלא חמשה בשבוע ראשון של יובל שהשנה שהיא ראשונה שהיא יובל אסור לזרוע בה והשביעית נמי אסורה שהיא שמיטה ואינה אלא חמשה לזריעה:

אמר להם לדבריכם הרי הוא אומר ועשת את התבואה לשלש השנים שנה ששית ושנה שביעית ושמינית עד קצירתה ואי [נמי] אמרת אין יובל עולה למנין שבוע הרי כאן ארבעה שנים שצריכה לעשות לארבע שנים כיצד שנת מ"ח היא ששית ותבואה שלה צריכה לששית עצמה ולשנת ארבעים ותשע שהיא שמיטה ולשנת חמשים שהוא יובל ולשנת חמשים ואחת עד הקציר הרי ארבע שנים והאי פירכא לדברי הכל היא דלרבי יהודה נמי איכא למיפרך דאע"ג דאמר יובל עולה למנין מכל מקום אסור הוא בזריעה והוו נמי ארבע שנים:

אלא לדברי הכל ליכא לאוקמי להאי קרא אלא בשאר שני שבוע בשש השמיטות ולא בשמיטה שביעית של יובל ולא קשיא כלל לא לדידי ולא לרבנן לדידי נמי דפרכת לי שש שנים מוקמינן ליה לקרא בשאר שני שבוע בשאר שמיטין ולא בשמיטה ראשונה הסמוכה ליובל:

הלך אחר רוב שנים ולא אית בהו עיבור וכשנדר בשבט ונאסר בחדש העיבור יהיה מותר בחדש אחד לפני ראש השנה קמ"ל דכולה עד סופה נקראת שנה:

יין שאני טועם יובל ה"ה דמצי למיבעי כי אמר היובל ומיירי [שעומד] באמצע היובל בשנה ומיתסר עד סוף היובל ומיבעיא כשהגיע שנת היובל כלפני חמשים ומיתסר או כלאחר ושרי אי נמי לפי' שני דפרישית במתני' עומד בשנת יובל עצמו מיבעי ליה אם נאסר בה דאי כלפני חמשים ולא נתכוון לאסור אלא במנוייו הבא עליו:

ת"ש מפלוגתא דר' יהודה ורבנן דתניא שנת חמשים ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת מכאן שאין שנת חמשים נמנית במנין שמיטה שאם היה נמנה א"כ היא אחת למנין שמיטה א"כ לת"ק שנת חמשים כלפני שהרי אינו נמנה לאחריו בשמיטה ולר' יהודה כלאחר חמשים:

[ואין כאן] אלא חמש כגון בשבוע ראשון שסמוך ליובל אחריו כשיגיע ה' שנים עם שנת היובל יהיה שמיטה ויובל אסור בזריעה ומשמע להו דקרא מיירי בכל השמיטות אף בשמיטה הסמוכה ליובל:

לדבריכם שאתם סבורים להעמיד המקרא אף בשמיטה הסמוכה ליובל הרי אמר ועשת את התבואה לשלש השנים ומיירי בכל שמיטה ושמיטה ששנה ששית מספקת לעצמה לשביעית ולשמינית עד אחר קציר והרי כאן ארבעה בשמיטה הסמוכה ליובל לפניה בשביעית ויובל אסורין בזריעה ועוד שנה שאחר היובל ושנה ששית הרי כאן ארבע:

אלא כו' ולא בכל שמיטות איירי כלומר מה שמקשין לי מקרא דשש שנים איכא לאוקומי בשאר שני שבוע שבאמצע היובל:

למימרא [דרבי מאיר כו'] כדפרישית במתניתין:

שנת היובל שהיא שנת חמישים שאלו בה בסוגיא זו אם היא משבוע שעברה או משבוע הנכנסת והדבר ידוע ששנת היובל סמוכה היא לשמטה שהרי שנת מ"ט היתה שמטה ושנת חמישים יובל ושתיהן אסורות בעבודה ומתוך כך בא לשאול בענין נדרים אם היה באמצע היובל ונדר ביין כל היובל או יובל זה אם שנת חמישים בכלל האסור אם לאו הא ביובל אחד ודאי אסור חמישים שנה וכך יובל סתם מתורת ספק ולשיטה זו אנו גורסין בה איבעיא להו יין שאני טועם יובל זה וכן כתבוה גאוני ספרד בפירושיהם ויש גורסין יין שאני טועם יובל ר"ל שאף ביובל סתם שאלוה ואינו נראה אלא כפי' הראשון וכן אם היה עומד בשנת היובל ואמר יובל זה אם הוא מזמן שעבר שלא ליאסר אלא באותה שנה או אם משל הבא וליאסר כל שנים הבאים ליובל הבא:

והביאוה ממה שנחלקו ר' יהודה ורבנן שחכמים אומרים שאין היובל עולה למנין שבוע כלל אלא מחמישים ואחת מתחילין למנות שני השבוע הבאה שש שנים לחולין ושביעית לשמטה שהיא שנת חמישים ושבע הלכך שנת חמישים כלפני חמישים שהרי אחריה מתחילין למנות שנה ראשונה לשמטה הבאה ואם נדר ליובל זו נאסר בו ואם היה בשנת היובל לא נאסר אלא אותה שנה וזהו שאמרו שנת חמישים ולא אמר חמישים ואחת כלומר לתשלום חמישים לשנים שעבר אתה מונה אותה למנין השנים הבאים שהם היובל הבא שאינו נמנה בהם כלל ור' יהודה אומר שנת היובל עולה למנין ובחמישים ושש שמטה ונמצא לדעתו שהיא כלאחר חמישים וכל שנדר באמצע היובל ליובל זה מותר בו ואם נדר ביובל עצמה נאסר כל חמישים הבאים עד תחלת היובל האחר והלכה כחכמים:

ולענין ביאור שאלו לו לר' יהודה אם היובל עולה למנין שבוע נמצא בשבע שנים של שמטה ראשונה הבאה שתי שנים קדושות ראשונה ושביעית ונמצא שאין שם אלא חמש שנים לעבודה והרי כתיב... הסמוכה ליובל וקרא סתמא קאמר אף בשמטה הסמוכה ליובל והשיבם ואף לדבריכם מה שאמרה תורה ועשת את התבואה לשלש השנים כלומר שתבואת שנה ששית תספיק לעצמה ולשביעית ולשמינית עד שיגיעו ימי קצירה הרי אי אפשר להעמידה לא לדידי ולא לדידכו בשמטה הסמוכה ליובל שהרי על כל פנים שנה ששית שהיא שנת מ"ח צריך שתספיק לעצמה ולשנת מ"ט שהיא שמטה ולשנת היובל ולשנת חמשים ואחת עד שעת קצירה אלא איכא לאוקמה בשאר שני שבוע ולא בשמטה הסמוכה ליובל ואף בזו כן ואע"פ שבדין השיבם מכל מקום הלכה כחכמים כמו שביארנו ודינו כשלפניו:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון והוא שאמר עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא עד לפני הפסח ר' מאיר אומר עד שיגיע ר' יוסי אומר עד שיצא עד הקציר עד הבציר עד המסיק אינו אסור אלא עד שיגיע זה הכלל כל שזמנו קבוע ואמר עד שיגיע אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא וכל שאין זמנו קבוע בין שאמר עד שיהא ובין שאמר עד שיגיע אינו אסור אלא עד שיגיע עד הקיץ עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות עד שיעבור הקיץ עד שיקפלו המקצועות עד הקציר עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים אבל לא קציר שעורים הכל לפי מקום נדרו אם היה בהר בהר ואם היה בבקעה בבקעה אמר הר"ם פי' קציר קציר חטים בציר בציר הענבים מסיק לקיטת הזתים והלכה כר' יוסי עד הקיץ שם הקיץ אבל היה זה השם מפורסם אצלם על זמן בשול התאנים ובעת שיתחילו לאכלם וכן בארו כלכלות ירצו בו סלי תאנים ומקצעות הם המחצלות אשר ישליכו עליהם התאנים לנגבם וליבשם ואמר עד שיקפלו רוב המקצועות ר"ל עד שישלימו האנשים ללקטם ויסירו המחצלות ממקומם ואמר אם היה בהר בהר ענינו אם נדר בהר שישמור עת הקציר ועת הבציר בהר אע"פ שהוא ירד לבקעה וכן אם היה בבקעה בשעת הנדר אמנם ישמר זה הזמן בבקעה ועל זה הוא ההקש בכל הנדרים:

אמר המאירי עד הפסח ר"ל שנדר מאי זה דבר עד הפסח אסור עד שיגיע ומותר כשיגיע שכך הוא לשון בני אדם עד ולא עד בכלל אמר עד שיהא הפסח אסור עד שיצא כל הפסח שלשון זה משמע כל שיהא פסח אמר עד פני הפסח ר' מאיר אומר עד שיגיע שאין אדם מוריד עצמו לספיקות וודאי דעתו לכשיגיע ופני הפסח קמי פסחא הוא ור' יוסי אומר עד שיצא מחית איניש נפשיה לספיקא ושמא מתכוין לפני שעה אחרונה כלומר עד דמפני פסחא והלכה כר' מאיר ובגמרא נהפכו הדברים דר' מאיר לר' יוסי ודר' יוסי לר' מאיר לענין מה שנהפכו הדברים הלכה כר' יוסי ונמצא פסק משנתנו בין עד הפסח בין עד פני הפסח פירושו עד שיגיע עד שיהא הפסח פירושו עד שיצא ומה שחלק ר' יהודה למטה לומר שאף בעד שיהא פסח אינו אסור אלא עד ליל הפסח שלא נתכון אלא עד שדרך בני אדם לשתות אע"ג דמסתבר טעמיה אין הלכה כמותו ודוקא בפסח שזמנו קבוע שידוע שהן שבעה ימים וכן בסכות שמנה ימים וכמו שאמרו בתלמוד המערב בקונם יין שאני טועם בחג אסור ביום טוב האחרון אבל עד הקציר ר"ל של חטים כמו שיתבאר בסמוך או עד בציר ר"ל של ענבים או עד המסיק ר"ל זמן חביטת הזתים אפילו בעד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע והוא שאמרו סתם עד הקציר עד הבציר עד המסיק עד שיגיע ר"ל אפילו בעד שיהא והוא שסמך לה זה הכלל כל שזמנו קבוע ר"ל כמה הוא נמשך כל שאמר עד שיהא אסור עד שיצא וכל שאין זמנו קבוע ר"ל כגון קיץ וקציר ובציר ומסיק שאין זמנם שוה ואיכא חרפי ואפלי וכן פעמים רוב תבואות נמשך הרבה אפילו אמר עד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע כך פרשוה גדולי הרבנים וכן עיקר:

ומכל מקום יש מפרשים שאף קיץ וקציר ובציר ומסיק כל שאמר עד שיהא אסור עד שיצא ועד הקציר וחבריו דוקא כל שלא אמר עד שיהא הוא דקאמר עד שיגיע וכללא דבתר הכי מה שאמר בו כל שאין זמנו קבוע אפילו בעד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע לאו אקציר ובציר קאי דהני הואיל ומשנה לשנה הן באין זמן קבוע הוא ואין ענין זמן קבוע אצלם על המשך הזמן אלא על קביעות הזמן ר"ל להיותם זמן ידוע ואין זמנו קבוע פירושו באומר עד שילך פלוני למקום פלוני שאין כאן זמן קבוע וכן כל כיוצא בזה שאין שם זמן קבוע ובתוספות מוחים בפירוש זה ממה שאמרו בסמוך עד הקיץ או עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות ר"ל שהקיץ היה מונח אצלם על זמן בשול התאנים ולימד שאין בהם זמן שיגיע משיתחילו העם לאכלם שאכילתם אינה קרויה קיץ אלא עד שיתחילו העם להכניס תאיניהם בכלכלות אלמא משיגיע הקיץ הותר אף בעד שיהא אלמא כאין זמנו קבוע הוא נידון אלא עיקר הדברים כמו שפירשנו תחלה:

ואם אמר עד שיעבור הקיץ זמנו עד שיקפלו המקצועות ופרשו בגמרא רוב המקצועות ר"ל שכבר נתיבשו התאנים והכניסום וקפלו המחצלאות שנתיבשו עליהם ומקצועות פירושו מחצלות וגדולי הרבנים פירשו במקצועות אלו פירוש אחר וזה עיקר ודברים אלו כלם צריך שתדון בהם לפי המקום ולפי הזמן אלא שהמשנה ענינה לפי זמנם ולפי מקומותיהם:

ואמר אחר כן שאם אמר עד הקציר והוא במקום שיש בה קציר חטים וקציר שעורים אין סתם קציר אלא לשל חטים ולא לשל שעורים ואמר אחר כן הכל לפי מקום נדרו והוא שביארנו שדבר זה במקום שיש קציר חטים וקציר שעורים אבל מקומות שרוב קציריהם שעורים הולכין אחר קציר שעורים וכן שאם היה בשעת הנדר בהר שזמן הקציר שבו מתאחר הולכין אחר קציר של הר אע"פ שהוא עכשו בבקעה ואם היה בבקעה שזמן קציר שבו ממהר הולכין אחריו וכן כל כיוצא בזה והוא שאמרו בגמרא הנודר מן הקיץ בגליל וירד לעמקים אע"פ שהגיע הקיץ בעמקים אסור עד שיגיע הקיץ בגליל:

רש"י הוי הס"ד עילוה אלא הד"א חמשים אסור כצ"ל ולכאן הס"ד ואחר כך מ"ה א"כ כצ"ל:

בא"ד אלא חמשים כצ"ל:

בד"ה א"ל כו' וא"נ אמרת אין כצ"ל הכל הס"ד הפסח הס"ד שיצא הס"ד:

הרא"ש ור' יהודה סבר כצ"ל:

בד"ה עד כו' וקאמר רבי מאיר כצ"ל:

ר"ן משמע הס"ד שנים הס"ד לעת הס"ד שעבר הס"ד יובל הס"ד בכלל הס"ד כולו הס"ד קאמר הס"ד שיטתן הס"ד פסחא משמע הד"א:

ואי אתה מונה שנת חמשים אחת כלומר שאין שנת חמשים שהיא שנת היום נימנית אחת למנין שמטה הבאה. הריטב"א ז"ל. וזה לשון השטה הכי גרסינן ואי אתה מונה שנת חמשים (ואחת) אחת פירוש אי אתה מונה שנת חמשים ראשונה למנין שנת חמשים הבא. אחת ראשונה. לישנא אחרינא ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת אי אתה כולל שנה זו של חמשים לכלל חמשים ואחת פירוש לכלל של שנים שהם אחר חמשים דהיינו יובל הבא. עד כאן. הרי הוא אומר ועשת את התבואה לשלש השנים ברכת ששית עומדת לשלש שנים שבניסן נקצרת ונפסקת חצי ששית עד ראש השנה ושביעית כולה ושמינית עד ניסן שתקצר תבואת שמינית שני חצאין ושנה שלימה קורא שלש שנים והרי כאן בשנת היובל ארבע שנים חצי ארבעים ושמונה וארבעים ותשע וחמשים שלם וחצי חמשים ואחת.

מתניתין עד הפסח אסור עד שיגיע דבלשון בני אדם אמרינן עד ולא עד בכלל ומן הדין הוה ליה למיתני אינו אסור אלא עד שיגיע דאסור לא אצטריכא ליה דלכל הפחות עד הפסח הוא אסור אלא איידי דבעא למיתני בסיפא אסור תנא ליה אסור. הרא"ם ז"ל.

עד הפסח אסור עד שיגיע פירוש קונם יין שאני טועם עד הפסח אסור עד שיגיע פירוש עד ערב הפסח וארבעה עשר בניסן בכלל ומותר בליל חמשה עשר בניסן. עד שיהא פסח אסור עד שיצא פירוש עד שיעבור כל חג המצות דעד שיהא משמע כל זמן שיהיה. עד לפני הפסח רבי מאיר אומר עד שיגיע פירוש ואינו אסור אלא עד ארבעה עשר בניסן ומותר בליל חמשה עשר כאלו אמר עד הפסח דרישא. דפני הפסח פנים ראשונים של פסח משמע דאי לא הוה ליה לפרושי פנים אמצעיים או אחרונים דכל יומא ויומא פנים הוא דליומא דלבתריה. רבי יוסי אומר עד שיצא פירוש דלא בריר לן אי פנים ראשונים או אמצעיים קאמר ואסור בכולן. הרנב"י ז"ל. אמר עד פני הפסח רבי מאיר אומר עד שיגיע דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא ועד פני יום הראשון משמע אף על גב דאיכא למימר דששי הוא פני השביעי. ורבי יוסי דקאמר עד שיבא סבירא ליה דמעייל איניש נפשיה לספיקא ואפילו עד סוף יום שביעי של פסח אסור דאפילו ברגע אחרון של יום שביעי איכא למימר דהרגע שקדם לאותו רגע אחרון הוא פני. הרי"ץ ז"ל.

גמ' דר"מ סבר לא מעייל עיין לעיל דף יח ע"ב:

בהר"ן ד"ה אסור בה פשיטא דהשנה. ע' רד"ק ירמיה כח יז: