מסכת נדרים דף נ״ב עמוד ב׳

גמ' מן העדשים אסור באשישים בלחם שמעורב בו קמח של עדשים דקסבר אשישים בכלל עדשים הם:

ורבי יוסי מתיר דלא הוי בכלל עדשים קשיא דרבי יוסי אדר' יוסי קשיא דרבנן אדרבנן דרבנן אסרי הכא ואמרי אשישים בכלל עדשים ובמתניתין שרו דקאמרי קומא לאו בכלל חלב הוא והכי נמי קשיא לרבי יוסי דהכא מתיר משום דסבירא ליה דאשישים לאו בכלל עדשים ובמתני' קאסר דסבירא ליה קומא בכלל חלב היא קיימא:

קומא דחלבא והואיל והוי בכלל חלב להכי אסור והכי נמי מתריצנא לברייתא באתריה דתנא קמא קרו ליה אשישים לפת של עדשים ובאתריה דר' יוסי לא קרו אשישים הלכך שרי ר' יוסי:

מותר בתבשיל שיש בו טעם יין שהרי לא נדר מטעמו של יין:

מתני' קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם הואיל ואמר טועם אסור בהן:

וביוצא מהן בשמן וביין:

גמ' אלו דוקא דמשום אלו אסור בהן וביוצא מהן או דילמא שאיני טועם דוקא דמשום דאמר שאיני טועם אסור בהן וביוצא מהן:

אי ס"ד אלו דוקא ושאיני טועם לאו להכי תנא שאיני טועם למה לי:

ורמינהו אסור באשישין דפסולת עדשים (אינם) בכלל עדשים ורבי יוסי מתיר קשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי ודרבנן אדרבנן:

לא קשיא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם [ובאתרי' דר"י לקומא נמי קומא דחלבא:

מן הרוטב מותר בקיפה דקדוקי בשר אף כי איכא נתינת טעם מן הרוטב דלא אסור אלא הקרוי רוטב בלבד וכרבנן דפליגי ארבי יהודה במתני':

בשר מותר ברוטב בשר זה אסור ברוטבו ובמקפה אי איכא נתינת טעם:

אלו דוקא או שאני טועם דוקא אמתני' בעי דקתני קונם זיתים אלו שאני טועם אסור בהם וביוצא מהם ומיבעי ליה מה שאנו אוסרין יוצא מהם איירי דאמר שאני טועם דוקא אבל אם לא אמר אלא קונם אלו עלי לא מיתסר אלא (ביוצא) מהם וא"ת היכי מצינו למימר דשאני טועם חמור מקונם אלו והא גבי חילופיהן וגדוליהן דמותר בהם [כשאמר שאני טועם] וכשאמר קונם פירות אלו - אסור ויש לומר דשאני גבי חילופיהן שאינו תלוי באלו כלל אלא בהזכרה כשאמר שאני אוכל שאני טועם דלא נתכוון לאסור כ"א גופם לאכול ולא חילופיהן ובשלא הזכיר שאיני אוכל ואמר קונם עלי פירות כי נמי לא אמר אלו שוינהו עליה איסור בין הם בין חילופיהן אבל לענין יוצא מהם יכול להיות דאלים טפי לישנא דשאני אוכל ושאני טועם מקונם אלו:

דאי סלקא דעתך אלו דוקא שאני טועם ל"ל הא קמ"ל דאע"ג דאמר שאני טועם אי אמר אלו אין אי לא לא [הגה"ה ז"ו מצאת"י מבחו"ץ]:

ת"ש שאני אוכל ושאני טועם מותר בחילופיהן נראה דקאי אקונם פירות אלו דאע'"ג דאמר אלו כשאמר שאני אוכל מגרע ליה איסור הנאה דגלי אדעתיה שאינו אוסר אלא באכילה אע"ג דלענין יוצא מהם אהני שאני טועם להחמיר וראיה לדבר דהא שאני אוכל קאי נמי אפירות אלו לאידך בבא האומר לאשתו קונם מעשה ידיך אסור בחילופיהן ואיירי כגון דאמר אלו או שמא משמעות הלשון כך כשאוסר מעשה ידיה כגון אם אמר פירות אלו וקתני עלה שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן ולפירוש זה ק' דדייקא הא ביוצא מהם אסור [דלמא] שאני הכא דקאמר אלו ושאני טועם ושמא מדלא נקט התנא בהדיא בסיפא קונם פירות אלו שאני טועם אלא נקט שאני טועם גרידא משמע דאפילו לא אמר אלו אשמעינן תנא דמותר בחילופיהן ואסור ביוצא מהם:

ע"ד כא"ן הגה"ה מהר"ם וז"ה מצאת"י בפני"ם:

תניא הנודר מן החלב מותר בקום, ר' יוסי אוסר, מן הקום מותר בחלב. תימה אמאי לא אתי במתניתין פלוגתייהו דרבי יוסי בנודר מן הקום, ועוד תמיהא לי דהא משמע דטעמיה דרבי יוסי בנודר מן החלב שהוא אסור בקום, משום דבאתריה קומא דחלבא קרו ליה כדאמרן בסמוך, וכיון שכן הנודר מן הקום אמאי אסור בחלב דהא לא אמרי אינשי חלבא דקומא. ושמא ר' יוסי סבר דכיון ששם החלב נקרא על הקום, הוה ליה קום וחלב כדבר אחד.

בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאני טועם דוקא פירשו המפרשים אלו דוקא, ואף על פי שלא אמר שאני טועם, או שארני טיועם דוקא אף על י שלא אמר אלו, דאלו לא מעלה ולא מוריד בהא, והוקשה להם מאי קא מיבעיא ליה, דהא ודאי אלו חמור טפי משאני טועם, דהא תנן לקמן קונם ירות אלו עלי אסור בחילופיהן ובגידוליהן, ותנן שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן. ותירצו בתוספות דודאי לגבי חילופין וגידולין אלו חמיר טפי, דשאני טועם לא אסר אלא טעימתו, ובחילופי וגידולין בדבר שזרעו כלה אינו טועמו, אבל לגבי היצא מהם שאני טועם חמור טפי, שהרי עדיין הוא טועמו, אבל אלו לא משמע אלא אלו דוקא בעודן בעין כמותש אסרן, אי נמי חליפיו וגידולו דכיון דנתחלף בזה, הרי אנו רואין אותו כאילוהוא בעצמו קיים ונהנה ממנו. ועדיין לא נתחוורה לי שמועה זו בתירוצם, דאם כן מאי שנא דקאמר אי סלקא דעתך אלו דוקא שאני טועם למה לי, ולא קאמר נמי ואי סלקא דעתך שאני טועם דוקא אלו למה לי, ועוד דלדידיה דהוה סלקא דעתא למיגמר ממתניתין דאלו לאו דוקא, מדאיצטריך למיתני שאני טועם, היכי הוה ניחא ליה אי שאני טועם דוקא אלו למה לי, אלא שבזה יש לדחות דאלו לא קשיא ליה למה לן, דעל כרחין איצטריך בשאינו אוסר על עצמו כל העין, ומיהו אכתי קשה למה ליה לתנא דנקט באוסר מקצת המין ומשייר מקצת אי אלו לאו דוקא, ועוד דאיבעיא ליה הי מינייהו לחודיה עדיף ואידך טפהל, אם כן כי קא מייתי קונם פירות אלו עלי אסור הא יוצא מהם מותר, ולומר דאלו לאו דוקא אלא שאני טועם דוקא, ודחינן ביוצא מהם אסור ועדיף מחילופין, וחלילופין אסור אצטריך אשמועינן טפי מיוצא מהם, ואייתי תו סיפא דמתניתין דקתני שאני טועם שאני אוכל מותר הא יוצא מהם אסו, מנא ליה דיוצא הם אסור וחמיר טפי מגידולין, דפריך כולי האי בפשיטיות הא יוצא מהם אסור, דאי מסברא הכי הוה ליה למימר, מאי לאו הא ביוצא מהם אסור, אלא דאית לך למימר דכיון (דפריך) [דפריק – לפי השי"מ] ברישא ההוא הדין [דיוצא מהם אסור וחילופין עדיפא ליה לאשמועינין שמע מינה דביוצא מהם חימיר טפי מחליפין וכל שהחילופין אסורים כל שכן – לפי השי"מ] ביוצא מהם שהוא אסור, ואם כן נשמע מינה מסיפא דאפילו באלו נמי היוצתא מהם אסור, כיון דיוצא מהם חמור טפי מלחילופין, וכל דאסור בחילופין כל שכן שהוא אסור ביוצא מהם, וניפשוט מינה דתרווייהו דוקא, ואנן עד השתא לא תפסינן בדוקא אלא חד מינייהו, ואיפשיטא ממתניתין טפי ממאי דאיבעיא ליה הוה ליה למימר ושמא תרוייהו דוקא. על כן נראה לי לפרש דמעיקרא מיפשט פשיט ליה לרבמי בר חמא דאלו עדיף טפי משאר טועם, אלא דאיסתפקר ליה אי אלו לחודיה דוקא ושאני טועם לא מעלה ולא מוריד, או דלמא שאני טועם דוקא, כלומר דאלו לחודיה לא מהני אלא אם כן אמר בהדיה שאני טועם, אבל שאני טיועם לחודיה ודאי מיפשט פשיטא ליה דלא מהני, והשתא אתי שפיר הא דלא אמר אי סלקא דעתך שאני טועם דוקא אלו למה לי, דליכא מאן דאמר שאנמי טועם לחודיה דוקא, ואתינן למיפשטה ממתניתין דקונם פירות אלו עלי בחילופיהן ובגידוליהן אסור הא ביוצא מהם מותר, דאי סלקא דעתך היוצא הם אסור לאשמואעינן יוצא מהם וכל שכן גידולין, דאיכא תרתי היוצאים מהם והם בצורת אלו שאסר, כלומר שהוא אסר על עצמו ענבים והרי אלו גם כן הגדלין ענבים, אלמא אלו בלא שאני לא מהני, ושאני טיועם דוקא, ודחי הוא הדין דיוצא מהם אסור, אלא דחילופין עדיף ליה לאשמועינן דחילופין כגידולין וכל שכן יצא מהם. והא דאמרינן הוא הדין דאפילו יצא מהם לאו דוקא אלא כל שכן, הוה ליה למימר דהא אמרינן דיוצא מהם תמיד מחילופין, ואי נמי אגידולין קא מהדר כלומר, דהוא הדין דיוצא מהם אסורין כגידולין, ואקשינן אי הכי דיוצא מהם חמיר טפי אימא סיפא [שאני אוכל – לפי השי"מ] שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן הא ביוצא מהם אסור, דהא אמרת דיצא מהם חמיר טפי מחילופיהן, וכיון שכן על כרחין יוצא מהם אסור, דאם איתא דיוצא מהם נמי מותר לישמעינן יוצא מהם וכל שכן חילופיהן, כלומר והא לא מצית אמרת, דעל כרחך לא איבעיא לן אלא אי אלו דוקא בלחוד בלא שאני אוכל מהני או לא, אבל שאני טועם לחוד פשיטא ליה דלא מהני, ולדברך אפילו שאני טועם לחוד מהני, ומשני דהוא הדין ביוצא מהם שהוא מותר באומר שאני טועם, אלא איידי דלא נסיב רישא יוצא מהם לצריכותא דחליפין לא נסיב בסיפא נמי יוצא מהם. כן נראה לי.

אמר רבא וכבר יוצא מהם ולא איפשיטא בעיין. ומאי דאמר וכבר יוצא מהם אינו אלא דחיה בעלמא, והוא לא אמרו בדוקא, ומכל מקום הוה ליה ספיקא בדאורייתא ולחומרא, והלכך באומר אלו פשיטא דיוצא מהם אסור ולוקה, אבל באומר שאני אוכל שאני טועם אסור מספיקא ואינו לוקה, ומינה דהאומר הרי עלי שלא אוכל בשר אסור מספק אפילו ברוטב ובקיפה, דשאני אוכל כשאני טועם עבדינן ליה בשמעתין, וכדקאמרינן כי קא מיבעי לן שאני אוכל שאני טועם, ומה ששנינו הנודר מן הבשר מותר ברוטב, היינו דוקא באומר קונם עלי בשר, והא דאיפשיטא לן באלו דאפילו יצא מהם אסור, לאו דוקא כבאומר אלו, אלא כל שהוא פורט הדברים הנאסירם עליו, כגון פירות אלו, אי נמי פירותיו, של פלוני, או פירות מקום פלוני, דכיון דלא אסר על עצמו כל אותו המין אלא תאנים של מקום פלוני והם אסרו עליו, וכל שאר המקומות מותרות, הרי זה כהקדש ואסור ביוצא מהם לפי שעשאו עליו כהקדש, ומהאי טעמא גופא שהוא אסור בחילופיו (שהנודר) [אבל הנודר – לפי השי"מ] סתם מן התאנים או מן הענבים לא עשאן על עצמו כהקדש, שלא נתכוון אלא לפרוש מאכילת אותו מין כיון שאסר על עצמו אותו מין, ולא עוד אלא דוקא בעוד ששמו עליו, אבל [שלא – לפי הש"מ] ביוצא ממנו וכיון שכן – לפי השי"מ] מותר למכרו ולהחליפו, וכן כתב מורי הרב ז"ל, ומיהו בשאני טועם שאני אוכל אף בכולל כל המין אסור אפילו מן היוצא ממנון, והיינו דג דגים שאסור אפילו בציר היוצא ממנו לאחר נדרוט וכדאמר רבא.

הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזיתים מותר בשמן אמר קונם זיתים אלו וענבים אלו שאני טועם אסור בהן וביוצא מהן:

(שם) גמ' בעי רמי בר חמא שאני אוכל ושאני טועם דוקא הוא פי' דמתני' או קתני. דקתני קונם יין זה או שאני טועם אסור ביוצא מהם וכי קאמר שאני טועם לחוד נמי אסור והוי לישנא דמתני' דוקא דכי קתני אסור ביוצא מהן קאי אכל חד מינייהו או דקאמר זה או דקאמר שאני טועם לחוד (ה) מותר ביוצא מהם ואיסורא דיוצא מהם משום זה הוא אלא הא דקתני תנא בהדיא תשלום נדרא ולגבי זה פשיטא לי דמהני בלחודי' כי קא מבעיא לי בשאני אוכל וליכא לפרושי דוקא הוא כפשטיה דבעינן תרוייהו דהא מסיים בעיא דבזה לחוד פשיטא ליה ועל כרחין אית לן לפרושי כדפרישית ועוד יש לומר שאין צורך לעקם הדרך ולפרש בלשון התלמוד מה שאינו במשמע דה"ק שאני טועם דוקא הוא ולא מיצטריך למימר זה או לאו דוקא הוא אלא לשון התנא וטעמא דמתני' משום דקאמר זה ואידך לשון נוסף הוא ללא צורך וכל היכא דקאמר זה פשיטא לי וכו' כנ"ל:

כתב רבינו ז"ל הא דתנן שהנודר מן הדבר ונתערב בהיתר אם יש בו בנותן טעם ה"ז אסור דוקא שלא במינו. פירוש שאין לך דבר בעולם שלא יבטל בשלא במינו בששים ואפילו איסורי משהו כאיסורי ע"ז ויין נסך ודכוותה דחמירי טובא וכ"ש ערלה וכלאי הכרם ותרומה וכדמוכח בכל דוכתא ואין לך יוצא מן הכלל אלא חמץ בפסח שאוסר באכילה במשהו במינו ושלא במינו משום חומרא דיליה דאיכא בחמץ משום בל יראה ובל ימצא כשהוא בעין או כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס כדאיתא התם במעשה דר' יהודה [נדרים דף נב.] בביצים שנתבשלו עם הבשר דהוו מין בשאינו מינו אבל במינו במשהו פי' משום דקונמות דבר שיש לו מתירין הוא דמצוה לאתשולי עלייהו מה שאין כן בתרומה דליכא מצוה וכדאיתא לקמן במכילתין [דף נט.] וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל ואפי' באיסורין דרבנן וכ"ש בנדרים דאיסורא דאורייתא הוא דבמינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם וכל הראיות שהביא רבינו ז"ל בזה נכונות וכבר כתבתים גם אני במסכת חולין ובמסכת ע"ז:

ועוד כתב רבינו ז"ל ואצטריכינן להני ראיות משום דתמיה לן מאי דכתב רבינו ז"ל בהלכות גדולות דיליה לענין פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלה בכותח דכיון דשרי למיכלא בבשרא הוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל פירוש דהוה קשיא ליה לרבינו אלפסי ז"ל אמאי אסור לאכלו בכותח משום מאי דקלטא מריחא דבשרא דהא בגדי כחוש שצלאו עם דבר אחר שמן קיימא לן דשרי דריחא לאו מילתא הוא ופריק איהו ז"ל דשאני הא דאית ליה היתר עם הבשר באנפי נפשה וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בyיל ואע"ג דההיא מין בשאינו מינו הוא הבשר עם הפת משמע דסבר איהו ז"ל דדבר שיש לו מתירין אפילו בשאינו מינו לא בטיל ואילו בכל הני ראיות משמע דבטיל ואיברא דתמיהה ליתיה לההוא פירוקא דהרי"ף ז"ל אבל הכא היתר בהיתר הוא כיון דלא הוי אלא ריחא דבשרא בעלמא וריחא באיסורין היתר גמור אלא דודאי טעמא דאמרי רבנן דאסור לאכלה בכותח לאו דינא הוא אלא חומרא דרבנן משום מראית העין שלא יהיה נראה בפיו כאוכל בשר בחלב וכשם שהחמירו בו שלא להעלותו על השולחן וכשם שקנסו בפת שטח אותה בחלב לאכלה בפני עצמה גזירה שמא יאכלנו עם הבשר עד שיעשה בו סימן הניכר ויש לי לדון לזכות לרבינו אלפסי ז"ל דאיהו נמי ה"ק וההיא לישנא דנקיט לאו דוקא כדמשמע בעלמא אלא דרך צחות שכן מצינו לו במקומות אחרים שתופס לשון הגמרא שלא לאותו ענין שנאמר בו וקאמר רבינו ז"ל דבהא איכא למימר דלא ליבטיל באלף מפני מראית העין כיון שאין בו לבעלים איבוד ממון שיש לו מתירין לאכלו עם הבשר או בפני עצמו והאי עדיפא לן לתרוצי בלישניה ודלא למתלי טעותא כל דהו בגברא וכ"ש דלא למיתלי ביה בוקי סריקי. והכין פרישית קמי מרן נר"ו:

כתב רבינו ז"ל אלא מיהו איכא מימרא בגמרין דקשיא אהך סברא דתנן בפרק משילין [דף לז.] לענין תחומין האשה ששאלה תבלין [ומים] ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן פירוש שאם ערבה בעלת התבלין למזרח ואין לה ללכת למערב ובעלת הקמח ערבה למערב ואין לה ללכת למזרח כלל הרי עיסה זו כרגלי שתיהן שאי אפשר להוליכה בי"ט לא למזרח ולא למערב:

והוינן בה ואמאי וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ותהא כרגלי בעלת הקמח ומהדרינן [דף לח:] רבא אמר תבלין ומלח לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל לעולם ואפי' שלא במינו דחשיב בפחות מכדי נותן טעם וכאילו קיימי בעינייהו רב אשי אמר [דף לט.] דלהכי לא בטיל מים ומלח לגבי עיסה משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין לערב וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל והא מים ומלח לגבי עיסה שלא במינו הוא ואפ"ה אמר רב אשי דלא בטיל דשיל"מ אלמא דבר שיש לו מתירין אפי' בשאינו מינו לא בטיל:

כתב רבינו ז"ל וכבר איפריק בה הך קושיא דקסבר רב אשי דכיון דעיסה לא מתעבדא בלא מים ומלח לעולם כמין במינו דמו מים ומלח עם הקמח תדע דהא נמי איתמר התם עלה בריש שמעתא כי אקשו דליבטיל מים ומלח לגבי עיסה [דף לח:] וא"ל ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטין שלו בעשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי ואחיכו תלמידי אהאי פירוקא דר' אבא וא"ר אושעיא שפיר עבדו דאחיכו עליה מ"ש חטים ושעורים דלא קאמר להו פי' ר' אבא אמאי לא אקשי מקב חטין שנתערב בעשרה קבין של שעורין של חברו יאכל הלה וחדי משום דחטין ושעורים הוי מין בשאינו מינו ובטל בשיעורו מה שאין כן בחטים וחטים דהוי מין במינו ולא בטיל בס' דקב בעשרה דנקט ר' אבא לאו דוקא דאם כן אפילו בשעורין נמי לא בטיל אלא מועט במרובה קאמר והיינו דאמרי דאי נקט חטין בחטין משום דסבר דמינו במינו לא בטיל לעולם ובעי למימר דהוא הדין למים ומלח דלא בטיל לגבי עיסה ה"מ לרבי יהודה דס"ל דמין במינו לא בטיל לח בלח או יבש ביבש שנתערב ונעשה גוף אחד כמים ומלח בעיסה או חטין בחטין אבל לרבנן אפי' מין במינו בטיל וכיון שכן לרבנן ליכא הפרישא בין חטים וחטים לחטים ושעורים ודין הוא דליבטיל מים ומלח לגבי עיסה לרבנן מדקאמר ר' אושעיא הכי פי' דאיצטריך לאקשויי לר' אבא מדרבנן דסברי דמין במינו בטיל ולא אקשי ליה אפי' לר' יהודה נמי דלימא ליה הכי מאי מקשת מחטים לתוך חטים דלא בטילי לר' יהודה דמים ומלח לגבי עיסה חטים ושעורים הוא דבטיל אפי' לר' יהודה ש"מ דלר' אושעיא נמי מים ומלח לגבי עיסה מין במינו חשיב דלא בטיל לר' יהודה ולהכי אצטריך ליה לאקשויי דלרבנן מיהת בטיל:

עוד כתב רבינו ז"ל ותו איכא למימר דלאו קושיא היא דהא מים ומלח בעיסה נותן טעם הוא ובכל איסורין שבתורה לא בטיל פי' דהא מסתמא ליכא בעיסה ששים של מים ומלח והיכי קס"ד כלל דליבטל אפי' לא עבידי לטעמא ולא הוי נמי דבר שיש לו מתירין אלא טעמא דקושיא דגמ' דכיון דלאחשיבי לגבי דין ממון ותחומין איסורא דתלי בדין ממון הוא פי' דאיסור תחומין דרבנן הוו סברי מעיקרא דמדינא בטלי ואע"ג דיהבי טעמא בעיסה פי' לפירושו דמעיקרא לאו בדין בטול איסורין נחתינן להאי פירכא דאם כן הא ליכא ששים לבטלה אלא למימרא דבאיסור תחומין דתלי בדין ממון הוה לן למחשב מים ומלח דחברתה כמאן דליתא כלל דהא מים ומלח דבעיסה לית להו חשיבותא באנפי נפשייהו כי היכי דנחשבה לבעלת מים ומלח משותפת בעיסה זו להיות כרגליה:

זה שביארנו במשנתנו בקונם ענבים אלו שאני טועם שאסור בהם וביוצא מהם וביררנו שלא סוף דבר בשהרכיב שתי הלשונות ביחד ר"ל פירות אלו ושאני טועם אלא אף באחד מהם כן מכל מקום אין המדה שוה בהם והוא שבאלו נאסר בודאי אף ביוצא מהם ולוקה ובשאני טועם לא נאסר ביוצא מהן אלא מספק ואינו לוקה מפני שבסוגיא זו שאלוה ולא הובררה:

ולענין ביאור השמועה מה ששאלו אלו דוקא או שאני טועם דוקא כך פירושו כלומר מה שאסרנו ביוצא מהן משום דקאמר אלו הוא הא בשאני טועם אינו אסור ביוצא מהן או דלמא שאני טועם דוקא הא באלו מותר ביוצא מהן ואע"פ שיש בה מקום עיון היאך יעלה על הדעת לומר שיהא שאני טועם חמור מפירות אלו לענין היוצא מהם והלא במשנת פרק ירק שנינו קונם פירות האלו עלי אסור בחלופיהן אם נמכרו ובגידוליהן אם ניטעו או נזרעו אבל קונם פירות שאני אוכל מותר בחלופיהן ובגידוליהן כבר תירצו בתוספות דלגבי חלופין וגידולין ודאן לשון אלו חמור יותר שכשאמר שאני טועם לא אסר אלא טעימת גופו של דבר וחילופין וגידולין אינן בכלל טעימה אבל לגבי יוצא מהן שמא כל שאומר שאני טועם אף טעימת היוצא מהן נכלל בו ושמא לשון אלו לא משמע אלא בעודם שלמים או חליפיו וגדוליו שכיון שנתחלף רואין אותו כאלו הוא בעצמו לשם ומכל מקום יש מפרשים מצד קושיא זו שלא שאל רמי בר חמא אלא אי אלו מהני לחודיה או דוקא בצירוף שאני טועם אבל שאני טועם לבד פשיטא ליה דלא מהני ואי אפשר לישב עליו ביאור הסוגיא אלא שעיקר הדברים כפירוש הראשון ואתי למפשטה ממה שאמרו בפרק ירק וביארנוה בפרק שיתוף קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן וגידוליהן ואתי למידק מינה הא ביוצא מהן מותר אלמא לא נאסר אלא בשאני טועם אם לבד לפירוש הראשון אם בצירוף אלו לפירוש אחרון והשיבו הוא הדין דיוצא מהן אסור וחילופין איצטריך ליה טפי לאשמועינן לדונן כגידולין אע"פ שאין החילופין מאותו דבר כלל ואיני מבין המקשה היאך עלה על דעתו לומר הא יוצא מהן מותר והלא ודאי היוצא מהן חמור מחילופין ושמא מגידולין קא דייק דאיכא תרתי שיצאו מהם ושהם נולדים בדומה מה שאין כן ביוצא מהם והדר אתי למפשטה מסיפא דקאמר קונם פירות שאני אוכל או שאני טועם מותר בחילופין וגידולין הא היוצא מהן אסור לפירוש הראשון אף בלא צירוף אלו ולפירוש השני בצירוף פירות אלו ותירץ דהוא הדין דיוצא מהן מותר אלא איידי דלא תנא רישא יוצא מהן לא תנא ליה בסיפא ולפירוש הראשון אתה מפרש הוא הדין דיוצא מהן מותר הואיל ולא אמר אלו אבל לפירוש השני אי אפשר לישבה יפה אע"פ שראיתי גדולי הדור טורחים בה לפרשה לשיטה זו אלא שהם דברים דחוקים ואתא למפשטה ממתניתין דבבשר זה נאסר תערובתו בנותן טעם אלמא באלו לבד היוצא מהן אסור ותירץ דבאלו לא קא מבעיא ליה דדוקא הוא אבל בשאני טועם או שאני אוכל מבעיא ליה ואתא למפשטה ממתניתין דדג דגים שאני טועם שמותר בציר ופירשוה בשכבר יצא מהם:

ונמצא שלא הובררה שאלתנו ומחמירין בה כדין ספק תורה ואינו לוקה וכן האומר הרי עלי שלא אוכל בשר אסור ברוטב ובקיפה מספק דכל שלא אוכל כשאני אוכל או שאני טועם הוא ולא אמרו מותר אלא כשאמר קונם בשר עליו וכן כתביה גדולי הדור וחכמי האחרונים שבספרד כתבו שזה שאסרנו באלו כל היוצא מהן לא סוף דבר באלו אלא כל שהוא פורט הדברים הנאסרים במשמע כגון פירות של פלוני או של מקום פלוני שכל שלא אסר עליו כל המין אלא בפרט אותן של אותו פלוני או של אותו מקום הרי הן כעין הקדש ואסור ביוצא מהן והוא הדין והטעם באיסור חלופיו אבל כשאוסר עליו כל המין מן הסתם אינו כעין הקדש ולא נתכוין אלא לפרוש מאכילת המין בעוד ששמו עליו לא ביוצא מהן ולא בחלופיו אבל בשאני טועם שאני אוכל אף בכולל איסור כל המין אסור אף ביוצא ממנו כענין דג דגים שאני טועם שאסור בציר היוצא לאחר הנדר:

ממה שכתבנו התבאר שכל שאוסר על עצמו כלל המין כגון קונם בשר עלי או קונם ענבים עלי וכיוצא בזה מותר להחליף ולמכור שאינו מתכוין אלא לאיסור גופו של דבר אבל כשאומר קונם בשר זה עלי או קונם פירות אלו עלי אסור בהנאתם וכל שאמר בשר שאני אוכל או שאני טועם אסור אף ברוטב שנתינת טעם והיוצא מהן הכל בדין אחד ומותר בחילופיהן שלשון אכילה וטעימה אינם באות אלא על איסור אכילה אפילו אמר פירות אלו הואיל ולא הזכיר לשון אכילה או טעימה וכמו שאמרו בפ' ירק האומר לאשתו קונם מעשה ידיך אסור בחלופיהן שאני אוכל מותר בחלופיהן כלומר אע"ג דהא ודאי הוה ליה כמאן דאמר אלו:

רש"י בד"ה ור"י מתיר כו' עדשים ובמתניתין כצ"ל קיימא הס"ד ואחר כך מ"ה קומא דחלבא והואיל כו' כצ"ל לברייתא באתרא הד"א דוקא הס"ד ואחר כך מה"ד ה"ה דאפילו כו' כצ"ל:

בד"ה ומותר כו' דהיינו היוצאת מהן כצ"ל:

ר"ן בד"ה ורמינהו כו' כ"ש דלא הוו ליה כצ"ל דקומא דחלבא כצ"ל:

בד"ה ת"ש כו' באלו לא כצ"ל:

גמרא תניא הנודר מן החלב מותר בקום משום דבאתריה קומא דחלבא קרו ליה כדאמרינן בסמוך וכיון שכן הנודר מן הקום אמאי אסור בחלב דהא לא אמרי אינשי חלבא דקומא. ושמא רבי יוסי סבר דכיון ששם החלב נקרא על הקום הוי ליה קום וחלב כדבר אחד. הרשב"א ז"ל.

מותר בקום סתמא זו אליבא דרבנן דקיימא לן כותיהו ואם כן כל דבר שבעשייתו נשתנה שמו אין שמו הראשון עליו ונדר מן שם הראשון מותר בשני אף על פי שהשני נעשה מן הראשון כמו גבינה הנעשית מן החלב. והני מילי בנדר סתם ולא פרט הדבר אבל אם פרט ואמר קונם עלי בשר זה או חלב זה אסור בכל דבר הנעשה ממנו ואף פליטתו אוסרת אחרים כדאמרינן אסור ברוטבו ובקיפו. הרי"ץ ז"ל.

ואם אמר בשר זה עלי אסור בו וברוטבו ובקיפו פירוש מדקאמר זה משמע כל היוצא מזה. ואי איפשר לפרש דמשום לישנא יתירא איכא דאיצטריך למימרא זה כי היכי דלא ליתסר בשאר בשר אלא בזה. ירושלמי מה טעמא דרבי יוסי בקום שם אביו קרוי עליו כלומר דקרו ליה קומא דחלבא הילכך אף על גב דשני מינין הם הואיל ונקרא הקום על שם החלב אסור. על דעתיה דרבי יוסי הנודר מן היין אסור ביין מבושל חמרא מבשלא קרו ליה כלומר אף על גב דקרו ליה מבשלא אכתי שם אביו עליו. וכתב רבינו ז"ל ובגמרין אתמר דרבי יוסי ורבנן מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריהו דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא באתריה דרבי יוסי לקומא נמי קרו ליה קומא דחלבא. ושמעינן מינה דאפילו לרבנן הנודר מן היין אסור ביין מבושל מאי טעמא חמרא מבשלא קרו ליה פירוש דהא אינהו מודו באתרא דקרו קומא דחלבא שהנודר מן החלב אסור בקום כרבי יוסי. ובכל כי האי גונא מודו רבנן כלומר בכי האי גונא דקרו קומא דחלבא מודו רבנן שהנודר מן האב אסור ביוצא ממנו הואיל ונקרא על שם אביו וכל שכן חמרא מבשלא שהכל אחד. ואף על גב דתנן רבי יהודה בן בתירא אומר כל ששם תולדתו קרויה עליו אסור אף ביוצא בו ופליגי רבנן התם שם בנו הכא שם אביו והכין פירשו בירושלמי. פירוש דתנן לקמן הנודר מן התמרים אסור בדבש תמרים רבי יהודה אומר כל ששם תולדתו קרויה עליו כלומר שנקרא הנולד על שם אביו כגון דבש תמרים ואין אומרים דבש סתם. נדר ממנו כלומר מן האב כגון זה שנדר מן התמרים אסור ביוצא ממנו דהיינו הדבש. ופליגי רבנן עליה דמסיימינן התם וחכמים מתירין דלא איכפת להו אם שם תולדתו קרויה עליו. ואם כן לדבריהם אפילו באתרא דקרו ליה קומא דחלבא לא הוה להו למיסר. ואמרינן דלא דמי דהתם שם בנו הכא שם אביו כלומר גבי דבש תמרים שם בנו הוא שמזכירין דהיינו הדבש הילכך כשנדר מן התמרים מותר בדבש דשם האב לחוד ושם הבן לחוד. הכא גבי חמרא מבשלא שם אביו כלומר שעדיין שם היין עצמו עליו אף על גב דקרו ליה מבשלא. וצ"ע תינח חמרא מבשלא אבל הנודר מן החלב אמאי אסור בקום לרבנן נמי באתרא דקרו לקומא קומא דחלבא דהא דאמי ממש לדבש תמרים דשרו רבנן. וצ"ע. אבל יש לתרץ שדבש תמרים אינו נקרא על שם אביו אלא לברר באיזה דבש קאמר מפני שיש דבש תמרים ויש דבש דבורים שאם לא פירש כן אין במשמע דבש תמרים כדתנן לקמן הנודר מן הדבש מותר בדבש תמרים. אבל קומא דחלבא שם אביו עיקר דקום סתם הוא קומא דחלבא שאין דבר אחר נקרא קום אלא של חלב ואין קורין אותו קומא דחלבא אלא לומר שדינו כחלב. הרנב"י ז"ל.

אלו דוקא או שאני טועם דוקא מה שאנו אוסרים במשנה יוצא מהם. משום דקאמר שאני טועם דמשמע כל הראוי לטעום מהם. והוא הדין דמצי למיבעיא או דילמא תרויהו דוקא והכי נמי מסיק בשילהי שמעתין אי סלקא דעתך וכו' ורמי בר חמא הוא דמסיק למילתא וקאמר אי אלו דוקא שאני טועם למה לי למיתני במתניתין הא לא קשיא הא דתני ליה קא משמע לן דאף על גב דאמר שאני טועם וכו' שאם לא שנאן הייתי אומר דבאני טועם גרידא מיתסר יוצא מהן. אסור בחילופיהן. פירוש למעלה פרק השותפין בחילופיהן אסור להחליפם לכתחלה וליהנות בחילופיהן אבל דיעבד שרו דחילופיהן לאו כגידוליהן דמו הא ביוצא בהם מותר דאי יוצא מהם אסור ליתני יוצא מהם אסור וכל שכן גידוליהן. ומתרץ הא עדיפא ליה לאשמועינן דחילופיהן אסור כגידוליהן שהיה לנו לומר שמותר למוכרם ולאכול דמיהם שהרי לא נדר אלא מהם. והא דאמר כגדוליהן דמו לאו דוקא שאינו אסור אלא לכתחלה ולא משום דכגידוליהן דמו כדפרישית. ויש לתמוה מכל מקום גידוליהן למה לי למיתני אם לא למעוטי יוצא מהם דמותר. וי"ל דמחילופיהן הוה דייק תחלה אבל גידוליהן גריע מיוצא מהם ואיצטריך ליה למתני טפי. אבל הא קשיא לי דקאמר חילופיהן כגידוליהן דמו אלמא גידוליהם עדיפי מחילופיהן וכן הוא דגידולין עדיפי דאסורין אף בדיעבד וחילופיהן שרו בדיעבד כדפרישית לעיל. וי"ל דמשום חילופיהן תנו ליה למימרא דחילופיהן אסירי משום דדמו לגידוליהן שמחמת העיקר באים שניהם הא ביוצא מהם אסור דאי לאו הכי ליתני מותר ביוצא מהם וכל שכן בחילופיהם דחילופים גריעי מיוצא מהם לפי תירוץ שתרצת ברישא דחילופיהם עדיף ליה לאשמועינן דאסירי. ומתרץ הא דלא תניא היוצא מהם מותר איידי דלא תני רישא וכו'. בשר זה עלי. ובשר זה היינו כמו שאמר זיתים וענבים אלו ואסורין ליה אפילו בנותן טעם שלו וכל שכן יוצא מהם. כי קא מבעיא ליה בשאני אוכל ושאני טועם דאימא תרויהו ופירושא דמתניתין הכי הוא זיתים אלו או שלא אמר אלו אלא אמר שאני טועם שאני אוכל אסור ביוצא מהם. ומותר בציר. וציר היינו יוצא מהם אלמא בשאני טועם לא מיתסר יוצא מהם. ודחי ליה הא דשרי ליה ציר בשכבר יצא מהם קודם נדרו. והא דתניא בשילהי פירקין גריסין שאני טועם מותר לבשל וכל שכן ביוצא מהם התם היינו טעמא דגריסין לא משמע אלא חיין והוא הדין דיוצא מהן שרו דגריסין בעינייהו שרו חיין משמע הילכך לא מצי למיפשט מההוא מידי. שטה.

בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאני טועם דוקא פירשו המפרשים אלו דוקא ואף על פי שלא אמר שאני טועם או שאני טועם דוקא ואף על פי שלא אמר אלו דאלו לא מעלה ולא מוריד בהא. והוקשה להם מאי קא מיבעיא ליה דהא ודאי אלו חמור טפי משאני טועם דהא תנן לקמן קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן ובגידוליהן ותנן שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן. ותירצו בתוספות ז"ל דודאי לגבי חילופין וגידולין אלו חמיר טפי דשאני טועם לא אסר אלא טעימתו ובחילופין וגידולין בדבר שזרעו כלה אינו טועמו אבל לגבי היוצא מהם שאני טועם חמיר טפי שהרי עדיין הוא טועמו אבל אלו לא משמע אלא אלו דוקא בעודן בעין כמות שאסרן. אי נמי חליפיו וגידוליו דכיון שנתחלף בזה הרי אנו רואין אותו כאלו הוא בעצמו קיים ונהנה ממנו. ועדיין לא נתחוורה לי שמועה בתירוצם דאם כן מאי שנא דקאמר אי סלקא דעתך אלו דוקא שאני טועם למה לי ולא קאמר נמי ואי סלקא דעתך שאני טועם דוקא אלו למה לי. ועוד דלדידיה דהוא סלקא דעתיה למיגמר ממתניתין דאלו לאו דוקא מדאיצטריך למיתני שאני טועם היכי הוה ניחא ליה אי שאני טועם דוקא אלו למה לי. אלא שבזה יש לדחות דאלו לא קשיא ליה למה לן דעל כרחיה איצטריך בשאינו אוסר על עצמו כל המין. ומיהו אכתי קשיא למה ליה לתנא דנקטיה באוסר מקצת המין ומשייר מקצת אי אלו לאו דוקא. ועוד דאיבעיא ליה הי מיניהו לחודיה עדיף ואידך טפילה אם כן כי קא מייתי קונם פירות אלו עלי אסור הא יוצא מהם מותר ולומר דאלו לאו דוקא אלא שאני טועם דוקא ודחינן דיוצא מהם אסור ועדיף מחילופין וחילופין איצטריך לאשמועינן טפי מיוצא ואייתינן תו סיפא דמתניתין דקתני שאני טועם שאני אוכל מותר הא יוצא מהם אסור מנא ליה דיוצא מהם אסור וחמיר טפי מגידולין דפריך כולי האי בפשיטות הא יוצא מהם אסור דאי מסברא הכי הוה ליה למימר מאי לאו הא ביוצא מהם אסור. אלא דאית לך למימר דכיון דפריק ברישא הוא הדין דיוצא מהם אסור וחילופין עדיפא ליה לאשמועינן שמע מינה דביוצא מהם חמיר טפי מחליפין וכל שהחילופין אסורין כל שכן יוצא מהם שהוא אסור. ואם כן נשמע מינה מסיפא דאפילו באלו נמי היוצא מהם אסור דכיון דיוצא מהם חמיר טפי מחילופין וכל דאסור בחילופין כל שכן שהוא אסור ביוצא מהם וניפשוט מינה דתרויהו דוקא ואנן עד השתא לא תפסינן בדוקא אלא חד מינייהו ואיפשיטא ממתניתין טפי ממאי דאיבעיא ליה הוה ליה למימר ושמא תרויהו דוקא. על כן נראה לי לפרש דמעיקרא מיפשט פשיט ליה לרמי בר חמא דאלו עדיף טפי משאני טועם. אלא דאיסתפק ליה אי אלו לחודיה דוקא ושאני טועם לא מעלה ולא מוריד או דילמא שאני טועם דוקא כלומר דאלו לחודיה לא מהני אלא אם כן אמר בהדיא שאני טועם אבל שאני טועם לחודיה ודאי מיפשט פשיטא ליה דלא מהני. והשתא אתי שפיר הא דלא אמר אי סלקא דעתך שאני טועם דוקא אלו למה לי דליכא מאן דאמר דשאני טועם לחודיה דוקא. ואתי למיפשט ממתניתין דקונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן ובגידוליהן הא ביוצא מהם מותר דאי סלקא דעתך היוצא מהם אסור לישמעינן יוצא מהן וכל שכן גידולין דאיכא תרתי היוצאין מהם והם בצורת אלו שאסר כלומר שהוא אסר על עצמו ענבים והרי אלו גם כן הגדלין ענבים אלמא אלו בלא שאני לא מהני ושאני טועם דוקא. ודחי הוא הדין דיוצא מהם אסור אלא דחליפין עדיף ליה לאשמועינן דחלופין כגדולין וכל שכן יוצא מהם. והא דאמרינן הוא הדין דאפילו יוצא מהם לאו דוקא אלא כל שכן הוה ליה למימר דהא אמרינן דיוצא מהם חמיר מחילופין. ואי נמי אגדולין קא מהדר כלומר דהוא הדין דיוצא מהם אסורין כגידולין. ואקשינן אי הכי דיוצא מהם חמיר טפי אימא סיפא שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן הא ביוצא מהם אסור דהא אמרת דיוצא מהם חמיר טפי מחילופין וכיון שכן על כרחיך יוצא מהם אסור דאם איתא דיוצא מהם נמי מותר לשמעינן יוצא מהן וכל שכן חילופיהן כלומר והא לא מצית אמרת דעד כאן לא איבעיא לן אלא אי אלו דוקא בלחוד בלא שאני אוכל מהני או לא אבל שאני טועם לחוד פשיטא ליה דלא מהני ולדבריך אפילו שאני טועם לחוד מהני. ומשני דהוא הדין כיוצא מהם שהוא מותר באומר שאני טועם אלא איידי דלא נסיב רישא יוצא מהם לצריכותא דחילופין לא נסיב בסיפא נמי יוצא מהם. כן נראה לי. אמר רבא וכבר יצא מהם ולא איפשיטא בעיין. ומאי דאמר רבא וכבר יצא מהם אינו אלא דחייה בעלמא והוא לא אמרו בדוקא ומכל מקום הוי ליה ספיקא בדאורייתא ולחומרא. והילכך באומר אלו פשיטא דיוצא מהם אסור ולוקה אבל באומר שאני אוכל שאני טועם אסור מספיקא ואינו לוקה. ומינה דהאומר הרי עלי שלא אוכל בשר אסור מספק אפילו ברוטב ובקיפה דשאני אוכל כשאני טועם עבדינן ליה וכדקאמרינן כי קא מיבעיא לן שאני אוכל שאני טועם ומה ששנינו הנודר מן הבשר מותר ברוטב היינו דוקא באומר קונם עלי בשר. והא דאפשיטא לן באלו דאפילו יוצא מהם אסור לאו דוקא באומר אלו אלא כל שהוא פורט הדברים הנאסרים עליו כגון פירות אלו אי נמי פירותיו של פלוני או פירות מקום פלוני דכיון דלא אסר על עצמו כל אותו המין אלא תאינים של מקום פלוני והם אסורות עליו וכל שאר המקומות מותרות הרי זה כהקדש ואסור ביוצא מהם לפי שעשאו עליו כהקדש אמר המגיה צריך לומר: ומהאי טעמא גופיה אסור בחילופיו. אבל הנודר סתם מן התאנים או מן הענבים לא עשאן על עצמו כהקדש. ועיין רשב"א בחידושיו כאן שלא נתכוון אלא לפרוש מאכילת אותו מין כיון שאסר על עצמו כל אותו מין. ולא עוד אלא דוקא בעוד ששמו עליו אבל שלא ביוצא ממנו וכיון שכן מותר למכרו ולהחליפו וכן כתב מורי הרב ז"ל. ומיהו בשאני טועם שאני אוכל אף בכולל כל המין אסור אפילו מן היוצא ממנו והיינו דג דגים שאסור אפילו בציר היוצא ממנו לאחר נדרו וכדאמר רבא. הרשב"א ז"ל.