מסכת נדרים דף מ״ד עמוד א׳

אמר תהא שדה מופקרת לשבוע א' לשמיטה אחת:

עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו אפילו בסוף שבת או בסוף חדש:

משזכה בה בין הוא בין אחר אפילו תוך שעה משהפקירו זכה בה שום אדם או הוא בעצמו לשום הפקר הוי הפקר דקסבר דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה זכיה דידיה או דאחר לא חשיבא מידי עד דרפק בה פורתא כדאמר במסכת עירובין בפרק עושין פסין (עירובין דף כה.) בההיא איתתא דעבדא מחיצה בנכסי הגר אתא ההוא גברא רפק בה פורתא ואוקמוה רבנן בידיה דההוא גברא:

רישא רבנן וסיפא רבי יוסי רישא דאמר משלשה ימים ואילך אפילו לא אתא לרשות זוכה אין יכול לחזור בו דהוי הפקר רבנן היא ובדין הוא דאפילו מיום ראשון הוי הפקר אלא מפני הרמאים כדאמר רבה. לקמן לדברי הכל וסיפא רבי יוסי דאמר עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו דאמר דלא הוי הפקר מדאורייתא עד דאתי לרשות זוכה ומשום הכי קתני יכול לחזור בו כר"י:

אמר עולא סיפא נמי רבנן היא דודאי מדאורייתא אע"ג דלא אתיא לרשות זוכה הוי הפקר לאלתר ואפילו מיום ראשון והאי דאמר כל שלשה ימים יכול לחזור דלגביה לא חשיבא הפקר מפני הרמאין דלכולי עלמא אית להו דרבה דאמר מפני הרמאין דהדרי ומחזקי בהו ואמרינן דלא הוי הפקר עד שלשם ימים וסיפא דאמר עד שלא זכה בה לא הוי הפקר דמשמע עד דאתי לרשות זוכה היינו טעמא דשאני חדש ושנה ושבוע דלא שכיחן דאין דרכן של בני אדם להפקיר לזמן וכיון דזה שינה לכך אמרו חכמים דלא ליהוי הפקר לאפקועי ממעשר כל זמן דלא אתי לרשות זוכה:

ר"ל אמר מדסיפא ר"י דמשמע דלא ליהוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה:

רישא נמי בתוך ג' ולאחר ג' רבי יוסי היא ורישא היינו טעם דלאחר ג' ימים אין יכול לחזור בו דהוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה:

משום דלא לישתכח תורת הפקר דמדאורייתא ודאי לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ולעולם כל זמן דלא אתא לידי זוכה לא הוי הפקר גמור וחייב חיוב דתרומה ומעשר והאי דאוקמוה רבנן אתורת הפקר לאו משום לאפקועי מתרומה ומעשר דכיון דמדאורייתא חייב דלאו הפקר הוא לא מפקעי ליה רבנן מתרומה ומעשר דלאו כל כמיניה אלא כדי שלא תשתכח תורת הפקר ומ"מ גבי שנה ושבוע כיון דלא שכיחי אוקמוה רבנן אדאורייתא דלא הוי הפקר עד דאתי לידי זוכה דלא גזרו ביה רבנן משום שלא תשתכח תורת הפקר:

אמר שדה זו מופקרת ליום א' לשנה א' עד שלא זכה בו בין הוא בין אחר יכול לחזור בו - וחייב במעשר מדרבנן ובטל ההפקר ומעשר מיניה וביה ואתי נמי כר' יוסי דמחמרינן עליה וה"ה בלא זמן והאי דנקט זמן לרבותא נקטיה דאע"ג דלא שכיח גזר ביה משום מתנת בית חורון כך פי' הר"ר אליעזר ועוד נרא' דנקט הפקר לזמן משום סיפא דאי משזכה בין הוא בין אחר אין יכול לחזור ואפילו תוך ג' ימים ודוקא משום דהפקר לזמן הוא אבל בסתם לא כדפרישית אבל האי דלזמן מועט מסתמא דעתו להפקר גמור דלא שייך למיגזר ועוד דדוקא זכה אחר אבל הוא לא ולחנם נקטיה ומשום דרישא נקט הוא הכא נמי נקטיה דכיון דאתי לרשות זוכה לא שייך למיגזר אבל אם הוא יהיה פטור שייך למיגזר:

רישא רבנן וסיפא ר' יוסי בתמיה: אמר עולא סיפא רבנן וכו' כיון דלא שכיח וגריעי מודו רבנן ואף על גב דלא מחמירין במודר הכא מחמירין טפי דאינו הפקר עד שיזכה בו אחר כדפרישית אבל כשזכה פטור מן המעשר אפילו תוך שלשה ואף ע"ג דברישא אמר חייב עד לאחר שלשה הכא הטעם כדפי':

ריש לקיש אמר אפי' רישא אתיא כר' יוסי דמחמיר במדיר הכא נמי חייב במעשר ובדין הוא דאפילו לאחר שלשה לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה משום רמאות אבל אמרו חכמים דליהוי הפקר לאחר שלשה כדי שלא תשתכח תורת הפקר והוי פטור מן המעשר:

אי הכי אפי' מיום ראשון נמי כיון דחיישינן לשלא תשתכח תורת הפקר ושביק שיטתו דלא חל עד דאתי לרשות זוכה היה לו לפטור מיום ראשון. בשלמא לעולא דמוקי לה כרבנן דאמרי כשיטתייהו דמודר שלא תשתכח מפני הרמאין דמדאורייתא לא הוי הפקר אלא נתנו הכתוב לחכמים ויש לנו לפרש הפקר דאורייתא במקום דלא אתי לידי רמאות דעיקר הפקר לא מצינו אלא בשביעית והתם לא אתי לידי רמאות דאינו יכול להחליף שביעית ולומר זאת ששית ודומיא דשביעית דלא אתי לידי רמאות כגון אחר שלשה הוי הפקר אבל תוך שלשה לא ור' יוסי אוסר במתניתין מפני רמאין תוך שלשה אבל לאחר שלשה יהנה המודר לא משום מתנת בית חורון אלא משום דאורייתא לא הוה הפקר כל כמה דיכול ליתי לידי רמאות כך פירש האביעזר - צ"ע דהא תניא (לעיל נדרים דף מג:) דהפקר אם היה קודם נדרו אז יכול ליהנות אבל לאחר לא יהנה לעולם אפילו לאחר שלשה ואם כן הרי תוך שלשה הואיל דהפקר מדאורייתא הוי הפקר ויש כח ביד חכמים לבטל ההפקר מפני הרמאין ומאי פריך ודילמא אתי לעשורי ודאי אינו חייב מן התורה אפילו תוך שלשה מאחר שזכה וחכמים גזרו מפני הרמאים ומעשר מיניה וביה אבל לאחר שלשה מוכח מילתא דלאו רמאות הוא ואוקמוה רבנן אדאורייתא ובמתניתין דאוסר ר' יוסי במדיר משום דחיישינן לרמאות אבל כשהפקיר קודם נדרו אין שם רמאות דאנן סהדי דלאו לרמאות קמיכוין אבל אין דין מדיר ודין הפקר שוין דמדיר אם הפקירו קודם לנדרו מותר מיד שייך למיגזר וכן נדרו קודם אסור אף לאחר שלשה:

כל שביארנו שיכול לחזור בו האוכל מפירותיו חייב לעשרן שאין זה הפקר וכל שאין יכול לחזור הרי הוא הפקר ופטור מן המעשר אפילו קדם הוא וזכה פטור הוא מן המעשר ואם כן כל שבקרקע שיכול לחזור תוך שלשה חייב במעשר מן הדין ומעשרין ממנו אף על החיוב ומה שאמרו בגמרא שלא נתקן אלא מפני הרמאין שעושין הפקרן כדי להפקיע מן המעשר אבל מן הדין פטור הוא מן המעשר ושמתוך כך אין מעשרין ממנו על החיוב אלא מיניה וביה לדעת ר' יוסי נאמרה ולא לדעת חכמים כך פירשוה רבים ומכל מקום עיקר הפירוש שתקנת רמאין הנזכרת כאן אף לרבנן היא שמן הדין חל ההפקר שאם אינו חל עכשו היאך הוא חל לסוף שלשה ימים אלא מדרבנן היא וכן נראה משמועה הסמוכה לזו כמו שיתבאר ואם כן אף תוך שלשה אין מעשרין ממנו על החיוב אלא מיניה וביה ולא שנאמר שיהא מה שאמרו כל תוך שלשה יכול לחזור עיקר התקנה אלא עיקר התקנה שלא יפטר מן המעשר והשוו בה מדותיהם אף לענין חזרה שלא תהא כחוכא וטלולא:

רש"י בו אפילו הד"א אחר אפילו הד"א:

בא"ד הפקר דקסבר כצ"ל:

בד"ה רישא כו' לקמן לד"ה כצ"ל היא דודאי הד"א הפקר מפני הד"א:

בא"ד דלמא אית להו דרבא כצ"ל הוי הפקר כצ"ל:

בד"ה ומשום כו' ומעשר והאי כצ"ל:

בד"ה אי הכי כו' ראשון לי הוי הפקר כצ"ל:

בד"ה אמר רבה כו' המעשר הדרי כצ"ל ולעולם אפילו כצ"ל:

ברא"ש בד"ה ושאני כו' הפקירו לעולם כצ"ל:

רישא רבנן דאמרי במתניתין דמיד שהפקיר הוי הפקר ומשום הכי לאחר שלשה אף על פי שלא זכה בה שום אדם אינו יכול לחזור. וסיפא דקתני קודם שזכה בה יכול לחזור בו וחייב במעשר דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות מקבל רבי יוסי היא דאמר כל זמן שלא בא לרשות זוכה ברשות המפקיר קאי ויכול לחזור בו משום גזירת בית חורון. והכא נמי מאחר שהפקיר לזמן מוכח מילתא דלא הפקיר בלב שלם ויש לגזור בהפקר זה נמי. שאני שנה ושבוע דלא שכיחי ומאחר שלא הפקיר כדרך שאר בני אדם גלי אדעתיה דלא אפקר בלב שלם דרבנן ודאי לא פליגי אלא בגזירה כגון הפקר דמתניתין דלא גלי אדעתיה כל כך דהפקר סתם הוא ולא הזכיר בו דבר אבל זה שהוציא בשפתיו זמן דמי ודאי למתנת בית חורון ובמתנת בית חורון ודאי אפילו רבנן מודו. ורישא היינו טעמא דקתני לאחר שלשה אינו יכול לחזור בו שלא לשתכח תורת הפקר אבל מן הדין כמה דלא אתי לרשות זוכה ברשות בעלים הוא דסבר רבי שמעון בן לקיש דהפקר דמתניתין מן הדין קאסר ליה רבי יוסי ולאו משום גזירת בית חורון כדברי רבא שאמר לעיל מפני הרמאין דמפקרי והדרי בהו לאלתר כדי לפטור מן המעשר והדרי בהו לאלתר כדי שלא יהיה אחר זוכה ויהבו רבנן זמן שלשה ימים שאם יחזור בו ויזכה בקרקע שיתחייב במעשר כאלו אין שם הפקר (מעשר) כלל אבל אחר שלשה ודאי לא היה מניח את שלו כדין הפקר יותר משלשה ימים ואינו רמאי ואם זוכה בו כזוכה מן ההפקר הוא ומדברי סופרים אבל מדאורייתא לא הוי הפקר גמור עד דאתי לרשות זוכה אליבא דרבי יוסי. הרי"ץ ז"ל. מפני הרמאים דמפקירין כדי לפטור פירות מן המעשר והדרי בהון לאלתר כדי שלא יהא אחר זוכה בהם הילכך קתני רישא דכל שלשה ימים יכול לחזור בו ומיחייב במעשר. והני מילי דאית ליה לרבי יוסי הא סברא גבי מעשר דאתו רמאים ומפקירי לשדה דידהו לפטור מן המעשר והילכך דכיון (דחזו דהוה הפקר לאלתר) אמר המגיה אולי צריך לומר: דחזו דלא הוה הפקר לאלתר אלא עד לאחר שלשה ימים לא מפקרי דמיסתפו דילמא מחזיק בהו איניש אחרינא. אבל בעלמא דליכא למיחש לתקנת מעשר סבירא ליה לרבי יוסי דמכי מפקר ליה הפקר משום דלא לישתכח תורת הפקר. הילכך בדין הוא דכי מפקיר מדיר לנכסי (דמישתני) דמיתהני בהו מודר אלא משום מעשה דבית חורון הוא דקאסר רבי יוסי במתניתין. והכי נמי מתרץ רבא לטעמיה דרבי יוסי לעיל. והוא הדין לעולא אליבא דרבנן דהיינו טעמא דכל שלשה ימים יכול לחזור בו מפני הרמאים דמפקרי והדרי בהו. אלא כיון דלרבי יוסי הוה בעי למקשי לא בעא למיקשי לרבנן אבל דאורייתא לא הוי הפקר אליבא דרבי יוסי עד דאתי לרשות זוכה וחייב במעשר. ואכתי מפני שלא תשתכח תורת מעשר בהפקר אמאי פטר רבי יוסי מן המעשר ודילמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור דכיון דאמר משלשה ימים ואילך אינו יכול לחזור בו אף על גב דלא אתי לרשות זוכה זימנין דהוי חוזר בו משלשה ואילך והוו הנהו פירות בחזקת הפקר ופטור מן המעשר והוו ליה פירות אחרינא מעציץ שאינו נקוב או פירות חוצה לארץ דחייב מדרבנן ופטור מדאורייתא ממעשר וסבור בדעתו הנהו פירות דהפקר פטור מדאורייתא והני פירות דעציץ או דחוצה לארץ פטור מדאורייתא ומעשר אלו על אלו (והוי מעשר מן העציץ דחייב על הפטור) אמר המגיה אפשר דצריך לומר: אי נמי דהוי מעשר מן העציץ דפטור על החיוב דהני פירות דהפקרא דאורייתא בני עשורי נינהו אליבא דרבי יוסי דהא לא אתו לרשות זוכה לעולם דלא נפקא מיניה חורבא דאמרינן ליה כי בעי לעשורי הני פירות דהפקיר עשר מיניה וביה כלומר טול המעשר מעצמן ולא ממקום אחר אליבא דרבנן נמי דאמרי כל שלשה ימים יכול לחזור בו וחייב במעשר מפני הרמאין ואתי לעשורי מן הפטור על החיוב דאמרינן ליה כי מעשרת עשר. ואי דפרי' אבל דאורייתא לא הוי הפקר משלשה ימים הראשונים קמהדר אליבא דרבי יוסי דאמר דהא דקתני כל שלשה ימים הראשונים יכול לחזור בו דכי אמר איני רוצה שיהא הפקר חייב במעשר מן התורה דלא הוי הפקר כלל משום דלא מצי מטא לידיה דזוכה כלל ואפילו מכאן ואילך נמי מהדר כי לא הוי הפקר אלא משום דלא לישתכח. והיינו דקפריך וכיון דלרבי יוסי כי חזר בו שלשה ימים חייב במעשר דאורייתא ליחוש דילמא אתי לעשור כו' דסבר דהא דמחייב לעשור כי חוזר בו כל שלשה ימים דרבנן הוא ועציץ שאינו נקוב נמי מדרבנן אבל לרבנן ליכא למיחש ולא מידי דאנן כי אמרינן (כי) רישא רבנן היא מתרצינן דהאי דקתני רישא דכל שלשה ימים הראשונים יכול לחזור בו וחייב במעשר דרבנן מפני הרמאים דאלו דאורייתא מכי אפקריה לאלתר הוי הפקר ואף על גב דלא בא ליד זוכה והילכך כיון דידע דלא הוי חיובא אלא מדרבנן לא אתי לאפרושי מיניה אמידי דמחייב דאורייתא. ואף זה שמענו מפי המורה והוא עיקר. פירוש. מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו ופטור לגמרי מן המעשר ואפילו מדרבנן ותוך שלשה ימים נמי דקתני שהוא יכול לחזור בו דוקא כשחזר בו בפירוש ולא קצרו סתם אבל קוצר סתם כזוכה מן ההפקר הוא ואפילו תוך שלשה ימים פטור מן המעשר וכדתנן המפקיר את כרמו ולשחר עמד וקצרו חייב בפרט ועוללות ופטור מן המעשר ועמד ובצרו בוצר סתם משמע וכל שכן אם זכה בו אחר קודם חזרתו שהוא פטור מן המעשר דלכולי עלמא משבא לרשות זוכה הפקר גמור הוא. וא"ת אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם אף הכא יפקירו ויחזרו ויקצרו מתורת הפקר כדי לפטור מן המעשר. וי"ל דלא יכלו לתקן יותר מכן שאם בא אחר וזכה בו ודאי פטור מן המעשר ואי איפשר לחלק בין שזוכה בו הוא בין שזוכה בו אחר הילכך לא איפשר. ואי נמי יש לומר שאינו רגילות כל כך שיפקיר ויחזור ויזכה מתורת הפקר דמתירא שמא יבא אחר ויקדמנו לקצור אבל רגילין הם להפקיר ולחזור בהן כדי לפטור מן המעשר כל פירותיו מיד ובזה הוא שהוצרכו לתקן. וסיפא דקתני דאפילו לאחר שלשה יכול לחזור בו רבי יוסי היא דקסבר דעד דאתי לרשות זוכה לא נפקא מרשות מפקיר ולא הוי הפקר ואפילו עמד הוא וקצרו סתם חייב במעשר דבר תורה. ויכול לחזור בו דקתני לא דוקא חוזר דהוא הדין קוצר סתם כדאמרן אלא משום דקתני סיפא אין יכול לחזור בו דאפילו חוזר בו בפירוש אינו יכול תנא רישא נמי יכול לחזור. והא דקתני סיפא יכול לחזור בו יש לפרש שהוא פטור מן המעשר לגמרי וכדאמרינן לרבנן דבהא לא פליגי. ועוד דאם נפרש יכול לחזור בו וחייב במעשר דבר תורה ואינו יכול לחזור בו ולעשר מיניה וביה אם כן כי קא מקשי לריש לקיש מן המפקיר כרמו ולשחר השכים ובצרו ליקשי מיניה בין לריש לקיש בין למאן דמוקי לה לסיפא כרבי יוסי. ואיכא למידק כיון דסבירא ליה לרבי יוסי דהפקר עד דאתי לרשות זוכה לא נפקא מרשות מפקיר כי זכה בו הוא אמאי אינו יכול לחזור בו ופטור מן המעשר דהא דבר תורה ממון בעלים הוא וחייב לגמרי (מן המעשר) במעשר. וי"ל דמשום הפקר בית דין נגעו בה ועשאוהו כאלו בא לידו לאחר שבא ליד זוכה. ואינו מחוור דאם כן מאי קא פריך מן המפקיר כרמו דטעמא דפטור משום הפקר בית דין. עולא אמר סיפא נמי רבנן היא ולאו דוקא רבנן ולא רבי יוסי דלדידיה לא אצטריכינן לאוקמי טעמא דרבי יוסי משום דהפקר כמתנה אלא משום גזירת בית חורון כאוקמתיה דרבא. ורבא נמי הא מתניתא כעולא מוקי לה ומשום הכי התקינו שיהא יכול לחזור בו אפילו לאחר שלשה ימים משום דלא שכיח דמפקיר לזמן ומוכחא מילתא דהפקר גרוע הוא ואינו מפקיר אלא כדי לפטור מן המעשר וכיון שהפקרו גרוע ועוד שהוא חוזר בו חייבוהו לעשר ואפילו בחוזר בו לאחר כמה. ריש לקיש אמר רישא נמי רבי יוסי. והא דקתני תוך שלשה ימים יכול לחזור פירוש לומר שחייב במעשר לגמרי ואפילו לעשר ממנו על פירות אחרים ולאחר שלשה אינו יכול לחזור בו כי היכי דלא לישתכח תורת הפקר. ומיהו אינו פטור לגמרי אלא עשאוהו כהפקר שלא לעשר ממנו על החיוב אבל כיון דמדאורייתא אינו הפקר לא פטרוהו לגמרי וחייבוהו שיעשר מיניה וביה וכדמסיים ריש לקיש במילתיה. והיינו דאקשינן עליה מן המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו שאלו הוא פטור אפילו לריש לקיש מן המעשר לגמרי מאי קא מקשה מיניה טפי לריש לקיש מעולא. וא"ת אם כן הא דאקשינן אי הכי אפילו מיום ראשון נמי ליהוי הפקר ואמר רבא מפני הרמאים דמפקרין והדרי בהון מאי קא מהני להון דהא אפילו הדרי בהון חייבין הם לעשר מיהא מיניה וביה. יש לומר דניחא להו דליפקע מחיוב דאורייתא. ומכל מקום סיפא דקתני דלעולם יכול לחזור בו עד שלא זכה בו לא הוא ולא אחר היינו טעמא משום דשאני שנה ושבוע דלא שכיחי דמפקרי ובמילתא דלא שכיח לא מתקנינן ביה מידי דלא לישתכח תורת הפקר. ומיהו אפילו בכי הא תקינו בה דאם זכה בו הוא יהא כזוכה בהפקר כדי שלא תחלק בין שזוכה בו הוא בין שזוכה בו אחר ולעולם חייבוהו אפילו לדידיה לעשורי מיניה וביה.