מסכת נדרים דף מ״ג עמוד ב׳

אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו מותר דמסתמא כי מדי אינש על מה דאית ליה ברשותיה הוא דאדריה ולא על מה שכבר הפקיר ואדהכי מותר ואי אמרת טעמא דרבי יוסי משום דלא הוי הפקר עד דאתיא לרשות זוכה מה לי נדרו קודם כו' הא כי נדר האי אכתי לא זכה ביה שום אדם ואמאי מותר:

היינו טעמא דשרי דכל המדיר' אין דעתו על מה שהפקיר אלא על מה שעדיין ברשותו ואדהכי מותר:

מתיב רבא כו' מקצתן לראשון וכולן לשני שכ"מ שכתב מקצת נכסיו לאחד והשאר כולן כתב לשני:

ראשון קנה שני לא קנה ואם עמד חוזר בשני ואינו חוזר בראשון לפי שכשכתב לראשון שייר לעצמו מה שנתן אחר כך לשני ומן השני חוזר דלא שייר כלום ומש"ה לא קנה ואי אמרת לא הוי מתנה עד דמטי ליד מקבל אמאי קנה ראשון טפי משני הא כיון דלא אתי לידיה לא הוי שלו וכי היכי דשל שני הוי שיור לראשון איכא למימר נמי דשל ראשון הוי שיור לשני הואיל וברשותו של נותן הן אכתי כל זמן דלא אתי לידיה דהאי אלא מדקנה ראשון ש"מ ליתא להא דר' יוחנן דאמר לא. זכי מקבל עד דאתיא לידיה:

אלא אמר רבא לעולם קסבר רבי יוסי דמן התורה הויא מתנה לאלתר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה והואיל ומשעה שהפקירו הוי הפקר ומאי טעמא דר' יוסי דאסר הכא במתניתין:

היינו טעמא דרבי יוסי דלא אמר דליהוי הפקר:

משום מתנת בית חורון כדתנן בפרקין לקמן (נדרים דף מח.) דמוכחא מילתא דלא נתנה לחברו אלא בשביל שיבא אביו ויאכל והכא נמי אי אמרינן הוי הפקר כיון דאין שם אחר מיחזי דבשביל מודר ממש הפקיר והיינו דומיא דבית חורון הלכך אוקמינן אדרבנן דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ואית דמפרשי אלא אמר רבא לעולם לר' יוסי מדאורייתא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ולא דמי למתנה ומדרבנן הוא דהוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה כדאמרי' לקמן כדי שלא תשתכח תורת הפקר והכא במתני' כו':

המפקיר את שדהו כל ג' ימים הראשונים יכול לחזור בו בין אמר אין רצוני שיהא הפקר דחזר בו ובין זכה בו איהו בתוך ג' ימים ושם הפקר לא חייל ביה ולא פקע ליה מידי מעשר דהפקר פטור מן המעשר כדקאמרינן (שבת דף סח.) ונשמר פרט להפקר:

ואי אמרת עד דאתי לרשות זוכה מה לי נדרו קודם להפקירו מה לי הפקירו קודם לנדרו - בכלהו ליתסר דהא ברשותיה קיימי:

אין דעתו לאסור מה שהפקיר הלכך הוי הפקירו קודם לנדרו שרי:

מתיב רבא מקצתה לראשון וכולה לשני פירוש המחלק נכסיו:

ראשון קנה דהוי מתנה במקצת של שכיב מרע דבעינן קנין ואם עמד אינו חוזר והשני לא קנה דהויא מתנה בכולה דחוזר כשעמד ומיירי הכא כשעמד ומשום הכי ראשון קנה דהוה מתנה במקצת וע״כ בנמלך מעיקרא כי יהיב לראשון לא היה בדעתו ליתן כלל לשני דהכי אמר בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמח:) המחלק נכסיו אם כנמלך עמד אינו חוזר אלא באחרון ואם כמחלק שמתחלה כי יהיב לקמא מאז היה בדעתו לחלק אף לשני עמד חוזר אף בראשון אם כן ע״כ כולן לשני דקאמר אף מקצת שנתן לראשון יהא נתון לשני הלכך כי אמר מקצתו לראשון לא היה בדעתו לומר ומקצתו לשני ושוב כי אמר וכולן לשני הוי נמלך דאי כולן לשני דקאמר היה רוצה לתת השאר שלא נתתי לראשון יהא לשני אם כן ראשון אמאי קנה שמא מתחלתו כי אמר מקצתו לראשון היה דעתו ליתן השאר לשני ומנלן שהוא נמלך והיה לו להזכיר אם כנמלך והוי כמחלק ונימא דאם עמד חוזר אלא ע״כ ר״ל אף מה שנתן לראשון ונמלך הוי אלמא דעתו על מה שנתן ה״נ נימא דעתו על מה שהפקיר. כך פר״ת. ויש ספרים דגרסי מקצתו לראשון לא קנה ורבינו נתנאל אמר דברייתא היא בתוספתא גבי עבדים דכתב לראשון מקצת נכסיו ולשני כתב כל נכסיו [ראשון] לא יצא לחירות כיון דשייר מנכסיו ושני קנה עצמו דהא לא שייר לכך משתעבד אף בראשון אלמא דעתו ליתן לשני אף מה שנתן לראשון דאל״כ לא קנה עצמו דהא שייר והוא עצמו נתנו לראשון והשתא אין לו כלום אלא ע״כ דעתו אמה שנתן כבר ה״נ נימא הכי:

אלא אמר רבא משום מעשה בית חורון בשלהי השותפין לקמן (נדרים דף מח -) ואסרו מטעם שלא היתה מתנה גמורה שלא גמר בלבו לתתה הכא נמי אין נראה הפקר שדומה כאילו לא הפקירו אלא לדעת שיזכה בו המודר:

תניא המפקיר שדהו כל ג' ימים יכול לחזור בו וחייב במעשר האוכל ממנו אם אינו מתכוין לדבר דהפקירו אינו הפקר כלל אע"פ שלא חזר בו נמי לא - הוי הפקר וטעמא משום דאיסור טבל ידוע לכל ויודעין כל העולם דזה איסור טבל עליו וזה הפקר אינו מפורסם ולפיכך כל ג' ימים יכול לחזור בו בין זכה בו הוא בין זכה בו אחר ומש"ה חייב במעשר כיון דיכול לחזור ולכך גזרו מפני הרמאים דמפקרי והדרי בהו כדמסיק ועד שלשה ימים יש לחוש שמא יאמרו העולם הוא אוכל פירותיו שאינן מתוקנים אבל לאחר שלשה לא גזרו דמכאן ואילך ידוע ההפקר ומועיל ההפקר אפילו לא זכה בו אדם ואין חייב במעשר אבל במתני' המודר מותר מיד כשהפקיר דהתם כמו שאינו ידוע ההפקר כן אינו ידוע שהדירו חבירו דכוותיה דהכא אנו מתירין משום דידוע ההפקר לאחר שלשה ימים כמו איסור הטבל חייב במעשר וליכא למימר דזה מן החיוב על הפטור דמעשר הוא מיניה וביה:

כך היא גירסת כל הספרים שלנו מקצתן לראשון וכולן לשני, זכה שני להשתעבד בראשון. וברייתא היא בתוספתא [בבא בתרא פרק ט' הלכה ד'] גבי עבדים, וכגון שכתב מקצת נכסיו לאחד מעבדיו, ואחר כך כתב לשני שיהיו כל נכסיו שלו, הראשון לא קנה ולא יצא לחירות, כיון ששייר מקצת נכסיו, כדאיתא בגיטין בפרק קמא [ח, ב] ובבבא בתרא [קנ, ב] גבי חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם, ושני קנה עצמו דהא לא שייר כלל, וכיון שקנה עצמו גם הוא זוכה במתנתו הלכך משתעבד בראשון, אלמא דעתו ליתן לו אף מה שכבר נתן, כיון שמתנתו הראשונה בטלה, שאם דעתו על מה שנתן, גם שני לא קנה עצמו, שגם מתנתו אינה במקצת, ושייר מה שכבר נתן לראשון, ויש גירסאות אחרות וזו נכונה.

המפקיר שדהו כל שלשה ימים יכול לחזור בו [מג, ב], רישא רבנן וסיפא רבי יוסי. קא סלקא דעתיה השתא, דטעמא דרבי יוסי כדרבי יוחנן, הפקרו כמתנתו, והכי פירושו רישא רבנן כלומר, רישא דקתני מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו רבנן היא, דאילו לרבי יוסי לעולם יכול לחזור בו, עד דאתי ליד זוכה, וחייב במעשר דבר תורה, אלא רבנן הוא, והא דקתני תוך שלש יכול לחזור בו, מדרבנן ומפני הרמאין דמפקרי והדרי בהו, כלומר דכל שחוזר בו בתוך שלשה, מוכחא מלתא דלא הפקיר אלא מפני הרמאות, כדי לפוטרו מן המעשר, וכיון שכן כל שחזר בו אנו מניחין אותו לחזור בו כדי להתחייב במעשר [ואמרינן ליה דלא לעשר אלא מיניה וביה כדי שלא יעשר מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור – לפי השי"מ] אבל כשלא חזר בו בפירוש אלא שקצר סתם, פטור מן המעשר לגמרי, ולאחר שלשה ימים אף על פי שחזר בו בפירוש, אין מניחין אותו לחזור, אלא מוקמינן ליה אדיניה, משום דכל שעמד כל כך שלא חזר מוכחא מלתא דלהפקר גמור נתכוון זה ולא לרמאות [דאי אפשר לתקוני בהא ולחלק בין זכה הוא וזכה בו אחר – לפי השי"מ], וסיפא רבי יוסי, והלכך כל שלא זכה בו לא הוא ולא אחר יכול לחזור בו, ואפילו לאחר כמה ימים. והא דקתני משזכה בו בין הוא ובין אחר אינו יכול לחזור בו, לאו [בחדא – לפי השי"מ] אנפי (אחר') הוא, דאילו זכה בו אחר אינו יכול לחזור בו [כלל אלא הרי הוא הפקר גמור ופטור מן המעשר, אבל זכה בו איהו אינו יכול לחזור – לפי השי"מ] ולעשר מהאי על החיוב ומן החיוב עליו, ודבר זה תקנת חכמים הוא לעשותו כעין הפקר, כדי שלא תשתכח תורת הפקר אי נמי כדי שלא תחלק [בין זכה בו הוא לזכה בו אחר, אבל מכל מקום מדאורייתא לא הוי הפקר ואמרינן ליה עשר מיניה וביה, וכדאמר לאוקימתא – לפי השי"מ] דריש לקיש דבסמוך. אמר עולא סיפא רבנן הוא, כלומר אפילו סיפא, והא דקתני על שלא זכה בו לא הוא ולא אחר יכול לחזור בו, ואפילו לאחר כמה ימים, משום דהפקר גרוע הוא, דלא שכיחי דמפקרי הכי. והא דאמר עולא סיפא רבנן (הוא) [איפשר דרבנן דוקא ולא ר' יוסי קאמר דקתני משזכה בו אפילו הוא אינו יכול לחזור בו אי נמי אפילו רבנן קאמר והוא – לפי השי"מ] הדין רבי יוסי, וטעמא דאינו יכול לחזור בו אפילו לרבי יוסי, [כדאמרן – לפי השי"מ] ואתא ריש לקיש ואוקמה כולה כר' יוסי כדאמרן, וטעמא דסיפא כדאמרן, ורישא דרישא דהיינו תוך שלשה ימים יכול לחזור בו כדי שלא תשתכח תורת הפקר, ומעשרו מניה וביה, ואקשינן עלה מן המפקיר כרמו ולשחר השכים ובצרו פטור מן המעשר, ופטור לגמרי משמע, ואי כרבי יוסי אמאי פטור, אדרבה חייב דאורייתא וכדאמרן, אלא שמעשרו מיניה וביה, ואוקימנא הא כרבנן.

איבעית אימא הא דאפקריה באפי תרי, הא דאפקריה באפי תלתא כלומר, דטעמא דרב יוסי דמתניתן לאו משום טעמא דלא הוי הפקרא עד דאתי לרשות זוכה וכטעמא קמא דרבי יוחנן, אלא כאידך דרבי יוחנן משום דלא הפקירו באפי תלתא, וכדקתני ואם אין עמהם אחר, וכל שלא הפקיר באפי תלתא לאו הפקר הוא, ורבנן סברי אפילו באפי תרי ואפילו בינו לבינו, וברייתא כולה דהמפקיר שדהו בשהפקיר באפי תרי, וכולה רבי יוסי היא וכטעמא דמפרש לריש לקיש וברייתא דהמפקיר כרמו בשהפקיר באפי תלתא ודברי הכל, אי נמי ברייתא נמי דהמפקיר שדהו נמי ככולי עלמא, ובשהפקיר באפי תלתא, וכטעמא דמפרשינן לעיל לעולא.

רישא רבנן וסיפא רבי יוסי דקא סלקא דעתא דטעמא דרבי יוסי כרבי יוחנן דאמר דהפקרו כמתנתו ורבי יוסי לא פליג אלא אסיפא דמניח על הסלע הפקירו, וכדמוכח בגמרא, ורישא רבנן דקא סברי דהפקרו הפקר מיד מדאורייתא, ואפילו חזר בו קודם שבא לרשות זוכה אין חזרתו כלום דבר תורה, ולעולם פטור מן המעשר, אלא דמדרבנן יכול לחזור בו תוך שלשה ימים מפני הרמאין, שמפקירין וחוזרין בהן כדי לפטור פירותיהן מן המעשרות, וכדאמרינן לקמן לרבי יוסי, והוא הדין לרישא למאן דמוקי לה כרבנן, מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו ופטור לגמרי מן המעשר ואפילו מדרבנן, ותוך שלשה ימים נמי קתני שהוא יכול לחזור בו, דוקא בשחזר בו בפירוש ולא קצרו סתם, אבל קוצר סתם כזוכה מן ההפקר הוא, ואפילו תוך שלשה פטור מן המעשר, וכדתנן המפקיר את כרמו ולשחר עמד וקצרו, חייב בפרט ועוללות ופטור מן המעשר, ועמד ובצרו בוצר סתם משמע, וכל שכן אם זכה בו אחר קודם חזרתו שהוא פטור מן המעשר, דלכולי עלמא משבא לרשות זוכה הפקר גמור הוא. ואם תאמר אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם, אף הכא יפקירו ויחזרו ויקצרו מתורת הפקר כדי לפטור מן המעשר, ויש לומר דלא יכלו לתקן יתר מכן, שאם בא אחר ודכה בו ודאי פטור מן המעשר, ואי אפשר לחלק בין שזוכה בו הוא בין שזוכה בו אחר הך לא אפשר, ואי נמי יש לומר שאינו רגילות כל כך שיפקיר ויחזור ויזכה מתורת הפקר, דמתיר שמא יבא אחר ויקדמנו לקצור, אבל רגילים הם להפקיר ולחזור בהן כדי לפטור מן המעשר כל פירותיו מיד, ובזה הוא שהוצרכו לתקן. וסיפא דקתני דאפילו לאחר שלשה יכול לחזור בו רבי יוסי היא, דקסבר דעד דאתי לרשות זוכה לא נפקא מרשות מפקיר ולא הוי הפקר, ואפילו עמד הוא וקצרו סתם חייב במעשר דבר תורה, ויכול לחזור בו דקתני לאו דוקא חוזר דהוא הדין קוצר סתם כדאמרן, אלא משום דקתני סיפא אין יכול לחזור בו, דאפילו לחזור בו בפירוש אינו יכול תנא רישא נמי יכול לחזור, והא דקתני סיפא (אינו – לפי השי"מ) יכול לחזור בו, יש לפרש שהוא פטור מן המעשר לגמרי, וכדאמרינן לרבנן דבהא לא פליגי, ועוד שאם לפרש יכול לחזור בו וחייב במעשר דבר תורה, ואינו יכול לחזור בו ולעשר מיניה וביה, אם כן כי קא מקשה לריש לקיש מן המפקיר כרמו ולשחר השכים ובצרו, ליקשי מיניה בין לריש לקיש בין למאן דמוקי לה לסיפא כרבי יוסי, ואיכא למידק כיון דסבירא ליה לרבי יוסי דהפקר עד דאתי לרשות זוכה לא נפקא מרשות מפקיר, כי זכה בו הוא אמאי אינו יכול לחזור ופטור מן המעשר, דהא דבר תורה ממון בעלים הוא וחייב לגמרי (מן המעשר) [במעשר – לפי השי"מ], ויש לומר דמשום הפקר בית דין נגעו בה, ועשאוהו כאילו בא לידו ולאחר שבא ליד זוכה. ואינו מחוור, דאם כן מאי קא פריך ליה מן המפקיר כרמו, דטעמא דפטור משום הפקר בית דין.

עולא אמר סיפא נמי רבנן היא ולאו דוקא רבנן ולא רבי יוסי דלדידיה לא אצטרכינן לאוקמי טעמא דרבי יוסי משום דהפקר כמתנה אלא משום גזירת מתנת בית חורון כאוקמתיה דרבא, ורבא נמי הא מתניתא כעולא מוקי לה, ומשום הכי התקינו יהא יכול לחזור בו אפילו לאחר שלשה ימים, משום דלא שכיח דמפקרי לזמן, ומוכחא מילתא דהפקר גרוע הוא, ואינו מפקיר אלא כדי לפטור מן המעשר, וכיון שהפקרו גרוע ועוד שהוא חוזר בו חייבוהו לעשר, ואפילו דחוזר בו לאחר כמה ימים.

ריש לקיש אמר רישא נמי רבי יוסי והא דקתני תוך שלשה ימים יכול לחזור, פירוש לומר שחייב במעשר לגמרי ואפילו לעשר ממנו על פירות אחרים, ולאחר שלשה אינו יכול לחזור בו, כי היכי דלא לישתכח תורת הפקר, ומיהו אינו פטור לגמרי, אלא עשאוהו כהפקר שלא לעשר ממנו על החיוב, אבל כיון דמדאורייתא אינו הפקר לא פטרוהו לגמרי, וחייבוהו שיעשר מיניה וביה וכדמסיק ריש לקיש במלתיה, והיינו דאקשינן עלה מן המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו, שאילו הוא פטור אפילו לריש לקיש מן המעשר לגמרי, מאי קא מקשה מיניה טפי לריש לקיש מעולא. ואם תאמר אם כן הא דאקשינן אי הכי אפילו מיום ראשון נמי (לא – לפי השי"מ) להוי הפקר [ואמר רבא – לפי השי"מ] מפני הרמאין, דמפקירין והדרין בהון. מאי קא מהני להון, דהא אפילו הדרי בהון חייבין הן לעשר מיהא מיניה וביה, יש לומר דניחא להו דליפקע מחיוב דאורייתא, ומכל מקום סיפא דקתני דלעולם יכול לחזור בו עד שלא זכה בו לא הוא ולא אחר, היינו טעמא משום דשאני שנה ושבוע דלא שכיחי דמפקרי, ובמלתא דלא שכיחי לא מתקנן ביה מידי דלא לישתכח תורת הפקר, ומיהו אפילו בכי הא תקינו בה דאם זכה בו הוא יהא כזוכה בהפקר, כדי שלא תחלק בין שזכה בו הוא בין שזוכה בו אחר, ולעולם חייבוהו אפילו לדידיה לעשר מיניה וביה.

מי שכתב מקצת נכסיו לאחד מעבדיו והדבר ידוע שלא קנה כלום אפילו עצמו מאחר ששייר בנכסיו כמו שביארנו בראשון של גיטין ואחר כך כתב כל נכסיו לשני ר"ל לעבד אחר שיש לו ולא שייר במתנתו כלום קנה זה השני עצמו וזכה במתנתו ומשתעבד בראשון זו היא הגירסא המיושרת והיא ברייתא שנויה בענין עבדים ולענין ביאור זה שהביאוה בכאן הוא להקשות ממנה על מה שאמר שהנודר אין דעתו על מה שהפקיר והרי בזו דעתו ליתן מה שנתן שאלמלא כן אף השני לא קנה שהרי יש כאן שיור גם כן:

ומכל מקום יש שאין גורסין כאן להשתעבד בראשון אלא זכה שני לבד ופרשוה בשכיב מרע המחלק נכסיו ובלא קנין וכשמת ולפיכך ראשון לא קנה דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית אבל שני קנה אפילו מה שנתן לראשון דמתנת שכיב מרע בכולה היא והיכא דמית מתנתו מתנה וענין הקושיא שהשני קנה אף מה שנתן לראשון ואין אומרין כל הנותן אין דעתו על מה שנתן וגדולי המפרשים מפרשין אותה גם כן בשכיב מרע וגורסין מקצתן לראשון וכלן לשני ראשון קנה שני לא קנה והקושיא חוזרת למה שאמרו לדעת ר' יוסי שאין המתנה קונה עד שתבא ליד המקבל ופרשוה בשכיב מרע ובקנין ושעמד ראשון קנה דהויא לה מתנת בריא ועמד אינו חוזר שני לא קנה דמתנת שכיב מרע היא אלמא ראשון קנה ואע"ג דלא אתא לידיה דמקבל דהא ברשות שכיב מרע היא ואין הדברים נראין לענין פירוש שבזו הואיל וקנו ממנו אתא לרשות מקבל הוא וקרקע ומטלטלין נקנין בחליפין אע"ג דלא אתא לידיה ומשנה שלמה שנינו כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו:

המפקיר את שדהו כל שלשה ימים אם לא זכה בו אדם יכול לחזור אבל אחר שלשה אע"פ שלא זכה בו אדם אינו יכול לחזור אלא שאם קדם וזכה זכה בה כשאר בני אדם ואף תוך שלשה דוקא שחזר בו בפירוש אבל קוצר סתם כזוכה מן ההפקר הוא אמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד או לשבת אחת או לחדש או לשנה או לשבוע אף לאחר שלשה כל שלא זכה בה אדם יכול לחזור והפקר זה דבר שאינו מצוי הוא הקלו בו:

רש"י בד"ה היינו טעמא כו' הפקר עד דאתי כצ"ל:

ברא"ש עליו הס"ד:

בד"ה מקצתן כו' קנה ש"מ כצ"ל:

בא"ד בכולה ואם עמד כצ"ל:

בא"ד זכה שני להשתעבד בראשון כצ"ל ולא קנה הס"ד המודר הס"ד:

בד"ה כל ג' כו' דקתני זכה כו' כצ"ל לגמרי הס"ד:

ר"ן בד"ה תניא כו' שדותיהן כדי ליפטר כצ"ל:

ראשון קנה שכיב מרע שהיה מחלק נכסיו ואמר מקצת נכסי לראשון ולאחר שהקנה לראובן אמר כל נכסי לשמעון שני לא קנה כדאמרינן מתנת שכיב מרע במקצת דאפילו עמד אינו חוזר השני לא קנה כלל אם עמד שהרי אחריו לא שייר. ואפילו הקנה לו בקנין כיון שאין שיורא בנכסיה אינה מתנה כדאמרינן בפרק מי שמת ואפילו לרב דאמר התם ארכבה אתרי ריכשי הני מילי היכא דכתב וקנה הכא גלי דעתיה ולא כתב. וז"ל שטה: ולרב דאמר במי שמת אף על פי (דמתני') דמתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין ארכבא אתרי רכשי צריך להעמיד דמתנת השני שאין בה קנין וכתוב דהתם לא דווקא למבין. עד כאן. אם כן לדין שאם עמד יכול לחזור מן השני ואפילו מקצת נמי לא קנה שני לפי שכלל מה שנתן לראשון במתנת שני כשאמר כל נכסי. והוה ליה כמו את וחמור שכולל דבר הנקנה עם דבר שאינו קונה דאמרינן בקדושין שאינו קונה ולא פלגינן דיבורא. ונהי דרבא גופיה סבר (דלא) פלגינן דיבורא אלמא דעתו של אדם על מה שנתן שמטעם כך אנו מפסידין לשני כשמת הנותן וכל שכן הכא גבי הפקר שדעתו עדיין על מה שהפקיר כל זמן שלא זכה בהן וקשיא לרבי אבא דאמר אין דעתו של אדם על מה שכבר הפקיר. אלא אמר רבא לעולם אימא לך בשנתן לשני לא הוה דעתיה על מה שנתן לראשון והפקר כמתנה דלאו דעתיה לזכות עוד במה שהפקיר ומזו הברייתא דמקצתו לראשון לא תיפשוט מידי היכא דמית כיון דלא מיירא אלא בשעמד כדמוקי לה בפרק מי שמת וטעמא דלא קנה שני משום דעמד ותו לא הוי שיור לשכיב מרע שהרי אמר כל נכסי וכדמפרש התם והכא טעמא דרבי יוסי משום מתנת בית חורון. סגנון זה הפירוש בתוספת הר' יצחק. ומצאתי פירושים אחרים ולא זכיתי להבינם היטב. ונראה לפרש הכי ראשון קנה מן הדין שהרי מתנתו במקצת היה ובקנין ושני לא קנה שלא היה שם שיור ולכן כשעמד חוזר ממנו. וקשיא לרבי אבא דאמר אין דעתו של אדם לא על מה שהפקיר ולא על מה שנתן שהרי בעל כרחנו היה בכאן דעתו לחזור על מה שנתן לראשון שאם לא היה דעתו לחזור אלא היה כאדם שכיב מרע שמחלק נכסיו בזה אחר זה לא היה לו לומר וכל נכסי לשמעון אלא כשאר מחלקים שאומר שדה זו לראובן ומקנה לו ואחר אומר והשאר לשמעון. אבל השתא שאמר וכל נכסי לחזור ממה שאמר (אין) לראובן קא מהדר. אי נמי אי אמרת בשלמא שלחזור מראובן קא מהדר כשאמר וכל נכסי לשמעון השתא בא לאשמעינן דין גדול דאף על גב שדעתו לחזור מראובן קנה ראובן ואינו יכול לחזור אפילו עמד. אלא אי אמרת דלא מהדר לחזור מראובן מה בא להשמיענו פשיטא שראובן קנה שהרי הקנה לו ובמקצת. ואי משום שמעון גם זה פשיטא יותר שהרי לא שייר ולהיות מת ברעב לא נתכוון וכל זה שמענו בכמה משניות אלא על כרחך לחזור מראובן קא מהדר וקשיא לרבי אבא. הרא"ם ז"ל. וכתוב עוד בשטה וז"ל: ופירושא דמילתא דשכיב מרע הכי מקצת נכסיי לראשון וכל הנשאר לשני דהוי כמחלק נכסיו דדין ראשון כשני ולא קנו שניהם שהרי כשאמר כולם לשני לא מצינו למימר שחזר מן הראשון ונתנם לשני דהא אמרת אין דעתו של אדם על מה שהפקיר והוא הדין על מה שנתן אם כן אין לומר שהיה בדעתו על מתנה ראשונה דבשלמא אי אמרינן דדעתו של אדם על מה שנתן להכי קנה ראשון שאין לנו לחשבו כמחלק שהרי כשאמר וכולן לשני חזר בו מן הראשון אם כן כשנתן לראשון יש לנו לומר שלא היה בדעתו לתת לשני כלום שאילו גמר בדעתו תחילה לתת כל הנכסים לשניהם לא היה חוזר כל כך במהרה מן הראשון. טעם אחר יש לומר כיון שחזר מדעתו הראשון שחשב לחלקם לשניהם בטיל ליה דין מחלק כל נכסיו שהרי דעתו הראשון בטל והרי כאילו לא היה בדעתו מתחילתו לחלק כלום שהרי בטלו בחזרתו ומתנת ראשון נמצאת לה למפרע מתנה במקצת וקנה וזה הטעם עיקר. ולטעמיך ראשון יש תשובה דאפילו אמרינן דלהוי כמחלק אית לן למימר דחזר בו וקשיא לרבי אבא מדלא חשבינן ליה כמחלק אלמא שדעתו על מה שנתן. כך נזרקה הלכה זו מפי ר"ת וישרה למבין והכי מסקינן הברייתא כשעמד. (לישא אח') ולפירוש האחר מקשינן לרבי אבא דקתני שני לא קנה ומשמע אפילו מת השכיב מרע לאו היינו מטעמא שכלל במתנת השני מה שנתן לראשון כשאמר וכולן ומתנת הראשון אינו יכול לתת לו לשני שהרי במקצת היתה ובקנין וכיון שכלל דבר הנקנה עם דבר שאינו נקנה לא קנה אפילו דבר הנקנה דלא פליגי דיבורא והוי כאלו אמר קני את וחמיר דלא קנה איכא למאן דאמר בתחלת מי שמת דמחשבינן ליה כולל מתנת הראשון במתנת שני ומהאי טעמא מבטלינן ליה למתנת שני אלמא דעתו של אדם על מה שנתן. כך נראה לי קצרה להבין אבל קשיא לי דבמי שמת מוקמין לה בשעמד ואין לומר שחשב המקשה להעמיד במי שמת דלא כמסקנא דהתם לכך חזרתי לפירוש הרב. עד כאן.

מקצתן לראשון וכולן לשני מי שהיו לו שני עבדים וכתב מקצת נכסיו לראשון וכולן לשני זכה השני להשתעבד בראשון לפי שהעבד בכלל נכסיו וכשכתב כל נכסיו לשני אף העבד הראשון במשמע וזכה השני בו ובכל הנכסים. שמע מינה לא בעינן עד דאתי מרשות נותן לרשות מקבל שהרי נקנה ראשון בכל מקום שהוא. אלא אמר רבא היינו טעמיה דרבי יוסי לא כדקאמר רבי יוחנן דהפקר דומיא דמתנה ותרויהו עד דאתי לרשות זוכה או מקבל כי ודאי מתנה הא חזינא בהדיא דאפילו לא אתי לידיה קנה המקבל והכי נמי הפקר הוי הפקר גמור דין תורה אף על גב דלא בא לרשות זוכה ואם חזר לזכות בזה מפקיר כזוכה מן ההפקר ואינו חייב לתת ממנו מעשר. והיינו טעמא דאסר רבי יוסי במתניתין דאינו הפקר גמור מאחר שאין שם אחר מזולתו שהרי גילה בדעתו שלא הפקיר אלא כדי שיאכל חבירו המודר ממנו ובלי ספק אם היה בא אחר לזכות בו היה מוחה בידו. ודמי הפקר זה למתנת בין חורון שלא גמר בלבו לתת לו מתנה גמורה אלא שיבא אביו ויאכל בסעודה ועדיין לא יצא מתחת רשות המדיר וכשקבל המודר כאלו קבל מיד המדיר. אבל לעולם בין במתנה בין בהפקר אם גילה דעתו בהם להוציאם מתחת רשותו ולא ישאר לו בהם רשות כגון שנתן סתם הוי מתנה גמורה והפקר גמור אף על גב דלא בא המתנה לרשות המקבל והפקר לרשות זוכה ואפילו מדברי סופרים כי לא גזרו כלל. ואף על גב דמשמע לקמן מדברי ריש לקיש כי רבי יוסי סבירא ליה מדאורייתא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה אלא מדרבנן הוא דהוי הפקר כדי שלא תשתכח תורת הפקר אין לחוש על זה ולסתור פירוש זה כי ריש לקיש כרבי יוחנן רביה סבירא ליה דהא לא פליג עליה ואם איתא דלא סבירא ליה כוותיה הוה ליה לאפלוגי עליה. ויש מי שדחק עצמו מפני קושיא זו ופירש כי רבא לא בא לסתור דברי רבי יוחנן אלא בענין מתנה אבל הפקר מדאוריתא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה כרבי יוחנן וריש לקיש דלקמן ומכל מקום מדרבנן אמרו דליהוי הפקר אף על גב דלא אתי לרשות זוכה כדי שלא תשתכח תורת הפקר. וטעמא דרבי יוסי במתני' דאוקמה אדאוריתא ואמר דלא הוי הפקר כלל אפילו מדרבנן משום דדמי למתנת בית חורון מאחר שאין שם אחר שיזכה אלא זה. כן דעת המפרש הזה. והשתא לפי זה רבא כריש לקיש דלקמן סבירא ליה. ובאמת מפשטיה דשמעתא משמע דרבא לא סביר ליה דריש לקיש דאמר דמדאורייתא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות (זו בהכי) זוכה כי זה דעת רבי יוחנן תחלה ורבי אבא ורבא על עיקר דבריו כאלו חלוק. על כן אני אומר כי רבא משוה הפקר ומתנה יחד ודין אחד להם כי מתנה קנה אף על גב דלא אתא לרשות מקבל והפקר אף על גב דלא אתי לרשות זוכה הוי הפקר. ומפרש אחר פירש דרבא סבירא ליה דבין במתנה סתם ובין בהפקר סתם גזרינן מתנה סתם משום מתנת בית חורון והפקר דמתניתין גזרו ביה משום דדמי למתנה שיש בה תנאי כמתנת בית חורון כי להכי הפקיר כדי שיקח זה ואלו אחר רצה ליקח ודאי לא שביק ליה וכל הפקר שאינו שוה לכל אינו הפקר. וגם פירוש זה לא נתיישב לי דאם כן לא שייך לומר כאן אלא כי לפי זה רבא לא בא לסתור דברי רבי יוחנן אלא לתרצם ולומר כי רבי יוחנן מתנה שהזכיר לא אמר דין תורה אלא מדברי סופרים כי כמו מתנת תנאי דומיא דבית חורון דלא קנה הכי נמי הפקר לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה. ועוד מהיכא תיתי ליה לרבא דרבי יוחנן גזר במתנה סתם משום מתנה. ועוד איך משמע כן מדברי רבא כי הכא לא באנו אלא לומר דבהפקר דמתניתין משום הכי גזר רבי יוסי משום דדמי למתנת בית חורון וגם דברי רבי יוחנן באו כן אלא שהיינו סוברים כי מתנה דקאמר מדאורייתא קאמר ורבא בא לומר דמדאורייתא קני אף על גב דלא אתי לרשות מקבל ורבי יוחנן איפשר לנו לומר כי מדרבנן דקאמר דלא קני עד דאתי לרשות מקבל כגון מתנת בית חורון קאמר ומתנה סתם מ"ל. ומיהו בזה נוכל לומר במתנה דקאמר רבי יוחנן דלא קני עד דאתי לרשות מקבל על כרחך במתנה סתם קאמר דאלו במתנת תנאי כמתנת בית חורון אפילו אתי לרשות מקבל נמי לא קני. ומיהו פירוש הראשון עיקר והוא הנראה בעיני. הרי"ץ ז"ל.

המפקיר שדהו לגבי מעשר מתניא כל שלשה ימים יכול לחזור ועדיין אם חוזר וזוכה בה חייב במעשר דעד שלשה אינו מפורסם שהוא מופקר ויאמרו שאוכל טבל. ואף על גב דאם זכה אחר הוא שלו אפילו ביום ראשון חייב במעשר לאחר שלשה אינו יכול לחזור כלומר שאפילו חזר וזכה בו פטור מן המעשר כיון שמפורסם לכל ואינו רשאי לעשר פן אתי לעשר מן החיוב על הפטור. אבל בתוך שלשה ימים נתנוהו עדיין חכמים בידו מטעם דפרישית ואפילו להפריש ממקום אחר. כן נראה לי. פירוש. והפקר פטור מן המעשר מדגנך ולא של הפקר ואתי כרבנן וכו' ככתוב בהרא"ש. הרא"ם ז"ל.

ודילמא אתי לעשורי השתא מקשה וכו' ככתוב בהרא"ש ז"ל. עוד נראה לי דלריש לקיש קפריך דאוקמא לרבי יוסי כולה ומדרבנן כדי שלא תשתכח אם כן סבירא ליה דהפקר הוא ופטור ויתרום ממנו על עציץ שאינו נקוב ונמצא תורם מן הפטור על החיוב. שטה.

גמ' כל הנודר עי' לקמן דף מו ע"ב בר"ן ד"ה ה"ד ועי' בב"ק דף קב ע"ב: