מסכת נדרים דף ג׳ עמוד ב׳

שהנזירות חל על הנזירות שאם היה נזיר ואמר הריני נזיר חל עליה נזירות (במס' נזיר בפ' מי שאמר הריני נזיר (דף טז:) מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש) וכשישלמו אותן ימי נזירות צריך להיות נזיר עוד פעם אחרת:

שמעת מינה תרתי לעשות ידות נזירות כנזירות ונזירות חל על הנזירות:

אית תנא דמפיק לידות מלנדור נדר דלא ס"ל דברה תורה כלשון בני אדם:

מן ככל היוצא מפיו יעשה דמשמע בכל ענין דנדר:

קם ליה בבל יאכל כדכתיב מחרצנים ועד זג לא יאכל (במדבר ו׳:ד׳):

קם ליה בבל ישתה כל משרת ענבים לא ישתה וליכא לא יחל דברו:

אמר רבא לעולם אית ביה כמי לא יחל לעבור עליו בשני לאוין לא יאכל ולא יחל:

קם ליה בלא יאכל לא מאחר לנזריה בכך דאיהו הוי נזיר אלא דקם ליה בלא יאכל:

אלא בל יחל דנזיר היכי משכחת לה דעובר בבל יחל גרידא ומשני לעבור עליו בשתים:

בל תאחר בנזירו' היכי משכחת לה בשלמא גבי נדרים משכחת לה אי אמר הרי עלי עולה ושהה ולא הקריבה עד אחר שלש רגלים אלא בנזירות היכי משכחת לה דאי אמר הריני נזיר מהשתא חל עליה נזירות ומשני - כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דמההיא שעתא הוי נזיר כלומר דמיד יש לו להתחיל נזירותו ואם לא התחיל עובר בבל תאחר מידי דהוה לאומר לאשתו הרי זה גיטך וכל זה מן התירוץ ור"ת מפרש לה בתמיה מהאי שעתא הוה ליה נזיר ומאי בל תאחר איכא מידי דהוה לאומר לאשתו הרי זה גיטך דהוה גט מיד ה"נ הוה חל עליו הנזירות מיד וכל זה מן הקושיא ולפירוש זה צריך לגרוס אמר רב אחא בר יעקב דשינויא היא דשני ליה ולפירוש אחר רב אחא בר יעקב אמר:

מידי דהוה לאומר לאשתו נהי דלא דמי דהתם אסורה לאכול בתרומה מיד והכא לא חל נזירות מיד לדוגמא בעלמא מדמינן דחיישינן שמא ימות מיד ה"נ ליחוש שמא ימות מיד וקא עבר אם לא יתחיל מיד הקשה הר"ר יוסף שהלך בארץ הצבי אמאי לא משכחת בל תאחר בנזירות דאמר הרי עלי לקבל נזירות אחר שלשים יום ואי מאחר עובר בבל תאחר ושמא היינו כשינויא דשנינן לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר כלומר עד שאקבל נזירות עוי"ל דאי מאחר לשלם נדרו א"כ לאו היינו בל תאחר דנזיר כ"א בל תאחר דנדר שמאחר לנדור נדרו:

הניחא אי ס"ל אין נזירות חלה על הנזירות קשיא לי ואפילו סבירא ליה הכין מי ניחא, דהא לכולי עלמא כשנזר ב' נזיריות כאחת חייליה אהדדי ונוהג שתי נזירות ולהכי מיהא בעיא קרא ונפקא לן מנזיר להזיר, כדאיתא לקמן בריש פרק הרי אלו מותרין (נדרים יח, א). וי"ל דהתם לא אצטריכא למימר הכי אלא משום דהנך אמוראי סבירא להו כמאן דדריש ליה ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, והלכך ברייתא דקתני נזיר להזיר מלמד שהנזירות חלה על הנזירות על כרחך אית לן לאוקמה בחד גוונא, ומר מוקי לה באומר היום היום ומר מוקי לה במקבל עליו שתי נזירות כאחת. אבל לתנא דאמר דברה תורה כלשון בני אדם, כשתמצא לומר דבירא ליה דאין נזירות חלה על הנזירות דילמא אפילו במקבל עליו שתי נזירות כאחת לא חיילי אלא מונה אחת לבד ואי נמי סבירא ליה דחיילי דילמא סבירא ליה דשתי נזירות כאחת לא בעי קרא, וכדאמרינן התם (לקמן נדרים יח, א) באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר קרא בעיא. ועוד דמאן דמקשה לרווחא דמילתא קא מקשה לומר דאם תמצא לומר (כמאן) [דמאן לפי השי"מ] דסבירא ליה אין נזירות חלה על הנזירות אית ליה ואפילו במקבל שתי נזירות כאחת דלא חיילי, אי נמי דלא צריכי קרא ניחא אי סבירא ליה כוותיה, ולמסקנא לא תיקשי כלל דהא אמרינן דנזירות חלה על הנזירות נפקא לן מלהזיר, וכיון שכן אי סבירא ליה [נמי לפי השי"מ] כמ"ד אין נזירות חלה על הנזירות נפקא לן שתי נזירות כאחת נמי מהתם.

אי תנא דמפיק לידות מן לנדור נדר כלומר ונזיר להזיר ללמד שהנזירות חלה על הנזירות וכל היוצא מפיו מוקי ליה לדרשא אחריני, ודילמא מוקי ליה למאי דדריש ליה בירושלמי (כאן פ"א ה"א) לנדר שבטל מקצתו בטל כולו, כלומר ככל היוצא מפיו ולא מקצתו.

ואית תנא דמפיק להו ידות מן כל היוצא מפיו ולנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם, ונזיר להזיר ללמד שהנזירות חלה על הנזירות, וידות נזירות מהקישא דנדרים, ונדר שבטל מקצתו בטל כולו נמי מפיק ליה מן כל היוצא מפיו, ותרתי שמע מינה. והכין מצאתיה בירושלמי (כאן פ"א ה"א) בהדיא דגרסינן התם נדר נזיר להזיר, מכאן שכינויי נזירות כנזירות, עד כדון כר"ע דאמר לשונות ריבויים הם, כר' ישמעאל דאמר לשונות כפולים הם, והתורה דברה כדרכה הלוך הלכת נכסוף כנספת גנב גנבתי וכו', איש כי ידור נדר לה' וגו' מה ת"ל ככל היוצא מפיו יעשה, אלא מכאן שכינויי נדרים כנדרים וכינויי שבועות כשבועות, ומנין שכינויי חרמים כחרמים נדר נדר מה נדר האמור להלן וכו', ומנין שכינויי נזירות כנזירות נדר נדר, מה נדר האמור להלן וכו' מה מקיים ר"ע ככל היוצא מפיו יעשה, מכאן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו, לית ליה לר' ישמעאל כן אית ליה מן תמן אית ליה וכו', מה מקיים ר' ישמעאל נדר נזיר להזיר, מכאן שאדם קובע עליו נזירות בתוך נזירתו ולית ליה לר' עקיבא כן אית ליה.

אלא בבל יחל בנזירות היכי משכחת לה כלומר שלא יהא חייב אלא משום בל יחל בלבד, דקס"ד דכיון דאקשיה לנדרים הוה ליה כנדרים לגמרי שאינו עובר אלא משום בל יחל כנדרים. ופרקינן דלעבור עליו בבל יחל כנדרים אמרינן, ולא שלא יהא עובר אלא משום בל יחל, ועובר הוא בשתים.

הכא גרסינן אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמההיא שעתא הוה ליה נזיר מידי דהוה אאומר לאשתו וכו'. ורב אחא בר יעקב פריק פירוקא אחרינא, ואוקמא בשנזר והוא בבית הקברות, והא דאמרינן דמההיא שעתא הוה ליה נזיר, אסוקי מילתא דרבא היא. כלומר דכיון שאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר, הרי הוא ראוי מאותו שעה להיותו נזיר, שהרי קבל על עצמו להיות נזיר, ועל כרחו יצטרך לנהוג נזירות קודם שיפטר. הלכך הרי הוא עובר עליו מעתה בבל תאחר, כיון שאפשר שיפטר קודם שינהוג נזירות ונמצא עובר למפרע, כאומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי. ולאו למימרא דמההיא שעתא הוא נזיר, ואם אכל או שתה לוקה, דאם כן לא היה עובר משום בל תאחר, אלא כמו שכתבנו. והא דאמרינן נמי מידי דהוה אאומר לאשתו, לא שיהא כזה ממש, דאילו התם אילו אכלה ולא מת הבעל נמצא אוכלת כדין למפרע, אבל כאן אפילו לא מת הרי הוא עובר משום בל תאחר בכל שעה, אלא לדוגמא בעלמא נקטיה. אלא דקשיא לי למה ליה דאמר טעמא משום דכל שעתא ושעתא אמרינן דילמא מיית, דאטו בל תאחר דאמר רחמנא משום דדילמא מיית הוא, הא אינו אלא מצות מלך. ותדע לך שאינו עובר אלא אחר שלשה רגלים וכסדרן, ופעמים שהם ג' פעמים ד' פעמים ה'. ועוד קשיא ליה דכיון דמנדרים ילפינן, דיו שיהא כנדרים ומה נדרים אינו עובר לאלתר אלא לאחר שלשה רגלים אף נזירות לא יהא עובר עליו אלא לאחר ג' רגלים. וא"ת בנדרים גופייהו דוקא בקרבנות, א"נ במקדיש שצריך לעלות לירושלים, (לפיכך) [ולפיכך לפי הש"מ] לא חייבו הכתוב עד לאחר שלשה רגים, אבל בנזירות שהוא תלוי [ברצונו לפי הש"מ] בכל עת אינו צריך שלשה רגלים, וכההוא דאמר רבא (צדקה) [וצדקה לפי הש"מ] מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים. אפילו הכא לא ניחא לי, דהא משמע דההיא דרבא לא חייב בבל תאחר קאמר, דבל תאחר לא עבר עליה אלא עד לאחר שלשה רגלים, [כקרבנות דהא צדקה לפי הש"מ] (ו)צדקה פאה אע"פ שהם לעניים, לקרבנות איתקוש לבל תאחר, וכולהו מחד קרא נפקא, ובהדיא תניא חייבי חרמים וערכין וצדקות כו' כיון שעברו עליהם שלשה רגלים עובר בבל תאחר. וא"ת היכא דקיימי עניים עובר מיד, אבל היכא דלא קיימי לא מחייב להדורי אבתרייהו, עד לאחר שלשה רגלים. לא ניחא דאטו קרא לצדדין כתיב, ועוד קרבנות גופייהו אי קיימי בירושלים ליחייב מיד, דהא קיימי כהנים וקאי מקדש, וחייבי חרמין וערכין שניתן לכהנים נמי, אי איכא כהנים ליחייב מיד כצדקה, ורבא נמי לא קאמר וצדקה עובר עליה מיד, דשמע מינה עובר בבל תאחר אלא מחייב עלה קאמר. ואתמהי נמי עליה דרבא התם פשיטא, ואי לבל תאחר קאמר מאי פשיטא, דכיון דאיתקש לקרבנות ודאי מילתא דאצטריכא טובא היא, אלא לרבא לא לבל תאחר קאמר אלא שחייב ליתנה, ומשום הכי קא מתמה פשיטא שחייב ליתנה, דלמה ליה לאמתוני, כיון דקיימי עניים. ופרקינן דאפילו הכי אצטריך דהואיל ובענין קרבנות כתיב, ואיתקש להו לבל תאחר, ואינו עובר עד לאחר שלשה, לא ליחייב עד לאחר שלשה קמ"ל, שלא קבע לו הכתוב זמן שלשה רגלים אלא לבל תאחר, אבל לחיוב נתינתה כיון דמשכח עניים חייב. ושמא אף בית דין מעשין אותו מיד, והיינו נמי דבתר האי מימרא אמר רבא כהאי גוונא, (גבי) [לגבי לפי הש"מ] אינך ואמר כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה, ומשום הכי אמר הכא כיון שעבר עליו רגל אחד ולא אמר הכי בצדקה, משום דבהנך כתיב (דברים יב, ו) והבאתם שמה עולותיכם וגו' דהיינו רגל כנ"ל, ובמקומה בפרק קמא דר"ה כתבתי בה יותר בס"ד. ומשום כך היה נראה לומר דהא דאמרי הכא דעובר מיד, היינו מדרבנן שחשו למיתה כמו שחשו מדבריהם, לאומר לאשה הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי, אבל מדאורייתא עד שיעבור עליו שלשה רגלים אינו עובר. אלא דאכתי קשיא לי אוקמתא דרב אחא בר יעקב, דאוקמה בשנזר והוא בבית הקברות ומשום דקא מאחר ליה לנזירות דטהרה, ועלה אמר רב אשי הואיל וכך נזיר טהור שטמא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר, כלומר ולוקה. ונראה דעל נגיעתו בטומאה ממש קא מיחייב ליה, דאם [לומר דנזיר לפי הש"מ] (ב)נזיר טהור שטמא עצמו במזיד ועמד בטומאתו לא נטהר מאי שנא מזיד אפילו שוגג ואנוס, ובודאי מדנקט מזיד לא בכדי נקט ליה. ואע"פ שראיתי לרבותינו בעלי התוספות שאמרו שהוא הדין לאנוס, לא נראה כן כמו שכתבתי. ועוד דהיינו ממש ההיא דרב אחא, ומאי חדושיה דרב אשי, וצריך אני לעשות לי רב.

הנדר אין אזהרת זדונו אלא בבל יחל ולוקין עליו אבל הנזיר אזהרתו מבל יחל ומבל יאכל חרצן או בל ישתה יין ונמצא עובר בשתים ולוקה שתים אחת משום בל יחל שהוא כולל כל הנדרים ואחת מלאו המיוחד לאותו דבר שאכל ושתה ואזהרת בל יחל לא נאמרה אלא מהיקש של נדרים וכן אתה למד בהיקש זה שכמו שהנדר אדם עובר עליו בבל תאחר ר"ל בנדרי הקדש כגון שאמר הרי עלי עולה וכיוצא בזה אף הנזירות כן על הדרך שיתבאר בסמוך:

נזירות חלה על נזירות ר"ל שאם אמר הריני נזיר שנ' שהוא נזיר אם חזר ואמר אפילו באותו היום הריני נזיר חל עליו נזירות אחרת ומונה ששים יום ויש מפרשים גם כן שאם שתה יין בנזירות ראשון חייב שתים ואינו כלום שאין נזירות שניה חלה עד שיגמר מנין הראשונה או שיהא נשאל עליה וכשנשאל עליה נפלו לו ימים שמנה בראשונה לנזירות שניה ושבועה מיהא אינה חלה על שבועה שאם נשבע על הככר שלא יאכלנו וחזר ונשבע שלא יאכלנו אינו חייב אלא אחת ומכל מקום אין כונתנו לומר שלא תהא שבועה כלל ושנעשהו בשבועה ראשונה כדבר האסור שאין שבועה חלה עליו אלא תלויה ועומדת היא שאם נשאל על הראשונה השניה חלה וא"ת א"כ שוה שבועה לנזירות שהרי כבר ביארנו שאף נזירות אין בו חיוב אלא אחת יש ביניהם שהשבועה אלו נשבע שלא יאכלנה לזמן ידוע וחזר ונשבע שלא יאכלנה לאותו הזמן מותר בה אחר הזמן ואין אומרים שלזמן אחר הוא מכוין ובנזירות נוהג שתים ומה שביארנו בשבועה שאם נשבע שלא יאכלנו וחזר ונשבע כן שאינו חייב אלא אחת הוא הדין בקנם הואיל ולית ליה קיצותא ולא אמרו יש נדר בתוך נדר אלא בנזירות הואיל ואית ליה קיצותא ובפרק שני יתרחבו בה הדברים בעזרת השם ובישועתו:

זה שביארנו שהנזירות עובר בבל תאחר כנדר שאלו בסוגיא זו בל תאחר בנזירות מאי עבידתיה דהא מכי אמר הריני נזיר הוה ליה נזיר וקם ליה בבל יאכל חרצן ובל ישתה יין ומה מקום לבל תאחר למי שאינו אצל אותו דבר בעשה אלא בלאו וטרחו בגמרא לישבה בהרבה פנים ואני רוצה להעירך בביאור השמועה דרך הקצרה לכלול לך פסקים שבה בתוך ביאורה והוא שאמרו בל תאחר בנזירות היכי משכחת דהא לאלתר חייל עליה נזירות ופירשוה תחלה באומר לכשארצה אהא נזיר ולא עלתה להם שכל שהוא אומר כן אינו בבל תאחר לעולם שהרי ברצונו הוא תלוי ואינו רוצה בכך ולמדת לפי דרכך שהאומר הריני נזיר לכשארצה אינו חייב עד שירצה בכך ומאותה שעה צריך עד שיתחיל בנזירותו ולענין השאלה חזרו ופרשו כגון שאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמההיא שעתא הוה ליה נזיר ולא נזיר ממש שאם כן בל תאחר מהיכא אלא מההיא שעתא אע"ג דלא חל עליה נזירות חיוב נזירות מיהא חייל עליה שמאחר שעל כל פנים צריך לנהוג נזירות קודם שיפטר וכל שעתא ושעתא איכא למיחש למיתה ואם לא ינהוג נזירות נמצא עובר למפרע צריך שלא לאחר לקבל עליו נזירות וכל שעתא ושעתא עובר בבל תאחר עד שיתחיל בו ויהא נזיר לגמרי אלא שאינו לוקה והרי זה ככהן האומר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי שאסורה לאכל בתרומה מיד מחשש מיתה אלא שאינו דומה לגמרי דאלו בכהנת אם אכלה ולא מת כדין אכלה שאין כאן איסור תורה אלא מחשש מיתה וזה אע"פ שלא נפטר עובר משום בל תאחר מפני שחיוב הנזירות רבוץ עליו לעשותו והוא זמן נמשך שלשים יום ויש לחוש בו וכן אינו בדין שלשה רגלים שהרי בחייו הוא תלוי ויש לו לחוש ומעתה הוא חייב לנהוג נזירות מיד אלא שאינו לוקה עליו וכן הלכה ואף זו נראה שלא מן התורה לגמרי הוא אלא דרך אסמכתא אבל מן התורה אין חיוב בל תאחר חל עליו אלא שאם נפטר הולך לו בעונו ויש מפרשים שלאחר שלשה רגלים מיהא עובר בבל תאחר מן התורה ויש למדים מכאן על מי שאמר הרי עלי שאדור בנזירות או שאדור כך וכך שעובר בבל תאחר עד שידור ויתחיל:

ברש"י אית תנא דמפיק לידות כו' כצ"ל:

ברא"ש בני אדם ומקיש נזירות כו' הד"א שנזר כו' ולא מסתבר כו' כצ"ל:

בר"ן איכא למימר דהיינו למאן דס"ל לא כו' דהיינו ההבאה ואי אפשר לומר כו' כצ"ל:

שנזירות חל על נזירות אף על פי שאינו נזיר דלא משמע קרא שהוא נזיר בפרשת נזיר. א"ה הלשון מגומגם. ואולי צ"ל אף על פי שהוא נזיר דמשמע ליה קרא שהוא נזיר מדכתיב בפרשה נזיר. אבל לגבי נדר לא שייך לומר שנדר חל על נדר שבפעם אחת הוא נאסר לעולם. הרא"ם ז"ל. וכתב הריטב"א ז"ל: ומיהו גבי נדר אם אמר ככר זה עלי היום אינו אסור בו אלא היום ואין לומר בו נדר חל על נדר. וכדתנן יש נדר בתוך נדר כלומר לפעמים יש נדר בתוך נדר כגון נזירות אבל אין שבועה בתוך שבועה לעולם. עד כאן.

הניחא אי סבירא ליה אין נזירות חלה על נזירות קשיא לי ואפילו סבירא ליה הכין מי ניחא דהא לכולי עלמא כשנזר שתי נזירות וכו' (ככתוב בהר"ן ז"ל). וי"ל דהתם לא אצטרכינן למימר הכי אלא משום דהנך אמוראי סבירא להו כמאן דדריש ליה ולא אמרינן דברה תורה בלשון בני אדם. והילכך ברייתא דקתני נזיר להזיר מלמד שהנזירות חלה על הנזירות על כורחין אית לן לאוקמה בחד גוונא ומר מוקי לה באומר היום היום ומר מוקי לה במקבל עליו שתי נזירות כאחת. אבל לתנא דאמר דברה תורה כלשון בני אדם כשתמצי לומר דסבירא ליה דאין נזירות חלה על נזירות דילמא אפילו במקבל עליו שתי נזירות כאחת לא חיילי אלא מונה אחת לבד. ואי נמי סבירא ליה דחיילי דילמא סבירא ליה דשתי נזירות כאחת לא בעיא קרא וכדאמרינן התם באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר קרא בעיא. ועוד דמאן דמקשה לרוחא דמילתא קא מקשה לומר דאם תמצי לומר דמאן דסבירא ליה אין נזירות חלה על הנזירות אית ליה ואפילו במקבל שתי נזירות כאחת דלא חיילי אי נמי דלא צריכי קרא ניחא אי סבירא ליה כותיה. ולמסקנא לא תיקשי ליה כלל דהא אמרינן דנזירות חלה על הנזירות נפקא ליה מליזור וכיון שכן אי סבירא ליה נמי כמאן דאמר אין נזירות חלה על הנזירות נפקא ליה שתי נזיריות נמי מהתם. הרשב"א ז"ל.

ומשני אפילו הכי נפקא ליה מנזיר להזיר דאם כן דלידות לחוד הוא דאתא לימא קרא ליזור כי היכי דאמר לנדור מאי להזיר. דמשמע דעכשו אינו ראוי לחול עליו שם נזירות אבל ראוי הוא לאחר זמן. שמעת מינה תרתי דנזירות חלה על נזירות וידות כנזירות.

כגון דאמר ככר זו עלי שהוא אסור בה משום ידות נדרים. היכי משכחת לה דקאי בלא יחל לחודיה הא כיון דאמר הריני נזיר וכו' ואם אכל קם ליה בלא יאכל ואם שתה וכו' דכתיב וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבישים לא יאכל. אמר רבא בל יחל נמי משכחת לה דאיתיה לעבור עליו בשתים דאם אכל חייב משום לא יאכל ומשום לא יחל דברו ואם שתה נמי עובר משום לא ישתה ומשום לא יחל דברו. שיטה. וכתב הפירוש על דרך רש"י ז"ל וז"ל: ככר זה איני אוכל ואכלה עובר משום לא יחל דברו. דקא מבטל מה שהוציא בשפתיו אינו אוכל ואכיל. אלא בל יאחר דנזיר היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר נאסר לאכול ענבים ולשתות יין וכיון דקאכיל חרצן קאי עליה בבל תאכל ומשתי חמרא קאי עליה בבל ישתה ובלא יחל היכא איכא. דבשלמא גבי נזיר מוציא בשפתיו לשון אכילה דאין נדר אלא דאמר נדר שלא אוכל ככר זו איכא בלא יחל דמיחל מוצא שפתיו. אלא גבי נזיר דלא איבעי ליה להוציא בשפתיו מידי אלא הריני נזיר לחוד מאי ביטול שפתים איכא לעבור עליו בשתים דכיון דקאכיל או קשתי קאי עליה באיסור בל יאכל או בל ישתה ובל יחל נמי איכא ממילא. עד כאן.

אלא אמר רבא משכחת לה דאיתיה בבל תאחר כגון דאמר כו' דמההוא שעתא דאמר הכי הוה ליה נזיר מדעם דהוה כו'. מתוך שהוא דומה לדבר האומר לאשתו כו' שהיא אסורה לאכול בתרומה מיד אלמא כל שעתא ושעתא אמרינן שמא השעה השנייה לה ונמצא שעה זו שעה אחת קודם למיתתו. והילכך אם אשת כהן היא אסורה לאכול בתרומה מיד דספק מגורשת היא והויא זרה גבה דילמא השתא מיית. ואי אכל ושתה מספיקא קם ליה בבל תאחר באיסורא בעלמא. הג"ה.

וכיון שתלה הנזירות בדבר ספק מההיא שעתא חל עליה נזירות מספק ולא שייך הכא למיפרך איצטריך קרא למעוטי ספיקא כדפריך בפרק קמא דחולין גבי תחילת הציהוב. דהתם איפשר אבל הכא אי איפשר לברר הספק כדאיתא בשלהי נזיר גבי בהרת ספק טהור דכתיב לטהרו או לטמאו. אבל בבל יאכל ובל ישתה לא מוקמי ליה מספיקא לחיוביה דאיכא למימר עדיין יחיה ויהיה נזיר. שיטה.

הכי גרסינן אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמההיא שעתא הוה ליה נזיר מידי דהוה אהאומר לאשתו וכו'. ורב אחא בר יעקב פריק פירוקא אחרינא ואוקמה בשנזר והוא בבית הקברות. והא דאמרינן דמההיא שעתא הוה ליה נזיר אסוקי מילתא דרבא היא כלומר דכיון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר הרי הוא ראוי מאותה שעה להיותו נזיר שהרי קבל על עצמו להיות נזיר ועל כרחו יצטרך לנהוג נזירות קודם שיפטר הילכך הרי הוא עובר עליו מעתה בבל תאחר כיון שאיפשר שיפטור קודם שינהוג נזירות ונמצא עובר למפרע כאומר לאשתו הרי גיטיך שעה אחת קודם מיתתו. ולאו למימרא דמההיא שעתא הוא נזיר ואם אכל או שתה לוקה דאם כן לא היה עובר משום בל תאחר. אלא כמו שכתבנו. והא דאמרינן נמי מידי דהוה אהאומר לאשתו לא שיהא כזה ממש דאילו התם אילו אכלה ולא מת הבעל נמצאת אוכלת כדין למפרע אבל כאן אפילו לא מת הרי הוא עובר משום בל תאחר בכל שעה. אלא לדוגמא בעלמא נקטיה (כו' ככתוב בהר"ן ז"ל). הרשב"א ז"ל. אלא דקשיא לי למה לי דאמר טעמא משום דכל שעתא ושעתא אמרינן מאית דאטו בל תאחר דאמר רחמנא משום דדילמא מאית הוא הא אינו אלא מצות מלך. ותדע לך שאינו עובר אלא אחר שלשה רגלים וכסדרן ופעמים שהן שלשה פעמים ארבעה פעמים חמישה. ועוד קשיא לי דכיון דמנדרים ילפינן דיו שיהא כנדרים ומה נדרים אינו עובר לאלתר אלא לאחר שלשה רגלים אף נזירות לא יהא עובר עליו אלא לאחר שלשה רגלים. וא"ת בנדרים גופייהו דוקא בקרבנות אי נמי במקדיש שצריך להעלות לירושלם ולפיכך לא חייבו הכתוב עד לאחר שלשה רגלים. אבל בנזירות שהוא תלוי ברצונו בכל עת אינו צריך שלשה רגלים וכההיא דאמר רבא וצדקה מחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים. אפילו הכי לא ניחא לי דהא משמע בההיא דרבא לאו חייב בבל תאחר קאמר דבל תאחר לא עבר עליה עד לאחר שלשה רגלים כקרבנות דהא צדקה ופאה אף על פי שהם לעניים לקרבנות איתקוש לבל תאחר וכולהו מחד קרא נפקי. ובהדיא תניא חייבי חרמין והערכין וצדקות וכו' (כמו) כיון שעברו עליהם שלשה רגלים עובר בבל תאחר. ואם תאמר היכא דקיימי עניים עובר מיד אבל היכא דלא קיימי לא מחייב לאהדורי אבתרייהו עד לאחר שלשה רגלים. לא ניחא דאטו קרא לצדדין כתב. ועוד קרבנות גופיהו אי קיימי בירושלים ליחייב מיד דהא קיימי כהנים וקאי מקדש. וחייבי חרמים וערכין שניתן לכהנים נמי אי איכא לכהנים ליחייב מיד כצדקה. ורבא נמי לא קאמר וצדקה עובר עליה מיד דשמעת מינה דעובר בבל תאחר אלא מיחייב עלה קאמר. ואתמהינן נמי עליה דרבא התם פשיטא ואי לבל תאחר קאמר מאי פשיטא דכיון דאיתקש לקרבנות ודאי מילתא דאיצטריכא טובא היא. אלא דרבא לאו לבל תאחר קאמר אלא שחייב ליתנה ומשום הכי קא מתמה פשיטא שחייב ליתנם דלמה לי לאמתוני כיון דקיימי עניים. ופרקינן דאפילו הכי איצטריך דהואיל ובענין קרבנות כתיב ואיתקש להו לבל תאחר ואינו עובר עד לאחר שלשה רגלים לא ליחייב עד לאחר שלשה רגלים קא משמע לן שלא קבע הכתוב זמן שלשה רגלים אלא לבל תאחר. אבל לחיוב נתינתה כיון דמשכח עניים חייב ושמא אף בית דין מעשין אותו מיד. והיינו נמי דבתר האי מימרא אמר רבא כהאי גונא לגבי אינך ואמר כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה. ומשום הכי אמר הכא כיון שעבר עליו רגל אחד ולא אמר הכי בצדקה משום דבהנך כתיב והבאתם שמה עולותיכם וגו' דהיינו רגל. כן נראה לי. ובמקומה בפרק קמא דראש השנה כתבתי בה יותר בסיעתא דשמיא. ומשום כך היה נראה לומר דהא דאמרינן הכא דעובר מיד היינו מדרבנן שחשו למיתה כמו שחשו מדבריהם לאומר לאשה הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתו. אבל מדאוריתא עד שיעבור עליו שלשה רגלים אינו עובר. אלא דאכתי קשיא לי אוקמתא דרב אחא בר יעקב דאוקמה בשנזר והוא בבית הקברות ומשום דקא מאחר ליה לנזירות דטהרה. ועלה אמר רב אשי הואיל וכך נזיר טהור שטימא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר כלומר ולוקה. ונראה דעל נגיעותו בטומאה ממש קא מחייב ליה דאם לומר דנזיר טהור שטמא עצמו במזיד ועמד בטומאתו ולא נטהר מאי שנא מזיד אפילו שוגג ואנוס. ובודאי מדנקט מזיד לא בכדי נקט ליה. ואף על פי שראיתי לרבותנו בעלי התוס' שאמרו שהוא הדין לאנוס לא נראה כן כמו שכתבתי. ועוד דהיינו ממש ההיא דרב אחא ומאי חידושיה דרב אשי. וצריך לעשות לי רב. הרשב"א ז"ל.

ואם תאמר והא איכא מאן דאמר בעלמא דלא חיישינן למיתה וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. אי נמי הכא חיישינן שמא ימות דאי אמרת דלא הוי מיד נזיר אם כן בכל יום יאמר כן ונמצא דוחה נזירותו זמן מרובה ובתוך כך חיישינן שמא ימות. הריטב"א ז"ל.

גמ' כגון דאמר ככר זו אוכל עיין לקמן דף ח בתוס' ד"ה מושבע וצ"ע דהא נדר בקום ועשה לא משכחת לה דכל נדר הוא שאוסר חפץ עליו ובנדר שלא אוכל ס"ל לכמה פוסקים דהוי יד דכוונתו לאסור המאכל עליו אבל לידור לעשות מעשה לא משכחת לה. וה' יאיר עיני:

בהר"ן ד"ה בל תאחר הרי הנזירות חל מיד. עיין לקמן דף סג בהר"ן שם:

גמרא בשלמא בל יחל דנדרים דמשכחת לה וכו' דברי הש"ס צריכים עיון ליישבם היאך שייך נדר שיאכל ככר דהא הוי נפשי' אחפצא והא הוא להדיא בחי' הרשב"א לקמן (בדף ה) בסוגיא דידות ע"ש. וצלע"ג: ובאמת בלא"ה לא ידעתי דגם בקונם שלא אוכל ואכל. נראה דליכא רק משום בל יחל. כמבואר ברמב"ם פ"א מהל' נדרים ע"ש. וצ"ע: