מסכת נדרים דף כ״ו עמוד ב׳

אלא סיפא דרישא דאמר לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן כדקתני לה ורבי עקיבא היא ולא רבנן כדקתני כיצד א"ר עקיבא וכו' ומשמע דפליגי רבנן עליה:

והא אמרת היכא דאמר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין כולן מותרין והשתא לא דייק סיפא אלא סיפא דרישא והשתא לא מצי רבא לאוקמא לדברי הכל דבכולן אסורין ליכא מאן דפליג אפילו ר"ע אבל הכא דקתני הותרו כולן רבנן פליגי עליה:

אמר ליה רבא לרב פפא ולרבה מי ניחא סיפא דסיפא דקתני וכולן אסורין במאי מוקים לה דאמר לכולכם:

הדין הוא ראשון והדין הוא אחרון הא לכולכם קתני סתם ומאי ראשון ומאי אחרון איכא דקתני האחרון מותר וכולן אסורין:

אלא אמר רבא אנא מתרצינא להדדי דלא קשיא כלל דסיפא דקתני ראשון ואחרון לא משמע כדקתני שאיני נהנה לזה ולזה:

אלא כגון שתלאן זה בזה דמעיקרא אמר קונם שאיני נהנה לזה והדר אמר פלוני יהא אסור כפלוני שהדרתי ופלוני השלישי יהא אשור כשני לפיכך קתני הותר הראשון הותרו כולן שכולן תלויין בו הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין שהרי הראשון והאמצעי לא נתלו באחרון לפיכך לא הותרו השנים בהתירו של אחרון:

דיקא נמי דהכי הוא דקתני ההיא ברייתא:

הותר האמצעי הימנו ולמטה מותר והיינו הוא והאחרון שתלוי בו מותרים:

ולרבה מי ניחא סיפא במאי מוקים לה הדין הוא ראשון הדין הוא אחרון - כלומר מ"ש ראשון ומ"ש אחרון בתרוייהו הוה ליה למימר הותרו כולן:

אלא דרישא דאמר כולכם ובהא פליגי רבנן ור"ע דסיפא לאו מפלוגתא דרבנן ור"ע אלא אפי' רבנן נמי מודו וכגון שתלאן זה בזה:

איתיביה רב אדא בר אהבה לרבא בכולהו פירכי גרסינן לרבא מיהו האי פירכא איתא לרבא וכ"ש לרבה כמו שאפרש בע"ה:

קונם בצל שאני טועם משנה היא בפרק ר' אליעזר:

כופרי יפה ללב על שם מקומו וכן כלב כופרי ובערוך פי' שהוא לשון כפר שהוא של כפרים:

מאי לאו דאמר אילו הייתי וכו' כל הבצלים וכו' והתיר ר"מ וקאמר לדידך דקאמרת לעיל דב"ש אסרי משום תפוס לשון ראשון וב"ש כרבי מאיר והכא בהך ברייתא מתיר רבי מאיר אע"ג דסבר תפוס לשון ראשון [ולרבה אמת קשה טפי] דלדידיה אמר לעיל בכולכם אסור לכ"ע והא דפריך לרבא טפי היינו משום שהיה תלמידו ומשני לא באומר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני ור' מאיר אליבא דרבי עקיבא ואליבא דרבנן כלומר אליבא דכ"ע הוא והיינו כרבא דאמר לעיל דהכל מודים באומר לזה ולזה ואליבא דרבה נמי לאו פירכא היא די"ל דאליבא דרבי עקיבא אמר דוקא ולא אליבא דרבנן דהא פליגי רבנן בלזה ולזה:

אמר ליה רבא ולרבא מי ניחא, לפי מה שאתה מפרשה לזו סיפא, במאי מוקי לה. כלומר סיפא בין (סיפא) [כולה – לפי שי"מ] דסיפא, ואי נמי (סיפא) [סוף – לפי השי"מ] דרישא דהיינו לזה ולזה, בדאמר לכולכם כלומר, סיפא דרישא שאמר מעיקרא לזה ולזה, ועכשיו אמר לכולכם.

וסיפא דסיפא שאמר מתחלה ועד סוף לכולכם, הי ניהו ראשון והי ניהו אחרון, דקתני האחרון מותר. דהא כיון דאמר כולכם, ליכא למימר לא אחרון ולא ראשון. ספרים אחרים מאי שנא ראשון (מ"ז) [מאי שנא – לפי השי"מ] אחרון, והכל עולה לטעם אחד, אלא שהלשון הראשון קאי (אלישנא) [לרישא – לפי השי"מ] דסיפא, דהיינו דאמר מתחלה לכולכם ועכשיו לזה ולזה. ולשון השני קאי אסיפא דסיפא, ובדאמר מתחלה ועד סוף לזה ולזה. ועיקר הקושיא אינה אלא דלא הוה ליה למימר ראשון ואחרון, אלא הותר האחד הותרו כולם, אי נמי הוא מותר והשאר אסורין.

אלא סיפא בשתלאן זה בזה כלומר וכולה סיפא דברי הכל היא, ולחדשה (בזה) [באה – לפי השי"מ] לאשמועינן דבתולה זה בזה, לא לאיסור בלבד תלאן זה בזה אלא לגמרי שאם (הותרה) [הותר – לפי השי"מ] הראשון, בין מחמת שגגה כגון שגגת אביו או אחיו, בין שהותר מחמת שרצה להתירו מחמת פתחים שמצא, או אפילו בחרטה, כל שלמטה (ממני) [ממנו – לפי השי"מ] מותר, דלגמרי תלאן זה בזה בין לאסור בין להתיר.

הכי גרסינן איתיביה רב אדא בר אהבה [לקמן (נדרים סו, א)] קונם בצל שאני טועם. ולא גרסינן איתיביה לרבא, כי לתרוייהו קא פריך.

מעשה היה והתיר רבי מאיר לכל הבצלים מאי לאו דאמר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר כל הבצלים אסורים וכופרי מותר, לא דאמר אילו הייתי יודע הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסורים וכופרי מותר. פירוש דלתרווייהו פריך, דלרבא דאמר דבית שמאי כרבי מאיר משמע נמי דרבי מאיר כבית שמאי, ובחד שיטתא קיימי, ואילו בית שמאי אליבא דרבא במעמיד דבריו מיהא אוסר, דתפיס לשון ראשון, וכל שכן דקשיא לרבה, דלדידיה לכולי עלמא באומר כל הבצלים אסורים חוץ מן הכופרי, כופרי מותר והשאר אסורין.

ופרקינן באומר בצל פלוני ופלוני אסורים וכופרי מותר. והלכך לרבא אף על גב דרבי מאיר כבית שמאי, [הא – לפי השי"מ] מודו בית שמאי דמהפך דבריו שהותרו כולם, ואתיא דרבי מאי ככולי עלמא, ולרבה רבי מאיר דאמר כרבי עקיבא רביה דקאי כבית הלל. וקצת קשה דלהוין גירסא ופירושא קסבר רבא דרבי מאיר כבית שמאי, והיכי שביק בית הלל ועביד כבית שמאי, ותירצו בתוספות דאיכא למימר, דקסבר רבי מאיר דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה. ואכתי אינו מחוור, דמכל מקום אית ליה דלא כרבי עקיבא רביה, ויש לי לומר דרבא לא קאמר אלא דבית שמאי אית להו דרבי מאיר דתפוס לשון ראשון, (אלא) [ואלא – לפי השי"מ] הא דבית שמאי עדיפא מדרבי מאיר, דרבי מאיר לא אמר אלא בתמורת עולה ותמורת שלמים, לפי שהוא גומר בלשון ראשון שתהא תמורת עולה, וכשחוזר ואומר תמורת שלמים הויא חזרה גמורה. אבל בכולכם אינו כלל גמור, דמה שאמר חוץ מאבא לאו חזרה היא, אלא אסוקי מלתא בעלמא, וכדכתיבנא לעיל אלא דרב אדא (לא ידע) [טעי – לפי השי"מ] בה, וקסבר דלרבא בית שמאי כרבי מאיר ורבי מאיר כבית שמאי. והכא הוא הדין דהוי מצי לתרוצי ליה הכין, אלא דניחא ליה לאוקמה להא דבצל ככולי עלמא, ואפילו למאי (דטעו) [דטעי – לפי השי"מ] בה רב אדא (כצ"ל) [כן נראה לי – לפי השי"מ] ויש גירסאות אחרות, וזו הנכונה שבגירסאות וכן נראה שגורסין בתוספות, וכן מצאתיה בקצת חבורי חכמי הראשונים.

ואמר ליה רבא ולרבה מי ניחא סיפא ר"ל סיפא דרישא במאי מוקים לה בדאמר לכלכם שנמצא סותר ואם כן מאי ראשון דקאמר והרי בדבור שני כללם בדבור אחד הוה ליה למימר הותר אחד מהם ואי כדקאמרת דראשון לאו דוקא אין זה כלום דמדקאמר ברישא הותר אחד מהם וכו' ובתר הכי אמר הותר הראשון אלמא דוקא קתני וכן נמי סיפא דסיפא דמפרשת לה במעמיד לדעתו מאי אחרון דקאמר מותר ומהיכן בא לקרות לאותו שהיה נדרו בטעות אחרון ועוד דהא כולכם קאמר:

אלא רישא דקאמר לכלכם שנמצא מעמיד דבריו ור' עקיבא כבית הלל ותו לא אשמעינן מידי לא במעמיד ולא בסותר דבסותר לא פליגי ולא הוצרך ללמדה וסיפא כולה ר"ל בין סיפא דרישא בין סיפא דסיפא חדא מילתא אתא לאשמעינן ודבר שבלא מחלקת וכולה כשתלאן זה ר"ל שהרים את הראשון ואחר כך התפיס בו אחד בפרט כלומר וזה כראשון וכן הרבה כל אחד בקודם לו והרי בזו הואיל ופרטים הם אין ראוי לומר שאם הותר האחד יותרו כלם אלא אם כן בדרך זה שכל שהראשון הותר בטעות כל הנתפשים שאחריו הותרו אבל כל שהאחרון בטעות הוא מותרה והקודמים אסורים והוא שאמרו בתוספתא הותר האמצעי הימנו ולמטה מותר הימנו ולמעלה אסור וכן הלכה ופרשוה בתוספות אפילו הותר על ידי פתח או חרטה וכן הדין כשמתפיסין הם בעצמם כגון שנדר אחד ואמר אחר ואני כמהו וכן בנזיר אמרו שאם אמר האחד הריני נזיר ואמר אחר ואני שהוא כמהו הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון הוא מותר וכולם אסורים הא לזה ולזה פרטא הוי ואין אחד מהם ניתר על ידי אותו שהיה הנדר עליו בטעות ואין צריך לומר קונם לזה וקונם לזה וזה ששנאוה שם בקונם לזה וקונם לזה לדעת ר' שמעון שנאוה שהיה אומר לך ולך כללא הוי ומכל מקום לר' יהודה פרטא הוי ור' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה וכל שכן לזה לזה בלא וא"ו וגדולי המחברים כתבו בענינים אלו דברים שלא נתישבו לנו בפרק רביעי ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה ואע"פ שתירוצו של רבא עלה כהוגן ויש לענין סוף השמועה אין ספק שכך הוא מכל מקום טעמיה דרבא לא אקליש ליה בהכי דאיהו נמי מצי מפרש לרישא בסותר וסיפא בשתלאן זה בזה:

ומכל מקום חזרו והקשו לשניהם ממה שאמרו קונם בצל וכו' ואין גורסין איתיביה רב אדא לרבא אלא איתיביה רב אדא לחוד דלתרויהו קא פריך והוא שאמרו קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב אמרו לו והרי הכופרי ר"ל בצל שהוא דק במינו יפה ללב הותר הכופרי והותרו האחרים אגבו ומעשה היה והתירו ר' מאיר לכל הבצלים מאי לאו באומר אלו הייתי יודע שכן הייתי אומר כל הבצלים אסורים וכופרי מותר שנמצא מעמיד דבריו וקשיא לרבא דאמר דבית שמאי כר' מאיר והכא ר' מאיר גופיה קאמר דאף במעמיד מותר כלן ואין אומרין תפוש לשון ראשון וקשיא נמי לרבה דקאמר דבמעמיד כולהו מודו דאסור והכא חזינן דשרי ותירצה באומר אלו הייתי יודע וכו' הייתי אומר בצל פלוני וכו' שנמצא סותר את דבריו ולדעת רבה אתייא הא דר' מאיר כבית הלל ולדעת רבא אתיא כדברי הכל ויש בקצת ספרים גרסות אחרות בתירוץ זה וזו עיקר וכן יש גורסין בה איתיביה אביי לרבא ואינה נראית דהא לרבא קשיא טפי:

ברש"י עליה והא אמרת כו' הד"א אפילו ר"ע אבל כו' כלל דסיפא דקתני כו' לזה והדר אמר כו' דאילו לרבה בכולכם כו' כרבי מאיר הס"ד הכל מותר דרבי מאיר כו' כצ"ל:

ברא"ש לשון החזרה הס"ד ביניהם ואמאי קתני כו' לא ידענא הס"ד דבריו ור"מ כרבי עקיבא כו' כצ"ל:

בר"ן וכולן אסורין הס"ד קאי רבי עקיבא היא הד"א קשיא ליה לא נטר כו' בשלמא לרבה כו' למציעתא סיפא הס"ד דמשום דהך מתניתיא תני רבי מאיר כו' דמוקי רבי מאיר כבית שמאי כו'. שוח לעולם הס"ד כלומר במעמיד הס"ד כצ"ל:

אמר ליה רבא ולרבה מי ניחא לפירוש מה שאתה רוצה לפרשה לזו סיפא במאי מוקי לה. כלומר כולה סיפא בין סוף דסיפא ואי נמי סוף דרישא דהיינו לזה ולזה בדאמר לכולכם כלומר סיפא דרישא שאמר מעיקרא לזה ולזה ועכשו אמר לכולכם. וסיפא דסיפא שאמר מתחלה ועד סוף לכולכם. הי ניהו ראשון והי ניהו אחרון דקתני האחרון מותר דהא כיון דאמר כולכם ליכא למימר לא אחרון ולא ראשון. ספרים אחרים מאי שנא ראשון מאי שנא אחרון. והכל עולה לטעם אחד אלא שלשון הראשון קאי לרישא דסיפא דהיינו דאמר מתחלה לכולכם ועכשו לזה ולזה. וללשון השני קאי אסיפא דסיפא ובדאמר מתחלה ועד סוף לזה ולזה. ועיקר הקושיא אינה אלא דלא הוה ליה למימר ראשון ואחרון אלא הותר (הראשון) האחד הותרו כולן אי נמי הוא מותר והשאר אסורין. אלא סיפא בשתלאן זה בזה כו'. וכולה סיפא דברי הכל היא ולחדשה באה לאשמעינן דבתולה זה בזה לא לאיסור בלבד תלאן זה בזה אלא לגמרי שאם הותר הראשון בין מחמת שגגה כגון שנמצא אביו או אחיו בין שהותר מחמת שרצה להתירו מחמת פתחים שמצא או אפילו בחרטה כל שלמטה ממנו מותר דלגמרי תלאן זה בזה בין לאסור בין להתיר. הרשב"א ז"ל:

בצל הכופרי בצלים של אותו מקום והכי גריס המורה בשם דב"ש. ואית דגרסי כופרי. מאי לאו דאמר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר על הבצלים אסורים וכופרי מותר ואפילו הכי התירו ר' מאיר בכל הבצלים ולדברי הכל. וקשיא בין לדידך בין לרבה לדידך קשיא דהאמרת בית שמאי כר' מאיר דאמר תפוס לשון ראשון ואסור בכולכם והכא שרי ר' מאיר אפילו בכולכם. ולרבה נמי קשיא דאמר אפילו בכולכם. אמר ליה רבא אי לרבה קשיא לדידי לא קשיא דאנא מתריצנא לה אליבא דידי הכא במאי עסיקינן באומר אילו הייתי יודע כו' דהיא כלזה ולזה ולכך התיר ר' מאיר בכל הבצלים. ור' מאיר דהתיר אליבא דר' עקיבא ואליבא דרבא. כלומר לדברי הכל התיר וכדאמינא לה אנא דהיכא דאמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר לזה ולזה אסורין ולאבא מותר דדברי הכל נדר שהותר מקצתו וכו'. ולרבה אכתי קשיא. ואית ספרים דכתיב בהו האי פירכא בלישנא אחרינא. פירוש. וזה לשון הרי"ץ ז"ל: ועוד הקשה לו רב אדא בר אהבה לרבא קונם בצל שאני טועם. ופירש הטעם למה אמר כן לפי שבצל רע ללב. והלא כופרי יפה ללב. כלומר ידוע הוא שהבצל הבא מכופרי שהוא שם מקום יפה ללב. היכי דמי שהתירו ר' מאיר. מכלל דרבנן שהיו בזמנו פליגי עליה כי הוא לבדו התיר וקשה לרבא לעיל דכהאי גוונא שפירש דברי הכל מודו דשרי. ותירץ דמיהא לא יקשה לרבא דהכא מיירי כגון דאמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כל הבצלים אסורים וכופרי מותר. ורבנן דפליגי אדר' מאיר סברי לה כבית שמאי ור' מאיר כבית הלל ומה שאמר ור' מאיר אליבא דר' עקיבא כבית הלל סבירא ליה שהוא היה מתלמידי בית הלל אי נמי מפני שרבו רבו דר' מאיר. ויש גירסאות דגרסי רבה בהא קושיא והקשה בין לו בין לרבא אלא שהקושיא נעשית בבית המדרש לרבה. וגרסינן במאי לאו אילו הייתי יודע הייתי אומר כל הבצלים אסורים וכופרי מותר והוא הדין דקשה לרבא. לרבה קשיא דקאמר לעיל דבצל כופרי כולי עלמא מודו לאיסור והכא שרי ר' מאיר. ולרבא קשיא דאמר לעיל דבית שמאי סבירא להו כר' מאיר דאמר תפוס לשון ראשון ובכולכם אסר והכא שרי ר' מאיר. (ובתירוצים) ובפירושים יש היפוך גדול בנוסחאות והגירסא הראשונה ופירושה ישרה מן האחרונה. עד כאן.

הכי גרסינן איתיביה רב אדא בר אהבה קונם בצל שאני טועם ולא גרסינן איתיביה לרבא כי לתרוייהו קא פריך. מעשה היה והתיר ר' מאיר לכל הבצלים מאי לאו דאמר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר כל הבצלים אסורים וכופרי מותר לא דאמר אילו הייתי יודע הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסורים וכופרי מותר. ופירושו דלתרוייהו פריך דלרבא דאמר דבית שמאי כר' מאיר משמע נמי דר' מאיר כבית שמאי ובחדא שיטתא קיימי ואילו בית שמאי אליבא דרבא במעמיד דבריו מיהא אסור דתפוס לשון ראשון: וכל שכן דקשיא לרבה דלדידיה לכולי עלמא באומר כל הבצלים אסורים חוץ מן הכופרי כופרי מותר והשאר אסורים. ופרקינן באומר בצל פלוני ופלוני אסורים וכופרי מותר. והילכך לרבא אף על גב דר' מאיר כבית שמאי הא מודו בית שמאי במהפך דבריו שהותרו כולם ואתיא דר' מאיר ככולי עלמא. ולרבה ר' מאיר דאמר כר' עקיבא רביה דקאי כבית הלל. וקצת קשה דלהדין גירסא ופירושה קסבר רבא דר' מאיר כבית שמאי והיכי שביק בית הלל ועביד כבית שמאי. ותירצו בתוספות דאיכא למימר דקסבר ר' מאיר דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה. ואכתי אינו מחוור דמכל מקום אית ליה דלא כר' עקיבא רביה. ויש לי לומר דרבא לא קאמר אלא דבית שמאי אית להו דר' מאיר דתפוס לשון ראשון ואלא הא דבית שמאי עדיפא מדר' מאיר דר' מאיר לא אמר אלא בתמורת עולה ותמורת שלמים לפי שהוא גומר בלשון ראשון שתהא תמורת עולה וכשחוזר ואומר תמורת שלמים הויא חזרה גמורה. אבל בכולכם אינו כלל גמור דמה שאמר חוץ מאבא לאו חזרה היא אלא אסוקי מילתא בעלמא וכדכתיבנא לעיל. אלא דרב אדא טעי בה וקסבר דלרבא בית שמאי כר' מאיר ור' מאיר כבית שמאי והכא הוא הדין דהוה מצי לתרוצי ליה הכין אלא דניחא ליה לאוקמה להא ככולי עלמא ואפילו למאי דטעי ביה רב אדא. כן נראה לי. ויש גירסאות אחרות וזו הנכונה שבגרסאות וכן נראה שגורסים בתוספות וכן מצאתיה בקצת מחבורי חכמי הראשונים. הרשב"א ז"ל.

ור' מאיר אליבא דר' עקיבא ואליבא דרבנן דפליגי עלה ואליבא דרבא קאמר תלמודא הכי דאמר לעיל דהיכא דלא אמר כולכם כולי עלמא מודו דמותרים. ורבה אמר דר' מאיר כר' עקיבא ולא כבית שמאי וכהאי לישנא אמר רבה לעיל דפליגי. והשתא לרבה לא מסקי מהא שמעתא אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא דהא לא שרי ר' עקיבא אלא היכא שהחליף לשונו ואם נדר אדם בהרבה דברים והותר לו האחד השאר לא הותרו דמי (אבל) יוכל להבין אם משנה מלשון שנדר. אבל לרבא דאמר דלר' עקיבא הותרו כולם בכל ענין וכר' עקיבא הילכתא אם כן אם נדר בכמה דברים קונם בשר ויין ופירות ונמצא לו פתח ביין לבד הותר בכולן (דש"מ) דשמא הלכה כרבא דבתראה הוא או דשמא לגבי רבה לית הילכתא כותיה. ובכולה הך שמעתתא יש לפרש דנדר שהותר מקצתו הותר כולו מן התורה ומדרבנן אינו מותר ולכך חלוקים תרוייהו מר כדאית ליה ומר כדאית ליה. שיטה:

בנות שוח מין תאנים הבר שקורין קבופיימ"ש. ובעלמא גרסינן בנות שבע משום דשביעית שלהן היא תשיעית לפי שעושות לשלש שנים. פירוש בנות שוח פרי שאכל אדם הראשון שגרמו שוחה לאדם. ובע"ז פרק א' מפרש תאיני חיורתא וכמאן דאמר בסנהדרין אילן שאכל ממנו אדם הראשון תאנה היתה.

הייתי אומו הכלכלה אסורה ובנות שוח מותרות פרי חשוב הוא. עד שבא ר' עקיבא ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ולא א"ה אפשר דצריך לומר: ויש גרסינן בזה הייתי אומר תאינות שחורות ולבנות אסורות ובנות שוח מותרות. ואף על גב דבנות שוח מפרש תאיני חיורתא לא קשיא דמין בפני עצמו וחלוק משאר תאנים הוא. ור' עקיבא הוא ופליגי רבנן. ר' נתן וקשיא לרבא דאמר לעיל דהיכא דלא אמר כולכם כולי עלמא מודו דמותרים. ומתרץ לא באומר וכו'. תימה מאי קא סלקא דעתיה דמקשה והא בהדיא הכי תניא. שיטה. וכן הרא"ם ז"ל וז"ל: בנות שוח. פירות שאכל אדם הראשון שהביאו שוחה לעולם. ובפרק קמא דע"ז תאיני חיורתא וכמאן דאמר בסנהדרין תאנה היתה ובנות שבע שגרמו אבל שבעה.

הכי גרסינן אילו הייתי יודע שבנות שבע בתוכה לא הייתי נודר אלא משאר הכלכלה והכי איתא בתוספתא. הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורות. שני עניני לבנות הן. ובנות שוח מותרות. ור' עקיבא היא ופליגי רבנן וקשיא לרבא דאמר לעיל דהיכא דלא אמר כולכם (מותרי') כולי עלמא מודו דמותרין. לא באומר וכו' הייתי אומר כל הכלכלה אסורה. וקשה קצת דמאי סלקא דעתיה דמקשה דהא הכי תניא בתוספתא. ואי תיקשי מההיא דאלו מותרין גבי נדר שתי נזירות בבת אחת דהיכא דנשאל על הראשונה קאמר דעלתה לו שניה בראשונה והשתא כיון דהותר מקצתו הותר כולו מה אני להעלות השנייה בראשונה. תריץ דמיירי דנדר בשני פעמים הריני נזיר היום הריני נזיר היום או הריני נזיר למחר. והא דמתרץ לה התם בבת אחת דיחויא הוא דלא מסייע לרבה או שמא רבנן דפליגי עליה דר' עקיבא היא. עד כאן.

בהר"ן ד"ה לרבא רישא וכו' דאיכא למימר וכו' עיין בר"ן ריש סוכה דף רלא וצ"ע: