מסכת נדרים דף כ״א עמוד א׳

שניהם רוצין בשלשה דינרין כלומר זה הנשבע שאינו פוחת לו מן הסלע לא היה פיו ולבו שוין לכך שלא יפחות לו מן הסלע כלום אלא להכי נדר כן לזרז את חבירו שיתן לו ג' דינרין הוא רוצה לבא וזה שנשבע שלא ליתן לו יותר משקל לא היה פיו ולבו שוין שלא היה בדעתו שלא יתן יותר אלא לכך נדר שיתן לו בג' דינרין ולפיכך מותרין:

גמ' מאן תנא התירו חכמים:

ר' יהודה היא דאמר אין אחד מהן נזיר דלא סמכא דעתייהו ממש לשם נזירות אלא תלו נזירותן בזה שבא כנגדן ולא היה פיו ולבו שוין להכי אין אחד מהם נזיר ה"נ לא סמכא דעתייהו בשעת הנדר דכל חד וחד אדעתא דחבריה כדי לזרזו ולא הי' פיו ולבו שוים להכי דאי רבנן דפליגי עליה דר' יהודה דאמרי אע"ג דלא סמכא דעתייהו להיות נודר ממש בנזיר דתלה נזירות באחר הוי נזיר אותו שנתקיימו דבריו ה"נ אף על גב דלא סמכא דעתייהו אדבור פיהן שלא נתכוונו אלא לזרז אסורים דאמרינן כשנדרו ודאי סמכא דעתייהו דזה לא יפחות מסלע וזה לא יוסיף על שקל והרי פיהן ולבן שוים ואסור:

רבא אמר אפי' תימא רבנן דפליגי עליה דר' יהודה:

מי קתני שניהן רצו דאי קתני הכי הוה משמע שניהן רצו בתחלה בשלשה דינרין ואלא עכשיו בשעת הנדר אין רוצין אלא סמכא דעתייהו אדבור פיהן ופיהן ולבן שוים ונדר מעליא הוי:

רוצין תנן דמשמע מעיקרא היו רוצין בג' דינרין ואכתי שניהן נמי רוצין ולא היה פיהן ולבן שוין הלכך אפילו רבנן מודו דמותרין וכדי לזרז זה את זה נתכוונו שניהן:

אמר לו טפי מסלע והלה אומר בציר משקל היכא דאמר שאינו פוחת מסלע וזה אומר שאינו מוסיף על שקל כיון דדברי שניהם קרובין לשלשה דינרין אמרינן דנדרי זרוזין הוו אבל הכא כיון דאמר טפי מסלע דהיינו פרוטה והלה אומר קונם שאיני מוסיף לך על פרוטה פחות משקל דהשתא מרחקי מילתייהו משלשה דינרין כיון דדייקי הכי נדרא הוי ואסורים או לא דזירוזין הוה:

היה מסרב שהיה מפצירו לאכול אצלו מעט:

אלא להפלאה וא"ת והא גבי נדרים לא כתב יפליא וי"ל דילפינן מהדדי משום דאתק' נדרים לנזירות:

מספיקא לא משעבד נפשיה וה"נ במתניתין אע"ג דבשעת הנדר לא היה דעת זה וזה בג' דינרין אלא הוה דעתיה להוריד כמה שיוכל לזה דלמא בשעת הנדר מספקא ליה אם חל נדר אם לאו דשמא יתן לו סלע או יתן לו בב' דינרין מספיקא לא משעבד נפשיה:

רבא אמר לא היו מסופקין אפי' תימא רבנן מי קתני שניהן רצו דהוה משמע רצו לבסוף ולא מתחלה רוצים קתני משמע דמתחלה כשנודרים היו רוצים בג' אלו שהיו ואנן סהדי דדעתן לכך הלכך לאו נדר הוא כלל דדוקא כשאמר המוכר לבסוף שכך היה דעתו מתחלה כדפרישית אבל אם אמר שדעתו למה שהיו אומרים מכוונת לבם לכך התם אין נדרי זירוזין דהוי נדר קיים ודלא כרבי יהודה משום רבי טרפון:

[גמרא:] מי קתני שניהם רצו שניהם רוצין קתני פירוש אי קתני שניהם רצו בשלשה דינרים היה במשמע דהשתא רצו אבל מעיקרא לא רצו אלא שמא זה גמר בסלע וזה גמר בשקל ואילו היה כן לא הוה אתי כרבנן דהא נדר גמור הוא ובדוקא נדרו. אבל השתא דקתני רוצין יש במשמע דמעיקרא רוצין בשלשה דינרים אלא שאמרו כן לזרז ובכי הא אפילו רבנן מודו.

הא דאמר ליה רבינא לר"א אמר ליה טפי מסלע ואמר ליה הוא בציר משקל. יש מפרשים כגון שאמר לו סלע ופרוטה, ואמר ליה אידך שקל פחות פרוטה, כיון דדקדקו עד שיעור כזה אלמא בדוקא נדרו. ואינו מחוור, דהא דקא מייתי עלה קונם לביתך שאני נכנס אינה על דרך זו. אלא הכי פירושו כגון שנתרחקו זה מזה כל כך, שמע מינה בדוקא התנו, שאם לא כן לא היו מחיקין עצמן זה מזה שאין כן דרך זרוזין, או דילמא משתעי איניש הכי לזרז, ולא איפשיטא ולחומרא.

גמ' א"ל רבינא לרב אשי א"ל מוכר טפי מסלע וא"ל איהו בציר משקל נדרא הוי או זרוזין הוי. פירוש מי אמרינן כיון דרחיקי כולי האי ודאי בדוקא נדרו וגמרו לנדר דלא נדר חד למשכיה לחבריה למאי דבעי דכיון דרחיקי כולי האי מסתמא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה דלא ממשיך חבריה לדעתיה ואפילו לשלשה דינרים שהיה בלבו או דילמא דמסתמא כל נדר שבמקח וממכר אפילו מרחקי טובא קים לן דלזרוזי מכווני ולא הוי נדרא מסתמא עד דפריש לן דדוקא נדר ולא איפשיטא ולחומרא וכל דמרחקי טפי מכדי שקל עד סלע וכיוצא בו בעי שאלה:

כבר ביארנו לעיל י"ט ב' שאם היו שנים ונחלקו ביניהם על אחד שעובר לפניהם מרחוק זה אומר ראובן הוא וזה אומר שמעון הוא זה אומר אם כדברי הריני נזיר וזה אומר אם כדברי הריני נזיר שזה שנמצא כדבריו נזיר אע"פ שלא נתברר בשעת הנדר ואין הלכה כדברי האומר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה ר"ל שאין הנדר נדר אלא אם כן בשעת הנדר ברור לו שנדרו קיים:

כל הנודר או הנשבע רואין עליו אי זה ענין הוא נודר או נשבע ודנין כונתו אחר הענין ולא אחר הלשון מעתה היה חבירו מסרב בו ומפצירו שיאכל עמו אמר קונם ביתך שאני נכנס וטפת צונן שאני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולטעום טפת צונן לא נתכון זה אלא לזרז את חבירו שלא יפציר בו כל כך ומרחיק אף הביאה בביתו ושתיית טיפת הצונן כדי שיסלקהו מעליו ומכל מקום לא נתכון אלא לאיסור אכילה והרי בטוח הוא שאינו מסרב בו לכונת טיפת צונן שאפילו אמר לו כן יודע הוא שצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה ואינו מכוין אלא על האכילה הא במה שכיון מיהא אסור והיא האכילה ושמא תאמר והרי מאחר שאתה קוראה נדרי זרוזין אף האכילה מותרת אף זו מתורצת במה שכתבתי במשנה שמשנתנו בשהפציר נודר תחלה הא כל שזה שמפצירין בו נודר תחלה אסור ולימד עכשיו שמכל מקום לא נאסר אלא במה שכיון ולא במה שהתברר וזו היא כעין שאמרו שהם היו מפצירין בו שישא פלניתא קרובתו והוא נשבע שלא תהנה בו לעולם שמותרת ליהנות לו שלא כיון אלא לשם אישות:

ברש"י אלא תלו נזירותן כו' ואסורים או לא דזרוזין כו' כצ"ל:

ברא"ש בגמרא מפרש לה גמרא אין כו' לאו דוקא הס"ד כצ"ל:

בר"ן לידור לא' מהם בדוקא ולחבירו כו' בשלשה דינרין ורצו כו' נדרו ולא לזרז והס"ד ואחר כך מ"ה ל"א א"ל טפי כו' בדוקא נדר הס"ד כצ"ל:

ושניהם רוצים בשלשה דינרין כלומר יש לנו לומר דבשעה שנודרים כך רוצים שניהם בשלשה דינרין הלכך לזרז בעלמא נודרים ואין פיהם ולבם שוין ולכך לא הוי נדר. והכי נמי אמרינן בפרק תמיד נשחט נתכוון לומר שאדני נכנס לזו ואמר לזו לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין. הרא"ם ו"ל. ויש מפרשים שכן הוא דרך להוסיף (המוכר) רביע על מה שהוציא בפיו ליתן ודרך ארץ הוא שהלה פותח ממה שרוצה (ליתן) ליקח שליש ונודרין בשעת הנדר. הרי"ץ ו"ל. ויש מפרשין ושניהם רוצים בשלשה דינרים שלבסוף נתרצו לשלשה דינרים שנתן לו הלוקח שלשה דינרים והמוכר קבלם ממנו וזה מוכיח שלא נתכוונו בנדרן שלא לפחות מן הסלע ושלא להוסיף על השקל אלא לזרז כל אחד את חבירו להביאו לסך שלו (אלא) לאותו סך שלבסוף יתן כל אחד לחבירו.

ירושלמי הדה דתימר בשאין מעמידין אבל אם היו מעמידין צריכין היתר חכם פירוש דוקא שבאותו מעמד הסכימו לאותו סך שנעשה בסוף ביניהם. אבל במעמידין דבריהן הרבה ולא עשו כלום באותו מעמד ובמעמד אחר הסכימו לפחות מסלע ולהוסיף על שקל נאסר למוכר דמי החפץ וללוקח נאסר החפץ. וא"ת אפילו שבאותו מעמד נתנוהו באותו סך למה לא חל הנדר והא הוו להו דברים שבלב וקיימא לן דדברים שבלב אינן דברים. ויש לומר דירדו חכמים לסוף דעתן של נודרין על מקח וממכר שאין מוציאין לשון נדר או לשון שבועה מפיהם על דעת שיהיו נאסרין באותו דבר אם לא יעשה הדבר כמו שהן אומרין אלא לזרז את חבירו אם יוכל לפחות מן הסך או להוסיף עליו הן נודרין ועכשו כשנתן לו סך אחר והמוכר קבלו ממנו הרי הוא כאילו התקבל ממנו כמה ששאל. הרנב"י ז"ל. ואין לתמוה מאי שנא מההיא דלקמן דתנן נודרים לחרמין וכיון דאמר יאסרו וכו' ליתסר עליה ואמאי הרי אין פיו ולבו שוים דאינו נדר רק להשמט לפי שעה. וי"ל דכיון שהורה למשביע אותו שיאסר בדבר אם אינו של בית המלך הוי נדר גמור. אבל הכא שמאיליו הוא נודר כיון שאין בלבו מה שמוציא בשפתיו לא חייל הנדר. שיטה.

ירושלמי תני כשם שנדרי זרוזין מותרין כך שבועת זירוזין מותרות ומיהו נדרי זירוזין דמותרין דוקא בששכח באיזה צד אבל אם מעמיד דבריו ואמר שבדוקא נדר אסירין.

גמ' מאן תנא וכו' ר' יהודה משום ר' טרפון. דאמר אם יש כאן שני אנשים וכאן אדם אחד ואמר אחד הריני נזיר אם אותו נזיר ואמר חברו הריני נזיר אם אותו אינו נזיר שניהם אינם נזירים דבשעת הנדר ספק הוא להם. ונדרים איתקש לנזירות הילכך במתניתין כשאוסר עליו ככר זה איני יודע אם יחול האיסור כי אינו יודע אם ימצא מי שיתן לו כל כך דהיינו סלע ויצטרך ליתן אותו בפחות. והא דקתני ושניהן רוצין בשלשה דינרין לא בשעת הנדר קאמר אלא אם יתרצו אחר כך שניהם בשלשה דינרין מותר דלא חל הנדר מתחלה מטעם דר' טרפון. ושניהם רצוים לאו נתינת טעם הוא. הרב ר' יונה ז"ל. והוא הדין דהוה מצי למיתני קונם ככר זה אם יש בכרי הזה מאה כור. הריטב"א ו"ל.

ר' יהודה היא דאמר וכו' נראה לי שהיה יכול לומר בההיא דהוא אמר נמי אם אחד מהם נזיר אלא שבדברי ר' יהודה משום ר' טרפון מפרש הטעם בפירוש לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה ונדרים דמתניתין אינן בהפלאה דאין פיו ולבו שוין. הרא"ם ז"ל.

שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה שיבאר דבורו (הטוב) היטב בענין שידע בשעת נדרו שיתקיים ולא שיהיה שם שום ספק. והני ארבעה דמתניתין ליתנהו בהפלאה דאין פיו ולבו שוין. דאי בית שמאי ובית הלל כיון דאמרי דהוי נזיר אף על גב דהויא אסמכתא בעלמא הכא נמי הוי נדר. ויש מפרשים דעיקר הדבר לא בא אלא בשביל נדרי זירוזין ותירוץ רבא יוכיח. ואינו נראה בעיני פירוש זה כי ודאי טעם אחד לכלן ורבא דחה באחד מהם והוא הדין לכולן.

אפילו תימא רבנן דפליגי עליה דר' יהודה דאף על גב דאמרי בעלמא דנזירות הוי אפילו שלא בהפלאה הכא מודו. מי קתני במתניתין שניהם רצו בשלשה דינרים. דמשמע דלא פסיקא מילתא הכי אלא תנא דמתניתין הוא דאפסיק לה מדעתיה ואמר שניהם רצו משום דסבירא ליה דאין נזירות אלא בהפלאה. שניהם רוצים קתני. דהכי פסיקא ליה מילתא לתנא דכל דמשתבע הכי משום זירוז הוא דאורחייהו דכולי עלמא הכי לזרוזי חד לחבריה. הרי"ץ ז"ל.

וכתב הריטב"א ז"ל רבא אמר אפילו תימא רבנן מי קתני וכו'. פירוש וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל וכו'. ובתוספות כתוב: מי קתני שניהם רצו דמשמע לאו לנתינת טעם נקטיה. שניהם רוצים קתני דמתחלה לא נתכוון לידור ודעתם לשנות על דיבורם. ולא מטעם הפלאה כר' טרפון אלא משום דאין פיו ולבו שוין. עד כאן.

בהר"ן ד"ה גרסי' וכו' אבל מעמידין וכו' עיין לקמן כג ע"א בהר"ן ד"ה ומי שרי: