מסכת נדרים דף י״ח עמוד ב׳

מתני' סתם נדרים דאינו יודע באיזה ענין נדר:

להחמיר דאזלינן לחומרא ואמרינן על כל דבר הנדור נדר:

ופירושן אבל אי מפרש ואמר דבדבר איסור נדר:

להקל דהכי הוא כדקאמר:

כיצד האומר ככר זו עלי בבשר מליח אם בשל שלמים נדר כי שיילינן ליה אמר על של שלמים נדרתי על שם בשר שלמים שצריכין מלח דכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח (ויקרא ב׳:י״ג) ועל יין המתנסך על גבי המזבח לשמים:

אסור שהרי נדר בדבר הנדור, ואם על שם יין נסך של עבודת כוכבים וכבשר מליח דעבודת כוכבים מותר שהרי נדר בדבר האסור:

ואם סתם דאמר אין ידוע לי אם על שם שמים או על שם טומאה נדרתי:

אסור דאמרינן לא נתכוון זה אלא בדבר הנדור והיינו סתם להחמיר ופירושן להקל דאם פי' ואמר לשם עבודת כוכבים נדרנא מותר. ל"א סתם נדרים דאמר ככר זו עלי כבשר מליח וכיין נסך דלא הזכיר לא לשם שמים ולא לשם עבודת כוכבים להחמיר ופירושן דאם מפרש בשעה שנדר ואמר כבשר מליח של שלמים משלמים ודאי קאמר שצריכות מלח יותר משאר קרבנות שהרי נאכלין לשני ימים ולילה אחת וכיין נסך שעל המזבח דהיינו בדבר הנדור ואם כיין נסך של עבודת כוכבים וכבשר מליח של עבודת כוכבים להקל:

סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כדמפרש ואזיל אמר הרי עלי כבשר מליח אם של שלמים נדר אסור פי' שפירש בשעת נדרו הרי עלי כבשר מליח של גבוה שרגילות היה למלוח בשר גבוה כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח אסור ואם של עבודת כוכבים נדר שפי' בשעת נדרו הרי עלי כבשר מליח של עבודת כוכבים דגם לעבודת כוכבים רגילות הוא למלוח מותר דדבר האסור הוא מותר ולהכי לא קתני של חולין משום דאין רגילות לקרות בשר מליח אלא אלו דקתני של שמים ושל עבודת כוכבים ולא של חולין ואם סתם פי' שאמר כבשר מליח סתם ולא פי' שום דבר פי' שנתכוין למה שמשמע בשר מליח ואסור ול"נ חדא דאם כן לא הוי ופירושן להקל שום חידוש ועוד דל' של שמים ושל עבוד' כוכבים לא משמע כדפירש' וה"ל למימר אם אמר הרי עלי כבשר מליח של שמים אסור ואם אמר כבשר מליח של עבודת כוכבים מותר כיון דאשעת נדרו קאי לכ"נ כפי' ר"ת דאיירי לעולם שלא הוציא בשפתים כ"א האי לישנא כבשר מליח ותו לא ואם של שמים כלומר שאילנא ליה אחרי כן אם אמר שנתכוין בלבו לומר בשר מליח של שמים אסור ואם אמר נתכוין של עבודת כוכבים מותר הוי פי' לשפתיו כמו דנתכוון בלבו לפת חיטין והוציא משפתיו פת סתם בשבועה ובין ת"ח ובין ע"ה מהימן כדאמר דנתכוון לשם עבודת כוכבים ולא בעי התרה כלל ולא דמי להא דאמר בסמוך נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים וכן בחרם ואמר בחרמו של ים והאמרי' לכ"ע מחמרינן עליה להצריכו לבקש לו פתח להתיר דהתם היינו טעמא משום שנראה כנודר נדר גמור ואח"כ אמר שלא נתכוון אלא לדברי הבאי דלא שייכא כלל לנדר אבל בשר מליח דעבודת כוכבים וכל שכן הני דבתר הכי שייך קצת להתפיס בהם אלא מכל מקום אין הנדר חל דלא הוי נדר גמור ולהכי מהימן שפיר בלא כלום:

ואם סתם אסור פירוש שאמר שנתכוין סתם למה שהלשון משמע והשתא ניחא בכולה מתניתין משתמעי חידוש בין סתם להחמיר בין פירושן להקל:

ואם של כהנים מותר ואף על גב דכל זמן שהן בבית הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם מ"מ דעתו להתרה ואפילו את"ל דבעיקרא מתפיס דברו דתלה נדרו בשל כהנים שמא דעתו לאחר שהן באו לידי הגזבר שהן כחולין לכל דבריהם:

ואם של מעשר סתמא נדר אסור ואם תאמר והלא עשירי מאיליו הוי קדוש ואם כן לא הוי דבר הנדור וי״ל דבעי העברת מנין ואם היו עשרה ונטל אחד בלא מנין אינו קדוש כדאמר בפ' מעשר בהמה (בכורות דף נח:) מיקרי שפיר דבר הנדור:

שאין אנשי גליל מכירין בתרומת הלשכה לפי שהן רחוקין מירושלים וסתם תרומות דמקומן תרומת דגן:

סתם חרמים וכו' שאין אנשי גליל מכירין חרמי כהנים לפי שהכהנים היה עיקר דירתם ביהודה סמוך לירושלים ולא היו רגילין בחרמי כהנים בגליל כמו ביהודה ובגמרא פריך רישא לסיפא ומשני לה:

והתנן ספק נזירות להקל וכו' רבי אליעזר אמר לא הקדיש הכוי פירש הריב"א דמיירי דמקדיש חייתו או בהמתו ובהא פליגי דת"ק סבר מכל מקום קדיש מספק ולא ודאי ור' אליעזר סבר דאפי' ספיקא נמי לא קדיש אבל אם הקדיש שניהם אפילו רבי אליעזר מודה דקדוש ממה נפשך מיהו במס' ביכורים (פ"ב מי"א) תנן כיצד אינו שוה לא לחיה ולא לבהמה וכן הכותב חיתו ובהמתו לא כתב הכוי משמע דאפי' בכותב תרווייהו מיירי (והכא לא כ"ש) לכן נראה לר"י דפליגי בכל ענין בין הקדיש את שניהן בין לא הקדיש אלא אחד מהם דתנא קמא סבר דאם הקדיש אחד מהם קדוש מספק ואם הקדיש שניהם קדוש בודאי ורבי אליעזר סבר דאפילו אם הקדיש שניהן לא הקדיש דאין דעתו אלא לחיה ובהמה ודאי:

למ"ד ממונו עייל לספיקא גופיה נמי מעייל לספיקא ולית ליה ההיא דספק נזירות להקל אלא סבירא ליה כרבי שמעון דבסמוך ומתני' דסתם נדרים להחמיר מיתוקמא כוותיה:

[מתני':] סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל יש מפרשים אף על גב דסתם נדרים להחמיר פירושם להקל, שאם אמר כבשר מליח, ואחר כך נשאל איזה בשר מליח, ואמר כבשר מליח של עבודה זרה, מאמינין אותו ומותר. והקשו על פירוש זה בתוספות שאם כן היה לו לומר כמו בסמוך, נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, וכאן היה לו לומר נדר בבשר מליח, ואמר לא נדרתי אלא בבשר מליח של עבודה זרה. ופירשו הם ז"ל סתם נדרים להחמיר, אף על פי שיש לפרשם להקל. ואינו מחוור בעיני, שאם כן למה לי למתני כלל ופירושם להקל, כיון דקתני סתמן להחמיר בידוע שיש לפרשם להקל, שאם לא כן לא היה זה חומר אלא הכרח. וכלשון הראשון נ"ל, ומה שחזר בסמוך נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, וכולהו אינך דקתני בסמוך לא חזר ושנאם אלא בשביל דבר שחודש בהם, דאי לא תנא הכי הייתי אומר דוקא בנודר בבשר מליח ואמר לא נתכוונתי אלא בשר של עבודה זרה, לפי שדרכן של בני אדם לקרות זה וזה בשר מליח, ואי נמי בתרומה ובמעשר. אבל בנודר בקרבן ואמר לא נתכוונתי אלא לקרבנות מלכים, ועצמי קרבן ואמר לא נתכוונתי אלא לעצם אחד שהנחתי בתוך ביתי להיות נודר בו, שאלו וכיוצא באלו אין דרכן של בריות להיות מדברים בלשון זה. אף על פי שהלשון כולל שני העניינים הייתי סבור שאינו נאמן, לפום כך צריך לחזור ולשנות אלו שאף בכענין זה נאמן, אם תלמיד חכם הוא אין צריך שאלה, לפי שאינו חשוד לשקר, ויודע בחומרו של נדר ולא יקל ראשו בנדרים, ואם עם הארץ הוא נשאלין לו ומחמירין עליו. ותדע לך שאם אי אתה אומר כן אלא בפירוש התוספות, אמאי שבקינהו לבשר מליח ומעשר ותרומה דנקט לעיל, ונקט השתא קרבן ועצמי ואשי, ליתני נדר בבשר מליח ואמר לא נתכוונתי אלא בשל עבודה זרה, אלא ודאי כדאמרן. ומסתברא לי נמי דבאותן דוקא הוא שעם הארץ צריך שאלה ומחמירין עליו, אבל בנודר בתרומה ואמר לא נתכוונתי אלא לתרומת הגורן, אפילו בעם הארץ מותר ואין צריך שאלה. לפי שאין כאן חשש הערמה, שכן דרכן של בני אדם לקרות תרומת הגורן, אבל התם שכבר גלה לנו שנתכוון להערים ולהוציא דברו בלשון שיטעו בו השומעים, הוא הכניסנו בחשש זה, לפיכך בעם הארץ צריך שאלה. ובהא מיתרצא לי קושיא אחריתי מאי שנא כי אמר לא נתכוונתי אלא לקרבנות מלכים, שהלשון מיהא כולל אותו, והלא אפילו אמר בהפך מה שהוציא בשפתיו נאמן. דהא נתכוון להוציא פת חטים והוציא פת שעורים, פת שעורים והוציא פת חטים פטור, דפיו ולבו שוין בעינן ונתכוין לומר שלמים, ואמר עולה לא אמר כלום, כדתנן בפ"ג [משנה ח'] של מסכת תרומות. אלא שכאן ריע טפי, דהוא מודה בפיו ולבו שוין באותו דבר, אלא שהיה בלבו לפרשו בענין שאין דרכן של בני אדם להוציאו באותו לשון, בכי הא הוא דאיצטריך טפי לאשמועינן, ואפילו הכי בתלמיד חכם אין צריך שאלה כלל, דמכל מקום הרי זה בכלל לשונו ולא הוו דברים שבלב, ובהא הוא דצריך עם הארץ שאלה לחכם, ולא באומר לא נתכוונתי אלא לתרומת הגורן (כלל) [כן נראה לי – לפי השי"מ]. אף על פי שראיתי למקצת המפרשים שפירשו דאפילו באומר הרי עלי כמעשר ואמר לא נתכוונתי אלא למעשר דגן, בעם הארץ צריך שאלה.

אם במעשר בהמה אסור אם במעשר דגן מותר פירוש ולאו משום דמעשר דגן מותר לזרים דהא משמע דהא מתניתן כולי עלמא היא, ואפילו רבי מאיר מודה בה, מדפליג בסיפא ולא פליג בהא. ורבי מאיר הא אית ליה דמעשר דגן אסור לזרים, כדאיתא ביבמות פרק הערל בראשו. אלא טעמא, משום דלא חשבינן ליה כדבר הנדור וכחלת אהרן ותרומתו, וכמו שכתבתי בפרק ראשון בשמעתתא דבעיקרו הוא מתפיס בסייעתא דשמיא.

[גמרא:] המקדיש חייתו ובהמתו יש מפרשים [וכן בר"נ ד"ה המקדיש] או בהמתו, ואילו הכי קסבר תנא קמא דהקדיש את הכוי, דמעייל איניש נפשיה לספיקא. ויש מפרשים עיין בתוספות ד"ה והתנן] אפילו חייתו ובהמתו שניהם, ואפילו הכי כיון שאינו ברור שיהא בכל אחד מהם, לא מעייל נפשיה להקדיש מה שהוא בספק, ולא הקדיש אלא מה שהוא בהמה ודאית, או חיה ודאית, והראשון נראה לי עיקר.

מתני' סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל כיצד אמר הרי עלי כבשר מליח כיין נסך אם בשל שמים נדר אסור ואם בשל ע"ז מותר ואם סתם אסור עד תרומת הלשכה. יש שפירשו סתם נדרים שיש לפרשם להיתר או לאיסור דנין אותם להחמיר אף על פי שהיה אפשר לדון פירושן להקל ומפרש תנא ואזיל כיצד מי שאמר הרי עלי ככר זה כבשר מליח או כיין נסך אם אמר בפירוש כבשר מליח של קרבן וכיין נסך של מזבח שהם כדבר הנדור ה"ז אסור שהרי תלה נדרו בדבר הנדור ואם אמר בפירוש כבשר מליח של עבודת כוכביס או כיין נסך של עבודת כוכבים הרי זה מותר מפני שתלה נדרו בדבר האסור איסור גברא והוי כאומר כבשר חזיר ואפילו משום ידות ליכא כדתנן בריש פרקין [דף יג:] ואם אמר סתם כבשר מליח או כיין נסך ולא פירש יותר אע"פ שהיה אפשר לפרש סתמו להקל דכבשר מליח וכיין נסך של עבודת כוכבים קאמר אפ"ה דנין אותו להחמיר ואומרים דבשל שמים קאמר והוא אסור וכן אתה מפרש בנודר בחרם ובמעשר ובתרומה כדמפרש תנא ואזיל והדר מפרש תנא ענין אחר דלא שייך ברישא כלל והיינו נדר בחרם ואמר לא נתכוונתי אלא לחרמו של ים שאע"פ שנדר סתם והיו דנין אותו להחמיר על הסתם אם פירש להקל שהוא נאמן ואינו צריך שאלה לסתור נדרו כדמפרש ואזיל ולא מחוור הא פירושא שפיר חדא דלא אתי שפיר לישנא דקתני ופירושן להקל והו"ל למתני אע"פ שאפשר לפרשם להקל ותו כיון דהאי כללא דסתם חרמים להחמיר ופירושם להקל לא קאי אבבא דנדר בחרם וכו' כי הדר קתני ליה תנא נדר בחרם ואמר לא נתכוונתי אלא לכך הו"ל לתנא למתני בהדיא ה"ז נאמן דהא עד השתא לא איירי בהאי דינא ואע"ג דקא תני ועל כלן אין נשאלין לחכם הו"ל למתני על כלם בלא וי"ו לכך יש לפרש דכללא דרישא דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל אכולהו בבי דמתני' קאי והכי פירוש' סתם נדרים שיש להם שתי משמעיות לקולא ולחומרא ולא אמר הנודר מה היתה כוונתו דנין אותו להחמיר אבל אם פירש שהיתה כוונתו להתירא דנין אותו להקל ומעיקרא פריש תנא כיצד סתם נדרים להחמיר נדר בבשר מליח וכו' ואם סתם אסור והדר פריש וכיצד פי' להקל נדר בחרם ואמר לא נתכוונתי אלא לחרמו של ים דהני תולין להקל ולא אצטריך לפרושי שהוא נאמן דכבר פריש הכי בכללא דרישא דקתני ופירושם להקל ועלה קאי ותנא רבותא אשמעינן בתרוייהו בבי דבסתם נדרים להחמיר אשמעינן רבותא דיין נסך שהרי לשון זה על הרוב בפי בני אדם על של עבודת כוכבים הוא נאמר ואפי' הכי תולין להחמיר מן הסתם דבשל שמים קאמר וכל שכן באומר בחרם שאין תולין מן הסתם בחרמו של ים ולא בחרמי כהנים וסיפא אשמעינן רבותא דכי פריש נדריה להקל אפי' בדבר רחוק כגון חרמו של ים וקרבן של מלכים ועצם שהניח בבית שומעין לו דאיסורא דנפשיה הוא וקולר תלוי בצוארו ודוקא בהני שהם בכלל לשונו אף על פי שהם בדרך רחוק דכיון שמשמעות הלשון כן ונשמע כן ממה שהוציאו בפיו לא חשיבי דברים שבלב אבל כשהוא מפרש בנדרו ושבועתו ענין שאינו בכלל לשונו ואע"פ שאנו מאמינים אותו בכך שכך היתה כוונתו אין פירושו כלום שכל שאינו בכלל לשונו אף על פי שהיה בלבו אינו כלום דדברים שבלב אינם דברים ובעינן פיו ולבו שוים וכההיא דאמרינן התם בשבועות [דף כו:] גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים מותר מה"ט הוא שאין פיו ולבו שוים כדאיתא התם שהרי בלבו היה לומר חטים ונכשל לו לשונו ואמר שעורים ובשעורים מותר שלא נתכוון לו אפי' לאמירה ובחטים מותר לפי שלא הוציאם בפיו ודברים שבלב אינם דברים וכבר הארכתי בזה במסכת קדושין בפ' האיש מקדשי והוי יודע דנדר ושבועה וחרם בדבר זה דינם שוה:

הרי עלי כמעשר אם כמעשר בהמה נדר אסור פי' דמעשר בהמה דבר הנדור הוא שאינו קדוש עד שיקראנו עשירי כדכתיב העשירי יהיה קדש:

ואם כמעשר דגן ה"ז מותר ואפי' לר"מ דסבר מעשר ראשון אסור לזרים אינו דבר הנדור דעד שלא הפרישו איסורו בתוכו אלא שמחוסר הפרשה:

הרי עלי כתרומה אם כתרומת הלשכה פי' שקלים שבכל שנה השנויים במס' שקלים והם דבר הנדור ה"ז אסור:

ואם בשל גורן מותר דהיינו תרומה גדולה שאינו דבר הנדור דבלא קריאת שם מתסרא דהוי כל הכרי טבל מחמתה ולפיכך מותר:

ואם סתם אסור שתולין בתרומת הלשכה אע"ג דלא שכיח כולי האי דברי ר"מ:

המשנה החמישית והכונה בא לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כיצד אמר הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך אם בשל שמים נדר אסור ואם של עבודה זרה מותר ואם סתם אסורין הרי עלי כחרם אם כחרם של שמים אסור ואם של כהנים מותר ואם סתם אסור הרי עלי כמעשר אם כמעשר בהמה נדר אסור ואם כשל דגן מותר ואם סתם אסור הרי עלי כתרומה אם כתרומת הלשכה נדר אסור ואם של גורן מותר ואם סתם אסור דברי ר' מאיר וחכמים אומרים סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי הגליל מכירים את תרומת הלשכה סתם חרמים ביהודה מותרין ובגליל אסורין שאין אנשי הגליל מכירין את חרמי הכהנים אמר הר"ם פירוש כבר קדם לך שהנדר לא יהי אלא בדבר שנדר ומעשר בהמה אע"פ שלא יביא אלא לנדר לפי שקדושתו ביד אדם כמו שנבאר במקומו ולאדם שישים זאת הבהמה מעשר ותהיה קרבן ושאר הדברים מבוארים ואין הלכה כר' מאיר:

אמר המאירי סתם נדרים להחמיר ר"ל שאם היה מתפיס בדבר שלשון אותו דבר משותף לדבר הנדור וראוי לאסור או לדבר המותר לגמרי או לדבר האסור מצד עצמו וראוי להתיר דנין אותו להחמיר ויש בענין זה שני מינין אחד שהלשון משותף לגמרי עד שהוא מונח לאותם שני הענינים בשוה ונמצא ספיקו משעת דבורו ר"ל שאף בשלא אמר הוא מאליו לכך נתכונתי אנו משתדלים עמו שיפרש ואם אינו מפרשו סתמו אסור וזהו שאמר סתמן להחמיר ופירושן להקל כלומר שאנו שואלין אותו ואם מפרש להקל מוטב ואם מפרש להחמיר או שאינו יודע לפרש דנין אותו להחמיר וכן אם אסר על חבירו וליתיה קמן דלישייליה אוסרין אותו לזה מן הסתם והשני שהנחת הלשון הראשונה הוא לענין הנדור וראוי לאסור אלא שעל דרך הזרות הוא מונח לדבר המותר לגמרי או האסור מצד עצמו ובזו אין כאן ספק משעת דבורו ואין משתדלין עמו לפרש אלא שאם אמר הוא מאליו לא נתכונתי אלא לכך דנין בו לדרך האחרת ומעתה הוא מתחיל במין הראשון ואמר סתם נדרים ר"ל שאי אפשר לברר דנין אותן להחמיר ופירושן להקל אם הוא מבררה להקל כיצד אמר הרי עלי ככר זה כבשר מליח והרי שאפשר לפרשו על בשר הקרבנות שנאמר בהם על כל קרבנך תקריב מלח שהוא דבר הנדור ועל בשר מליח של עבודה זרה שהיו רגילים להקריב לפניה חתיכות של בשר מליח ואין לומר שאין קורין בשר מליח אלא לנמלח כל צרכה שרגילים היו בזמנם לקרוא מליח אף מליחה מועטת וכמו שאמרו תענית ל' א' איזהו בשר מליח כל זמן שהוא כשלמים ובתלמוד המערב אמרו הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא זהו מליח לשעה כהדין דתנינן כיצד הוא עושה נותן את האברים על גבי המלח והופכן אמר ר' אבא שניא היא שאם משהה אותן הן נמלחין ר' יודא אמר הנוטל זתים מן המעטן טובל אחת אחת במלח ואוכל הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא וכן ביין נסך שיש לפרשו על יין של נסכים לאיסור שהרי הוא דבר הנדור או על יין שנתנסך לעבודה זרה ולהיתר ומתוך כך שואלין אותו אם בשל שמים נדר אסור ואם בשל עבודה זרה מותר ואם סתם כגון שאינו יודע לברר או שאסר על חבירו והלך דנין אותו להחמיר:

אמר הרי עלי חרם הרי הדבר מובן לחרם של בדק הבית או לסתם חרם שהוא של כהנים ולפיכך אם בחרם של שמים ר"ל שלבדק הבית אסור שהרי דבר הנדור הוא ואם בשל כהנים מותר שאע"פ שדבר הנדור הוא מכל מקום דבר המותר לגמרי הוא שכל שבא ליד כהן הרי הוא ממונו לגמרי לכל דבר כחולין גמורין וודאי כל שנתכון לחרמי כהנים לא נתכון אלא לזמן שבא ליד כהן ואם סתם אסור כמו שפירשנו בראשונה:

הרי הוא עלי כמעשר והרי הדבר מובן למעשר בהמה שהוא דבר הנדור כמו שביארנו בפרק ראשון בשמועת בעיקרו קא מתפיס וכו' או למעשר דגן ר"ל מעשר ראשון שהוא מותר לזרים או אף לר' מאיר שאוסרו לזרים כדאיתא בפרק הערל מפני שהוא כדבר האסור מעצמו שדינו כחלת אהרן ותרומתו על הדרך שביארנו בפ' ראשון בשמועה שהזכרנו ולפיכך אם במעשר בהמה נדר אסור אם במעשר דגן מותר אם סתם אסור על הדרך שביארנו:

הרי הוא עלי כתרומה והרי הדבר מובן לתרומת הלשכה שהוא דבר הנדור לצורך הקרבנות ולתרומת הגורן שהוא אסור מצד עצמו ואינו קרוי דבר הנדור כמו שביארנו בחלת אהרן ותרומתו ולפיכך אם בתרומת הלשכה נדר אסור אם בשל גורן מותר וסתמו אסור כמו שביארנו בחברותיה:

וחכמים אומרים סתם תרומה ביהודה אסור שהיו סמוכים לבית המקדש יהיו רגילים בלשונם להזכיר תרומת הלשכה תמיד ויש לחוש שאף הם נודרים בה כבתרומת גורן אבל בגליל מותר שאין בני גליל מכירין תרומת הלשכה ר"ל שאין רגילין בה ומן הסתם אין מתכונים אלא לתרומת גורן וסתם חרמים ביהודה מותרים שרגילין הם בחרמי כהנים ושמא אף הם נודרים בהם ובגליל אסורים שאין רגילין בחרמי כהנים וסתמן אין מתכונין אלא לבדק הבית שאף ברחוק מקום היו מקדישין לכך וכן הלכה:

ומכאן אתה למד לכולם שלא נאמרו אלא בזמן או במקום שהלשון משותף לשני הענינים בשוה אבל כל שרגילות הלשון לפי הזמן או לפי המקום לאחד מהם דנין בה אלא אם כן הוא מגלה שכונתו לענין האחר ומכאן נראה לי שאם אמר עכשו כיין נסך מותר שאין רגילות הלשון לקרוא עכשיו יין של נסכים יין נסך וכן בכל הדברים כלל גדול אמרו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ופירושו בכל מקום ובכל זמן וכן אנו למדין מכאן לכל אלו שמקדישין סתם ר"ל הריני מניח בית זה או ספרים אלו כך וכך להקדש אע"פ שסתם הקדש לבדק הבית והמקדיש לבדק הבית בזמן הזה בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו וכו' או שיחללם על מעות או על שוה פרוטה והמעות או הפרוטה הולכים לאבוד בזמן הזה אינו כן אלא סתמו לעניים וכן הסכימו בה עמי מגדולי הדור:

משנה נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגרשתי ועל כלם אינן נשאלין להן ואם נשאלו עונשין אותן ומחמירין עליהם דברי ר' מאיר וחכמים אומרים פותחין להם פתח ממקום אחר ומלמדין אותם כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אמר הר"ם פי' חרמו של ים רשת הציידין אמר הכתוב יגורהו בחרמו ואמר עצמי קרבן שיאמר לאדם עצמי עליך קרבן בענין שיאסר על זה הנאתו ואמר על כלן אין נשאלין להן ר"ל שלא יצטרך שישאל חכם יתיר לו לפי שהוא בלתי מחוייב זה כאשר היה תלמיד חכם אבל אם היה עם הארץ הנה אצל מה שישיבנו נשאלנו ויבקש ענין אלו הנדרים הנה לא נתיר לו ולא נעשה פתח בחרטה וזה ענין אמרו עונשין אותן ומחמירין עליהן ואם ראינו אותו כבר עבר עליו משמתינן ליה וזה ענין אמרו עונשין אותו זה כלו ליאסר עליהן זהו לדעת ר"מ ואמנם חכמים הנה הם יאמרו שנודה להם שהנדר עשוי לשמה שהסכימו עם עצמם בלתי מועיל ויעשו להם פתח מסבה אחת ויתירו נדרים ואין הלכה כרבי מאיר:

בפירש"י דבדבר איסור נדר להקל כו' וכבשר מליח דע"ז מותר כו' נדרנא מותר הס"ד ואחר כך מ"ה לישנא אחרינא סתם נדרים כו' ניתן לפדות כדכתיב כו' קדשי קדשים הוא הס"ד שמעשר ותרומה בשבלין כו' דבר הנדור מעיקרא כו' כצ"ל:

ברא"ש תקריב מלח הס"ד לידי כהן הס"ד על דבר אסור הס"ד מצודים וחרמים הס"ד כקרבן על חבירו הס"ד עונשין ומחמירין עליהן בגמרא מפרש הס"ד אבל לא עונשין ולא מחמירין הס"ד נזיר שיש בכרי זה מאה כור כצ"ל:

בר"ן שיקרבו מתיריו הס"ד ומש"ה שרי הס"ד חרם גבוה קאמר הס"ד בו מהימן הס"ד כדאיתא בגמ' הס"ד פתח לנדרן הס"ד של נדר הפתח הס"ד בהמה הוא הס"ד ס"ל דמעייל כו' כצ"ל:

מתני' סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל יש מפרשים אף על גב דסתם נדרים להחמיר פירושם להקל שאם אמר כבשר מליח ואחר כך נשאל איזה בשר מליח ואמר כבשר מליח של עבודה זרה מאמינין אותו ומותר. והקשו על פירוש זה בתוס' שאם כן היה לו לומר כמו בסמוך נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכאן נמי היה לו לומר נדר בבשר מליח ואמר לא נדרתי אלא בבשר מליח של עבודה זרה. ופירשו הם ז"ל סתם נדרים להחמיר אף על פי שיש לפרשם להקל. ואינו מחוור בעיני שאם כן למה לי למתני כלל ופירושם להקל כיון דקתני סתמן להחמיר בידוע שיש לפרשם להקל שאם לא כן לא היה זה חומר אלא הכרח. וכלשון הראשון נראה לי. ומה שחזר בסמוך נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכולהו אינך דקתני בסמוך לא חזר ושנאם אלא בשביל דבר שחדש בהם דאי לא תנא הכי הייתי אומר דוקא בנודר בבשר מליח ואמר לא נתכוונתי אלא בבשר של עבודה זרה לפי שדרכן של בני אדם לקרות זה וזה בשר מליח ואי נמי בתרומה ובמעשר. אבל בנודר בקרבן ואמר לא נתכוונתי אלא לקרבנות מלכים ועצמי קרבן ואמר לא נתכוונתי אלא לעצם אחד שהנחתי בתוך ביתי להיות נודר בו שאלו וכיוצא באלו אין דרכן של בריות להיות מדברים בלשון זה אף על פי שהלשון כולל שני הענינים הייתי סבור שאינו נאמן. לפום כך צריך לחזור ולשנות אלו שאף בכענין זה נאמן ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך שאלה לפי שאינו חשוד לשקר ויודע בחומרו של נדר ולא יקל ראש בנדרים. ואם עם הארץ הוא נשאלין לו ומחמירין עליו. ותדע לך שאם אי אתה אומר כן אלא כפירוש התוס' אמאי שבקינהו לבשר מליח ומעשר ותרומה דנקט לעיל ונקט השתא קרבן ועצמי ואשתי ליתני נדר בבשר מליח ואמר לא נתכוונתי אלא בשל עבודה זרה אלא ודאי כדאמרן. ומסתברא לי נמי דבאותן דוקא הוה שעם הארץ צריך שאלה ומחמירין עליו אבל בנודר בתרומה ואמר לא נתכוונתי אלא לתרומת הגורן אפילו בעם הארץ מותר ואין צריך שאלה לפי שאין כאן חשש הערמה שכן דרכן של בני אדם לקרות תרומת הגורן. אבל התם שכבר גלה לנו שנתכוון להערים ולהוציא דבריו בלשון שיטעו בו השומעים הוא הכניסנו בחשש זה ולפיכך בעם הארץ צריך שאלה. ובהא מיתרצא לי קושיא אחריתי מאי שנא כי אמר לא נתכוונתי אלא לקרבנות מלכים שהלשון מיהא כולל אותו והלא אפילו אמר בהפך מה שהוציא בשפתיו נאמן דהא נתכוון להוציא פת חטים והוציא פת שעורים פת שעורים והוציא פת חטים פטור דפיו ולבו שוין בעינן. ונתכוון לומר שלמים ואמר עולה לא אמר כלום כדתנן בפרק ג' של מסכת תרומות, אלא שכאן ריע טפי דהוא מודה דפיו ולבו שוין באותו דבר אלא שהיה בלבו לפרשו בענין שאין דרכן של בני אדם להוציאו באותו לשון בכי הא הוא דאצטריך טפי לאשמועינן. ואפילו הכי בתלמיד חכם אין צריך שאלה כלל דמכל מקום הרי זה בכלל לשונו ולא הוו דברים שבלב. ובהא הוא דצריך עם הארץ שאלה לחכם ולא באמר לא נתכוונתי אלא לתרומת הגורן. כן נראה לי אף על פי שראיתי למקצת המפרשים שפירשו דאפילו באומר הרי עלי כמעשר ואמר לא נתכוונתי אלא למעשר דגן בעם הארץ צריך שאלה. הרשב"א ז"ל. והרנב"י ז"ל הקשה עוד על פירוש ראשון וזה לשונו: יש מי שפירש ופירושן להקל אף על פי שיש לפרש אותן להקל כדקתני ואזיל. כיצד אמר הרי עלי כבשר מליח. פירוש הרי עלי ככר זה כבשר מליח וכיין נסך. אם בשל שמים נדר אסור. פירוש דקאמר בהדיא ככר זה עלי כבשר מליח של קרבן שהיו מלוחים כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח דהשתא נדר בפירוש בדבר הנדור. ואם בשל עבודה זרה פירוש דקאמר בהדיא ככר זה עלי כבשר מליח של עבודה זרה וכיין נסך של עבודה זרה הרי זה מותר שהרי נדר בפירוש בדבר האסור. ואם סתם אסור. פירוש דקאמר הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך ולא פירש באיזה אם בשל שמים אם בשל עבודה זרה הרי זה אסור אף על פי שהיה אפשר לפרש אותן להקל דבשל עבודה זרה נדר משום דסתם נדרים להחמיר. ולא דאיק דאם כן דהאי ופירושן להקל דקתני ברישא אף על פי שפירושן להקל קא אמרינן ולומר דסתם נדרים להחמיר אף על פי שיש לפרש אותן להקל אם כן כי הדר קתני סיפא נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים הוה ליה לתנא לסיומי ולומר הרי זה נאמן דהא בכולה מתניתין לא אשמעינן תנא האי דינא דברישא אשמעינן דסתם נדרים להחמיר אף על פי שבידנו לפרש אותן להקל ובסיפא אשמעינן דינא אחרינא דאפילו אמר איהו סתם והדר פירש לנו הוא עצמו על מה נתכוין בנדרו שהוא נאמן ואם כן הרי הלשון חסר לפניך והיה לו לומר הרי זה נאמן ולשון פירושן להקל לא משמע נמי אף על פי שפירושן להקל. אלא מחוורתא דמילתא דבהך מתניתין תרי דיני מיתניא האחד דסתם נדרים להחמיר כל זמן שהוא לא ביאר דבריו בשעת נדרו או שלא פירש לנו כוונתו אחר כך. והדר תני דינא אחרינא שאפילו אמר סתם והיה לנו לדונו להחמיר אם פירש לנו לכך נתכוונתי נאמן. ושני דינין אלו כלל לנו התנא בפתיחת דבריו והכי פירושם. סתם נדרים להחמיר כל זמן שהוא סתם דבריו ולא הודיענו על איזה דבר נדר נדין להחמיר. ופירושן להקל כלומר ואפילו הכי שהוא סתם את דבריו אם אחר כך הודיענו על מה נתכוון שומעין לו אפילו להקל. כיצד פירוש סתם נדרים להחמיר הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך וכו' ואם סתם אסור וכן כולם עד נדר בחרם הם פרטים לסתם נדרים להחמיר. ואחר כך חזר לפרש מהו ופירושן להקל וכאילו אמר וכיצד פירושן להקל נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים וכן כולם. ועכשיו אין חסרון בלשון שיהא צריך לומר בסוף דבריו הרי זה נאמן עד כאן. והרי"ץ ז"ל הקשה עוד על פירוש ראשון וזה לשונו: סתם נדרים להחמיר. היכא דנדר סתם אזלינן לחומרא ואף על גב דאיכא למתלי לקולא. ופירושן להקל. כלומר היכא דפריש בהדיא אזלינן בתר מאי דפריש ואפילו הוא קולא. כיצד אמר הרי עלי כבשר מליח. פירש בשעת הנדר כבשר מליח של קרבנות אסור. וכן אם אמר כיין נסך שמנסכין על גבי המזבח וכן כולן אסור דהשתא התפיס בדבר הנדור. ואם פירש בהדיא כבשר מליח של עבודה זרה או כיין נסך של עבודה זרה מותר משום דמתפיס בדבר האסור ואמרינן לעיל דלא הוי נדר עד שידור בדבר הנדור. והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות נדרים פרק ב' דלא איירי בשעת הנדר דנדר סתם אלא מה שאמר ופירושן להקל אשעת היתר קאי שאומרים לו מה היה בלבו אם פירש ואמר כבשר מליח על קרבן וכו'. וכן עיקר כי לפירוש הראשון יקשה מה צריך לומר אם פירש בשעת הנדר פשיטא שאין לנו ללכת אלא אחר לשונו. ועוד כי מסיפא דמתניתין מוכיח כפירוש הר"ם דקאמר נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים דאלמא האי פירוש אשעת היתר שמתירין לו קאי. עד כאן.

אבל הרא"ם ז"ל כתב כפירוש הראשון וז"ל סתם נדרים להחמיר וכו'. כדקתני. כיצד ופירושן להקל אם פירש בדבר היתר מותר ולא נאמר שלא הוציא דבריו לבטלה כיון דבלשון איסור אמרן אלא מותר לגמרי. כבשר מליח. כל הקרבנות טעונין מלח. אם פירש של קרבנות שמים או כיין נסך של מזבח זה לא היה צריך לומר אלא משום סתם דסיפא נקט. אבל בלא מליח בשר חולין משמע בסתם נמי. וכל הני אם היה בלבו לאסור. אבל אם לא היה בלבו סתם מותר כדתנן בסיפא לא נדרתי אלא בחרמו של ים מותר. עד כאן.

ואם כחרמי כהנים דלא קדישו (חכמים) חרמים הניתנים לכהנים. ואפילו למאן דאמר בערכין דסתם חרמים (הכתובים חרמי) לבדק הבית הם (או) אם פירש לכהנים דכהנים הוי. כמעשר בהמה אסור. דמכל מקום על קריאת פיו נתקדש. ואף על גב דחלת אהרן ותרומתו על ידי דבורו נתקדש ומותר לא דמי שהרי המפריש חלה ותרומה לא בא לאסור אלא להתירם לכהן שהרי טבל אסור לכהן. אבל מעשר בהמה אינו טובל. ומעשר הוי שפיר דבר הנדור דקרבן הוא ואין איסורו מעצמו דקודם שקרא לו שם היה מותר. אם של דגן מותר. דחולין הוא ביד לויים. הרא"ם ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב: אם כמעשר בהמה אסור אם כמעשר דגן מותר. פירוש ולאו משום דמעשר דגן מותר לזרים דהא משמע דהא מתניתין כולי עלמא היא ואפילו ר' מאיר מודה בה מדפליג בסיפא ולא פליג בהא. ור' מאיר ודאי הא אית ליה דמעשר דגן אסור לזרים כדאיתא ביבמות פרק הערל בראשו. אלא הטעם משום דלא חשבינן ליה כדבר הנדור אלא כדבר האסור וכחלת אהרן ותרומתו וכמו שכתבתי בפרק ראשון בשמעתין דבעיקרו הוא מתפיס בסיעתא דשמיא. עד כאן.

מעשר בהמה קרב על גבי המזבח והילכך כי אתה מתפיס בדבר הנדור יהא צריך הוא לומר בשעת עישור הרי זה מעשר כדאיתא בבכורות וכיון דאמר הרי זה מעשר נכנסה בו קדושה והוי כדבר הנדור כדאשכחנא בשילהי פרקין דלעיל גבי (מעשר) בכור משום דאמר בבכור הרי זה בכור חשיב כדבר הנדור דעל ידי פיו נתקדש ולא דמי לחלת אהרן דשרי משום דהתם טבל היתה מעיקרו ובהפרשתו לא אסר אלא התיר אבל מעשר בהמה אינו טבל וכל שעה שלא קרא עליה שם מעשר לא מיתסר. מכל מקום אמר הכותב אולי צריך להיות ויש מפרשים חלת אהרן לא הויא קרבן דממוניה דכהן הוא אבל מעשר בהמה קרבן הוי והוי שפיר דבר הנדור כדאיתא פרק קמא גבי בכור דלא היה דבר הנדור משום דממוניה דכהן הוא. אמר הכותב נראה לי דצריך להיות: דהוה דבר הנדור משום דלאו ממוניה וכו'. ואם במעשר דגן נדר מותר. דאף על גב שהוא אומר בשעת עישור הרי זה מעשר והוי כמתפיס בדבר הנדור אפילו הכי לא הוי נדר דכי ידור נדר לה' בעינן שיתפיס בדבר הקרב על גבי המזבח:

אם בתרומת הלשכה אסור דלאחר שמביאין כל אחד ואחד מישראל את שקליהם כדכתיב זאת עולת חדש בחדשו חדש והביא לי תרומה חדשה היו נותנין השקלים בלשכה ותורמין מהם שלש קופות ומהם מביאין קרבנות על גבי המזבח הילכך המתפיס בהם אסור. אבל אם בתרומת גורן נדר מותר דלאו נדר הוא וכדתנן לעיל כחלת אהרן וכתרומתו מותר משום דהתפיס בדבר האסור שאינו קרב על גבי המזבח. שיטה:

ר' יהודה אומר סתם תרומה ביהודה כפי דעתי נראה שר' מאיר לא פליג על ר' יהודה ור' יהודה לפרש בא אף שמא ר' מאיר אינו מחלק. ואם בסתם אסור. כגון היכא שאינו לפנינו לשאול ממנו כוונתו. אי נמי איתיה ואמר למה שקורין בני עירי תרומה נתכונתי אסור אבל אמר להיתר נתכונתי מותר אם חבר הוא כדתנן לקמיה בסיפא. הרא"ם ז"ל:

גמ' והתנן סתם נזירות להקל דהריני נזיר מלא הקופה ואמר סתם נדרתי (אאין) רואין הקופה מלאה קשואין אליבא דר' יהודה דמתיר ומונה שתי נזירות כדאיתא פרק קמא דנזיר. ואף על גב דאיכא למיתלי במלאה חרדל והוי נזיר כל ימיו דנזירות סתם להקל. והא נזירות (דהא) על ידי נדר הוא ואזלינן לקולא והשתא קשיא מתניתין אמתניתין. אידך מתניתין דספק נזירות במסכת טהרות תנינן לה (דהתרי תני לספוקי) אמר הכותב צריך להיות: דהתם תני לספיקי טובא גבי הדדי: המקדיש כל חייתו וכל בהמתו ואחר כך מת ויש ביניהם כוי הוקדש דלא הכריעו בו חכמים אם מין בהמה הוא או מין חיה הילכך בקדשים להחמיר. ר' אליעזר אומר לא קדוש מפני שאינו לאו בכלל חיה ולא בכלל בהמה שהרי לא הוברר הדבר מאי זה מין הוא ואף על גב דהקדיש את שניהם כיון דספק הוא לא מקדיש ליה. והיינו כר' אליעזר ורבנן דר' אליעזר. מאן דאמר מעייל איניש ממונא לספיקא. מכניס אדם את ממונו לספיקא דהיכא דאקדיש בהמה ודאית וחיה ודאית הקדיש נמי את הכוי דכיון דספק הוא וגומר בעל הבית בדעתו שיקדש משום אותו ספק. הכי נמי סבירא ליה דגופו נמי מעייל איניש לספיקא דכי נדר סתם היכא דאיכא למתלי לה להיתירא ולאיסורא גומר הנדר בדעתו שיועיל בו את הנדר אם יש לתלות בו לאיסור ואף על פי שהוא ספק בידו אי הוי נדר בכי האי גוונא דלא פירש או לא. מדעת. ולר' אלעזר דאמר דלא הקדיש דלא מעייל איניש ממוניה לספיקא גופו נמי לא מעייל לספיקא וכיון דלא פירש לא הוי נדר דמעייל איניש נפשיה לספיקא לא אמרינן. שיטה. ונראה לומר דהאי תנא סבירא ליה כוי ספיקא הוי ולא בריה בפני עצמה דאי הוי בריה לא פליגי דלדברי הכל אינו בכלל וכו'.

גמ' לספיקא גופיה נמי מעייל עיין לקמן דף סא ע"ב: