מסכת נדרים דף י״ג עמוד ב׳

לא קשיא מתניתין דאסר דאמר הקרבן דהיינו כקרבן שאוכל לך רבי מאיר היא דלא שאני ליה בין אמר הקרבן לכקרבן וברייתא דאמר הא קרבן דמשמע חיי:

מתני' קונם פי מדבר עמך מה שאני מדבר עמך אסור טלי כקרבן או שאמר קונם ידי עושה עמך או קונם רגלי מהלכת עמך אסור לדבר עמו ולהלך עמו ולעשות עמו מלאכה:

לא קרבן לא אוכל לך אבל שאוכל לך הוי קרבן להכי אוסר רבי מאיר ואית דאמרי הכי משמע לקרבן בשביל קרבן לא אוכל לך שאם אוכל לך יהא אסור עלי כקרבן:

ומקשינן והא לית ליה לרבי מאיר וכו':

מתני' קונם פי מדבר עמך מה שאני מדבר עמך אסור עלי כקרבן או שאמר קונם ידי עושה עמך או קונם רגלי מהלכת עמך אסור לדבר עמו ולהלך עמו ולעשות עמו מלאכה:

גמ' חלין על המצוה כברשות שאם אמר קונם שאני עושה סוכה או קונם שאני מניח תפילין חל עליו הנדר ואם עשה קם ליה בבל יחל:

מה שאין כן בשבועה שאין נשבעין לבטל את המצות דמושבע ועומד מהר סיני הוא לקיימן ולהכי לא חלה שבועה עליה דאין שבועה חלה על שבועה:

מה שאין כן בנדרים דאין חלין על דבר שאין בו ממש כגון דיבור שאין בו ממש ואמאי קתני אסור:

הא דאמר הא קרבן בשתי תיבות אז אמרינן בחיי קרבן קאמר והכי משמע הא הנה בקרבן אני נשבע הא דאמר הקרבן כלומר מתניתין דאסרה מיירי דאמר הקרבן בתיבה אחת לפיכך אסור דלא שייך לומר שהוא לשון שבועה כיון דאמר ליה בתיבה אחת ומתניתין נמי דייקינן דמיירי בתיבה אחת דומיא דקרבן אע"ג דבהעבודה הזה הוי לשון שבועה אף כי בתיבה אחת שאני הכא כיון דבלשון נדר קא"ל דקאמר הקרבן שאוכל לך הילכך אין לפרשו בלשון שבועה היכא דקא"ל בתיבה אחת:

קתני לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר והא לית ליה לר"מ מכלל וכו' - השתא דטעמא דאסור משום מכלל וכו' משמע לא קרבן מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך יהא קרבן ומשני באמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך כלומר הכי מפרש ליה ופר"ת דמיירי דאמר לקרבן בפתח בין לפי דברי המקשה בין לפי דברי המתרץ אלא שהמקשה היה סבור דפי' לקרבן בפתח כמו לא ודחי דמפרשי' ליה לקרבן יהא ור"י מפרש דלפי שינויא מיירי דאמר לקרבן בחטף מיהו לפר"ת ניחא טפי דע"כ למאי דס"ד מעיקרא הוי לקרבן בפתח מדהוה טעי המקשה לומר טעמא דאיסורא משום מכלל ומסתמא ה"ה לדברי המתרץ א"נ גם לפר"י יש ליישב דבזה הם חלוקין המקשה והמתרץ דודאי המקשה היה סבור דגרס לקרבן בפתח לפיכך היה טועה לומר דטעמא משום מכלל לאו כו' ודחי דרבי מאיר מיירי דאמר לקרבן בחטף וא"ת לפר"ת דאמר לשינויא דאמר לקרבן בפתח לרבנן דלית להו האי סברא דלקרבן יהא לפיכך וכו' מ"מ מיתסר מטעם מכלל לאו וכו' לרבנן דאית להו מכלל וכו' וא"כ אמאי קתני רבי מאיר אוסר הא לרבנן נמי מיתסר בשלמא לפר"י דגרס לקרבן בחטף וליכא למימר מכלל לאו וכו' לכך ליכא למיסר כ"א מטעם לקרבן יהא לפיכך מותר לרבנן דלית להו סברא דלקרבן יהא אבל לפר"ת קשה כדפרישית וי"ל דאה"נ דאסור גם לרבנן ולרבותא נקט ר"מ אוסר דאע"ג דרבי מאיר לית ליה מכלל וכו' מ"מ אוסר מטעם דלקרבן יהא וכו':

באומר יאסר פי לדיבורי תימה אמאי לא משני לה דאף כי אין בו ממש ואין נדרים חלים מדאורייתא מ"מ מיתסר מדרבנן כדמסיק רבינא לקמן פ"ב ואיסור דמתניתין מדרבנן קאמר וי"ל דמתרץ ליה האמת דמתניתין מוכחא דמיירי בהכי שאמר יאסר פי לדיבורי כדמסיק דיקא נמי דקתני כו':

ידי לעושיהם וא"ת תיפוק ליה דמעשה ידים גופיה יש בו ממש כדמוכח בכתובות (דף נט.) דאם אמר קונם מעשה ידי דחייל לר"מ דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וי"ל דאה"נ ואגב אינך נקט הך שינויא אכולהו ועוד דאיכא מעשה ידים שאין בהן ממש כגון שלא אתן לפני בקרו תבן:

הדרן עלך כל כנויי נדרים

ואלו מותרין הרי עלי:

טעמא דאמר חולין שאוכל הא לחולין שאוכל לך וכו' דס״ד לדיוקא איצטריך למידק מיניה לחולין כיון דלגופיה לא איצטריך:

א"ר יהודה אמר רב באומר יאסר פי לדיבורי וכו' יש מי שפירש דלאו למימרא שלא יאסר עד דאמר בהדיא יאסר פי לדיבורי, אלא נעשה כמאן דאמר יאסר פי לדבורי קאמר, דכיון דקאמר קונם פי מדבר עמך, ולא קאמר קונם שאיני מדבר עמך, שמע מיניה שהפה אסור לדבורו, בקונם יהא פי למה שאני מדבר עמך. ונראה לי דטעמיה דמילתא, משום דכיון דקאמר קונם פי מדבר עמך, ואפשר דקונם קאי אפי, ואפשר נמי דלא קאי אפי אלא אמדבר, מסתמא מפרשינן ליה דקאי אפה, והכי קאמר קונם יהא פי לדבורי עמך, ומשום דסתם נדרים להחמיר, כדתנן בפרקא דלקמן. ויש מי שפירש, דקונם פי מדבר עמך, ורגלי מהלכת לך קא קשיא ליה, ואיהו אצטרכיה לשנויי, אבל ידי עושה עמך [דבר לפי הש"מ] שיש בו ממש הוא הוא דמלאכת ידיו חפצא (היא) [הוא לפי הש"מ] ושפיר שייך למיסריה אנפשיה, וכן נמי אפשר דרגלי מהלכת לך, פעמים שיש בו ממש, כגון שמהלך על גבי טינא לגבלו, או על גבי ענבים לדרוך, ואז יהיה אסור, אפילו באומר קונם רגלי מהלכת לך, שיהא אסור באותה מלאכה שיעשה בהליכת רגליו, וכן כתבו מקצת רבותי הצרפתים זכרונם לברכה. ואינו מחוור, חדא דלפי מה שהיינו סבורים עכשיו, דלא אסר אלא הדבור והעשיה וההילוך, ודאי כל אלו אין בהם ממש, דודאי מה שנעשה הוא שיש לו ממש, אבל ההילוך והעשיה אין בהם ממש. וכך כתב הרב רבנו ברוך בר שמואל זכרונו לברכה הספרדי בפירושיו ויפה אמר, והיינו דאמרינן נמי בשלהי בתרא (קמז, ב) ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום, לפי שמעשה הדירה אין לו ממש. ועוד קשיא לי דאפילו לדבריהם, אפילו באוסר המעשה שעשה בידיו, והמלאכה שיתקן ברגליו, מכל מקום מעשה ידיו, ומלאכת רגליו, דבר שלא בא לעולם הוא, ואין אדם אוסר על חברו דבר שלא בא לעולם, עד שיאמר ידי לעושיהן, דידים איתנהו בעולם, וכדאיתא בפרק אע"פ בכתובות (נט, א) והכי קיימא לן וכדאיפסקא הלכתא התם אלא אם תעמידנ' כר"מ, דאית ליה אדם אוסר דבר שלא בא לעולם, וכיון דלא אתמר הכין במתני' למה לן לאפוקי למתניתין לבר מהלכתא, והלכך מתניתין לית לה פתרי אלא בהאי שינויי דשנינן, דפי לדבורי וידי למעשיהן, ורגלי להלוכן קאמר. ומיהו אפשר היה לאוקמה בבל יחל דרבנן, וכדאמרינן בפרקין דלקמן (נדרים יד, ב) גבי קונם שאני ישן, אלא דעדיפא וקושטא קא מתרץ, דמדקתני פי מדבר עמך, ולא קתני שאני מדבר עמך, שמע מינה דפי לדבורי קאמר, דקונם לא קאי אמדבר, אלא אפי כדאמרן. ועוד נ"ל, דלא אפשר לאוקמה בבל יחל דרבנן, מדקתני אסור ולא קתני הרי זה בבל יחל, כדקתני בפרקין דלקמן (נדרים טו, א) דכל היכא דתני אסור דאורייתא קאמר. ועוד נ"ל דליכא בל יחל דרבנן בדבר שאין בו ממש, ושלא בא לעולם, אלא במה שאוסר על עצמו, אבל לאסור על אחרים, ואפילו בקונם ליכא איסורא כלל, ואפילו מדרבנן, והכא בשאוסר דבורו ומעשה ידיו על חברו היא, הלכך לא חייל, ובפרקין דלקמן (נדרים יד, ב טו, א) בקונם שאני ישן שאוסר על עצמו, מ"ה מוקמינן לה בבל יחל דרבנן, וכדכתיבנא התם בדוכתא בסיעתא דשמיא.

הא דאמר הי קרבן מותר דהי קרבן הוי כאומר (ד) הי קרבן שהוא לשון שבועה ולא מידי קאמר ובאומר הא קרבן בה"א קמוצה י"א שהוא כמו הקרבן שהוא אסור וי"א שהוא כמו הי קרבן שהוא מותר ויותר נראה כלשון ראשון מדלא שבקינן מתני' כפשטה בהא ואוקימנא באומר הי קרבן:

מתני' האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך ורגלי מהלכת עמך אסור. פירוש אסור לדבר עמו ולעשות עמו מלאכה ולהלך עמו ובגמ' מפרש לה:

גמ' ורמינהי חומר בנדרים מבשבועות פי' קס"ד דכי קאמר קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך לאו אפה ויד קאי דעביד ליה קונם אלא אדבור ומעשה קאי כאילו אמר קונם מה שפי מדבר עמך ומה שידי עושה לך ומה שרגלי מהלכת לך ולהכי קשיא ליה דהא דבור ומעשה והילוך דבר שאין בו ממש הוא והיכי חייל עליה קונם (ה) דהתנן שהנדרים אינם חלין על דבר שאין בו ממש כגון שינה ודבור והלוך וכיוצא בו א"נ באומר קונם שלא אוכל ולא אעשה דכלם דבר שאין בו ממש וטעמא דלא חייל קונם בדבר שאין בו ממש משום דנדרי איסר הוי מידי דאיסור חפצא ודבר דלית ביה ממש לאו מידי דתפיס ביה איסורא אבל שבועה דהוי איסור גברא לעשות או שלא לעשות חיילא אפילו על דבר שאין בו ממש ופריק רב יהודה מתניתין באומר יאסר פי לדבורי ידי למעשי רגלי להלוכי פירש ר"ח ז"ל דלאו תרוצי מתרצינן מתניתין דמיירי באומר כן דוקא דא"כ היכי אמרינן בסמוך דיקא נמי דקתני קונם פי דהא אנן מתרצינן לישנא דמתני' דלאו הכי קתני אלא שאומר יאסר פי לדבורי והיכי דיקא לן מיניה מידי אלא ודאי דמתני' לא מתרצינן לה אלא כדקיימא קיימא דאמר קונם פי קונם ידי אלא דמפרשינן דקונם לאו אדבור ומעשה והלוך קאי דהוי דבר שאין בו ממש כדהוה קס"ד אלא אפה ויד ורגל קאי שהם דברים שיש בהן ממש וחייל בהו איסורא והוי כאילו אמר בפירוש יאסר פי לדבורי ידי למעשי רגלי להלוכי:

ואשכחן דכוותה במסכת גיטין [דף עג:] באומר מעת שאני בעולם כדכתיבנא התם וזהו מה שכתב רבינו ז"ל כלומר נעשה כאומר יאסר פה לדבורי וכו':

והא דתנן חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועות. פירוש שאם אמר קונם מצה בלילי פסח עלי או קונם סוכה עלי אסור לאכול מצה בלילי הפסח ואסור לישב בסוכה ואם אכל או ישב עובר על בל יחל משא"כ בשבועה שאם אמר שבועה שלא אשב בסוכה ושלא אוכל מצה בלילי פסח לא חיילא עליה שבועה והיה לוקה משום שבועת שוא והיו כופין אותו לאכול מצה ולישב בסוכה כמו שהיו כופין על קיום המצות עד שתצא נפשו. מיהו דוקא כשנשבע לבטל המצוה ממש אבל אם נשבע בכולל על דברים מותרים ואסורים מגו דחיילא שבועה אדברים מותרים חיילא נמי אדברים אסורים לענין בל יחל מיהת וכדאמרינן בירושלמי דשבועות שבועה שלא אוכל מצה בליל הפסח היה לוקה ואוכל מצה בלילי פסח שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל הפסח:

מיהו כי אמרינן דשבועה חיילא בביטול מצות בכולל דוקא בשנשבע לבטל מצות עשה דכי מקיים שבועתו ובטיל עשה הוה ליה שב וא"ת והא עדיף מלבטל שבועה בידים בקיום עשה כיון דהוי בכולל דחיילא אבל אם נשבע לבטל לא תעשה אפילו בכולל כגון שנשבע שיאכל נבלות ושחוטות לא חיילא שבועה שיאכל נבלה דלא אמרינן דלידחי ל"ת של תורה ומוטב הוא שישב ואל יקיים שבועתו:

וטעמא דלא חיילא שבועה על מצות עשה וחייל עלייהו קונם משום דמצות חיוב גברא ושבועות איסור גברא ולהכי לא חיילי עליה שכבר הוא מושבע מהר סיני וחייב עצמו לעשות אבל קונם הוא איסור חפצא שאסר המצוה והסוכה עליו וקיום המצוה חיוב גברא ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו ומהאי טעמא נמי חייל קונם על מצות ל"ת או על שבועה לקיים שאם נשבע שלא יאכל ככר זו ואח"כ אסרה בקונם אסור לאכלה ואין שבועה חלה על איסור קונם אם נשבע שלא יאכלנה אחר שאסרה בקונם שאין שבועה חלה על מה שנאסר באיסור גברא ולא באיסור חפצא וכן אמר בירושלמי אבל בדבר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבלה מכאן ואילך כמחל שבועות על האיסורין ואין שבועות חלין על האיסורין כלומר שאין שבועה חלה על שבועה א"ר יודן והוא שהזכיר נדר ואחר כך הזכיר שבועה כלומר שאסרו בקונם ואחר כך נשבע שלא יאכלנו אבל אם הזכיר שבועה ואח"כ הזכיר נדר נדרים חלין על האיסורין פירוש שאם נשבע שלא יאכל ככר זה ואח"כ אסרו בקונם א"נ שאסר נבלה עליו חייל עליה קונם לקיים לא תעשה שבו ואם אכלו לוקה נמי משום בל יחל דקונם אע"ג דאין שבועה חלה על שבועה אפינו לקיים:

וטעמא כדאמרן דנבלה זו או ככר זה שנשבע שלא יאכלנו לא חל על עצמו איסור אלא הוא נאסר בהן הילכך חייל עלייהו איסור קונם דהוי איסור חפצא ואסר להו נמצאת אומר שהנדרים הבאים שלא לעשות חלין על שבועות ועל המצות כשאסרם עליו שלא לעשות בין לקיום השבועה והמצוה של לא תעשה בין בבטול השבועה והמצוה של עשה אבל נדר עשה ליכא כלל בדבר הרשות דליכא מידי דמיתסר עליה ושבועה אינה חלה על ביטול מצות של ל"ת אפילו בכולל ולא על ביטול שבועה ולא על הנדר אבל שבועה חלה על קיום מצות עשה מדרב גידל [לעיל דף ח.] וכדכתיב נשבעתי ואקיימה וחלה על ביטול מצות עשה בכולל:

כבר ביארנו שהשבועה היא בלשון איסור עצמו על החפץ ומתוך כך חלה אף על דבר שאין בו ממש ר"ל שלא אישן היום שהרי על עצמו היא חלה והרי יש בעצמו ממש וכן מתוך כך אינה חלה על דבר מצוה שהרי השבועה הוא איסור עצמו על מצוה והרי הוא משועבד לה ואין בידו להפקיע שעבודו וההפך בנדר שהוא נעשה בלשון איסור החפץ על עצמו ומתוך כך אינו חל על דבר שאין בו ממש ר"ל קנם שינה עלי שהרי לפי דבריו האיסור חל על השינה ואי איפשר אבל הוא חל על ביטול מצות עשה שהרי הנדר הוא איסור המצוה עליו והרי אין המצוה משועבדת לו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו מעתה מה שאמרו במשנתנו קנם פי מדבר עמך קונם ידי עושה עמך קנם רגלי מהלכת לך אסור הקשו בה בסוגיא זו ממה שכתבנו שאין הנדר חל על דבר שאין בו ממש והרי הדבור והעשייה וההלוך אין להם ממש ופירשוה באומר יאסר פי לדבור וידי למעשיהן ורגלי להלוכן ודבר זה צריך לפרשו והוא שמאחר שאמר קונם פי קנם ידי קנם רגלי הרי ראוי לומר שהנדר חל על הפה ועל הרגל ועל הידים ומה צריך ליאסר פי וכו' עד שהרבה מפרשים כתבוה כן ר"ל שלא היתה כונת המתרץ אלא שלשון משנתנו נעשה כאומר יאסר פי לדבור ונראה לי לאמת את דבריהם ממה שאמר דיקא נמי דקתני קנם פי מדבר עמך ולא קתני קנם שאני מדבר עמך ואע"פ שלשון מדבר מוכיח שאין כונת הנדר אלא על הדבור מאחר שהזכיר את הפה ודאי כך היתה כונתו ומכל מקום יש מפקפקין בה ומלשון מדבר עד שיאמר בהדיא יאסר פי לענין הדבור ומה שאמר דיקא נמי וכו' פירושן דיקא נמי דתנא דמתניתין הכי קא בעי למימר אלא שלא דקדק בלשונו שהרי הזכיר לשון פה והדבר קרוב לתקנו ביאסר פי לדבור ומכל מקום צריך לעיין תינח בפי מדבר ורגלי מהלכת אבל ידי עושה הרי דבר שיש בו ממש הוא ומה צריך ליאסרו ידי למעשיהן וכן יש שמקשים כן אף ברגלי מהלכת לך שפעמים שההלוך הוא מלאכה כגון הילוכו על הטיט לכונת גבול או על הענבים לכונת דריכה תדע שמקצת רבני צרפת כתבוה כן שלדברים אלו נאסר אף בלשון משנתנו ואגב גררא דפי לדבור נקטינהו אלא שקצת גאוני ספרד כתבו שהעשיה וההלוך דבר שאין בו ממש הוא ומה שנעשה הוא שיש בו ממש וכמו שאמרו ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום שמעשה הדירה אין בו ממש ואם כן צריך בכלם שיאמר פי לדבור וידי למעשיהן ורגלי להלוכן ואף מצד אחר אתה צריך לומר כן שאם לא אמר כן היאך נאסר והרי מעשה זה לא בא לעולם ואין אדם אוסר לחבירו דבר שלא בא לעולם עד שיאמר ידי לעושיהן וכמו שביארנו בחמישי של כתבות בענין יקדשו ידי לעושיהן אלא ודאי בכלם צריך לומר כן ר"ל פי לדבור וידי למעשיהן רגלי להלוכן ומכל מקום אף בקנם פי מדבר או אף בקנם שאני מדבר יש בו מיהא איסור סופרים וכמו שאמרו בקנם שאני ישן כמו שיתבאר בפרק שני אלא שלגדולי הדור ראיתי שסוברים שדבר שאין בו ממש או שלא בא לעולם אין בו איסור סופרים אלא במה שאוסר על עצמו אבל לאסור על אחרים לא והדברים נראין ובתלמוד המערב שאלו בידי למעשיהן חרש עמו בקרקע עד כמה הוא אסור עד כדי שכרו או עד כדי הנאת קרקע כלומר מי אזלינן בתר שכרו וכל שיש בשכרו שוה פרוטה אסור אע"פ שלא הועיל בקרקע שוה פרוטה או עד כדי שיהנה הקרקע במלאכתו שוה פרוטה ולא נתברר שם ויראה לי שאם כונתו של נודר זה לאסור על עצמו תועלת הבא לו מצד חבירו כגון שהיה חבירו מביישו ומגזמו שהוא מרויח הרבה עמו והוא נודר במניעת מעשה שלו הולכין אחר שיעור שכרו ואם כונתו לאסור על חבירו הנאה הבאה לו מצד מלאכתו הולכין אחר תועלת הקרקע וכן כל כיוצא בזה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

אלו נדרים מותרין וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק השני שבזאת המסכתא הוא לבאר איזה מן הנדרים הופקע מתורת נדר אם מצד התפסה בדבר האסור ולא בדבר הנדור אם מצד שתלה נדרו בדבר שאין בו ממש וכיוצא באלו ואם יש בהן איסור סופרים אם לאו ולבאר במי שהתפיס בדבר המשותף לדבר הנדור ודבר האסור כיצד דנין בו ושזה החלק יתבאר בפרק זה אלא שעל ידי גלגול הנדרים שאין חלין על דבר שאין בו ממש והשבועה חלה על דבר שאין בו ממש נתגלגל לבאר קצת חלוקים שבין נדר לשבועה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר במתפיס בדבר האסור מצד עצמו שאינו נדר אלא שבקצת נדרים צריך היתר מדברי סופרים השני לבאר בתולה נדרו בדבר שאין בו ממש שאינו נדר אלא שאסור מדברי סופרים ובשבועה הרי היא שבועה השלישי לבאר קצת חלוקים שבין נדר לשבועה הרביעי לבאר כשתלה נדרו בדבר המשותף בדבר הנדור ובדבר האסור אם דנין בו להחמיר ואם הוא נאמן בכך זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בה קצת דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

המשנה הראשונה ממנו אמנם תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר ואלו מותרין חולין שאוכל לך כבשר חזיר כעבודה זרה כנבלות כטרפות כשקצים כרמשים כחלת אהרן וכתרומתו מותר האומר לאשתו הרי את עלי כאמא וכו' פותחין לו פתח ממקום אחר בשביל שלא יקל את ראשו אמר הר"ם פי' אמר השם איש כי ידור נדר לה' ובאה הקבלה עד שידור בדבר הנדור ולזה יאסר עליו האכילה באמרו ממנו שהוא כבשר חזיר וכעבודה זרה ויאסר עליו כאשר אמר כקרבן לפי שהוא יכול לידור קרבן ויאמר מדבר הרי זה קרבן וישוב קרבן ואי אפשר שידור ויאמר מן דבר הרי זה בשר חזיר או עבודה זרה וישוב בשר חזיר או ע"ז כן לא כחלת אהרן ולא כתרומתו לפי שהוא לא יתנדב אחר חלה ותרומה אבל בכאן קושיא חזקה וזהו שאמר בפרק הראשון כי כאשר אמר חטאת שאני אוכל לך אסור וידוע שחטאת אינה באה בנדר ונדבה ואמר זה שקרבן חטאת ואע"פ שלא יבא עצמו בנדר ונדבה הוא כבר יבא עם הנדר לפי שהמבואר אצלנו נודרין בנזיר וכבר ידעת שהנזיר כאשר השלים ימי נזרו יביא קרבן חטאת בכלל קרבנו ולזה שמנו קרבן חטאת כמו דבר הנדור ליי לענין הנדרים וכאשר אמר לאשתו הרי את עלי כאמא לא תעבור עליו מן התורה לפי שזה כמו מי שיאמר לחבירו מה שאוכל לך כבשר חזיר אשר אמרנו שזה אינו כלום אבל לא יאמר לו אשתך מותרת לך לפי שאין זה נדר אבל השיעור אצלי שזה המאמר נעשה שלא יקל ראשו לכך פותחין לו פתח ממקום אחר ונתיר לו הנדר כמו שהתבאר במקומו מזאת המסכתא וכבר קדם לך בפרק אשר קודם זה שנדרים אין חלין אלא על דבר שיש בו ממש ושבועות חלות אפילו על דבר שאין בו ממש:

אמר המאירי אלו נדרים מותרין מצד שאינם עשויין כענין נדר והזכיר תחלה חלין שאוכל לך כלומר חלין יהא מה שאוכל לך ודקדקו בה בגמ' הא לחלין בפתחות הלמ"ד פירושו לא חלין אלא קרבן ואסור כמו שכתבנו בפרק ראשון אלא שדרך ביאור שאלו בה היינו רישא ר"ל מתניתין מפירקא קמא ותירץ דמשום גררא דאידך נקטה ורבינא חזר ופירשה בדרך אחרת והוא ששונה בה אלו מותרין כחלין ר"ל כאלו הם חלין גמורים שאין צריך שום שאלה אף מדברי סופרים ואף לעם הארץ שאוכל כבשר חזיר וכו' אלא שמיחו בה שהרי מתוכה אתה למד כן וממה שאמרו בהרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר כמו שיתבאר בסמוך כלומר הא ברישא לא אפילו לעם הארץ שאינו נדר כלל אלא בכדי נקטה ואחר כך הזכיר אותם שהותרו מחמת שהותפסו בדבר האסור ולא בדבר הנדור והזכיר שהם ארבעה מינים אחד שהתפיס באיסורי מאכלות המותרין בהנאה אלא שאין במינן היתר אכילה לעולם כגון בשר חזיר והשני שהתפיס בדברים האסורין בהנאה כגון ע"ז ועורות לבובין והם הנמצאים קרועים כנגד הלב שדנין אותם כתקרובת עבודה זרה שמקצין את הבהמה לתקרובת ומוצאין את לבה כשהיא חיה ומקריבין אותו לע"ז כמו שביארנו במקומו והשלישי שהתפיס באיסור מאכלות שיש במינן היתר אכילה כגון נבלות וטרפות וצירף עמהם שקצים ורמשים מצד שרגילות הלשון להזכירן תמיד ביחד ומכל מקום ראויין היו להזכירם בענין זה עם בשר חזיר והרביעי שהתפיס במאכל האסור לו ולכיוצא בו אע"פ שמותר לקצת בני אדם והם חלה ותרומה וכבר ביארנו בטעם התפסה בחלה ותרומה שאע"פ שדבר הנדור הוא שהרי צריך לקריאת שם מכל מקום אין קריאת שם שלהן באה לאסור אלא להתיר ויש מפרשים הטעם מפני שאינו נדור לגבוה אלא לכהנים שהרי הותרו אף לנשיהם ולעבדיהם וכן פירשנו שגדולי המחברים פירשו הטעם שאין אדם מתנדב או נודר חלה ותרומה ואע"פ שחטאת ואשם אינן באין בנדר ונדבה ומתפיסין בהם חטאת ואשם באים פעמים על ידי נדרו והוא חטאת שבכל נזיר ואשם שבנזיר שנטמא אלא שאנו מפרשים בחטאת ואשם טעם אחר הכל כמו שביארנו למעלה בפרק ראשון:

אמר לאשתו הרי את עלי כאמי ר"ל שאסורה לי וכן כשאר העריות כגון כאחותי או כאחות אבי ושאר העריות אע"פ שמן התורה אינו נדר שאין אמו אסורה לו מתורת נדר ואין התפסה אלא בדבר הנדור מכל מקום יש לחוש שאם נאמר לו שאינו נדר ונתירהו בלא שאלה ירגיל עצמו בכך ויבא להדירה בדבר הנדור ויחשוב גם כן שאינו נדר ונתירהו ומתוך כך אומרין לו שנדר הוא כדי שלא יקל ראשו בכך ומראין לו דרך לפתוח לו פתח ממקום אחר להתירו וממקום אחר דקאמר פירושו שלא להתירו בלא שאלה או שמא שלא לפתוח בחרטה אף לדעת הסובר כן בשאר נדרים ויש מפרשים ממקום אחר שלא לפתוח לו בכבוד אביו ואמו כלומר אלו היית יודע שאמך מתגנה בכך שנעשית תקלה לזו מי נדרת אלא שפותחין לו פתח אחר שאין פותחין בכבוד אב ואם אלא בדבר שבינו לבין אביו ואמו שאם כן אין נדר בלא פתח כמו שיתבאר ובא ללמד שאע"פ שאין צריך בשאלה זו אלא מדברי סופרים אין פותחין בה בכבוד אב ואם כשאר נדרים ומכל מקום לאי זה שתברור צריך הוא שאלה לפני חכם מדברי סופרים ודוקא בעם הארץ אבל צורבא מרבנן אין צריך שאלה כלל והוא ששנינו בבריתא הרי את עלי כאימא כאחותי כערלה ככלאי הכרם לא אמר כלום כלומר ואין צריך שאלה אף מדברי סופרים ופירשו זה בתלמיד חכם ומשנתנו בעם הארץ ולמדת מן הבריתא שכל שמדיר את אשתו אף באיסורי מאכלות יכול להדירה אם בדברים האסורים ולהזקיק שאלה מדברי סופרים לעם הארץ בערלה וכלאי הכרם ואם בדבר הנדור וליאסר לגמרי מן התורה ודוקא באשתו ומפני שלא יקל ראשו בכך מפני שהדבר מצוי אבל בראש משנתנו שאוסר על עצמו מאכל חבירו אם התפיס מאכלו באיסור ערוה אין צריך שאלה אף לעם הארץ וכדאיתא בגמרא בהדיא ואם כן אם אמר ככרי עלי כאימא אינו כלום ואע"פ שבתלמוד המערב נחלקו בה ככרי עלי כאימא איכא מאן דאסר ואיכא מאן דשרי הלכה כמאן דשרי וגדולי המחברים השוו בהם את המדה וכתבו שאף בראשונה צריך שאלה לעם הארץ ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה והדברים מתמיהים:

וברייתא דאמר הא קרבן דמשמע חיי הס"ד אהלך עמך הס"ד מדבר עמך ש"מ כו' הד"א:

לא קשיא הא דאמר הא קרבן הא דאמר הי קרבן פירוש כשהוא אומר הא קרבן שתהא קמוצה הרי הוא כאילו אמר הקרבן ואסור דלאיסור כקרבן הוא מתכוין. וכי אמר הי קרבן הרי הוא כמו חי קרבן שהוא לשון שבועה ולאו מידי קאמר אפילו לשון שבועה. הרנב"י ז"ל. וכתב הרי"ץ ז"ל וזה לשונו: והתנן מודים חכמים וכו'. ועל כרחך הני חכמים היינו ר' מאיר דאיירו במתניתין. הא דאמר הקרבן הא דאמר הא קרבן. כלומר ברייתא הא דאמר הקרבן מיירי שמשך בתנועת הה"א ומשמע שדעתו לומר הי קרבן והוי כאילו אמר כזה הקרבן או הוי כאלו אמר חי קרבן שיש בני אדם שאין יכולין להוציא אותיות הגרון. ומתניתין דקתני אסור בשלא משך בה"א איירי ועל כן לא שייך למימר כן. עד כאן.

קתני לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר קא סלקא דעתיה דמקשה דהכי פירושו דלקרבן כמו לא קרבן לא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא קרבן ולפיכך אמר ר' מאיר דאסור. ולכן מקשה הא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. אמר ר' אבא וכו'. לא כמו שאתה סובר לא קרבן קאמר אלא לקרבן תיבה אחת ולא אוכל לך פירושו לפיכך לא אוכל לך כיון שעשיתיו קרבן. ומיהו קרבן לא אוכל לך תנן בפרקא דלקמן דשרי אפילו לר' מאיר משום דבמצות קרבן קאמר ולא אמרינן דהכי קאמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך דלא אמרינן אלא היכא דאמר לקרבן בלמ"ד אבל בלא למ"ד בחיי קרבן קאמר. הרא"ם ז"ל.

והא לית ליה לר' מאיר דקא סלקא דעתיה דמקשה דהיינו טעמא דר' מאיר דאסר דהכי בעי למימר לקרבן לא אוכל לך ומאריך בלמ"ד והוי כאילו אמר לא יהיה קרבן את שלא אוכל לך אבל מה שאוכל לך יהא קרבן. ותירץ ר' אבא דמיירי שאינו מאריך בלמ"ד וכשאמר לקרבן הוי נדר והשאר נתינת טעם היא לדבר והוי כאילו אמר לפיכך לא אוכל לך דאין אדם מוציא דבריו לבטלה לר' מאיר. הרי"ץ ז"ל.

מתני' האומר לחברו קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת לך אסור. פירוש אסור לדבר עם חברו ואסור לעשות לו מלאכה ואסור להלך לצרכו של מודר דרגלי מהלכת לך הכין משמע שלא יהלך בשבילו דומיא דידי עושה שהוא אוסר ידו מלעשות מלאכה לחבירו. הרנב"י ז"ל.

קונם פי מדבר עמך יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם פי מדבר עמך. וכן אם ידי עושה לך כו'. פירוש.

קונם פי וכו' שהנדרים חלים בדבר מצוה בין לעבור בין לקיים מה שאין כן בשבועות. לקמן בפרק שני מפרש טעמא מקראי. שהשבועות חלות וכו' שהרי האיסור תלוי בו ולא בחפץ הילכך אין להקפיד בחפץ אם אין בו ממש. מה שאין כן בנדרים שאוסר החפץ אם כן צריך להיות בו ממש. ופי דמתניתין משמע דיבור ובדיבור אין ממש. הרא"ם ז"ל.

גמרא ורמינהי פירוש דקא סלקא דעתין דמתניתין דקתני קונם פי מדבר עמך וכו' דלשון קונם קאי אדיבור פיו ואמעשה ידיו ואהילוך רגליו והנהו דבר שאין בו ממש נינהו. והיינו דרמינן עלה חומר בנדרים מבשבועות וחומר בשבועות מבנדרים חומר בנדרים שהנדרים חלין על המצוה כברשות מה שאין כן בשבועות. פירוש שאם אמר קונם סוכה עלי קונם לולב עלי קונם מצה עלי אסור לישב אפילו בצל סוכה דמצוה וליטול לולב ולאכל מצה בלילי הפסח. ואפילו פירש ואמר קונם סוכה של מצוה עלי אסור מפני שהנדרים איסור חפצא נינהו. וכיון שהוא אסר על עצמו חפץ זה אסור לו להשתמש בו אף על פי שיבטל את המצוה בכך דאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו ומוטב שישב ולא יעשה המצוה משאם יעשה איסורא בידים. מה שאין כן בשבועות. פירוש שאם נשבע שלא לישב בצל סוכה דמצוה ושלא יאכל מצה בלילי הפסח וכיוצא בהן אין שבועה זו חלה לבטל את השבועה שכבר נשבע בהר סיני שיעשה סוכה ושיטול את הלולב ושיאכל את המצה. וכופין אותו לאכול את המצה מפני שבועה ראשונה ולוקה על זו משום שבועת שוא. וכי תימא והא אין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו והיאך כופין אותו לאכול את המצה וליטול את הלולב מכיון שנשבע עליהן שלא לאכל ושלא ליטול. יש לומר מפני שהשבועה לאו איסור חפצא הוא ואין שום איסור השבועה נתפס במצה זו ובלולב זה כדי שתאמר אין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו אלא הוא נשבע עכשו שלא יאכלנה וכיון שכבר נשבע בסיני שיאכלנה אין שבועה זו חלה על שבועה ראשונה לבטלה. חומר בשבועות מבנדרים שהשבועות חלות בין על דבר שיש בו ממש פירוש כגון שבועה שאוכל ככר זה בין על דבר שאין בו ממש פירוש כגון שבועה שלא אוכל אי נמי שאישן ושלא אישן. מה שאין כן בנדרים. פירוש משום דנדרים איסור חפצא אינון וכי ליכא חפצא אמאי חאיל נדרא. ואילו שבועה אינו אלא איסור גברא ויכול הוא לישבע שימנע עצמו מלישן ומלילך וכיוצא בו.

הרי ששנינו כאן דאין הנדרים חלין על דבר שאין בו ממש ואם כן היכי קתני מתניתין קונם פי מדבר עמך אסור דקא סלקא דעתין דקונם קאי אדיבור פיו ואמעשה ידיו וכדפירש רש"י. ירושלמי את אמר ידי עושה עמך אסור חרש עמו בקרקע עד כמה הוא אוסר עד כדי שכרו או עד כדי הניית הקרקע. גדר עמו בתנור פירוש בנה לו כותל תנור עד כמה הוא אוסר עד כדי שכרו או עד כדי הניית תנור. ולא איפשיט. פירוש ולחומרא נקטינן. ופירוש עד כדי שכרו שיתן לו שכרו כפועל או צריך ליתן לו במה ששוה הקרקע יותר מחמת אותה חרישה ומחמת גדירת התנור. שהרי עכשו נמצא שלא נהנה ממנו בכלום. הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל.

בהר"ן ד"ה באומר יאסר פי וכו' ודכוותה בהש"ס ע' לקמן דף טז ע"ב בהר"ן ד"ה אמר רבא ובגיטין דף עג ע"ב תד"ה אמר רבה וביבמות דף כה ע"ב תד"ה באומר: