מסכת נדרים דף י״ב עמוד ב׳

והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים הוא ואליבא דר' אליעזר בר' שמעון נקיט ליה דאמר לא קדש הלחם עד שישחוט ויזרוק דמה לשמה ובתורת כהנים קאמר לה גבי לחמי תודה וקודם זריקה אי אכל מהני לחמי תודה לא עבד איסור גמור ואפי' הכי הוי אסור אלמא כדהשתא מיתפיס: לעולם אימא לך בתר מעיקרא אזלינן היכא דאיכא היתירא ואיסורא ולא תימא דאמרי' בתרומת לחמי תודה אלא אימא הא בתרומת הלשכה אסור דהיא אסורה בין מעיקרא בין בסוף והוי נמי דבר הנדור דכתיב אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (שמות כ״ה:ב׳):

אבל תרומת לחמי תודה מאי מותר משום דלתרומת לחמי תודה הוי היתר קודם זריקת דם תודה ואזלינן בתר מעיקרא:

אי הכי ליתני כחלת אהרן או כתרומת לחמי תודה מותר ואע"ג דהוי דבר הנדור ואנא ידענא דכ"ש כתרומתו דמותר דהוי מתפיס בדבר האסור:

לעולם כתרומת לחמי תודה מותר והאי דקתני כתרומתו הא קמ"ל דתרומת לחמי תודה תרומתו היא כתרומה חשובה דהויא נמי דבר האסור ואין אדם יכול להתפיס בה דבר בנדר אע"ג דבאה על ידי נדר:

ואיבעית אימא כדקאמרת הא כתרומת לחמי תודה אסור ואפילו הכי אימא דדייקינן נמי מהכא דאזלינן בתר מעיקרא ואסורה התרומה קודם זריקה כגון דאפרשה בלישה וכי הא דאמר רב טובי בר קיסנא וכו':

ואית דמפרשי והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דם היה כהן מפרישה והיתה מותרת לכהן וקודם זריקת דם היתה אסורה דמאחר שנתקדשו לחמי תודה בשחיטה נאסרו לכל העולם ונעשה טבל עד שהופרשה התרומה לאחר זריקה שהותרה לכהן אלמא אע"ג דקודם זריקה היתה אסורה כבשר זבחי שלמים דאסור קודם זריקה ולאחר זריקה הותרה כבשר זבחי שלמים אסור בככר אלמא דאזלינן בתר מעיקרא שהיה אסור לכל העולם: לעולם מהא לא תיפשוט ואימא הא כתרומת הלשכה אסור דתרומת הלשכה לא היה לה היתר בין בתחילת הקדש בין בסוף הקדש:

הא כתרומת לחמי תודה מאי מותר משום דאמרינן בסוף מתפיס ומאחר דתרומת הכהן היא חשובה כתרומה בעלמא כדבר האסור ולא כדבר הנדור ולהכי מותר המתפיס אי הכי ליתני כתרומת לחמי תודה מותר כל שכן כתרומת אהרן דאנא ידענא דמותר דהיא לא באה ע"י נדר כלל:

[תרומתו היא] להכי קתני כתרומתו במתניתין לאשמועינן דתרומת לחמי תודה לאחר זריקת דם שהיא מופרשת ויש עליה שם תרומת אהרן חשובה דהא מתפיס ככר בתרומת לחמי תודה לאחר זריקת דם שהוא דבר האסור ויש עליה שם תרומה כתרומת אהרן חשובה ולעולם האומר כתרומת לחמי תודה מותר:

דהא תרומת לחמי תודה לאחר זריקה הוא מ"מ לא הוי כאומר כבשר שלמים לאחר זריקה כיון שלא האריך בלשונו כדפ"ל גבי נותר:

לימא כתנאי וכו' אלא דמחית בשר זבחי שלמים גביה ואמר זה כזה - אגב ריהטא דבעיא מיירי בשלמים נקט נמי הכא שלמים אלא כלומר דמחית בשר בכור גביה לאחר זריקה ואמר זה כזה ויס"ג בהדיא דמחית בשר בכור גביה:

הא קא משמע לן דתרומת לחמי תודה תרומתו היא כלומר כדפ"ל תרומתו כלל היא:

אלא דאפרשינהו בלישייהו כלומר שהפריש בעודה עיסה ומן השאר עשה ד' חלות מד' מינין:

לימא כתנאי וכו' אלא דמחית בשר זבחי שלמים גביה ואמר זה כזה. אגב ריהטא דבעיא מיירי בשלמים נקט נמי הכא שלמים אלא כלומר דמחית בשר בכור גביה לאחר זריקה ואמר זה כזה ויס"ג בהדיא דמחית בשר בכור גביה:

והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים היא אלמא בעיקרו קא מתפיס. ואיכא למידק מאי קושיא, שאני תרומת לחמי ודה, דאפילו לאחר זריקת ניתרת לכהן, ואסורה לזרים, והויא לה כפיגול ונותר של עולה. ותירצו בתוספות דכי ידור נדר דמיניה ילפינן שידור בדבר הנדור, משמע שידור בדבר הנדור, בשעה שעומד באותה קדושה שהוא עומד בה בשעת הנדר, והלכך לאחר זריקת דמים, שהוקל כח ההקדש, שבתחילה היה אסור לכהנים, ועכשיו לאחר זריקת דמים, אינו אסור אלא לזרים, לא קרינא ביה דבר הנדור.

היכי דמי אי לפני זריקת דמים כלומר, אי שאמר כן בפירוש מאי טעמא דמאן דשרי, דכיון דאמר בפירוש לפני זריקת דמים באיסורא קא מתפיס, ואי לאחר זריקת דמים שאמר בפירוש, מאי טעמא דמאן דאסר.

כבר ביארנו שהמתפיס בחלת אהרן ובתרומתו אינו נאסר שאין זו התפסה בדבר הנדור על הדרכים שביארנו התפיס בתרומת הלשכה ר"ל השקלים אסור שדבר הנדור הוא התפיס בתרומת לחמי תודה יראה לשיטתנו שמותר שהרי תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים הוא שלא קדש הלחם עד שיזרק הדם ונמצא שכל שלא נזרק הדם קודם אסורין וכשנזרק הותרה תרומתן לכהן ושאר הלחם לבעלים וא"כ לא נקראת תרומת לחמי תודה עד שיזרק הדם ומתוך כך אם התפיס בה מותר דבדהשתא קא מתפיס ולענין ביאור זה שאמרו קא משמע לן דתרומת לחמי תודה תרומתו כלומר ובכלל תרומתו הוא מכל מקום אין הטעם שוה שתרומתו הנזכרת תחלה בשעת ההתפסה היתה מצד שאינו נקרא דבר הנדור וזו הותרה משום דבהשתא קא מתפיס ולדעת הפוסקים בעיקרו קא מתפיס אסורין ושמא תאמר ואף לשיטתנו היאך מותר ואף כשתאמר בדהשתא קא מתפיס הרי אף עכשו אסורה התרומה לזרים מחמת הנדר והויא לה כפגול ונותר של עולה תירצו בתוספות שזה שאנו דורשים כי ידור נדר בדבר הנדור פירושו בדבר הנדור שיהא עומד בכל אותה קדשה ובכל אותו איסור שהיה עליו מעולם מצד ההקדש או הנדר וזו לאחר זריקת הדם כבר הוקל חומר קדשתה שבתחלה היה אסור לכהנים ועכשו מותרת להם ולא נאסרה אלא לזרים:

תרומת לחמי תודה שהזכרנו ענינם שהתודה היתה באה בארבעים חלות שלשים של מצה ועשרה של חמץ ובין כלם עשרים עשרונות עשרה לעשר של חמץ ועשרה לשלשים של מצה הם שלשה מינין עשרה לכל מין ושיעור כלן שוה אלא שהעשרה חלות של מאפה תנור והעשרה רקיקין והעשרה רביכין והם שחולטם ברותחין ואחר כך קולה אותם בשמן של האילפס והכהן לוקח ארבע חלות חלה מכל מין ומין שנאמר אחד מכל קרבן ולחמי תודה אלו אם אפאן ארבע חלות יצא שלא נאמר ארבעים אלא למצוה ושמא תאמר והיאך התרומה ניטלת מהן אם שיטול אחד על כלם הרי לאחד מכל מין אנו צריכים ואם שיטול פרוסה מכל אחד והרי אמרו אחד שלא יטול פרוסה על כל פנים אתה צריך לפרשה שיפרישנה בלישה ויטול אחת מכל מין בלישה ואם התפיס בתרומה זו שהופרשה בלישה אף לשיטתנו אסור שהרי הופרשה קודם זריקת הדם:

ברש"י דאמר לא קידש כו' את תרומתי הס"ד כתרומתו הא קמ"ל כו' דהא מתפיס ככר בתרומת לחמי תודה לאחר זריקת דם שהיא כו' אבל מין אחת יצא הס"ד ואח"כ מה"ד והא בעי כו' כצ"ל:

ברא"ש לזריקה ונראה כו' הד"א בר קסנא הס"ד זריקת דמים והה"נ כו' כצ"ל:

בר"ן מיני חלות הס"ד ורבוכה וכתיב והקריב כו' הד"א ואפ"ה ר' יהודה מתיר כו' כצ"ל:

והא תרומת לחמי תודה מסתמא לאחר זריקת דמים היא שהרי על ידי זריקת הקרבן הבא עמה היא ניתרת באכילה דאמר מר על זבח תודת שלמיו יקריב קרבנו מלמד שהוא ניתרת על זביחת הקרבן. ואפילו הכי קתני אסור אלמא בעיקרו קמתפיס דאי בקדושה דאית בה השתא קא מתפיס לאו התפסה היא שהרי מותר ועומד לכל אדם. גבי שלמים נמי בעיקרא קא מתפיס. שיטה.

והא תרומת לחמי תודה וכו' וא"ת דילמא שאני תרומת לחמי תודה דאפילו לאחר זריקה אסורה לזרים וניתנת לכהן והויא לה כפיגול ונותר של עולה. וי"ל כיון שהוקל כח ההקדש שבתחלה היה אסור אפילו לכהנים ועכשו לאחר זריקה אינו אסור אלא לזרים לאו דבר הנדור היא עכשו בשעת ההתפסה. הרא"ם ז"ל. וז"ל הריטב"א ז"ל: (והא אפילו לאחר זריקת תרומה וכו'). וא"ת והא אפילו לאחר זריקה תרומת לחמי תודה לכהנים היא ניתנת ואסורה לזרים והוי שפיר דבר הנדור. דהא חלת אהרן מטעם שהיא אסורה לזרים אף על פי שלכהן היא מותרת היו מתפיסין בה אי לאו דדבר האסור הוא דמני ליה תנא בהדי בשר החזיר. ויש לומר דקרא דכי ידור דמפקינן מיניה שידור בדבר הנדור משמע שאותו דבר שמתפיס בו ההיתר הוא עומד עדיין עכשיו בשעת ההתפסה באותה קדושה שהיה עומד בה בשעה שהיה נדור מתחלה. והילכך לאחר זריקה שהוקל כח ההקדש שהיה אסור לכהנים ולזרים ולאחר זריקה אינו אסור אלא לזרים לא קרינן ביה דבר הנדור כיון שאינו עומד בענין שהיה כשהתחיל תחלת קריאת שם נדר עליו. ומהאי טעמא נמי אם התפיס בחזה ושוק לא הוי נדר. עד כאן.

אימא כתרומת לשכה אסור דאין בה היתר הא תרומת לחמי תודה מותר דבכלל תרומתו היא לדבריך. אם כן ליתני וכו' ולא גרסינן הא קא משמע לן דמכלל מתניתין לא שמעינן לה. אלא הכי גרסינן תרומת לחמי תודה תרומתו היא ואין לשנותה לבדה. עד כאן. הרא"ם ז"ל. ואי בעית אימא לעולם כדאמרינן בדמעיקרא דלפני זריקה קמתפיס הא לא קשיא תרומת לחמי תודה נמי לפני זריקת דמים הוא כגון דאפרשיה בלישה. וקמיתסרא עד לאחר זריקת דם התודה וכגון דבההיא שעתא דאפרשה בלישה אמר זו כתרומת לחמי תודה דההיא תרומה לא היה לה מעולם ומשום הכי כי אמר זו כזו אסור. אבל אם אמר זו כזו לאחר זריקה דההיא תרומה משתריא לכהנים לעולם אימא לך הא כתרומת לחמי תודה מותר הואיל ושריא לכהן כי מיתפיס בו נמי שריא. והכי דייקא דהא בכור דפליגי ביה בסמוך לאחר זריקת דמים אסור לזרים ומותר לכהן וקאמר ר' יהודה דכי קמתפיס בהשתא קא מתפיס. עד כאן פירוש. וזה לשון הרא"ם ז"ל: ואיבעית אימא כלומר אפילו נאמר דתרומת לחמי תודה לאו בכלל תרומתו היא לא תוכיח דבדאפרשינהו בלישייהו מיירי ואז עדיין ליכא היתרא דקודם זריקת דמים אפרשינהו וקראן תרומה ובאיסורא קא מתפיס. והשתא לית לן לאקשויי לישמעינן תרומת לחמי תודה וכל שכן תרומתו. דלא פסיקא ליה דאיכא תרומה דשריא קודם זריקת דמים. וכי הא דאמר רב טובי מביא ראיה דתרומה מיקריין בלישה. ואף על גב דאינן קדושות עד שישחט עליהן הזבח מכל מקום קדושת הפה עליהן שקראן תרומה למשקל תרומה מינייהו ועיכובא הוא כדמפרש התם בהתודה. עד כאן.

ואיבעית אימא דתרומת לחמי תודה נמי איתא לפני זריקת דמים ומתניתין דדייקינן מינה הא כתרומת לחמי תודה אסור לפני זריקת דמים וכגון בלישה בעודה עיסה שהיה בידו להפרישה כשהיא עיסה וכי הא דאמר רב טובי בר מתנה וכו'. וסיפא מתוקמא בדאפרשוה בלישה. ועל כרחין מדקאמר דמפריש לחמי תורה בעודן עיסה וכי הא דאמר רב טובי בר מתנה מכלל דהם בתרומות לפני זריקת דמים דבאפרשינהו בעודן עיסה לאחר זריקת דמים ליכא לאוקמה דהא תנן נשחט הזבח עד שלא קרמו החלות או אפילו קרמו כולן חוץ מאחד מהם לא קדש הלחם. שיטה.

וכי הא כלומר רגילות הוא להפרישם קודם זריקה וליתנם לכהן דאמר שמואל לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא. ומסקינן דאפריש הארבע של כהן בלישייהו ועל כרחך נתנם לכהן בלישייהו דהא שמואל לא הזכיר הארבעה חלות שיאפה אותם אלא הנשאר מן הארבע אבל הארבע לא אמר בהם שאפאם אלמא שרגילות ליתנם לכהן קודם אפיה.

והלכתא כר' יוסי דאמר בכור לאו דבר הנדור מיקרי אלא דבר האסור והתפיס בבכור מותר הוא. הריטב"א ז"ל.

שלא יטול פרוסה ופרוסה לא שייך אלא באפוי. היכי דמי אי לפני זריקת דמים כלומר אי שאמר כן בפירוש מאי טעמא דמאן דשרי דכיון דאמר בפירוש לפני זריקת דמים באיסורא קא מתפיס ואי לאחר זריקת דמים שאמר בפירוש מאי טעמא דמאן דאסר. ודחינן לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים. יש מפרשים דלעולם בדאמר בפירוש לפני זריקת דמים ואפילו הכי קא שרי ר' יוסי משום דגבי בכור בפלוגתא אחריתי פליגי. ולישנא דקאמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים לא מיחוור לי להאי פירושא (דק"ל למי') דהוה ליה למימר לעולם לפני זריקת דמים כלומר לעולם כדקאמרת בשאמר בפירוש לפני זריקת דמים. והראב"ד ז"ל דכולי עלמא לפני זריקת דמים כלומר לא בדאמר בפירוש כלפני זריקת דמים או כלאחר זריקה פליגי אלא בדמחית בכור מחיים או בשר בכור לפני זריקת דמים פליגי ובפלוגתא אחריתי הוא דפליגי דמאן דשרי סבר לאו דבר הנדור הוא ומאן דאסר סבר דבר הנדור הוא ולשון זה יפה. אלא דאכתי לא מיחוור לי לישנא דגמרא שפיר דכיון דעד השתא כי אמרינן לפני זריקת דמים ולאחר זריקת דמים (ולאחר זריקת דמים) היינו דקאמר הכין בפירוש מסתמא כי הדרינן ואמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים אף הוא פירושו בדאמר לפני זריקת דמים דאי לא לימא לעולם דמחית בשר בכור לפני זריקת דמים היא. ולפי לשון זה בגמרא יש לי לומר דהכי פירושו היכי דמי כלומר אי לאו תנאי היא כדאמרן ולעולם הני תנאי בחדא שיטתא קיימי בהא מילתא או בעיקרו קא מתפיס לכולהו או בהיתרא קא מתפיס לכולהו. אם כן במאי קמיפלגי אי מחית בשר בכור לפני זריקת דמים קמיה ואתפיס בה מאי טעמא דמאן דשרי ואי לאחר זריקת דמים ומשום הכי שרי מאן דשרי דסבירא לן דבהיתרא קא מתפיס מאי טעמא דמאן דאסר כלומר מאיזה טעם אסר. אלא לאו תנאי היא והיינו עיקר פלוגתיהו בדמחית בשר בכור גביה כדאמרן ואמר זה כזה. ודחינן לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים כלומר דכולי עלמא בעיקרו קא מתפיס דהיינו בלפני זריקת דמים והכא בפלוגתא אחריתי פליגי. והא דקאמר דכולי עלמא לפני זריקת דמים ולא אמר דכולי עלמא בעיקרו הוא מתפיס דניחא ליה למינקט לישנא דנקט מאן דמייתי מינה ראיה כיון דהאי לישנא והאי לישנא לחד טעמא סלקן. והא נמי דקאמר לעיל אלא דמחת בשר בכור גביה לאו למימרא דעד השתא לא איירי בכהאי גוונא אלא לישנא רויחא הוא וכדפרישין. כן נראה לי לפום לישנא דכתיב בספרים שלנו ומיהו הפירוש הראשון עיקר. הרשב"א.

בהרא"ש ד"ה כגון דאפרשן בו' דקודם שחיטת הזבח ל"ש עיין נדה דף ו ע"ב תד"ה דאפרשינהו: