מסכת נזיר דף ס״ו עמוד ב׳

גמ' חטוף חטוף כוס של ברכה ובריך ברכת זימון שתהא מקיים לברך על הכוס ברכת זימון:

השמים כך הוא בשבועה על שם וירם ימינו אל השמים וישבע בחי העולם (דניאל י״ב:ז׳) כך הוא שהעונה אמן גדול מן המברך:

ותדע שהוא כך:

שהרי גוליירין חלשין מתגרין במלחמה תחלה ואחר כך גבורים באין ונוצחין אף כאן העונה אמן בא לאחר המברך ומנצח לומר שהעונה אמן משובח מן המברך:

תנאי היא דאיכא למ"ד דעונה אמן משובח מן המברך ואית דאמר שהמברך משובח:

א' העונה ואחד המברך במשמע דקרא שנאמר (תהילים ל״ד:ד׳) גדלו לה' אתי ברכה ונרוממה שמו יחדיו אמן:

אלא שממהרין למברך תחילה ליתן שכר:

חטוף מהר לברך שתהא זריז ונשכר:

גוליירין מתגרין וגבורים מנצחין הפרשים הבאים אחרי כן ושם נצחון המלחמה על הפרשים הגומרין:

אחד המברך ואחד העונה אמן נוטל שכר אלא שממהרין למברך תחילה ליתן שכר ולהכי אמרינן ליה חטוף ובריך:

העונה אמן אחר המברך הרי הוא כמי שבירך כל שכיון לשמוע את הברכה ולא עוד אלא שרוב פעמים כונת המטה אזן לשמוע גדולה יותר מכונת המדבר ועל סמך זה אמרו גדול העונה אמן יותר מן המברך ודרך משל אמרו שהרי גוליירין ר"ל עבדים ורגליים מתגרין תחלה במלחמה וגבורים באין לסוף ומנצחין ומ"מ כל שאומד את עצמו להיות ברכתו בכונה מעולה נוח לו שיברך ועל כונה זו היו אומרין גדולי החכמים לבניהם חטוף ובריך כלומר שיהא זריז בכך ולא יסרהב בדבר יותר מדאי וכן אמרו אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע כלומר ששניהם מקבלים שכר בשוה אלא שמן השמים ממהרים למברך תחלה לשלם שכרו ומ"מ אחד המברך ואחד העונה אמן חברים עם כל ישראל נתברך באלהי אמן א"א:

ונשלם הפרק ונשלמה המסכתא תהלה לאל ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו במסכת נזיר תהילה לאל יבא אחריו מה שיראה לנו לכללו במסכת נדרים בעזרת הצור ובישועתו אא"ס.

אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן בְּמַשְׁמָע צריך להבין מה ענין 'בְּמַשְׁמָע' קאמר כאן? ונראה לי בס"ד דכל זה איירי בהיכא דהמסובין כולם חייבים בברכת המזון ואחד מברך וכולם יוצאים ידי חובתם בשמיעתם ולכן כפי הדין צריך שהם יענו אמן בקול כדי שישמע המברך ויוצא הוא ידי חובתם אמן בשמיעה. נמצא שקולין הם, הם יוצאים ידי חובתם בברכה על ידי שמיעה והמברך יוצא ידי חובת אמן בשמיעה. ולזה אמר אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן 'בְּמַשְׁמָע' כלומר שניהם צריכים לשמיעה ויוצאין ידי חובתם על ידי המשמיע ורק שֶׁמְּמַהֲרִין לַמְבָרֵךְ תְּחִלָּה מפני שהוא התחיל במצות אמירת הברכה תחלה והם אמרו האמן אחריו לכן אף על גב דהוא יש בידו שתים ברכה ואמן והם גם כן יש בידם שתים ברכה ואמן מקדמין לו השכר תחלה מדה כנגד מדה כי הוא פתח הפתח תחלה בברכה. ונראה לי מאחר ששקולין הם יש לו מצות ברכה במענה פיו ומצות אמן בשמיעתו והמסובין יש להם מצות אמן במענה פיו ומצות ברכה בשמיעתם לכך אמרו חכמים (ברכות מה:) שלא יגביה האדם בעניית האמן את קולו יותר מן המברך אלא יהיו שוין בקול. ואומרו אֶחָד וְאֶחָד נראה הכונה המברך עושה כונה של יחוד הוי־ה אדנ־י [91] בברכה בהזכרת השם שאומר בשם אדנ־י ומכוין בלבו בשם אדנ־י וגם מכוין בשם השילוב וכן העונה אמן מכוין בשם השילוב של הוי־ה אדנ־י שעולים מספר אמן [91] הרי גם הוא מיחד שני שמות אלו בכונתו ולכן אמר אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן ולכן סמך לזה מאמר 'תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם' על פי מה שאמר רבינו שמשון מאסטרפולי זלה"ה כי מן חיבור הוי־ה אדנ־י יהיה מספר שלום בחשבון ההכאה ונמצא החכמים שתקנו ברכות ואמנים שבהם יעשו הכונה של חיבור הוי־ה אדנ־י מרבים שלום בעולם שיהיה מחיבור ב' שמות הנזכר השפעת שלום.

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נד, יג) "וְכָל בָּנָיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ". נראה לי בס"ד דרך הלצה דאמרו רז"ל (נידה כה:) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה, וידוע מה שאמרו רז"ל (נדה לא:) בא זכר לעולם בא שלום לעולם. נמצא שלום כינוי לזכר וידוע מה שאמרו רז"ל (סנהדרין כו:) למה התורה נקראת (ישעיה כח, כט) 'תּוּשִׁיָּה'? בשביל דמתשת כוחו של אדם. וידוע תש כח שוהה להזריע ואינו מזריע תחלה. ולזה אמר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שהם תש כוחן ואינם מזריעים תחלה הנה הם מַרְבִּים שָׁלוֹם הזכרים בָּעוֹלָם. ועוד נראה לי בס"ד מלוי 'שָׁלוֹם' כזה: שי־נ למ־ד ו־ו מ־ם [150] עולה ק"ן כמנין המלוי של 'עוֹלָם' כזה: עי־ן ו־ו למ־ד מ־ם [150] וכל שפע של ברכה בא בצינורות של אותיות המלוי גם עוֹלָם עם האותיות עולה ק"ן ולזה אמר מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם בצנור שרמוז באותיות עולם. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר התנא בתלמוד (תענית ז.) הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם, ולזה אמר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים רוצה לומר התלמידים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם היא התורה הנקראת 'שלום' דכתיב דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג, יז) כי מן התלמידים ירבה יותר לימוד תורת חיים.