מסכת נזיר דף נ״ד עמוד א׳

דאמר מר טומאה בוקעת ועולה ונעשה קבר כגופו של מת עצמו והמהלך עליו אע"פ שאין נוגע אלא מאהיל טמא:

ואילו גבי נגיעה אמר רב יהודה תניא דעד כאן מיירי בטומאת אהל מדכתיב ביה על פני השדה ומכאן ואילך בנגיעה דהא הדר ביה קרא ואמר וכל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר:

ה"ג במת זה המחולל מן המת ואין עליו בשר כראוי:

או בקבר אר"ל זה קבר שלפני הדיבור כלומר שהעובדי כוכבים מטמאין במגע אע"פ שאין מטמאין באהל כדתניא קברי העובדי כוכבים אין מטמאין באהל אלא בנגיעה וכל שהיה קודם הדיבור קודם מתן תורה בין של עובדי כוכבים בין של ישראל קרי ליה קבר בן נח וקבר העובדי כוכבי' לאחר הדיבור כקודם הדיבור שאין מטמאין באהל לפי שלא ניתנה להם תורה ומש"ה קרי ליה קבר שלפני הדיבור:

והאי אבר מן המת ומן החי שנחלל היכי דמי אי דאית בהו עצם כשעורה הא אירבו להו מהנוגע בעצם או בחלל אלא לאו דלית בהו עצם כשעורה ולא בשר כראוי וקא מרבי ליה רחמנא הילכך הואיל ואיתרבי ליה ליהוי נזיר מגלח עליו:

ורבי יוחנן אמר לך לעולם דאית ביה עצם כשעורה ואם אינו ענין למגעו דנפקא ליה מהנוגע בעצם תנהו ענין למשאו אבל אם אין העצם כשעורה ולא בשר כראוי לעולם אין טומאתו כלום ואין הנזיר מגלח עליו:

ואינו מתחיל למנות נזירות דטהרה עד שיטהר כו':

איבעיא להו הא דקתני עד שיטהר בשביעי קאי כלומר עד דעביד הערב שמש בשביעי דהיינו שביעי ומיעל שמיני:

דאמר מר טומאה בוקעת ועולה בכדי אייתה דהא לא איירי בקבר ועוד דקבר דהכא מטמא אפילו שלא כנגד הטומאה:

ואילו גבי נגיעה תניא וכל הנוגע בעצם או בחלל עצם זו עצם כשעורה בחלל זו אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה או במת זה אבר הנחלל מן המת ואין בו כדי להעלות - כולהו קראי וכולהו דרשות איירי לענין מגע:

או בקבר רשב"ל אמר זה קבר שלפני הדיבור שקודם מתן תורה וצ"ע לרבנן דר"ש דאמרי (יבמות ד' סא.) אף קברי עובדי כוכבי' מטמאין באהל דלא דרשינן אדם אתם אתם קרויין אדם וכו' אמאי איצטריך [או בקבר] וי"ל דר"ש היא מיהו קשה דהרי גבי נגיעה מודה ר"ש דקברי עובדי כוכבים מטמאין במגע ובמשא כדאמר רבינא בפרק הבא על יבמתו (יבמות ד' סא.) ודוחק לומר דלא כרבינא והריב"א פירש קבר שלפני הדיבור גם אותן שמתו קודם מתן תורה קודם שנאמרה פרשת טומאת מת דס"ד אמינא אדם כי ימות באהל מפרשה זו ואילך וכיוצא בזה יש בפ' בתרא דהוריות (ד' י.) דמצריך פסוק לזב שלפני הדיבור משום דסד"א איש איש כי יהיה זב מבשרו מכאן ואילך ומקשינן לר"ש אמאי הוה רבי בנאה מציין מערת המכפלה בפרק חזקת הבתים (ב"ב נח.) והא קודם מתן תורה לר"ש לא מטמא באהל ובפ"ק דמ"ק (ד' ה.) אמרי' דאין מציינים [על דבר שאינו] מטמא באהל ואומר הריב"א דשפיר קרייה אדם אדם הראשון ואברהם האדם הגדול בענקים א"נ דקסבר מקבר שלפני הדיבור נרבה קבר שלאחר הדיבור שלאחר מתן תורה:

אלא דלית ביה עצם כשעורה ואפי' הכי מטמא ורחמנא רבייה כיון שיש בו אבר שלם ור' יוחנן אמר לך לעולם דאית ביה כשעורה ואם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו אם אינו ענין לנוגע דנפקא ליה מהנוגע בעצם תנהו לענין משאו דעצם כשעורה מטמא במשא וקצת קשה דא"כ מאי קאמר או במת זה אבר הנחלל מן המת ואית בו [כשעורה] לימא זו עצם כשעורה:

ואינו מתחיל למנות עד שיטהר ויביא קרבנותיו ואיבעיא ליה עד שיטהר דמתני' בשביעי קאי דלאחר שטבל והזה וגלח ומתחיל מאותו יום למנות נזירות טהרה ויביא קרבנותיו בשמיני ומני ר"א היא דאמר לעיל פרק מי שאמר (נזיר ד' יח:) מתחיל ומונה מיד פירוש שמתחיל ומונה משביעי כדפי' שם או דילמא בשמיני קאי ומאי עד שיטהר שיביא קרבנותיו ומני רבנן היא דאמרי וקדש ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו:

ת"ש מדקתני מתחיל ומונה מיד בהדי הנך שאין הנזיר מביא קרבן טומאה ומזה בשלישי ובשביעי ומתחיל ומונה מיד דהיינו בשביעי שהרי אינו זקוק להביא קרבן טומאה האמר ברישא עד דקתני ולא קתני מתחיל ומונה מיד כמו בסיפא שמע מינה דרישא עד שיטהר ויביא קרבנותיו קאמר ומני רבנן היא:

סככות ופרעות מפ' בגמ' [מאי ניהו]:

בית הפרס שדה שנחרש בו קבר [ועד ק' אמה] חשו חכמים שמא דלדל המחרישה בעצמות ונשתייר שם עצם כשעורה וליכא טומאה אלא מדרבנן:

הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל אבל לא במשא ואף טומאה שבו אינה על דרך אחת אלא בהרבה דרכים וכיצד הוא הדין כל שיש במקום הטומאה חלל טפח על טפח או יותר לפי ענין הטומאה אלא שהטומאה ממעטתו מטפח על טפח זה הוא קבר סתום ומטמא באהל מפני שהיא טומאה רצוצה ובוקעת ועולה למאהיל עליו ובוקעת ויורדת למתאהל תחתיו וכן מטמא אף סביביו במגע כל שהוא מגוף הקבר כגון צידי הקבר ואם נשאר בו מגב הטומאה ולהלן טפח על טפח פנוי אינו מטמא באהל שהטומאה מתפשטת באותו חלל ואינה בוקעת ומ"מ מטמא הוא כל סביביו במגע ואם אין במקום הטומאה טפח על טפח אף עם מקום הטומאה הרי זו טומאה רצוצה ומטמאה באהל מצד בקיעתה ואינה מטמאה את הנוגע בצדדין כלל כך היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם אלא שגדולי המחברים וחכמי התוספות נראין מצטרפין לדעת אחרת:

וקבר שלפני הדבור ר"ל קודם מתן תורה לא היה בו טומאה ואף לאחר הדבור אלא במגע אבל לא באהל וגוים מיהא אין להם טומאת קברות אף במגע ולא טומאת אהל אף בגופן עד שיגע בגוף הטומאה או ישאנה וענין חרב הרי הוא כחלל ושאר דברים שבמדרש מקרא זה ר"ל וכל אשר יגע וכו' הכל מבורר ממה שכתבנו למעלה ואבר הנחלל פירושו הנחתך:

צריך אתה לברר בסוגיא זו במה שכתבנו באבר מן המת שנחלקו עליו שלא נחלקו בו לענין גלוח נזיר לבד אלא אף לענין תרומה וקדשים שאם לא כן היה לו לרבי יוחנן להשיב כי רבייה רחמנא לתרומה וקדשים והענין הוא שהאבר אינו מטמא אף לתרומה וקדשים אלא כשהוא כבריתו בשר וגידין ועצמות וכל שחסר מן העצם טהור לגמרי אחר שלא נשאר בו כשעורה ואם חסר מן הבשר שיעורו כדי להעלות ארוכה עד שאף כל האבר אם אינו אבר בעל עצם כגון הכוליא והלשון דינו כשאר הבשר ליטהר בפחות מכזית ושאלו כאן האי אבר מן המת דפליגי עליה לענין גלוח והוא הדין לתרומה וקדשים היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה תיפוק לי' משום מגע עצם כשעורה דנזיר מגלח ומאי טעמיה דרבי יוחנן ואי דלית ביה מאי טעמא דבית שמאי הרי אם מדין עצם אין בו כשעורה ואם מדין אבר אין בו בשר כראוי ותירץ לעולם דאין בו כשעורה ורחמנא רבייה הואיל ועצם האבר שלם ושיש בו מקצת בשר אף ע"פ שאין בו כראוי ולרבי יוחנן כל שאין בו בשר כראוי נפק ליה מתורת אבר ואין אתה מטמאו אלא מתורת עצם ובכשעורה וכי רבייה רחמנא למשא הוא דרבייה ושאר הסוגיא פשוטה היא:

או בקבר אמר ריש לקיש זה קבר שלפני הדיבר שקודם מתן תורה דאמרינן ביבמות בפרק הבא על יבמתו אמר ר' שמעון בן יוחי קברי נכרים אינן מטמאין דכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם. אתם קרויים אדם (אתם) ואין אומות העולם קרויין אדם. ופריך והכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו. ומשני דילמא אקטיל חד מישראל. רבינא אמר נהי דמעטינהו מטומאת אהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע וממשא מי מעטינהו. משמע דלאידך שינוייא דאיצטריך לשנויי דילמא אקטיל חד מישראל סבר דאף ממגע וממשא מעטינהו. ולדידיה (איצטריך אהא) אצטריכא הא לרבות קבר שלפני הדיבר דאף על גב דלאו ישראל נינהו מטמאין במגע. דהכא במגע איירי ולמגע רבינהו קרא ולא לאהל. ור' בנאה דהוה מציין מערת המכפלה בבתרא בפרק חזקת הבתים סבר כרבנן דר' שמעון. דבפרק קמא דמועד קטן אמרינן דאין מציינין אלא על דבר שמטמא באהל. וצריך עיון לריש לקיש מנא ליה דעצם כשעורה מטמא במשא. הרא"ש ז"ל בפירושיו. והרב עזריאל ז"ל כתב וזה לשונו וריש לקיש נפקא ליה מקרא אחרינא. עד כאן. תימה דהכא משמע דאבר שאין עליו בשר כראוי ואין בו עצם כשעורה אינו מטמא לא במגע ולא במשא לר' יוחנן: ובמסכתא אהלות פרק שני תנן אלו מטמאין באהל אבר מן המת ומן החי שיש עליהם בשר כראוי. ובסיפא תנן אלו אין מטמאין באהל אבר מן המת ומן החי שאין עליהם בשר כראוי ועצם כשעורה. והשתא לר' יוחנן על כרחך מיירי בסיפא שיש בו עצם כשעורה דאם לא כן לא היה מטמא במגע. ואם כן אמאי קתני לה כלל בסיפא. אי לאשמעינן דאינו מטמא באהל מרישא שמעינן ליה דהא לר' יוחנן אית ליה דכל היכא דשמעינן מכללא לא תני בסיפא. ואי לאשמועינן דמטמא במגע ומשא תיפוק ליה משום עצם כשעורה. ותירץ הר"ם דסיפא איצטריך לאשמועינן דדבר שיש בו עצם כשעורה ויש עליו בשר אך לא כראוי אינו מטמא באהל. דאי מרישא הוה אמינא היינו כי ליכא עצם כשעורה לא מטמא באהל. אבל אם יש בו עצם כשעורה מטמא באהל אף כי אין עליו בשר כראוי. קא משמע לן סיפא דעל כרחין מיירי דיש בה עצם כשעורה ואפילו הכי אינו מטמא באהל. תוספי הרא"ש ז"ל:

איבעיא להו עד שיטהר דקתני בשביעי קאי ומאי עד שיטהר עד דעביר הערב השמש ומני ר' אליעזר היא. דאמר לעיל בפרק מי שאמר מתחיל ומונה מיד. והיינו משביעי דאם לא היה מתחיל למנות נזירות טהרה עד שמיני היכי מייתי קרבן טומאה והא ר' אליעזר אמר התם במתניתין לא בו ביום. אלא ודאי מתחיל ומונה מיד דקאמר ר' אליעזר היינו בשביעי. ומיד דקאמר היינו מיד שיטהר. ואחר כך מביא קרבנותיו בשמיני. והוא הדין דהוה מצי למימר ור' יוסי בר' יהודה היא דאמר לעיל ביום תגלחתו. שיטה:

מתני' וארץ העמים. מפרש בגמ' דגזרו עליהן טומאה. וכל אלו טמאות דחשיב הכא דרבנן נינהו.

הגולל והדופק פירש רש"י גולל דף הארון של מעלה שהוא כסוי הארון. דופק דופן הארון. ור"ת מפרש גולל אבן גדולה שמניחין על הקבר לציון ולהכין מקום קברו והיא שקורין מצבה. ולשון גולל כמו וגללו את האבן שעל שם שהיא גדולה וכבדה צריך לגוללה. דופק שתי אבנים אחת שמעמידין בראש המצבה לצד ראשו ואחת לצד רגליו. ובערוך פירש לאחר שחפרו הקבר כל צורכו בונין מכאן ומכאן איצטבא לכסות המת ואותן אבנים קרויים גולל. ושורות אבנים שמכאן ומכאן קרוי דופק. ודופק דפקים היינו דופק מועט שסומך דופק גדול ואותו טהור. פירוש זה בערך גולל. הר' עזריאל ז"ל:

ואין עולין לו קאי אכל הנך דמתניתין. ותמה הר' משה מאיברא הנוגע בכלים שנגעו במת אמאי אין עולה לו אותו היום אחר שטבל שהרי כשנטמא על ידי רביעית דם ורובע עצמות אמרינן בגמרא שיום שביעי אחר שטבל עולה לו מן המנין. ויש לחלק דיום שנטמא בו לא מסתבר דיעלה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: על אלו אין הנזיר מגלח. לא קאי אימי ספרו וימי גמרו שהרי הן מגלחין בשביל צרעתו ופשיטא דאין מגלחין פעם שלישית אנזירות משום טומאת צרעת דכי ימות מת עליו דוקא אמר רחמנא:

תוס' ד"ה או בקבר בפ' בתרא דהוריות וכו' אינו מדוקדק דהתם באמת ממעטין כי יהיה פרט לפני הדיבור וכ"כ תוס' בנדה דף ע ע"ב: