דף ביאור
מסכת נזיר דף מ״ג עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת נזיר דף מ״ג עמוד א׳
מסכת נזיר דף מ״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 11 קטעים ממוספרים, כ־259 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
בבית אמאי חייב שתים הא לא אתיין בהדדי דכיון דעייל ידיה דאורחיה דאיניש בהכי איטמי ליה דכמאן דנגע בטומאת המת שבפנים דמי וביאה לא הוי עד דעייל כוליה גופיה:
אלא אמר ר"א צירף ידו כל היכא דהושיט ידו ליכנס תחלה:
משום טומאה איכא משום ביאה ליכא ולא הוי כמאן דאתיין טומאה וביאה בהדי הדדי ואינו חייב אלא אחת שהרי כבר מחולל ועומד הוא אלא הכא במאי עסקינן דצירף גופו כלומר שהכניס כל גופו כאחד דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין:
צירף גופו לאו דוקא אלא איידי דאמר צירף ידו קאמר צירף גופו:
והא לא אפשר דלא עייל חוטמו ברישא משום דבולט מן הפרצוף דאורחיה דאינש לכי עייל בביתיה דשוחה ראשו ברישא ונחית ליה טומאה ולא הויא [ביאה] עד דעייל ליה כוליה וכי עייל כוליה גופיה הא מיטמי וקאי:
אלא אמר רבא הכניס ידו כו' אלא היכי משכחת לה כגון דהכניס גופו שנכנס כשהוא זקוף דאתיין להו טומאה וביאה בהדדי וחייב שתים:
ואכתי לא אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה כו':
כגון שנכנס לבית שבתוכה טומאת מת בשידה תיבה ומגדל':
ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Nazir 43a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
בבית נמי כיון דאעיל ידיה אסתאב דאהל המת כמליא טומאה דמי ומיד שהושיט ידו מבפנים כאילו נגע במת ואכתי לא קרינן לא יבא וכי עייל כולי האי טמא ומחולל ועומד הוא ואתרי לא תמצא חיוב לא יבא עם לא יטמא [כיון] שהוא מחולל ועומד לא היה לנו לרבות להחלו למעט מחולל ועומד הוא אלא לדרשה אחריתי כדבסמוך:
אלא אמר ר"א צירף ידו לבית כלומר שהכניסה לבית קודם לגוף משום טומאה איכא משום ביאה ליכא דמחולל ועומד:
צירף גופו כלומר היו ידיו צרופות ושטופו' לגופו ולא הכניסן תחילה טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין ואומר הר"ם אף ע"ג דבית המנוגע אמר בפר' השוחט (חולין דף לג:) ידיו טמאות דרבנן אף כי מצורע מטמא באהל מ"מ אינו כ"כ כמו. מילי טומאה שכמו כן בבית המנוגע הנכנס שם טמא אפילו לא נגע ואפ"ה נשנית במשניות דאם יש מחיצה כל שהוא למצורע לא יטמאנו ואילו בטומאת מת אף פותח טפח מביא הטומאה:
הא א"א שלא עייל חוטמו ברישא ונחת ליה טומאה אלא אמר רבא הכניס ידו משום טומאה איכא - פירוש משום דחוטמו עייל ברישא:
הכניס גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין כלומר שהיה כופה ראשו חוץ לבית כמו הלכוף כאגמון ראשו (ישעיהו נ״ח:ה׳):
והא לא אפשר דלא עייל אצבעא דכרעיה תחלה ולא מצי לאוקמי [בבואו לבית אחורנית דלא שמיה] ביאה כדאמר בפרק ב' דשבועות (דף יז:) ובפ"ק דחולין (דף י:) ולכולהו מצי למיפרך הא לא אפשר דלא עייל מיעוטא ברישא ומטמא ליה בטרם יכנס כדרכו:
כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא אחר ופרע עליו המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיא - וצ"ל [דהוא] מסייע להסיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי:
מר בר רב אשי אמר כגון דעייל [כשהוא גוסס] ונפק נשמתא אדיתיב התם דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיא:
ועוד 9 קטעי פירוש על דף זה.
Tosafot on Nazir 43a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
מאירי
טומאה זו שהוזהרו עליה כהן ונזיר אינה אלא בטומאת מת אבל שאר טמאות אינם מוזהרין עליהן בהדיא אמרו לא יטמא להם במותם אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם ואין טומאה כלל אלא בשמת לגמרי אבל אם לא מת לגמרי אפילו היה גוסס ובשעה התכופה למיתה אין כאן טומאה כלל ולא סוף דבר גוסס שמיעוטן מיהא לחיים אלא אף מגוייד במקום שאי אפשר לחיות אפילו נשחטו שני סימניו ומ"מ נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה או נקרע כדג מגבו או נחתך ראשו הרי זה מטמא אף על פי שהוא מפרכס ובהלכות גדולות כתבו שהכהן אסור לעמוד בבית שיש בו גוסס ונראה כן ממה שאמרו כאן לענין טמויי עד דנפקא נשמתיה לענין איתחולי הא איתחיל ופירושו כשנכנס בעודו גוסס התיר עצמו לחלול והכניס עצמו לספק טומאה ומתוך כך אסור אלא שלא נטמא:
Meiri on Nazir 43a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown
שיטה מקובצת
אלא אמר ר' אלעזר צירף ידו לבית משום טומאה איכא משום ביאה ליכא. כלומר הכניס ידו תחלה לבית לוקה משום טומאה. אבל משום ביאה אינו חייב עדיין כי אם בהכנסו רובו. דהא דאמר ביאה מקצת שמה ביאה היינו דוקא לענין ביאת מקדש כדילפינן בפרק כל הפסולין אבל לשאר מילי לא. וכשמכניס אחר כך רובו לבית ליכא משום ביאה דהא מטמא וקאי. הר' עזריאל ז"ל:
מר בר רב אשי אמר כגון דעייל (כגון שהוא) כשהוא גוסס ונפק נשמתא אדיתיב. וצריך לומר דסבירא ליה התראת ספק שמה התראה דהא התראת ספק הוא דשמא לא ימות. והוא הדין דהוה מצי לשנויי כגון שהיה הנזיר יושב בבית והכניסו כזית מת לשם. תוספי הרא"ש ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל בפירושיו וז"ל: ונראה לי כיון דרוב גוססין למיתה לא הוי התראת ספק. ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא קאמר כשהוא חולה. עד כאן:
במותם אין מיטמא אבל מטמא בנוגעם ובזיבתם תימה למה לי קרא פשיטא דאפילו לנוגעם וזיבם דלאו דאביו אינו מוזהר דאינו מוזהר אלא על טומאת מת ואבר מן החי שנאמר על כל נפשות מת לא יבוא. ובתורת כהנים יש במותם לא יטמא אבל יושב הוא בהספד ובשורה. תוספי הרא"ש ז"ל:
Shita Mekubbetzet on Nazir 43a · Sefaria · מהדורה: Vilna Ed · Public Domain
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת נזיר, דף מ״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־259 מילים ב־11 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 11 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 113 מילים
נפתחת ב״בְּבַיִת נָמֵי, כֵּיוָן דְּאַעֵיל יְדֵיהּ — אִיסְתָּאַב,…״
- קטע 232 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: צֵירַף יָדוֹ, מִשּׁוּם…״
- קטע 333 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רָבָא: הִכְנִיס יָדוֹ, מִשּׁוּם טוּמְאָה…״
- קטע 437 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: כְּגוֹן שֶׁנִּכְנַס בְּשִׁידָּה…״
- קטע 512 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: ״לְהֵחַלּוֹ״, עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת. רַבִּי…״
- קטע 630 מילים
נפתחת ב״מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁין…״
- קטע 718 מילים
נפתחת ב״וּלְמַאן דְּאָמַר מִ״לְּהֵחַלּוֹ״, הָכְתִיב ״בְּמוֹתָם״! מִיבְּעֵי לֵיהּ…״
- קטע 819 מילים
נפתחת ב״וּלְמַאן דְּאָמַר ״בְּמוֹתָם״, הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהַאי…״
- קטע 916 מילים
נפתחת ב״וּלְמַאן דְּאָמַר ״בְּמוֹתָם״, הָכְתִיב ״לְהֵחַלּוֹ״! ״לְהֵחַלּוֹ״ לְהָכִי…״
- קטע 1019 מילים
נפתחת ב״וּלְמַאן דְּאָמַר מִ״לְּהֵחַלּוֹ״, הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהַאי…״
- קטע 1130 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: אָדָם אֵינוֹ מְטַמֵּא (אֶלָּא) עַד שֶׁתֵּצֵא…״
לשון המקור
בְּבַיִת נָמֵי, כֵּיוָן דְּאַעֵיל יְדֵיהּ — אִיסְתָּאַב, כִּי עָיֵיל כּוּלֵּי, הַאי טָמֵא הוּא!
אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: צֵירַף יָדוֹ, מִשּׁוּם טוּמְאָה — אִיכָּא, מִשּׁוּם בִּיאָה — לֵיכָּא. וְצֵירַף גּוּפוֹ — טוּמְאָה וּבִיאָה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתוּ. הָא אִי אֶפְשָׁר דְּלָא עָיֵיל חוֹטְמוֹ בְּרֵישָׁא, וְנָחֵית לֵיהּ טוּמְאָה!
אֶלָּא אָמַר רָבָא: הִכְנִיס יָדוֹ, מִשּׁוּם טוּמְאָה — אִיכָּא, מִשּׁוּם בִּיאָה — לֵיכָּא. הִכְנִיס גּוּפוֹ — טוּמְאָה וּבִיאָה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָא אָתְיָין. וְהָא אִי אֶפְשָׁר דְּלָא עָיֵיל אֶצְבְּעָתָא דְכַרְעֵיהּ בְּרֵישָׁא וְנָחֵת לְהוּ טוּמְאָה!
אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: כְּגוֹן שֶׁנִּכְנַס בְּשִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל, וּבָא חֲבֵירוֹ וּפָרַע עָלָיו אֶת הַמַּעֲזִיבָה, דְּטוּמְאָה וּבִיאָה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתְיָין. מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: כְּגוֹן דְּעָיֵיל כְּשֶׁהוּא גּוֹסֵס, וּנְפַק נִשְׁמְתֵיהּ אַדְּיָתֵיב. דְּטוּמְאָה וּבִיאָה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתְיָין.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״לְהֵחַלּוֹ״, עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת. רַבִּי אוֹמֵר: ״בְּמוֹתָם יִטַּמָּא״, עַד שֶׁיָּמוּת.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁין אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: גּוֹסֵס אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. לְמַאן דְּאָמַר מִ״לְּהֵחַלּוֹ״ — אֲפִילּוּ גּוֹסֵס, לְמַאן דְּאָמַר ״בְּמוֹתָם״ — עַד שֶׁיָּמוּת אִין, גּוֹסֵס לָא.
וּלְמַאן דְּאָמַר מִ״לְּהֵחַלּוֹ״, הָכְתִיב ״בְּמוֹתָם״! מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: בְּמוֹתָם אֵינוֹ מִטַּמֵּא, אֲבָל מִטַּמֵּא בְּנִגְעָתָם וּבְזִיבָתָם.
וּלְמַאן דְּאָמַר ״בְּמוֹתָם״, הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהַאי סְבָרָא! אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״בְּמוֹת״, מַאי ״בְּמוֹתָם״ — שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
וּלְמַאן דְּאָמַר ״בְּמוֹתָם״, הָכְתִיב ״לְהֵחַלּוֹ״! ״לְהֵחַלּוֹ״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא, בְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּלָּל, יָצָא זֶה שֶׁמְּחוּלָּל וְעוֹמֵד.
וּלְמַאן דְּאָמַר מִ״לְּהֵחַלּוֹ״, הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהַאי סְבָרָא! אִם כֵּן לֵימָא קְרָא ״לְהֵחֵל״, מַאי ״לְהֵחַלּוֹ״ — שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
מֵיתִיבִי: אָדָם אֵינוֹ מְטַמֵּא (אֶלָּא) עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ. וַאֲפִילּוּ מְגוּיָּיד וַאֲפִילּוּ גּוֹסֵס. וּלְמַאן דְּאָמַר מִ״לְּהֵחַלּוֹ״ הָא קָתָנֵי דְּאֵינוֹ מְטַמֵּא! לְעִנְיַן טַמּוֹיֵי — עַד דְּנָפְקָא נַפְשֵׁיהּ, לְעִנְיַן אִתַּחוֹלֵי — הָא אִיתַּחִיל.