מסכת נזיר דף מ׳ עמוד א׳

ואין דנין קל מחמור להחמיר על הקל אלא להקל על הקל ולהחמיר על החמור והכא דא"א ללמדו ממצורע אתא ליה תער דבתער הוא דתיהוי תגלחת אחרונה אבל במידי אחרינא לא:

רבי אומר אינו צריך לתגלחת אחרונה וכשכתב לך תער לא בא אלא לומר לך שאינו חייב אלא בגילוח תער ומה שאתה אומר מנין למדנו לתגלחת אחרונה שהיא בתער מן דקדוק הכתוב אתה למד שהרי הוא אומר תער לא יעבור על ראשו דמשמע תער לא יעבור על ראשו עד יום מלאת שהוא צריך גילוח בתער:

והכתיב תער לא יעבור על ראשו כלומר והיכי אמר ת"ק דחייב על כל שאר מעבירין ותער לא בא אלא לתגלחת האחרונה והכתיב תער לא יעבור על ראשו דמשמע בתער הוא דמחייב אבל לא בשאר מעבירין:

לעבור עליו בשני לאוין על תער לא יעבור ועל לא יעבור כל המעבירין לישנא אחרינא והכתיב תער לא יעבור על ראשו כלומר היכי משמע ליה דאחר מלאת לא תהא תגלחת אלא בתער והכתיב תער לא יעבור על ראשו [עד מלאת] דאיכא למידק מינה דעד מלאת הוא דלא אלא בתער הא לאחר מלאת מגלח בכל דבר ואפי' במלקט וברהיטני לעולם אימא לך דלאחר מלאת אינו מגלח אלא בתער והא [דכתיב] בסמוך לא יעבור ומשמע לא יעבור תער:

אמר רב חסדא ללקות באחת שאם גילח תוך מלאת שער אחת לוקה:

לעכב בשתים שאם גילח כל שערו בתגלחת סוף ימי נזירותו ושייר בו ב' שערות לא עשה ולא כלום:

ולסתור אינו סותר אם גילח בתוך ימי נזירותו אלא אם גילח את רוב ראשו בתער:

והקתני מנין לרבות כל המעבירין ת"ל לא יעבור:

שאין דנין קל מחמור שהמצורע חמור שטעון תגלחת כל שער גופו דכתיב (ויקרא י״ד:ט׳) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו וגו' תאמר בנזיר שהוא קל שאינו צריך לגלח אלא ראשו כדכתיב בהדיא בקרא ולכך לא יטעון תער [לכך] כתיב תער לא יעבור ואם אינו ענין לאיסור העברה שבתוך נזירותו דהא [איהו] בכל המעבירין לקי תניהו לענין תגלחת למצות תגלחתו של סוף נזירותו דאינו אלא בתער:

רבי אומר אינו צריך תער לאתויי לתגלחת אחרונה של נזיר דכי נמי צריך לגופיה אפ"ה ידעינן ממילא דתגלחת אחרונה בתער ובהא פליג את"ק דידיה דת"ק אייתי לתער משום תגלחת אחרונה ופריך והא כתיב תער לא יעבור דמשמע שאר מעבירין נמי והיכי קאמר רבי דאתי לגופיה דמשמע דבתער דוקא מיחייב דס"ל לגמרא דאין לנו לומר דרבי יסבור כר' יונתן דלא אסר שאר מעבירין דמדקאמר אינו צריך משמע דלא אתי לאפלוגי על תנא קמא דידי' דמחייב על כל מעבירין ומשני לעבור עליו בב' לאוין לכך כתב תער דמגלח בתער עובר בשני לאוין משום תער ומשום מעבירין דהלאו קאי אתער וקאי נמי אשאר מעבירין והוי כאילו כתב תער לא יעבור דאותו לשון [קאי] לפניו ולאחריו והשתא נפקי תרוייהו מתער לרבי דאי לא נכתב תער אלא לתגלחת מצוה כדקאמר ת"ק מ"מ לכתביה לתער בפירוש גבי תגלחת של מצוה למאי הילכתא כתבו גבי איסורא לומר [לך] שלוקה שתים ואם כוליה להכי הוא אתא אמאי סמיך עד מלאת אל תער לא יעבור אלא רצה לומר עד מלאת לא יעבור תער הא לאחר מלאת לא יעביר שער ראשו אלא בתער:

אמר רב חסדא ללקות באחת על שער אחד הוא לוקה אם התרו בו על תגלחת וגלח שער אחד הוא לוקה:

לעכב בשתים בכלות ימי נזירותו שמצוה עליו לגלח ראשו אם גילח כל ראשו ושייר שתי שערות לא עלתה לו תגלחת:

לסתור אינו סותר אא"כ מגלח רוב ראשו וכולן הן הלכה בנזיר שלא מצינו בהן טעם:

ובתער [ונראה] (פי') דקאי ארישא דאינו לוקה אלא בתער אבל הוא סותר כי נמי אינו כעין תער אלא [ברוב] ראשו סותר [היכא] דלא שיירו בו כדי לכוף אע"ג דלא הוי כעין תער ופריך בתער אין דוקא לוקה בשאר מעבירין לא הא תנן נזיר שגילח בין בתער בין בזוג בין בשפשוף כל שהוא חייב אלא אימא כעין תער שעוקר השער ומשחיתו מעיקרו:

תניא נמי הכי שלוקה [וסותר] ברוב ראשו:

נזיר שתלש ומרט ושפשף כל שהוא חייב לוקה:

אף הלויים כשהופרשו לעבודה הוצרכו לגלוח בתער על כל בשרם ושיור שתי שערות היה מעכב בהם גם כן והיו טעונין תנופה בגופן וקרבנות האמורים בהם בסדר בהעלותך ולא היו קרבנותיהם טעונין לחם כקרבנות נזיר וכן לא היה קרבנם עולה ויורד כשל מצרע אלא קבוע להם אף בעניות כקרבנות נזיר:

לעבור עליו בשני לאוין שאם העביר בתער והתרו בו משום תער ומשום לא יעבור לוקה שתים מידי דהוה אאכל ענבים לחים ויבשים דלוקה שתים כיון דמפרשי במקרא אף על גב דכתיב בחד לאו. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ויש מפרשים לעבור בשני לאוין אם גילח בתער ובשאר מעבירים דהוו שני שמות כמו ענבים לחים ויבשים דמין אחד ולאו אחד ולוקה שתיים הכא נמי תער שם אחד. שיטה:

ללקות באחת בשערה אחת אם גלחו בתוך ימי נדרו או עקר מעיקר גידולו לוקה. לעכב בשתים. בסוף ימי נזירות שמצוה לגלח כל שער ראשו אם שייר שתי שערות מעכב ולא עלתה לו תגלחת. אימא כעין תער. ומיהו כעין תער בעינן לגבי כולהו בין לסתירה בין ללקות. הר' עזריאל. וכן כתב הרא"ש ז"ל בפירושיו וז"ל: ובתער. אכולהו קאי. עד כאן:

תניא נמי הכי דלוקה באחת וסותר ברוב ראשו. תלש מרט ספסף כל שהוא חייב ואינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער. כעין תער. ואית ספרים דגרסי תלש מירט ספסף כל שהוא אינו סותר אלא ברוב ראשו. אבל בתוספתא גריס בהדיא חייב. הרא"ש ז"ל בפירושיו: