מסכת נזיר דף ל״ה עמוד ב׳

גליו"ן חיה בכלל בהמה דכתיב (דברים י״ד:ד׳) זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' איל וצבי וגו' אמר ליה ומי מצית אמרת הכי דחיה הוא בכלל בהמה בהאי פרט:

הא כתיב באידך [פרטא] בקר וצאן למעוטי חיה אלא האי מן הבהמה נמי הוה ליה פרט וכלל ופרט ומצי נמי למילף מהכא:

ומנלן דהכי הוא דכעין פרטא דיינינן:

דתניא ונתת הכסף וגו' אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע ואיתרבו להו עופות ואימעיטו להו דגים שאין גדילין על הקרקע כדמפרש במסכת עירובין בפרק בכל מערבין:

מכדי כלל ופרט וכלל כעין פרטא דיינינן כללא בתרא מאי אהני אהני לאוסופי ליה - ואפילו מצד אחד כגון דגים דפרי מפרי הן אבל אינן גידולי קרקע דאי ליכא כללא בתרא ה"א דאין בכלל אלא מה שבפרט:

תרי [פרטי וכללא] אי איכא דדמי ליה משני צדדין כגון עופות דגידולי קרקע הן ופרי מפרי מרבינן אבל דגים דבחד צד דמו ליה לא מרבינן:

ומיעט וריבה א"א דלא ממעט מידי והלכך דלולבין מרבי אבל עלין לא דעלין ממעט ואם תאמר והא איכא רבי אלעזר דדריש מיעט וריבה וקמייתי נמי עלין הא לא תקשי לך ר"א לא משמע ליה עלין אלא משום דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין דהאי מכל לישנא יתירא הוא ואי משום מיעט וריבה לא מיצטריך ליה למיכתב אלא אשר יעשה מגפן היין מכל למה לי אלא לרבות ואפי' עלין ואית דמפרש דהאי דאמר אפילו עלין לאו דוקא אלא קמ"ל דפורתא הוא דמיעט או עלין או שבישתא ובין מיעט וריבה לריבה [ומיעט] וריבה ליכא ולא מידי:

שהרי אמרה תורה וכל משרת לרבות שאילו לא הוי איסורי נזיר כשיעור והיתר משלימו לכזית שהוא חייב:

א"ל חיה בכלל בהמה בתמיה כלומר האי בהמה לא מצית אמרת דחיה בכלל בהמה דכתיב בקר וצאן בפרט בתרא וכמו שפרטא בתרא ממעט חיה פרטא קמא נמי מצי להוי דממעט חיה דפרט אחרון מגלה על הראשון למעוטי חיה ולעולם מהאי קרא נמי איכא למדרש בפרט וכלל ופרט:

ומנלן דהכי הוא ארבנן קאי דדרשי לעיל כלל ופרט וכלל ומרבה כעין הפרט וקבעי מנלן דמדה זו בתורה היינו למדרש כעין הפרט דתניא ונתת הכסף ולא קאי אר"א דהוא דריש ליה ריש פ' בכל מערבין (עירובין כז:) בריבה ומיעט וריבה:

מה פרט מפורש בקר וצאן פרי מפרי דבהמות מתעברות זו מזו ויולדות וגדולי קרקע שהן גדלין מן הארץ מעשב הארץ אף כל לאיתויי עופות ולמעוטי דגים מים ומלח ולר"א דדריש ליה בריבה ומיעט וריבה מרבינן אפי' דגים ולא ממעט אלא מים ומלח:

מכדי כלל ופרט וכלל כעין הפרט דיינינן ליה כללא בתרא מאי אהני אגב גררא אתא לפרושי טעם המדות וחילוקיהם ומשפטיהם ומפרש אותה בלשון קשיא ותירוץ אהני לאוסופי כל דדמי לפרטא דאי לא כתיב כלל הוה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט:

א"ל אי לאו פרטא [בתרא] הוה אמינא פרט וכלל ונעשה כלל מוסף על הפרט - והוה מרבינן גבי נזיר אפילו עלין ולולבין:

מכדי תרי כללי ופרטא ותרין פרטי וכללא כעין הפרט דיינינן כדאמרן מאי איכא ביני וביני - כלום יש חילוק בין אלו שתי מדות איכא תרין כללי ופרטי אמרינן כל דדמי ליה אפי' בחד צד מרבינן ותרין פרטי וכללי דדמי ליה משני צדדין מרבינן מצד אחד לא מרבינן והדין נותן בב' כללות מרבינן יותר מכלל אחד ורי"ף [מפרש] דהך סוגיא דהכא אליבא דמ"ד כללא בתרא דוקא וה"ל [כעין] פרט וכלל להכי מרבינן דדמי ליה לפרטא אפי' בחד צד [וכן] נמי תרי פרטי וכללא פרטא [בתרא] דוקא וה"ל [כעין] כלל ופרט ואהני כללא לרבות [מכעין] הדומה לו מב' צדדין אבל למאן דאמר כללא קמא דוקא וכן פרטא קמא דוקא הוה הדין להפך ואם תאמר ההוא קרא דכי יתן וגו' דרשי ליה רבנן [בכלל] ופרט וכלל ובעו דבר הדומה לו מב' צדדין דהוי דבר המיטלטל וגופו ממון דהא ממעטי קרקעות אע"פ שגופן ממון וכן שטרות אף על פי שמטלטלין הואיל ואין גופן ממון אלמא אפילו בתרי [כללי] ופרטא בעינן שני צדדין ור"א דריש לההוא קרא בפרט וכלל. ופרט וממעט נמי קרקעות ושטרות אלמא דהמדות הללו שוות וי"ל דלפי מה שפירשתי ניחא דרבנן סברי כללא קמא דוקא ודמי לכלל ופרט ואהני כללא בתרא לאתויי הדומה לו משני צדדין ור"א סבר פרט [בתרא] דוקא והוי כמו כלל ופרט ואהני פרטא קמא לרבויי כל הדומה לו מב' צדדין ועי"ל דהני תרין צדדין דאיתנהו בקרקעות ושטרות ומטלטלין וגופן ממון שקולין הן וחשובין כחד צד הלכך בין לרבנן דדרשי תרי כללי ופרטא בין ר"א דדריש תרי פרטי וכללא בעי' הנך ב' צדדין דכיון שהצדדין חשובין [כחד] הי מינייהו מפקת וכן בשמעתא דסלעם וחרגול (חולין דף סו.) דבעינן ד' צדדין דחשובין ושקולין הן זה כזה כולהון כחד [צד הוו] הלכך בעיא כולהון דדוקא ראשו ארוך הוי צד גרוע אבל אינך כולן חשובין כחד ודו"ק התם:

איכא דאילו פרט וכלל מרבינן אפילו עלין [ולולבין] ואילו מיעט וריבה מרבינן לולבין אין עלין לא - תימה הא ר"א דריש מיעט וריבה בתחילת שמעתתא ומרבה אפילו עלין וי"ל דלעיל מיירי בעלין רכין דומיא דלולבין והכא מיירי דקשה קצת ודמי קצת לשבישתא אך תימה דמדת מיעט וריבה כמו מדת פרט וכלל [ואמאי] במדת ריבה ומיעט וריבה מרבינן טפי מבמדת כלל ופרט וכלל כדמשמע ריש פרק בכל מערבין ראייתו והר"ף נ"ע היה נותן טעם לדבר כמו שרגיל רש"י [לפרש] בכל מקום דהיכא דאיכא כלל ופרט הוי פרט פירושו של כלל וסותר ומבטל הכלל לגמרי כאילו לא היה אבל ריבה ומיעט דאין מיעוט פי' ריבוי לבטל [ריבה] לגמרי כאילו לא היה אלא ריבה קצת ומיעט קצת הלכך כשהפרט קודם לכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט ומבטל הפרט לגמרי כאילו לא היה שהרי אין לומר שהוא פירושו של כלל אחרי שקדמו וגם במיעט לא דיינינן ליה הלכך מרבינן מן הכלל שבא [אחריו] אבל למאן דדריש במיעט וריבה יש לי לדרוש המיעוט במיעוט לומר גם שהוא לפני הריבוי כמו אם היה אחרי הריבוי והשתא נמי כשהמיעוט קודם הוא ממעט קצת דאין לו כח לריבוי של אחרון [לרבות] כולי האי וא"ת כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וא"כ. כללא מאי אהני ותי' דלא נילף מג"ש או במה מצינו טפי מן הפרטא ובהכי נמי [פרט וכלל דרבי] כל מילי א"כ מאי אהני פרטא אלא דלא נילף מג"ש או מק"ו [למעט] וריבה ומיעט וריבה ומיעט וריבה חילוק ביניהן כדפ"ה בעלמא (סנהדרין דף מו.) דריבה ומיעט הוי כמו כלל ופרט וכלל לרבות כעין המיעוט ותו לא ריבה ומיעט וריבה ריבה כל מילי ואהני מיעוטא למעוטי דבר אחד ומיהו קשה דריבה ומיעט וריבה ריבה קמא למאי אהני הא במיעט וריבה לחוד דמרבינן כל מילי וממעטין דבר אחד כדאמר בריש פרקין דדריש מיעט וריבה רבי כל מילי וממעט שבישתא ואר"ת דאין ה"נ וריבה קמא אורחיה דקרא הוא כמו ולקחת את המרצע דאיכא דדריש (קדושין דף כא:) בריבוי ומיעט וריבה ולקחת אורחיה דקרא ונראה דבהכי יש ליישב מאי דפר"ת דמיעט וריבה ומיעט אינה מדה בתורה אפילו למאן דדריש ריבויי ומיעוטי והיא גופיה תימה מאי שנא מפרט וכלל ופרט דדרשינן ליה למאן דדריש כללי ופרטי ונראה דלא דמי דבשלמא פרט וכלל ופרט איכא למידרשיה כעין הפרט כמו כלל ופרט וכלל אלא דמעט יש חילוק כדקאמר בגמרא והשתא אין להקשות פרטא בתרא למה לי דהא אי לאו פרטא בתרא הוי פרט וכלל ואיתרבי כל מילי אבל אי הוי דרשי מיעט וריבה ומיעט ע"כ [כמו] ריבה ומיעט וריבה דרשי דומיא דפרט וכלל ופרט דדיינינן בכלל ופרט וכלל והשתא הוה קשה דמיעט וריבה ומיעט מיעט בתרא למאי אהני הא במיעט וריבה לחוד בריבה ומיעט וריבה דרשינן ליה כדפי' ר"ת ואע"פ דריבה ומיעט וריבה נמי אמר דריבה קמא לא מהני מידי בשלמא התם איכא למימר ריבה קמא אורחיה דקרא להתחיל בו כמו ולקחת המרצע אבל מיעט בתרא ליכא למימר הכי הילכך צ"ל אינה מדה בתורה אפי' למאן דדריש ליה בריבוי ומיעוטי דרשינן ליה בפרט וכלל ופרט. עכ"ל מהר"ף נ"ע:

אין היתר מצטרף לאיסור אם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב אינו חייב:

אין לוקחין בכסף מעשר שני אלא דבר שהוא פרי מפרי הן דרך הריון והולדה הן דרך נטיעה וזריעה כגון בהמה חיה ועוף מאמותיהם וענבים מגפניהם וכן שיהא מגידולי קרקע ר"ל שיהא מזונם או יניקתם מן הארץ ומתוך כך אין לוקחין ממנו כמהין ופטריות וכיוצא בהם שאין להם זרע להיות יוצאות זו מזו ולא דגים שאין מזונם מן הארץ לבד וכבר ביארנוה בשלישי של עירובין כ"ז ב':

ולענין ביאור סוגיא חזר אחר כן לחקור בעצמן של מדות שבכלל ופרט לבד כלל אחרון בא ומוסיף כל הדומה לפרט שאלמלא כלל אחרון לא היה בכלל אלא מה שבפרט וכן בפרט וכלל כלל ראשון מוסיף גם כן כל הדומה לפרט שאלמלא כן היה הכלל מוסף על הפרט לרבות כל דבר אלא שנשאר לו בשאלה מה בין כלל ופרט וכלל דהיינו תרי כללי ופרטא לפרט וכלל ופרט דהיינו תרי פרטי וכללא והשיבו שכלל ופרט וכלל מרבה יותר מפרט וכלל ופרט שכל שיש לרבות דבר הדומה מצד אחד ודבר הדומה משני צדדין שמרבין כל הדומה לפרט אף מצד אחד ואם יש לרבות משלשה צדדין מרבין מיהא לכעין הפרט הדומה לו משני צדדין ומשום דכללא בתרא דוקא כמו שביארנו בששי של סנהדרין ואלו תרי פרטי וכללא אין מרבין אלא הדומה לפרט מכל צדדיו שאם יש שם דבר הדומה לו משלשה צדדין אין מרבין את הדומה לו מאחד ולא אף משנים ואם אין שם דומה משלשה צדדין אלא מאחד או מב' מרבין את הדומה בב' וכן כל כיוצא בזה הא מ"מ לדעת האומר כללא קמא דוקא הוא בהפך אלא שהלכה כללא בתרא דוקא וכבר ביררנו דבר זה עם ביאור ההפרש שבין כלל ופרט וכלל לריבה ומיעט וריבה בששי של סנהדרין:

זה שביארנו בהיתר שאינו מצטרף לאיסור אף באיסורי נזיר לא סוף דבר כשרוב האכילה היתר אלא אף כשחציה או אפילו רובה איסור ולענין ביאור מיהא אף לדעת האומר היתר מצטרף לאיסור דוקא בשאין שם רוב היתר והוא שאמרו למטה בשלמא לדידי דאמינא משום היתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין וכו' כלומר וכשאוכל ממנה כזית אין שם חצי זית מן האיסור אלא לדידך דאמרת עד דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישא חולין מאי הוי ואף על פי שיש גורסין בדרך אחרת אינו כלום וכן יראה מסוף הסוגיא שאף לדעת האומר היתר מצטרף לאיסור דוקא באכילה בבת אחת וזהו שהוצרך ללמד שאיסור מצטרף באיסור אחר בנזיר ר"ל אף בזה אחר זה ובלבד בתוך כדי אכילת פרס שאם תאמר אף בהיתר מצטרף לאיסור אף בזה אחר זה מה הוצרך ללמד באיסורי נזיר שמצטרפין ומ"מ הלכה שאף ברוב איסור אין היתר מצטרף עמו ובקדשים מיהא אף ברוב היתר מצטרפין בקצת דברים לדעה קצת כמו שיתבאר למטה בחטאת אלא שיש חולקין בה כמו שביארנו בשלישי של פסחים והאיסורין מיהא כל שאינם מין אחד אין מצטרפין בחולין ובאיסורי נזיר הואיל ואיסורין שבו אחד הם הרי הם כנבלה וטרפה שמצטרפות ובקדשים אף האיסורין מצטרפין וכמו שאמרו הפגול והנותר וכל שפסולו בקדש מצטרפין:

ומנא לן דהכי הוא מנא לן דמדה בתורה היא למדרש כעין הפרט ואדרבנן קאי. ולא מייתי דומה בדומה דלעיל דרשי פרט וכלל ופרט ומייתי כלל ופרט וכלל. אלא תלמודא ידע שדין אחד להם. הרא"ש ז"ל בפירושיו: ולרבנן דרשי לעיל בכלל ופרט וכלל ומנא להו הך מדה שבתורה. ואייתו להו מכלל ופרט וכלל. והא דלא אייתי הך ברייתא דלעיל דוכי יתן איש דדרשי ליה רבנן בכלל ופרט וכלל דניחא ליה לאיתויי ברייתא דפליגי רבנן ור' אלעזר ודמי לפלוגתא דלעיל גבי נזיר. הר' עזריאל ז"ל.

תימה דהא ר' אליעזר דריש לעיל (נזיר כו'.) ככתוב בתוספות וליכא למימר דלמעלה דריש ר' אליעזר בריבה ומיעט וריבה ובכאן דריש מיעט וריבה. דאין ביניהן שום דבר דכל כך מרבי מיעט וריבה כמו ריבה ומיעט וריבה. תוספי הרא"ש ז"ל:

נוסח אחר מכדי כלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט ואתרבי כל מילי ומיעט וריבה נמי ריבה הכל ואתרבי כל מילי מאי איכא בין מיעט וריבה לכלל ופרט. איכא דאילו כלל ופרט מרבי אפילו עלין ומאן דדריש ריבה ומיעט לולבין אין עלין לא. וכתב רמ"ה ז"ל האי גירסא לא דייק דהא אמרינן בריש פרקין דר' אליעזר דדריש ריבויי ומיעוטי מרבי עלין ולולבין. אלא הכי גרסינן איכא דאילו ריבה ומיעט מרבה אפילו עלין ומאן דדריש כלל ופרט לולבין אין עלין לא. עד כאן. שיטה:

אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור שאם אכל חצי זית היתר וחצי זית איסור לא מצטרף להשלים שיעור האיסור לחייבן חוץ מאיסורי נזיר שאם אכל חצי זית עינב וחצי זית לחם חייב שהרי אמרה תורה משרת ענבים לא ישתה שחייב על שריית פתו ביין. ואי איכא כזית מיין לחודיה מאי למימרא דהא לא איצטריך למימר אף על גב דבליע בפת דאם כן דהויא ליה לטעם כעיקר. וכמסקנא דמלתא מוקי האי דר' יוחנן כר' עקיבא נפיק טעם כעיקר מגיעולי נכרים ולאו חדוש הוא ואם כן למה לי קרא דמשרת אי לא אתו להיתר מצטרף לאיסור:

יש ספרים דגרסי מוכל משרת אבל פירש הקונטריס בפרק אלו עוברין דלא גרסינן ליה מדבעי לקמן והאי מישרת להכי הוא דאתא. ואי גרסינן לימא אנא מכל קאימנא. ותו כל למה לי לאזכורי כלל כיון דמשרת גופיה מוקמית להכי כר' מאיר. ותו אי הוה גריס ליה כי היכי דפריך לזעירי בסמוך דאמר אף שאור כמאן כר אלעזר דדריש כל אי הכי אפילו חמץ בפסח איכא למיפרך אר' יוחנן אמאי לא תני שאור. וכי תימא דזעירי לא פליג אר' יוחנן וכמאן כרבי אלעזר דדריש כל קאי אר' יוחנן. הא ליתא ואם כן נצטרך לומר דקאי לאפוקי מדאביי אף ר' יוחנן ואם כן קשה דר' יוחנן אמר בהדיא בפרק הקומץ רבה דיש קומץ בפחות משני זיתים והיינו כדאביי. הרב עזריאל ז"ל.

כתוב בתוספות ועוד קשה לריב"א דתנן סתם עיסה כו' ועוד מה שהזכיר רש"י ז"ל לשון דימוע לא נהיר דבמין בשאינו מינו לא שייך דימוע שאין דימוע אלא במין במינו. לכך נראה לרבינו תם ז"ל דמיירי שהשום והשמן הן יד לטומאה כעין ידות אוכלין ככתוב בתוספות. שיטה. נראה לפרש דהכא מיירי בשום ושמן שהוא כעין מפוזרין על פני המקפה אבל אין מעורבין בתוכה כדקתני התם אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהן גוש בקערה. וכן בתוספתא שום ושמן צפין עליה. הלכך כשהמקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן דמקפה עיקר וכאלו נגע במקפה גופה דשום ושמן קבלו טעם מן המקפה. אבל כשהמקפה של חולין ונגע טבול יום במקצת שום ושמן לא פסל אלא מקום מגעו של שום ושמן אף על פי שנתנו טעם במקפה והן קבלו טעם ממנה. הר' עזריאל ז"ל:

והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל הא לא הוי כביצה פירוש ופחות מכביצה אוכלין אין מקבלין טומאה מן התורה. ומיהו מרישא דמקפה של תרומה ושמן של חולין דקתני שאם נגע טבול יום במקצתו פסל את כולן לא קשיא מידי דשום ושמן דחולין בטלין אגב מקפה דתרומה ונעשית יד לטומאה. שיטה וככתוב בתוספות: ומיהו הא דדייק תלמודא הא לא הוי כביצה אשום פריך הכי דאף על גב דמדרבנן מטמא בפחות מכביצה מיהו מדאורייתא אינו מקבל טומאה בפחות מכביצה. אבל אשמן לא דייק הכי דשמן משקה הוא ומטמא בפחות מרביעית כדמשמע בפרק קמא דפסחים גבי לא אמרו אלא פחות מרביעית אבל רביעית חזו למטבל בהו מחטין. ויש מפרשים דהכא הכי פריך כיון דאין בו כל כך שיהא ראוי לקבל טומאה מן התורה לא היה לנו להחמיר אלא היה לנו לומר שיהא בטל אגב מקפה. שיטה: