מסכת נזיר דף ל״ד עמוד א׳

מני אלימא ר' טרפון ור' יהודה דבר פלוגתיה דר"ש נקיט לה אליבא דר' טרפון והאי דקאמר ר' טרפון משום דסליק מיניה הא אתא לקמן הוי נזיר:

והתניא ר"י אומר משום ר' טרפון אין אחד מכל אלו שבמשנתנו היו שנים מהלכים בדרך כו' אינו נזיר:

אלא ר"י דכרי הוא דאמר ספק נזירות להקל וכיון דהכא ספק אם איש פלוני הוא דומיא דכרי דאינו יודע אם יש בו מאה כור אם לאו אינו נזיר:

ר"ש סבר כיון דאילו לא נגנב דלמא הוי ביה מאה' כור והוי נזיר השתא נמי - דנגנב חיישינן שיהא בו מאה כור וליהוי נזיר והכי נמי בהאי דהרתיע לאחוריו כיון דאילו אתי לקמן וידעינן ביה דהוא פלוני שזה נזר עליו והוי נזיר והשתא נמי ליהוי נזיר ואפילו לב"ה הלכך אי אפשר לו לפטור את עצמו בלא נזירות אלא דאמר אם כדברי היה הריני נזיר כו':

מתני' ראה את הכוי כו' כולן נזירין ואליבא דב"ש דאמרי הקדש בטעות דהוי הקדש והוא הדין לנזיר בטעות:

גמ' תני חדא על מתני' דאית בה ט' נזירין:

ותניא אידך ט' נזיריות יש בו לאדם אחד:

בשלמא שית קמייתא דכוי מצי למימרינהו חד גברא אלא אידך בבא דחד מנכון נזיר שאין אחד מכם נזיר לא משכחת לה אלא בגברי טובא:

והתניא כו' ואי קשה לייתי ממתני' אין אחד מהן נזיר וי"ל דשמא ניחא ליה לאיתויי הברייתא דמפרש טעמא דקרא:

אלא ר"י דכרי הוא דאמר דלא מחית איניש נפשיה לספיקא אבל אי יודע מי הוה הוי נזיר ותימה דהכא משמע דלר"י היכא שנודע מי היה דהוי נזיר אע"פ שלא הפליא נדרו ובפ"ב דנדרים (דף יט.) קאמר רב אשי ההיא ר"י דכרי הוי ר"י משום ר' טרפון דאין אחד מהן נזיר ובדין הוא דכי נמי לא נגנב לר"י דאינו נזיר דאין הפלאה והא דתניא נגנב לרבותא דר"ש וצריך לומר דלרב אשי לא נשנית מתני' דהכא לר"י אלא נשנית לתנא דפ"ב דלעיל (נזיר דף יג.) דאמר הפילה אשתו אינו נזיר אלא ה"ל בן הוי נזיר אע"ג דבשעת שנדר [לא] הוי הפלאה הלכך מתני' דהכא אתיא כוותיה:

ראה את הכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה ואמר האחד הריני נזיר שזה חיה והשני אמר הריני נזיר שאין זה חיה אלא בהמה משמע מדבריו ושלישי אומר הריני נזיר שזה בהמה ולא חיה והרביעי אמר הריני נזיר שאין זה בהמה אלא חיה והוו כשנים הראשונים אלא שהפכו דבריהן והחמישי אומר הריני נזיר שזה חיה ובהמה ודינו כחיה לכסוי ודינו כבהמה לאסור חלבו והששי אמר הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה דמשמע בריה [בפ"ע] ואינו יכול להרביעו לא עם חיה ולא עם בהמה והשביעי אמר הריני נזיר שאחד מכם נזיר כלומר שכוון לומר אמת והשמיני אומר הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר כלומר שיש אחד מכם שלא כוון לומר אמת והתשיעי אומר הריני נזיר שכולכם נזירים כלומר שכולכם ספק נזירים ולא גרסי' ששניכם נזירים דמוכחא בגמרא דליכא אלא תשע בכוי הרי כולם נזירין וא"ת איכפל תנא לאשמועינן כב"ש ולא כב"ה דאמרי דמי [שלא נתקיימו] דבריו אינו נזיר ויש לומר דלב"ה נמי נהי דנזירות ודאי לא הוו נזירות מספק הוו וכולה ר' שמעון אליבא דב"ה מסיק לה דאמר גבי הרתיע לאחוריו דהוי נזיר מספק לב"ה אע"ג דאין ספקו עומד להתברר הכי נמי גבי כוי אע"ג דאין ספיקו עומד להתברר לר"ש אליבא דב"ה הוו נזירין מספק והששה הראשונים ודאי נזירין מספק דמחית איניש לספיקא דאע"ג דכוי ספק חיה אותו שאומר ספק חיה הוי ספק נזיר וכן כולן ואינך תלתא בתראי מחתי נפשייהו לספיקא ויש מפרשים דשלשה האחרונים נזירים ודאי שהאחד שאמר שאחד מכם נזיר הוי נזיר ודאי לר"ש שאמת הוא שאחד מהן יש עליו נזירות דהיינו אותו שכוון לאמת וגם השני שאמר שאין אחד מכם גם זה נזיר ודאי שכן משמע דיבורו יש בכם אחד שאינו ודאי נזיר והאמת הוא כגון אותו שלא בא לאמת והשלישי שאומר כולכם נזירין שעל כולכם ספק נזירות גם זה אומר אמת לבד שלשה האחרונים ודאי נזירים לר"ש דאין צריכין תנאי וי"מ שגם [שלשה] האחרונים אינם נזירים אלא מספק שהרי יש להסתפק בדבריהן שאותו שאמר שאחד מכם נזיר איכא לספוקי מילתא שיש לפרש דבריו בשני פנים ושמא ר"ל אם יש לכם אחד מכם שיש עליו נזירות וזהו אמת שאחד מהן ודאי נזיר וגם יש לספוקי דשמא ר"ל אם יש אחד מכם שיודע בעצמו שהוא ודאי נזיר והרי אין מהן יודע מש"ה נזיר מספק וכן האחר שאומר שאין אחד מכם נזיר משמע אם אין אחד מכם שאינו נזיר דמשמע שידע בעצמו שאינו ודאי נזיר והרי אין אחד מהם שיודע בברור שאינו ודאי נזיר וכן השלישי שאמר שכולכם יש לפרש דבריו שכולכם נזירין ודאין לא אמר כלום וגם יש לפרש דבריו שאמר בספק נזירות לכך כולן נזירין מספק וצריכין להתנות וצ"ע אמאי לא [תני תו שאין כולכם נזירין] בשלמא לעיל לא מצי למתני בעבור פלוגתא דרבי טרפון דא"כ לא הוה א"ר טרפון אין אחד מהן נזיר כדפי' לעיל אבל הכא מצי למתני:

כגון דאמר הריני נזיר ונזירות הכל עלי ראה ט' בני אדם שנתפסו עצמן בנזירים בכוי ואמר הרי עלי כל דין נזירות כולכם הרי יש עליו תשעה ספיקות נזירות ואם ירצה לתקן עצמו יאמר אם יש עלי ט' נזירות חובה מוטב ואם לאו הרי עלי ט' נזירות נדבה:

תנא חדא ט' [נזירים] גבי כוי דמתני' דכוי נתפסין בספיקות (ראייה) כדתנן במתני' ותני אידך ט' נזיריות דמשמע לאדם אחד חלים עליו ט' נזיריות מספיקא דכוי:

בשלמא [ט' נזירים] משכחת לה כגון דהוו גברי טובא דאתפיס ואזיל לענין המפורש במשנה אלא ט' נזיריות באדם אחד היכי משכחת לה בשלמא שש משכחת לה כגון שאומר הריני נזיר שזה חיה ושאין זה חיה שזה בהמה ושאין זה בהמה שזה חיה ובהמה שאין זה לא חיה ולא בהמה אלא אידך תלתא היכי משכחת לה והא שאחד מכם נזיר (קאמר) שאין אחד מכם נזיר שכולכם נזירין לא שייכי בחד גברא:

כגון דאמר הריני נזיר ונזירות הכל עלי ראה ט' בני אדם שנתפסו עצמן בנזירים בכוי ואמר הרי עלי כל דין נזירות כולכם הרי יש עליו תשעה ספיקות נזירות ואם ירצה לתקן עצמו יאמר אם יש עלי ט' נזירות חובה מוטב ואם לאו הרי עלי ט' נזירות נדבה:

מתני' שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה דכתיב (במדבר ו׳:ה׳) על [נפש] מת לא יבא והתגלחת קדוש יהיה גדל פרע והיוצא מן הגפן דכתיב ענבים לחים ויבשים לא יאכל:

ראה את הכוי וכו' וכבר ידעת שהכוי יש בו דרכים שוה לחיה ולא לבהמה ויש בו דרכים שוה לבהמה ולא לחיה ויש בו דרכים שאינו שוה לאחד מהם ויש בו דרכים ששוה לשניהם כמו שנשנית באחרון של בכורים וביארנוה בראשון של קדושין ומתוך כך אמר במשנה זו אמר הריני נזיר שזה חיה שאין זה חיה שזה בהמה שאינו בהמה שזה חיה ובהמה שאינו חיה ובהמה שאחד מכם נזיר שאין א' מכם נזיר ששניכם נזירים שכלכם נזירים כלם נזירים ופי' הדברים שהמשנה שנויה לדעת בית שמאי אלא שאין הדבר שוה שמה שנתלה מן הנזירות בענין הכוי אף לענין פסק כלם נזירים שהרי הכל אמת מצד הדרכים שבו שאף הוא לא על גופו הוא מכוין שאם כן היאך אומר שהוא חיה ובהמה וזה אי אפשר אלא שעל הדרכים שבו הוא מכוין הא כל שנתלה באחד מכם נזיר וכו' לדעת בית שמאי היא שלענין הלכה אינו נזיר אלא את שנתקיימו דבריו ובגמרא פירשו שבענין משנה זו יכולין להתפס תשעה נזירים כגון שהיו רבים אחד אמר הריני נזיר שזה חיה ושני אמר שאינו חיה ושלישי אמר שזה בהמה ורביעי אמר שאינו בהמה וחמישי אמר שזה חיה ובהמה וששי אמר שאינו לא חיה ולא בהמה ושביעי אמר לאותן הנוזרים שאחד מכם נזיר ושמיני אמר שאין אחד מכם נזיר ותשיעי אמר שכלכם נזירין ובתוספות אין גורסין כאן ששניכם נזירין שאם כן עשרה הם וכן יש למחקה מצד אחר שהרי באותם הששי הם תולין נזירותם אלא שיש לפרש ששניכם וכלכם חדא היא אף על פי שששה הם פירושו ששנים מהם נזירין אלא עיקר הדברים שלא לגרסו ולימד במשנתנו מ"מ שכלם נזירים לדעת בית שמאי ולענין פסק כל שנתלה בענין הכוי מיהא נזירים מצד הדרכים כמו שביארנו ובאחרים כל שנתקיימו דבריו כך היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי המחברים ומ"מ בתוספות פירשו שאף הנזירות התלוי בכוי לדעת בית שמאי הוא ונראה שהם מפרשים שבגוף הכוי הם חלוקים ואיני יודע היאך יפרשו שהוא חיה ובהמה שכל האחרות מתפרשות כראוי שאף שאינו לא חיה ולא בהמה אפשר שבריה בפני עצמה היא הא חיה ובהמה היאך ומ"מ יראה לי כדבריהם אם לא נצטרף שם זה שאמר שהוא חיה ובהמה שמעיד על כלם שעל הדרכים הוא נאמר ולא על טבעו ותולדתו ואף במסכת בכורים שנינו הריני נזיר שזה בהמה וחיה הרי זה נזיר ומסתמא נזיר ודאי קאמר אלמא ודאי על הדרכים שבו דבריהם מתפרשים:

ונשוב לבאור משנתנו שבצירוף רבים מצינו במשנתנו תשעה נזירים כמו שביארנו והוא שאמרו בגמרא כגון דהוו גברי טפי דמיתפסי ואזלי כי הדדי ונזרו הששה בענין הכוי ובאו השלשה אחריהם שאחד מהם אמר שאחד מאותם הששה נזיר וכו' והשני שאין אחד מהם נזיר והשלישי שכלם נזירים לדעת בית שמאי ומ"מ בבריתא אחרת שנינו תשעה נזיריות ור"ל שכלם באדם אחד בלא צירוף שום חבר והרי אחד בלא חברים אין לו מקום לומר שאחד מכם וכו' ואם כן כל התשעה נזיריות נתלין בעניני הכוי והיאך אתה מוצא בהם תשעה ואינה אלא ששה בשום פנים כגון שיאמר בדבורים חלוקים ובתנאי נזירות כל הדרכים שהזכרנו בו ופירשוה באומר הריני נזיר ונזיריות הכל עלי כלומר באחד שמצא תשעה הנזירים שהוזכרו ואמר הריני נזיר בכל אחד מן הספקות שהוזכרו בו ובכל מה שהותפס בו שהמתפיס עצמו בספק נזירות הוא ספק נזיר ומ"מ הלכה שאינו נזיר אלא במה שנתלה בכוי או באחרים במי שנתקיימו דבריו על הדרך שביארנו ויש מפרשים ונזיריות הכל עלי שכלם מתפרשות בענין הכוי ששה שהזכרנו והשלשה אחת שיאמר שזה חיה ואינו חיה כלומר שבקצת דברים כך ובקצת דברים כך והשנית שיאמר שזו בהמה ואינה בהמה והשלישית שזו חיה ובהמה ושאינו לא חיה ולא בהמה אדם ובהמה תושיע ה':

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

שלשה מינין אסורין בנזיר וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק החמישי שבה אמנם יסוד ענינו יבאר הדברים שהנזיר אסור בהם ושהוא חייב בהם את שאסור בהם כגון באכילת הדברים האסורים לו באכילה ושתיית דברים האסורים לו בשתייה וכגון איסור גלוח וטומאה למתים ואת שהוא חייב בהן כגון קרבנות טומאה ותגלחת שבהן ושזה החלק יתבאר בזה הפרק ובפרקים שאחריו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בביאור שלשת הדברים האסורין לו טומאה ותגלחת והיוצא מן הגפן השני דין תגלחת טומאה וקרבנותיה אם נטמא בתוך ימי נזירות השלישי דין תגלחת טהרה וקרבנותיה כשהשלים נזירותו הרביעי אם נמצא אי זה פסול או אי זה דבר שלא כדין בזבחים כיצד עושין לו וכיצד אין עולין לו ואם נטמא אחר קרבן אחד היאך דינו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון ובפרט בענין איסורי אכילה ושתייה שבו והוא שאמר שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן וכל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין ר' עקיבא אומר אפי' שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן על הזוגים בפני עצמן ר' אלעזר בן עזריה אומר עד שיאכל שני חרצנים וזוגן אלו הן החרצנים ואלו הן הזוגים החרצנים אלו החיצונים והזוגים אלו הפנימיים דברי ר' יודה ר' יוסי אומר שלא תטעה בזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל אמר הר"ם כבר אמרנו הרבה פעמים שהרביעית הוא מדה שעורה אצבעיים על אצבעיים וחצי אצבע וחומש ואלו האצבעות יקישו בהם הם הבוהנות מאצבעות היד וביאור שרה פתו טבל לחמו והיא מלה עבודה וכל משרת ענבים וענין לצרף כזית אם היה בלחם עם היין אשר נשרה בו כזית לפי שר' עקיבא סבר היתר מצטרף לאיסור ואין הלכה כר' עקיבא ראית ר' אליעזר מחרצנים ועד זג ומיעוט הקבוץ בלשון עברי שנים וענבל תמונה יתלה בצואר החיות והוא הפעמון שם החלול ממנו זוג ושם הגשם המקש אשר יכה בצדדי התמונה וישמיע לה קול ענבול והלכה כר' יוסי אשר יאמר שחרצן הוא הגרעין וזג הוא הקלפה החיצונה ואין הלכה כר' אלעזר בן עזריה אלא אם אכל מן החרצנים והזגים:

אמר המאירי שלשה מינין אסורין בנזיר ר"ל שלשה ענינים נאסר עליו הטומאה כלומר שיזהר מן הטומאה ר"ל בטומאת מת שנאמר כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא ואם נטמא במזיד לוקה שתים אחת מלאו זה ואחת משום בל יחל שהוא בכל הנדרים כמו שהתבאר:

והתגלחת ר"ל שאסור לו לגלח אפילו שערה אחת שנאמר תער לא יעבור על ראשו וכל שגלח אפילו שערה אחת בתער או אף בדבר אחר כגון מספרים וכיוצא בהם כל שהוא כעין תער והוא שקצצה מעיקרה לוקה שתים אחת מלאו זה ואחת משום בל יחל וכן אם תלשה ביד הא אם הניח בה כדי לכוף ראשה לעיקרה אינו לוקה אלא שביטל מצות עשה שנאמר גדל פרע שער ראשו:

אילימא ר' טרפון והכי משמע מתניתין ר' טרפון אומר אינו נזיר כיצד הרתיע לאחוריו כו'. מי הוי נזיר אפילו נודע כדבריו כיון דבשעה שנדר לא ידע אי פלוני הוא. קסלקא דעתך דר' יהודה משום דר' טרפון קאמר לה במתניתין דר' יהודה בר פלוגתיה דר' שמעון. ולהכי פריך והתניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון כו'. הר' עזריאל ז"ל:

ראה את הכוי כו' ששה אנשים ראו כוי אחד אמר האחד הריני נזיר אם זה חיה והשני אמר הריני נזיר אם אינו חיה והשלישי אמר הריני נזיר אם הוא בהמה והרביעי אמר הריני נזיר אם אינו בהמה והחמישי אמר הריני נזיר אם הוא חיה ובהמה והששי אמר הריני נזיר אם אינו לא חיה ולא בהמה. והיו עוד שלשה עמהם האחד אמר הריני נזיר אם אחד מכם נזיר והשני אמר הריני נזיר אם אין אחד מכם נזיר והשלישי אמר הריני נזיר אם כולכם נזירים. כולם נזירים: סליק פרק בית שמאי פרק שלשה מינין

שלשה מינין אסורין בנזיר שלשה מיני איסורין יש בנזיר. הטומאה שנאמר על מת לא יבא. והתגלחת שנאמר קדוש יהיה גדל פרע וכתיב תער לא יעבור. הרב עזריאל ז"ל:

ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית פירוש והיינו לר' עקיבא דבסמוך דקסבר דכל איסור נזיר בכזית ואפילו לשתיה אזלינן בכזית. וכיצד יעשה ימלא כוס אחד יין פה לפה ויתן לתוך הכוס כזית אוכלין. אם שותה אותו יין שפוחת מן הכוס לוקה.

ומשנה ראשונה עד שישתה רביעית יין והוא הדין דלאכילה נמי בעינן רביעית למשנה ראשונה וכיצד יעשה ימלא כוס אחד ויתן לתוכו ענבים עד שישפכו מהמשקין רביעית וזהו שיעור רביעית לאוכלין.

ר' עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב. פירוש דקסבר ר' עקיבא היתר מצטרף לאיסור. וכל שכן לחרצנים וענבים שהן בכזית לר' עקיבא:

וחייב על היין בפני עצמו אם שתה יין. ועל הענבים בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן ועל הזגין בפני עצמן. פירוש אם אכל ענבים וחרצנים וזג בבת אחת לוקה שלש דהמינין מחלקין:

ר' אליעזר אומר אינו חייב באכילת כזית חרצנים עד שיאכל שני חרצנים וזגן. פירוש חרצן הוא גרעין וזג הוא הקליפה. ומייתי לה ר' אליעזר מדכתיב חרצנים וזג.