מסכת נזיר דף ל״ב עמוד א׳

גמ' אא"כ נוהג בהן איסור כימים שנהג בהן היתר שאם קיבל נזירותו סתם ועשה מהן בטהרה עשרה ימים ונטמא למתים ושתה יין עשרה ימים אחרים ואח"כ נשאל לחכם אין אומרים שאותן ימי איסור עולין לו מן המנין אלא עושה עוד כ' ימים בטהרה וכן נמי בנזירות מרובה:

רבי יוסי אומר דין שלשים יום:

מני מתניתין אי רבנן קשיא נזירות מועטת דאילו במתני' תנן שימי איסור עולין לו מן המנין והכא תנינא דלא והאי דקאמר נזירות מועטת לאו דוקא דה"ה נמי לנזירות מרובה אלא איידי דלא מצי למיפרך מדרבי יוסי אלא מנזירות מרובה נקיט נמי לגבי רבנן נזירות מועטת:

אי רבי יוסי קשיא נזירות מרובה דאילו במתני' תנן דאפי' קיבל עליו נזירות מרובה של מאה יום ועשה מהן. (עשרה) בטהרה (ועשרה) באיסור ואח"כ נשאל צריך להשלים לה עד מאה ואילו ר' יוסי אומר הכא דדיו ל' יום:

איבעית תימא רבי יוסי מתניתין בנזירות מרובה וברייתא בנזירות מועטת והכי קא"ל ר' יוסי לת"ק את אמרת דמונה בהן איסור כימים שנהג בהן היתר וימי איסור אין עולין לו מן המנין אומר אני דיו שלשים יום דימי איסור עולין לו מן המנין ואינו צריך למנות אלא משעה שנזר דאית ליה כתנא דמתני':

ואיבעית תימא כרבנן ותתרגם מתניתין כעין ברייתא ואימא הכי מאי. משעה שנזר דקתני כמשעה שנזר יעשה בטהרה דימי איסור אין עולין לו מן המנין. [לישנא אחרינא] והכי תניא בתוספתא ר' יוסי אומר בד"א דינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר בנזירות מועטת מיירי אבל בנזירות מרובה אם נזר מאה יום וזלזל נ' יום דיו שינהוג איסור שלשים וקיי"ל דכל בד"א אינו אלא לפרש כלומר דת"ק נמי דהיינו רבנן בנזירות מועטת קמיירי דינהוג איסור ומשום הכי קשיא להו נזירות מועטת דמתני' מיירי בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת וקתני משעה שנזר ואי רבי יוסי כו' כדמפרש:

א"ר ירמיה מדבית שמאי נשמע לבית הלל דכי היכי דאמרי בית שמאי דהקדש בטעות הוי הקדש ה"נ אמרי בית הלל דתמורה בטעות דהויא תמורה דאף על גב דאמרי בית שמאי דהקדש בטעות הוי הקדש קאמרי נמי דהיכא דאיגלאי מילתא דלאו שפיר נדר ונשאל על נזירותו והותר ההיא בהמה שהפריש על אותו נזירות תצא ותרעה בעדר הואיל דמיתעקר עיקר נזירות:

הני מילי דסבר לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים אבל אם הפריש בהמה לצורך תמורת עולה וחזר ואמר הרי זו תמורת שלמים כיון דהפרישה ושוב טעה אגלאי מילתא דלאו שפיר המיר ולא הויא תמורה:

דתניא מי שעבר על נזירותו כו' כגון קיבל עליו נזירות מאה יום ושתה ביין [ס'] ימים ובא להביא קרבנותיו אין נזקקין לו להביא קרבנות נזירותו אלא א"כ מונה איסורן כלומר [ס'] יום כימים שנהג בהן היתר ששתה יין רבי יוסי אומר דיו בשלשים יום פר"י דהא דדיו [אם קנסי ליה] שלשים יום שאם נדר ק' יום ועבר [ס'] ימים לא קנסינן ליה לסתור הכל רק ל' יום ושלשים ימים יעלה למנין נזירות אע"פ ששתה בהן יין וה"ה בנזירות מועטת לרבי יוסי כגון אם נדר ל' ושתה בכולן יין יסתור הכל ואם שותה שני ימים יין צריך שימנה ימים אחרים בלא שתיית יין וה"ג אי רבנן קשיא נזירות מרובה פירוש אפי' מרובה [דבין] נזירות מרובה כמו ק' ימים ושתה [בהם] יין סותר הכל [ובין] נזירות מועטת כגון ל' יום ושתה ב' ימים צריך למנות ב' ימים אחרים ומתני' משמע דמונה [משעה] שנדר כלומר מקצת ימים שנדר שאינו סותר הכל אלא רק ל' יום ול' יום האחרים יעלו לו והיינו נמי כר' יוסי אבל בנזירות מועטת קשיא שאפי' לר' יוסי סותר כולו ובמתני' משמע שעולה לו למנין:

איבעית אימא ר' יוסי בנזירות מרובה מתני' בנזירות מרובה ושלשים יום סותר ול' יום יעלו לו למנין כמו בנזירות מועטת והא דקאמר ר' יוסי שיסתור הכל בנזירות מועטת ושתה בכולן יין דאז סותר כל שלשים יום אבל בנזירות מרובה מודה ר' יוסי דאין סותר הכל מדקאמר ר' יוסי דיו:

ואי בעית אימא רבנן מאי [משעה] שנדר כמשעה שנדר ה"פ מונה ימים של איסור דהיינו מאה ימים והוא שתה בכולן יין [וכן] בנזירות מועטת והכי משמע לישנא דמתני' מונה משעה שנדר חוזר ומונה כך וכך ימים שהיו משעה שנדר ועבר עליהן עתה [מונה] פעם אחרת משבא לפני חכמים וינהוג בהן איסור שתיית יין אבל ודאי אם קודם ששתה יין מנה מקצת נזירות אותם ימים אינו סותר אפי' לרבנן דשתיית יין מדרבנן בעלמא:

מתני' נשאל עליה מתני' פירשתי לעיל:

א"ר ירמיה מדב"ש נשמע לב"ה דקאמרי ב"ש הקדש [טעות הקדש וכיון] דמגליא מלתא דלאו שפיר נדר תצא ותרעה בעדר כדתנן במתניתין בהדיא א"ל ב"ה לב"ש אי אתם מודים בזה שהוא הקדש בטעות ותצא ותרעה בעדר לפי שנשאל לחכמים והתירו דלא הוי קבלה הלכך הקרבנות שהפריש לנזירות חולין הן כאדם שאומר זו לחטאת והוא אינו בר חטאת הכי נמי לב"ה אע"פ דאמרי דתמורה בטעות הוי תמורה בהא מודו ב"ה כדדרשינן מיהיה לרבות שוגג כמזיד:

ה"ג ה"מ כדאיתיה לעיקר אבל כי איתעקר לעיקר הקדש אתעקר נמי לתמורה ותצא התמורה לעדר - וה"פ כגון אם הקדיש בהמה לעולה והביא בהמה אחרת ואומר זו תמורת זו ונשאל לחכם על הראשונה והתירו החכם לומר שאינו עולה תצא גם התמורה לעדר והוי כאילו אומר זו תמורת זו על בהמת חולין:

טעותו ולא כוונתו דאי במתכוון קרא לתשיעי עשירי אינו מקודש:

רב חסדא אמר טעותו וכ"ש כוונתו ומתני' דקתני מי שטעה כו' רבותא קאמר כ"ש כוונתו:

המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השני גם כן והוא שאמר מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו מצאה שנגנבה אם עד שלא נגנבה הבהמה נזר הרי זה נזיר ואם משנגנבה הבהמה נזר אינו נזיר זו טעות טעה נחום איש המדי כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב אמר להם נחום איש המדי אלו הייתם יודעים שבית המקדש עתיד ליחרב נוזרים הייתם אמרו לו לאו והתירן נחום איש המדי וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש נזיר משחרב בית המקדש אינו נזיר אמר הר"ם מבואר שאמרו בכאן בהמתו אמנם ירצה בו שלש בהמות המחויבת לו והטעות אשר טעה נחום המדי מבואר לפי שאמרו התירם לא ירצה בו היתר נדרים ואמנם רצה בו והוא התיר להם השתיה והטומאה ואמר להם שהנזירות בלתי עשוי אולם הפר נדרים הנה מחלוקת שהוא מותר ומאמר חכמים משחרב בית המקדש אינו נזיר ירצה בלא ספק שלא יצטרך הפרה לפי שהוא לא תחייבהו נזירות כבר התבאר בזה המאמר לדעת ר' אלעזר אשר יאמר פותחין בנולד שהוא לא יצטרך הפרה כמו שביארנו בט' מנדרים והוא אמרם בתלמוד שטפוה רבנן לר' אלעזר ואוקמיה בשטתיהו דתנן פותחין בנולד לא יצטרך הפרה ויתבאר מענין בא בנדרים שהוא יצטרך הפרה אצל ר' אלעזר וכבר ביארנוהו זה שם:

אמר המאירי מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו ר"ל שלשת קרבנותיו ומצאם שנגנבו ונתחרט מתוך הגניבה ובא לישאל על ידי פתח זה שאלו ידע שיגנבו בהמותיו לא היה נודר ואמר שאם בשעה שנדר לא נגנבה הבהמה אין פתח זה כלום שהרי נולד הוא ואין הנולד מצוי ואם כבר נגנבה בשעה שנדר אינו נזיר ר"ל הופר הנזירות מעיקרו ואינו טעון קרבנות שהרי נתלית חרטתו בשעת הנדר ואלו היה יודע בשעת הנדר הדבר שאירע כבר כשנדר לא היה נודר:

זו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירים מן הגולה להביא קרבנותיהם למקדש ומצאוהו חרב והוצרכו לעקירת הנדר מפני שהנזיר אסור לעולם באיסורי נזירות עד שיביאו קרבנותיהם ובאו לפניו ופתח להם בנולד זה ר"ל אלו הייתם יודעים בשעת הנדר שבית המקדש עתיד ליחרב כלום הייתם נודרים ואמרו לו לאו והתירם והרי חורבן בית המקדש נולד וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו שאין פתח זה מועיל אלא למי שבשעה שנדר את נזירותו כבר חרב הבית אלא שנעלם ממנו אבל כל שנדר קודם חורבן אין פתח זה מועיל לו כלום וצריכין פתח ממקום אחר ואע"פ שר' אליעזר היה שם בשעת החורבן כמו שהתבאר בחמישי של גיטין והוא סובר פותחין בנולד לא השגיחו בו ועקרו את דעתו או שהחזירוהו לשיטתם והוא שנאמר בגמרא שטפוה לר' אליעזר ואוקמוה בשיטתייהו כלומר הסירוהו משיטתו והעמידוהו בשיטתם הואיל ולא מצינו שחלק בהם ובגמרא אמרו בענין זה אף על גב דאמור רבנן אין פותחין בנולד בתנאי נולד מיהא פותחין והיכי דמי דאמרי להו אלו אתא איניש דאמר לכון דחרב בית מקדשכון מי נדרתון ודבר זה יש מפרשים בו כן אלו בא אדם בשעת הנדר שיאמר לכם כבר חרב בית המקדש אף על פי ששקר היה אומר הייתם נודרים כלומר שלא הייתם מאמינין בו או שמא לא הייתם נודרים מצד שמאמינין הייתם בדבריו ואלו אמרו שלא היו נודרים מתירין להם אף על פי שלא חרב באותה שעה ואין דנין אותו בנולד ולמדין מזה לכל שאר נדרים ומפני שכמה שקרנים יש בעולם מזומנים לומר שקרות ואין זה נולד ומ"מ יראה לי לשיטה זו דוקא בכיוצא בזה שבודאי קודם החורבן היו שם הרבה דברים מוכיחים עליו ואע"פ שהנחנוהו בכלל נולד שאינו מצוי מ"מ מצוי הוא לכמה בני אדם שיאמרו כן וכן הדבר אצלי במודר הנאה מאחד ונעשה סופר העיר שאם פתחו לו בנולד זה והיו שם דברים מביאים הרבה בני אדם לומר כן שפותחין לו בכך הא כל שאין הדבר מצוי כלל לשום אדם לומר כן אינו פתח כלל ומ"מ בקצת תוספות פירשו בפתח זה שהוא כעין מה שנאמר בפרק ארבעה נדרים אלו היו עשרה בני אדם שפייסוך בשעת הנדר מי נדרת כך בזו אלו באו לכם בני אדם ויאמרו לכם שלא לידור שמא יחרב בית המקדש מי נדריתו ומאחר שהוא אומר שאלו פייסוהו לא נדר והמפייסין מצויין אף על פי שהפיוס מצד דבר העתיד פותחין בזו וזו יתד גדולה ומבוא גדול להיתר נדרים:

ולמדת מ"מ שידיעת הדבר בשעת הנדר שעתידה להיות אינה מפקיעתו מנולד שהרי חרבן בית המקדש נודע מצד הנבואות שיחרב ואעפ"כ אנו דנין אותו בנולד שאינו מצוי הואיל ומ"מ לא ידעו זמן חרבנו עד שאפשר להתקיים נדרם קודם שיארע ואף על גב דכתיב שבועים שבעים שהם ת"צ שנה והם ע' שנה של גלות בבל ות"כ של בית שני אלמא זמנו נודע מ"מ לא נודע באי זה יום מן השנה והרי היה נדרם יכול להתקיים קודם החרבן הא כל שנודע כן ואי אפשר לנדרם להתקיים פותחין בו ואינו בדין נולד כלל:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה דבר בגמרא שלא ביארנוהו:

גמרא אין נזקקין לו להתיר נדרו או להביא קרבנותיו אלא אם כן מונה איסור בימים שנתן בהם היתר.

ר' יוסי אומר דיו שלשים יום כגון אם נזר מאה יום ושתה ששים יום יין דיו אם קונסין אותו שימנה מן הששים שלשים וישלים עליהם ארבעים יום ויביא קרבנותיו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אין נזקקין לו להתיר את נדרו אלא קנסינן ליה עד שימנה ימים באיסור שלא ישתה יין (בימים) כימים שנהג בהן היתר ואז מתירין לו לפוטרו מן הקרבן בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת. כגון אם אמר הריני נזיר שלשים יום או נזיר סתם ושתה יין ארבע ימים או שני ימים אין עולין לו מן המנין אלא ימנה עוד שלשים יום ולא ישתה בהם יין. וכן בנזירות מרובה אם נדר מאה יום ושתה בהם יין (אותו יין) אותן ימים שנהג בהן היתר אין עולין לו למנין מאה יום אלא ימנה מאה יום שלימים בלא שתיית יין. וכן אם מנה מקצת קודם שעבר אחרים ימנה על הראשון וישלים מאה:

אמר ר' יוסי דיו שלושים יום ודאי אם לא קבל עליו אלא שלשים כל ימים ששתה בהן אין עולין לו אלא ימנה שלשים שלא ישתה יין בין הכל בין בראשונה בין באחרונה. אבל בנזירות מרובה שנדר חמשים יום ושתה בהן שלשים יום או ארבעים דיו אם קנסינן ליה שלשים יום למנות בלא שתיית יין אף על פי שאין עוד לבא שלשים יום עד חמשים מכל מקום בעינן לכל הפחות שלשים יום בלא שתיית יין בדין נזירות. ואם מחמשים יום שנדר עבר ושתה עשרים יום עולין כולן למניינו וימנה עוד שלשים שיש לבא עד חמשים ודיו כיון דסתם נזירות איכא בלא שתיית יין.

מני אי רבנן קשיא נזירות דאמרי הימים שנהג בהם היתר לא יעלו לו מן המנין. והוא הדין בנזירות מרובה דלימא רבנן דאין עולין לו כלל. אלא נזירות מועטת נקט משום דצריך למנקט לר' יוסי נזירות מרובה דהוי רבותא. ואי ר' יוסי קשיא גם נזירות מרובה דאמר דימים שספר אין עולין לו בין שלא מנה שלשים יום בלא שתיית יין. וכל שכן נזירות מועטת דאין עולין לו כלל. ומתניתין קתני מונה משעת שנדר דמשמע עולין לו הן רב הן מעט:

איבעית אימא ר' יוסי כאן בנזירות מרובה כאן בנזירות מועטת בנזירות מרובה שנדר חמשים יום ושתה עשרים יום כיון שיש עוד לבא שלשים יום מנזירות יעלו לו כל הימים שנהג בהם היתר ולא קנסינן ליה. ומלתא דר' יוסי דקניס בנזירות מועטת. והוא הדין דמצי למימר דר' יוסי קניס אף בנזירות מרובה כי ליכא שלשים יום בלא אותן הימים שנהג בהן היתר. אלא נזירות מועטת היא מלתא דפסיקא דכי לא נדר אלא שלשים יום כל ימים שנהג בהן היתר אין עולין לו כלל אלא ימנה עד שיהא שלשים יום בלא שתיית יין כלל. מנמוקי הר' עזריאל ז"ל.

דקאמרי בית שמאי הקדש בטעות הוי הקדש כדמסיק אביי לעיל דקאי בטיהרא. והיכא דאיגלאי מילתא דטעות הואי מעיקרא על ידי התרת חכם או שאמר לו החכם דלאו נדר הוא תצא ותרעה בעדר. הוא הדין לבית הלל בתמורה אם המיר בהמה בבהמה ואחר כך נשאל על הראשונה פקעא נמי קדושת תמורה.

ולא היא בדעתיה תלי סיומא דמלתיה דרב שימי היא. כלומר ודאי אין זה קל וחומר דבכל דוכתא הקדש בדעתיה דמריה תלי כדכתיב כי יקדיש איש את ביתו דמשמע מדעתו. ובמעשר דוקא גזרת הכתוב הוא כמו שהראו בית הלל פנים לדבריהם משמיני ושנים עשר: