דף ביאור

מסכת נזיר דף ל״א עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת נזיר דף ל״א עמוד ב׳

מסכת נזיר דף ל״א עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 12 קטעים ממוספרים, כ־309 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

ואחד בא כנגדן ופתח אחד מהללו השנים ואמר הריני נזיר שזה פלוני כלומר הריני נזיר אם זה פלוני דודאי אינו איש פלוני ואחד אומר הריני נזיר אם אין זה פלוני ובא (אותו) אחד ואמר הריני נזיר אם אחד מכם נזיר ובא הרביעי ואמר הריני נזיר אם אין אחד מכם נזיר דודאי יש בכם אחד שהוא נזיר ובא חמישי לאותן שנים הראשונים ואמר הריני נזיר אם שניכם נזירים דודאי אינכם נזירים ובא ששי ואמר לכולן הריני נזיר אם כולכם נזירים:

בש"א כולם נזירים הואיל ואין לך אחד מהן שלא אמר הריני נזיר ואע"פ שכולן טועין שהיו סבורין שאינו כמו שהן אומרים וקאמרי ב"ש דכולן נזירין:

והא הכא דהקדש בטעות כו' מהכא איכא למשמע מינה דבית שמאי סברי דהקדש בטעות הוי הקדש אבל מההיא דשור שחור ליכא למשמע מינה דההיא מיירי בהקדש בכוונה וכדפרישית:

אביי אמר ומאי דקשיא לך לב"ש מה אילו אמר הרי זה תמורה זה לחצי היום מי הוי תמורה כו' הכא נמי לכי מיגלי מילתא בפלגא דיומא דנפיק שחור ליהוי איהו קדוש ולא לבן לא תקשה לך ולא מידי דלא ס"ד דקאים בצפרא וכדמפרש לה רב פפא לעיל:

אלא הכא במאי עסקינן דקאים בטיהרא בצהרים ואמר שור שחור שיצא מביתי ראשון היום ליהוי קדוש:

ואמרי ליה ההוא דנפק לבן הוה ולא שחור אמר להו אי הוה ידענא דלבן נפק לא אמרי שחור - אלא לבן והוי טועה בהקדש ומשום הכי הוי הקדישו הקדש והוי לבן הקדש וב"ה סברי אינו הקדש דטעות אינו הקדש ואם נפש אדם לומר לוקמא אביי כגון דקאים בצפרא ואמר שור שחור שיצא ראשון יהא הקדש ויצא לבן וכמתנית' ואתרמי דלבן נפק ואמר להו אי הוה ידענא דלבן עתיד למיפק לא אמרי שחור אלא לבן הא לא קשיא דעל העתיד לבא אין אדם נותן דעתו להקדישו:

תני שעלה ואח"כ נזכר לדבר שהיה של כסף או חבית של שמן:

אמר רב חסדא אוכמא בחיורא לקיא שור שחור בין הלבנים כחוש הוא דשור לבן עדיף טפי:

ועוד 15 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Nazir 31b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

תוספות

אמרי הכא סברי בית שמאי הקדש בטעות הוי הקדש התם לא כלומר מהכא איכא לאוכוחי דסברי בית שמאי הקדש בטעות הוי הקדש והוא הדין נמי גבי שור שחור דלא דמי לתמורה כדפרישית התם לא כלומר ממשנה ראשונה שבאת להוכיח לבית שמאי הקדש בטעות הוי הקדש ליכא לאוכוחי מידי [כדדחי] ליה לעיל:

אביי אמר לא סלקא דעתך דקאי בצפרא אלא הב"ע דקאי בצהרים שכבר יצאו הבהמות מן הבית לרעות במרעה ואמר שור שיצא כבר מביתי ראשון לכל השוורים הן שחורים הן לבנים ליהוי הקדש ואמרו לו לבן יצא תחלה [ואמר אי הוי ידענא דלבן נפק] לא הוה אמרי שחור אלא לבן דהשתא יש לן למימר שהיה דעתו לכל מי שיצא ראשון ומש"ה הוי הקדש אפי' הלבן דילפינן מתמורה דהוי הקדש אפי' בטעות ואביי ס"ל דאי קאי בצפרא ואמר שור שחור שיצא ראשון וא"ל לבן נפק ואמר אי הוי ידענא דלבן נפק ה"א דבהא אפילו ב"ש מודו דלא הוי הקדש שהרי [לא] היה יודע שיצא השחור תחלה לכולן ולמה הזכיר שחור אי דעתו היה להקדיש כל מי שיצא ראשון ואנן סהדי לכתחלה כי אמר שור שחור דוקא לשור שחור קמכוין שאפילו אם דעתו שיצא השחור תחלה אטו נביא הוא לידע העתידות ובכה"ג ודאי לא נילף מתמורה ולא דמי לששה שהיו מהלכין בדרך דהתם הוי נזיר אפי' אותו שלא נמצא כדבריו לפי שבכל ענין קביל עליה נזירות ומה שאמר איש פלוני הוא טעה בו כשראהו מרחוק אבל הכא במה יש לו לטעות ולומר דשחור עתיד לצאת הלכך יש לומר דשחור דוקא קאמר אבל כי אמר בטיהרא שבהמות יצאו יש לנו למימר שהיה דעתו לכל שיצא ראשון ומה שהזכיר שחור לפי ששמע פסיעות רגלי השור שהוא בקי להכיר פסיעות רגלי שווריו והשתא זה דומה שפיר לההיא שהיו מהלכין בדרך דטעה נמי בראיית עיניו לומר איש פלוני הוא ודעתו להיות נזיר אפי' אינו הוא וכן הכא דעתו היה להקדיש אפי' אינו שחור אלא הלבן וכה"ג ילפינן מתמורה וב"ה סברי דאפי' כי האי לא ילפינן מתמורה דלא הוי הקדש:

דינר זהב שיעלה א"כ משמע דמעיקרא הוה קאי. תני שעלה שכבר עלה בידו ונתיישב בדבר וניכר שעלה בידו של כסף ואמר אילו ידענא דשל כסף עלה בראשון לא אמרתי דינר זהב וכן חבית שתעלה תני שעלתה:

אמר רב חסדא אוכמא בחיוורא לקיא שור שחור שבין שוורים לבנים לקיא [מגרע] אותם ונמכרים בפחות ע"י שהשחור עמהן ולבנים מעולין מן השחורים חיורא באוכמא לקותא כתם לבן בשור שחור לקותא בידוע שכנגד אותו כתם היה נגע צרעת בבהמה והכי איתא בריש מי שאחזו (גיטין סח.) טעם חיורא בבשרא בדקו בדוכתיה ואשכחו מצאו כתם לבן וידעו כי צרעת היה במקום כתם:

תנן שור שחור כו' ומשמע דהלבן קדוש [כדתריץ] אביי וקס"ד מקדיש איניש בעין רעה מקדיש וקשה לרב חסדא דכיון דהלבן עדיף משחור בידוע שלא היה דעתו להקדיש הלבן כיון דבעין רעה הקדיש ונהי דאוקמינן דקאמר אילו הוה ידענא דלבן נפק ה"א [הלבן ליהוי קדוש] כיון דלבן עדיף הא ודאי משקר הוא אלא ודאי לבן גרוע משחור וכי אמר שחור יהיה הקדש לבן דגרוע [ממנו] וקשה לרב חסדא ומשני ליה בעין יפה מקדיש ומש"ה כי נפיק לבן ואמר אי ידעי כו' מהימן ליה משום דבעין יפה הוא מקדיש:

דינר זהב שיעלה בידי ראשון ב"ש אומרים הקדש אלמא בעין רעה הוא מקדיש וטעמא דאמר של זהב דהוי עדיף הלכך כשעלה של כסף הוי הקדש דגרוע מזהב הא אם הוי אמר של כסף ועלה בידו זהב לא הוי הקדש כי בעין רעה הוא מקדיש א"כ הכי נמי דברישא נמי אית לן למימר דשחור טוב ומעולה מן הלבן כדפרישית וקשה לרב חסדא:

אלא מאי בעין רעה הוא מקדיש חבית של יין שתעלה בידי ראשונה היא הקדש ועלתה של שמן ב"ש אומרים הקדש - והא יין דגרוע משמן א"כ נימא דוקא יין הוא מקדיש:

אי משום הא לא קשה בגלילא שנו פירוש דלעולם בעין רעה הוא מקדיש ומתני' בגלילא שנו שהיה להם רוב שמן והיין יקר להו משמן והלכך כי הקדיש יין כ"ש שמן ולעולם רישא קשה לרב חסדא:

ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.

Tosafot on Nazir 31b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

מאירי

המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים ואסרו מונה משעה שנזר נשאל לחכמים והתירו היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר אמרו ב"ה לב"ש אין אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות שתצא ותרעה בעדר אמרו להן בית שמאי אין אתם מודין במי שטעה וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שהוא מקודש אמרו להן ב"ה לא השבט קדשו מה אלו טעה והניח את השבט על השמיני או על שנים עשר שמא עשה כלום אלא כתוב שקדש את העשירי הוא קדש את התשיעי ואת אחד עשר אמר הר"ם פי' אמרו מונה משעת הנדר ובתנאי שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר ר"ל שיעמוד אחר הנזירות משעה שנדר כמו הימים אשר בין שבועתו ושאלתו לחכם אשר נהג בהם היתר ולא יתחייב הנזירות בו (הנה בו) הנה כאלו הוא אמרם עד משעה שנשאל אבל זה מדרבנן על דרך הגדר אולם החיוב הנה הוא מה שזכר מונה משעת הנדר ואע"פ שהוא לא נהג אלא משעה שנשאל לפי שהוא בזה הזמן טועה וחושב והשבועה בלתי מחויבת אליו ובסוף ט' וי' וי"א שלשתן מקודשין ושם התבאר דין כל אחד מהם והסבה בזה שהמעשר אינו מתקדש בכונה ואמנם הענין בו חוזר לקרותו המספר לאמרו ית' העשירי ואין הקדש בזה ואמנם שבלכונת המקדש ולאשר אמר עשירי שזה סבור בו הקדשה או לא יסבור שהוא לא הניח השבט על השמנה והוא יודע שהוא השמנה לא יתקדש בשום השבט עליו וכן כאשר עלה על התשעה או העשרה והוא יודע שהיא התשעה או הארבעה ולא יתקדש ואמנם אמרו שמנה לפי שהתשעה והעשרה והי"א טעות במנינו:

אמר המאירי מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים ואסרו פי' הוא נדר בנזירות ועבר על נזירתו ושתה יין אם מצד שהיה מדמה שאין נדרו נדר אם בזדון ובא לישאל לחכמים כדי שיהא נדרו מופר מעיקרו ולא תהא בידו עבירה על מה שעבר והחכם אסר לו שכך הוא הדין בכל שעבר על נזירותו שאין נזקקין לו עד שינהג נזירות כמספר הימים שנהג בהם היתר שלא כדין ומתורת קנס שקנסו חכמים בכך ודבר זה חלוק לשלשה מינין אחד שאם לא נהג נזירותו כלל אין נזקקין להתירו כלל אלא ינהוג נזירות כמה שנזר אחר שכל ימי נזירותו עבר בהן והשני שאם נהג נזירות קצת הימים ונהג היתר בקצתן ובא לישאל אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וכשימנה כשיעור זה אז נזקקין לו הן שנהג נזירותו בתחלת הנזירות ועבר בסופו הן שעבר על נזירותו בתחלת הנזירות ונהג בסופו ושני אלו בנזירות סתם או שפירט שלשים יום והשלישי שבמרובה דיו שינהג ל' יום אפילו עבר כל ימי הנזירות ועכשו בא זה לפני חכמים ואסרו ר"ל שלא נזקקו להתירו מונה משעה שנזר ולכאורה משמע מלשון זה שמה שמנה עולה לו מן המבין ר"ל אפילו הימים שנהג בהן היתר אלא שינהג את הנשאר מזמן הנדר בנזירות ושאלו עליה בגמרא מני מתני' לא רבנן ולא רבי יוסי דתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו ר"ל להתירו כלל כלומר עד שינהג איסור כימים שנהג בהם היתר ואפילו בנזירות מרובה ושהיו אותם הימים שנהג בהן היתר שלא כדין יתר מל' ורבי יוסי אומר דוקא בנזירות מועטת אבל בנזירות מרובה דיו שיקנסוהו שלשים אם עבר יתר משלשים והשתא מני מתני' אי רבנן קשיא בין נזירות מרובה בין נזירות מועטת דהא משמע מבריתא דבכולהו מונה נזירותו משעת שאלה כימים שנהג בהן היתר אי רבי יוסי קשיא מועטת דאף על גב דבמרובה כל שאתה מזקיקו למנות שלשים דיו אף על פי שעבר כמה ימים יותר ואיכא לפרושי מתני' מונה משעה שנזר לכל ימי עברתו חוץ משלשים במועטת מיהא מונה משעת שאלה כנגד כל מה שעבר ותירץ אי בעית אימא ר' יוסי ובנזירות מרובה ואי בעית אימא רבנן ומאי משעה שנזר משעה שנשאל כלומר שמונה משעת שאלה כימים שנהג בהם היתר בין במרובה בין במועטת והלכה כר' יוסי ויש בסוגיא נסחאות אחרות וזו עיקר ומעתה אם אתה מעמיד משנתנו בנזירות מרובה אתה יכול לפרש מונה משעה שנזר כמשמעו ואם במועטת אתה צריך לפרש משעה ששאל:

נשאל לחכמים והתירו והרי נמצא שהותר מעיקרו וכמי שאינו אם היתה לו בהמה מופרשת קודם שנשאל תצא ותרעה בעדר שחולין גמורין הם מפני שאף ההקדש היה בטעות ונתגלה הדבר שלא חלה עליה קדושה מעולם ואף בית שמאי מודים בזו הואיל ונתגלה הדבר שמעיקרו לא היה כלום שאף בתמורה שהיא תמורה אף בטעות כמו שביארנו אלו נעקר על ידי שאלה עיקר ההקדש שהותפסה בהמה זו בתמורתה מעיקרו אף התמורה אינה כלום וכן הלכה:

אמרו להם בית הלל לבית שמאי אי אתם מודים בה שהקדש טעות הוא ואעפ"כ תצא ותרעה בעדר אלמא הקדש טעות אינו הקדש ובית שמאי לא השיבום בזה כלל מפני שלא חששו לה שהרי הפרש שביניהם ידוע ומבורר שכל שהוא בר שאלה נעקר הנדר מעיקרו כאלו לא היה וחזרו לחזק דבריהם בהקדש טעות שהוא הקדש במה שאמרו אי אתם מודים לענין מעשר בהמה במי שטעה בבהמות של עצמו וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מוקדשין בין בטעות בין בכונה שכך אמרו טעותו וכל שכן כונתו ואף על פי שגדולי המחברים בפירושי המשנה פסקו שבכונה לא קידש בשאר חבוריהם כתבוה במקומו כשיטתנו ונמצא שהקדש טעות שבהם הקדש כל שהבהמות שלו שאלו שליח אין טעותו כלום ולא נתקדש אלא עשירי בלבד הא בשל עצמו שלשתן מוקדשין וכן הלכה אלא שאין דינם שוה אלא תשיעי אינו קרב אלא נאכל במומו ועשירי מעשר ואחד עשר יקרב שלמים כמו שיתבאר במקומו והשיבו בית הלל בזו לא השבט מקדשו ר"ל קריאת השם שהוא הטעות אלא גזירת הכתוב הוא להתקדש הסמוכין לעשירי בטעות הן לפניו הן לאחריו ר"ל תשיעי ואחד עשר ואלו היה הקדש טעות הקדש היה לך לומר כן אף בשמיני ושנים עשר שקרא להם עשירי ואינו כלום אלא שגזירת הכתוב הוא בסמוכים לעשירי ואין ללמוד הקדש ממנה שאין קדושת הקדש באה מאליה אלא על ידי דעת בעלים כדאמר בגמרא הקדש בדעתא דמריה תלי אבל מעשר בהמה כעין קדוש מאליו הוא שאפילו שתק בשעה שעובר תחת השבט ולא קראו עשירי קדוש הוא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

Meiri on Nazir 31b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

שיטה מקובצת

בית שמאי אומרים כולם נזירים כל הששה שהתפיסו כולם נזירים. ואף על גב דנזירות בטעות הוא ששני הראשונים מכחישים זה את זה שאם האחד נזיר אין השני נזיר ודברי החמישי והששי ודאי ליתנהו ואפילו הכי קאמרי דכולהו נזירים. והוא הדין הקדש בטעות שור שחור שיצא מביתי ראשון ויצא לבן אף על גב דלא נתקיימו דבריו הוי קדוש. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

אמרי הכא סברי בית שמאי הקדש בטעות הקדש כלומר מההיא דששה נזירים איכא למשמע הכי דהתם ודאי נזירות בטעות וקאמרי כולם נזירים משום דכולם לנזירות איכוונו שכל אחד היה סבור בדבריו וגמר בדעתו להיות נזיר בכל ענין. ומה שאמר שזה איש כלומר לפי שהיה סבור שהוא כדבריו. ודמי שפיר לתמורה דאמר שור שחור שבביתי יהיה תמורה על זה וחזר ואמר מיד כסבור הייתי לומר לבן הוי השחור תמורה שאנו מקיימין מה שאמר בפיו אף על פי שלא היה לבו לכך והכא נמי נקיים מה שאמר בפיו הריני נזיר אף על פי שאמר לנו שהיה סבור שזה איש כלומר הוי נזיר. תוספי הרא"ש ז"ל:

הכא במאי עסקינן דקאי בטיהרא בצהרים אחר שיצאו כבר כל השוורים אמר (שגם) שור שחור שיצא כבר מביתי ראשון יהא קדוש. ואמרו ליה לבן נפק ואמר אילו הייתי יודע שיצא לבן ראשון הייתי אומר לבן ואיכא למימר דדעתו היה על איזה שור שיצא ראשון.

והא קתני שיצא אימא שיצא כבר נראה (לו) לי שאין חילוק במסורת בין קריאה להבא ובין לשעבר אלא מסתמא שיצא להבא קרינן דומיא (דהנר) דדינר וחבית וכן ההיא דנזירים. הא דקאמרי בית שמאי דכולהו נזירים כגון דאמרי אותם שלא נמצאו כדבריהם אילו הוה ידענא דלאו הכי הוא לא הוה אמינא הכי אלא הכי. אימא שעלה. ואחר שנמצא של כסף אמר אילו הוה ידענא הוה אמינא של כסף הרא"ש ז"ל בפירושיו:

בתורא דקרמונאי באותה מלכות כך שם האומרין קרמונאי. תוספי הרא"ש ז"ל. והר' עזריאל ז"ל פירש וז"ל: קרמונאי לשון קרמיון ופוגה שם נהר שהשוורים רועים על שפת הנהר ולכן נקרא שמם קרמנאי. עד כאן:

מתני' נשאל לחכמים והתירו פירוש ואם לא עבר על נזירות ובא לחכם ונשאל על נזירותו והתירו בחרטה לבית הלל דאמרי יש שאלה: ולבית שמאי דאמרי אין שאלה הוי כדפרישית לעיל. אי נמי לא נפרש ונשאל אלא על ידי חרטה. וכך אמרו להו בית הלל לבית שמאי אי אתם מודים לן בזה אי לאו משום דאין שאלה בנזירות. הר' עזריאל ז"ל:

אמרו להם בית הלל לא את השבט קדשן בתמיה כלומר גזרת הכתוב דתשיעי ואחד עשר הסמוכים לעשירי השבט מקדשן אם קרא להם עשירי כמו שהוא מקדש את העשירי עצמו. ולא ילפינן בעלמא מינה דהקדש בטעות הוי הקדש. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

Shita Mekubbetzet on Nazir 31b · Sefaria · מהדורה: Vilna Ed · Public Domain

לשון המקור

קטע 1

וְאֶחָד בָּא כְּנֶגְדָּן, וְאָמַר אֶחָד: ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה פְּלוֹנִי״, וְאֶחָד אָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה פְּלוֹנִי״, ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֶחָד מִכֶּם נָזִיר״, ״שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נָזִיר״, ״שֶׁשְּׁנֵיכֶם נְזִירִים״, ״שֶׁכּוּלְּכֶם נְזִירִים״ — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כּוּלָּם נְזִירִים.

קטע 2

וְהָא הָכָא הֶקְדֵּשׁ בְּטָעוּת הוּא, וְקָתָנֵי: כּוּלָּם נְזִירִים! אָמְרִי: סָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי הֶקְדֵּשׁ בְּטָעוּת הָוֵי הֶקְדֵּשׁ, הָכָא לָא.

קטע 3

אַבָּיֵי אָמַר: לָא קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּקָאֵים בְּצַפְרָא, אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּקָאֵים בְּטִיהֲרָא, וְאָמַר: שׁוֹר שָׁחוֹר שֶׁיָּצָא מִבֵּיתִי רִאשׁוֹן לֶיהֱוֵי הֶקְדֵּשׁ. וַאֲמַרוּ לֵיהּ: לָבָן נְפַק. וַאֲמַר לְהוֹן: אִי הֲוָה יָדַעְנָא דְּלָבָן נְפַק לָא אֲמַרִי שָׁחוֹר.

קטע 4

וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּקָאֵים בְּטִיהֲרָא עָסֵיק? וְהָקָתָנֵי: ״דִּינָר שֶׁל זָהָב שֶׁיַּעֲלֶה״! תְּנִי ״שֶׁעָלָה״. ״חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁתַּעֲלֶה״! תְּנִי ״שֶׁעָלְתָה״.

קטע 5

אָמַר רַב חִסְדָּא: אוּכָּמָא בְּחִיוָּרָא — לַקְיָא, חִיוָּרָא בְּאוּכָּמָא — לַקְיָא. תְּנַן: ״שָׁחוֹר שֶׁיֵּצֵא מִבֵּיתִי רִאשׁוֹן הֶקְדֵּשׁ״. קָא סָלְקָא דַּעְתִּין: כִּי מַקְדִּישׁ — בְּעַיִן רָעָה מַקְדִּישׁ, וְאָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי הָוֵי הֶקְדֵּשׁ!

קטע 6

וְאֶלָּא מַאי, בְּעַיִן יָפָה מַקְדִּישׁ? ״דִּינָר שֶׁל זָהָב שֶׁיַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹן״ וְעָלָה כֶּסֶף, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ.

קטע 7

וְאֶלָּא מַאי — בְּעַיִן רָעָה מַקְדִּישׁ? חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹן, וְעָלָה שֶׁל שֶׁמֶן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ. וְהָא שֶׁמֶן עָדִיף מִיַּיִן! אִי מִשּׁוּם הָא לָא קַשְׁיָא: בְּגָלִילָא שָׁנוּ, דְּחַמְרָא עָדִיף מִמִּשְׁחָא.

קטע 8

רֵישָׁא קַשְׁיָא לְרַב חִסְדָּא! אָמַר לְךָ רַב חִסְדָּא: כִּי אֲמַרִי — בְּתוֹרָא דְקַרְמְנָאֵי.

קטע 9

וְאָמַר רַב חִסְדָּא: אוּכָּמָא — לְמַשְׁכֵּיהּ, סוּמָּקָא — לְבִשְׂרֵיהּ, חִיוָּרָא — לְרִדְיָא. וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: אוּכָּמָא בְּחִיוָּרָא לַקְיָא! כִּי אֲמַרִי, בְּתוֹרָא דְקַרְמוֹנָאֵי.

קטע 10

מַתְנִי׳ מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר, וְנִשְׁאַל לְחָכָם וַאֲסָרוֹ — מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר. נִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּירוֹ, הָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה מוּפְרֶשֶׁת — תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר.

קטע 11

אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: אִי אַתֶּם מוֹדִים בָּזֶה שֶׁהוּא הֶקְדֵּשׁ טָעוּת שֶׁתֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר?! אָמַר לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי: אִי אַתֶּם מוֹדִים בְּמִי שֶׁטָּעָה וְקָרָא לַתְּשִׁיעִי ״עֲשִׂירִי״, וְלָעֲשִׂירִי ״תְּשִׁיעִי״, וְלָאַחַד עָשָׂר ״עֲשִׂירִי״, שֶׁהוּא מְקוּדָּשׁ?

קטע 12

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: לֹא הַשֵּׁבֶט קִידְּשׁוֹ. וּמָה אִילּוּ טָעָה וְהִנִּיחַ אֶת הַשֵּׁבֶט עַל שְׁמִינִי וְעַל שְׁנֵים עָשָׂר, שֶׁמָּא עָשָׂה כְּלוּם? אֶלָּא, כָּתוּב שֶׁקִּידֵּשׁ הָעֲשִׂירִי — הוּא קִידֵּשׁ הַתְּשִׁיעִי

מסכת נזיר דף ל״א עמוד ב׳

מסכת נזיר דף ל״א עמוד ב׳

רש"י

תוספות

מאירי

שיטה מקובצת

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור