מסכת נזיר דף כ״ד עמוד ב׳

היא מנא לה הא בהמה הא קיימא לן מה שקנתה אשה קנה בעלה:

שקמצתה מעיסתה כגון דהשרה לה מזונות על ידי שליש ותנן בפרק אע"פ (כתובות סד:) דלא יפחות לה בשבוע משני קבין חיטין והלכה זו וקיפחה ממזונותיה על יד עד שלקחה בהן בהמה זו:

איבעית אימא דאקני לה אחר דאי קימצתה מעיסתה אמרינן נמי מה שקמצתה אשה קנה בעלה:

א"ל שמואל לאבוה בר איהי כו' שלה [הא דאמרן] במשנתנו דאין טעונים לחם:

גלח בתוך ימי נזירותו:

או שגילחוהו הקרובים בתוך ימי נזירותו או שמיחה אע"פ שלא נתגלח בטלה נזירות:

ואם היו לו מעות סתומין יפלו לנדבה ויביאו מהן עולות לקיץ המזבח דאין חוששין לדמי חטאת שבהן כדלקמן שהלכה היא בנזיר כך:

המפריש מעות לנזירותו והיו סתומין:

[האמרת] ל"ג תנן דהוי משמע כאילו בא להקשות והוא לא בא אלא לפרש והא אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה לאו דווקא אלא כלומר הכי קיימא לן בעלמא:

שקימצה מעיסתה וא"ת והא אמר בפרק אע"פ (כתובות נט.) דמותר מזונות לבעל וי"ל דהכא מיירי שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ונתרצת בכך והותירה ממעשה ידיה והא ודאי דידה הוא ועוד תירץ הר"ם דהא דאמרינן מותר מזונות לבעל כגון שקצבו לה כך וכך דינרין לשבת והוזלו המזונות שדי לה באותה קצבה כדי שבעה והותר אותו מותר לבעל אבל הכא מיירי שקימצה מעיסתה שלא הוזלו המזונות אלא קימצה ופיחתה מפיה שלא אכלה כדי שובע דההוא מותר הוי ודאי דידה:

ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן ר"ת פסק כרב דאמר פרק בתרא דנדרים (דף פח.) המודר הנאה מחתנו ורוצה ליתן מעות לבתו אומר הרי מעות נתונים ליך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך ואמר רב עלה ל"ש אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך אבל אמר לה מה שתרצי תעשי קנה יתהון בעל ואע"ג דשמואל פליג עליה התם והלכתא כוותיה בדיני מ"מ כי איתשיל לענין איסורין איתשיל ובשמעתין קיצר הש"ס וי"ל שאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך:

אמר שמואל לאבוה בר איהי לא תיתיב אלא עמוד על כרעיך על רגליך כמו מתותי כרעיה דר' חנינא בפרק קמא דחולין (דף ז:) עד דאמרת לי הדא מלתא:

אלו הן אילים שלו ושלה ושל אחר מיתה ושל אחר כפרה אע"ג דכולן משניות הם שמא שלאחר כפרה דלא תנינא בהדיא קמיבעיא ליה אי נמי כל זה מדברי שמואל שלה הא דאמרן עד [דפריך] ליה ותו ליכא והא איכא ושאר שלמי נזיר כל זה פריך שמואל לאבוה בר איהי והשיב שלא כמצותן לא קחשיב:

שלה הא דאמרן במתני' (היינו בממונה):

שלו דתנן האיש מדיר בנו בנזיר מתני' היא בפירקין (לקמן נזיר כח:) ובשילהי פירקין מפרש ליה למר דהלכה היא דאיש מדיר בנו [והלכה] נתקבל דיכול למחות בין הוא בין קרוביו לפיכך גלח הוא ועשה מעשה בגופו לבטל נזירות אביו או שמיחה בדיבורו:

שלאחר מיתה דתנן גרסינן דמשנה היא פ"ג דמעילה (דף יא.) המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין לא נהנין מדרבנן או שמא אפילו מדאורייתא אסור אע"ג דקיימא לשלמים מידי דהוה אשלמים מחיים דנהי דמעילה ליכא איסור דאורייתא איכא:

כבר ביארנו במקומו שהבעל שרצה שתאכל אשתו לעצמה ויפסוק לה מזונותיה כראוי על הדרך שביארנו במקומו שהוא רשאי ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת כל שהותירה המותר לבעלה ומ"מ יראה מסוגיא זו שלא נאמר כן אלא שהיא אכלה בכדי הראוי לכדי שביעה אבל אם היא פוחתת באכילתה כדי לקמץ לעצמה רשאה היא בכך והוא שלה וזהו שאמרו כאן שקימצה מעיסתה וכן כתבוה בתוספות:

האיש מדיר את בנו בנזיר ר"ל שיאמר בעודו קטן הרי אתה נזיר או הרי פלוני בני נזיר וכל שלא מיחה בכך הוא או קרוביו הרי הוא נזיר ובמחאתם מ"מ אינו נזיר ודינין אלו עם דין הקרבנות המופרשים לנזירותו אם נתבטל נזירותו מצד המחאה יתבאר למטה במשנה הששית:

המפריש מעות לנזירותו ועדיין הם סתומים לא נהנין ולא מועלין שמאחר שלא פירש כלם ראויים להביא בהם שלמים ר"ל שיכול לימלך ולהביא מכלם בהמה יפה לשלמים ואין מעילה בשלמים ופירשו בתוספות שאמר לנזירותו שמשמעו לאחד מקרבנות נזירותו ומתוך כך ראוי להביא מכלן שלמים אבל אם אמר לקרבנות נזירותו הרי שלשתן מעורבין ואין ראוי להביאן שלמים אלא יפלו לנדבה וכדקאמר לאלתר דמת והיו לו מעות סתומים מת זה המפריש והיו לו מעות סתומים לקרבנות נזירותו יפלו לנדבה ואם מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח ולא נהנין ולא מועלין ודמי עולה יביאו עולה ומועלין בה ודמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם נתכפר באחרות כגון שאבדו והפריש אחרות תחתיהם והקריבם ואחר כך נמצאו הראשונות חטאת תמות ועולה ושלמים יקרבו נדבה והשלמים נאכלים ליום אחד ואין טעונין לחם וכן כל שלמי נזיר שקירבן שלא כמצותן כגון ששחטן לשם תודה או לשם קרבן או שהביאו איל בפחות משתי שנים ואין ראוי להביאו אלא בן שתי שנים שהם כשרים ואין עולין לבעלים לשם חובה אלא בשלמי נדבה מטילין עליהן חומר שלמי נזיר שאין נאכלין אלא ליום אחד ואין טעונין לחם ואין להם זרוע על הדרך שביארנו במשנתנו ושלמי נזיר שאין נאכלין אלא ליום אחד למדוה במקומן משלמי תודה וכמו שדרשו תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר:

הכי גרסינן תנן אם שלה היתה הבהמה פריך בין לרב חסדא בין לרבא הא מנא ליה הא פשיטא דמה שקנתה אשה קנה בעלה. אמר רב פפא שקמצה מעיסתה. ואין הבעל משביעה על פלכה ועל עיסתה. אי נמי יש לומר במשליש אשתו על ידי שליש דתנן לא יפחות לה משני קבין. וצימצמה עצמה ונשאר לה. ואיבעית אימא דאקני לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בהן. והוא הדין דמצי לשנויי דאקני לה בעל בין צריכה בין לא צריכה:

אמר שמואל לאבוה בר איהי לא תיתיב אכרעיך כלומר לא תיתיב אלא אכרעיך עמוד על רגלך עד דאמרת לי האי מהו שלו ושלה של אחר מיתה ושלאחר כפרה. ואף על גב דמשניות נינהו לא ידע פירושן. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל. האיש מדיר את בנו בנזיר. לחנכו במצות או הלכה למשה מסיני כדמפרש לקמן:

מפני שראויין כולן לבא שלמים שאם ירצה יקנה בהן בהמה שמנה וגדולה ושלמים וממעות אחרים יקנה חטאת ועולה. ואין מעילה אלא בדבר שהוא מבורר שהוא קדוש לדבר הראוי למעול בו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ודאיכא שאר שלמי נזיר לעיל מיניה איירי בקרבנות צבור בתוספתא דנזיר. וקאמר ושאר שלמי נזיר דחובה ששחטן שלא כמצותן כגון שלא לשמן דכשרין אלא שלא עלו. או ששחטו בן שנה ואיל דינו בן שתי (נשים) שנים. או ששחטו קודם ספרו ימי נזירותו. הר' עזריאל ז"ל:

ואינן טעונין לא לחם פירש רש"י הואיל ואין באין בתורת נזירות דבעינן על כפי הנזיר. ור"י פירש דאין טעונין לחם לתנופה אבל לחם צריך להביא. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

כמצותן קא חשיב לעיל גבי אילים דאף על גב דנשחטו כמצותן אין טעונין לחם. שלא כמצותן לא חשיב. הר' עזריאל ז"ל:

גמ' ילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלין בהם: