מסכת קידושין דף ע״ט עמוד א׳

שניהם נותנין גט אם באת לינשא לאחר:

גמ' משום דגברא קים ליה ביוחסין וכשמצא מיוחסת קידשה לו וביטל את השליח אבל איתתא דלא קים לה ביוחסין אימא אע"ג דקידשה עצמה לא ביטלה את השליח ולא סמכה על קידושיה דסברא דילמא שליח משכח מיוחס מזה:

לא איכפת ליה בבתו אם תנשא למיוחס כל דהו ולא בטליה לשליחות דשליח ואפילו מקדשה לגרוע והא דקדים קדשה סבר דילמא לא משכח אבל אי משכח לא בטליה:

וקידשה היא בעיר בו ביום:

והרי היא בוגרת בדקנוה לדעת אם יצאה מרשות האב להיות קדושיה קידושין ומצאנוה בוגרת בו ביום:

הרי בוגרת לפנינו וקדושיה קידושין ולא של אביה:

חיישינן לקידושי שניהם שמא כשקידשה האב נערה היתה וקדמו קידושיו:

אי נימא בתוך ששה חדשים שבין נערות לבגרות דאמרינן אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד כשהביאה סימני נערות אינה שוהה להיות בוגרת אלא ששה חדשים ופעמים שהיא ממהרת לבגור וסימניה ניכרים בדדיה כדתנן במס' נדה (דף מז.) פגה בוחל וצמל:

קידשה אביה בדרך כו' וקידשה עצמה וכו' וא"ת אמאי איפליגו רב ושמואל בכה"ג נפלגו בקידשה אביה גרידא כמה דפירש דפליגי בקידשה אביה ואחר כך קידשה היא עצמה וי"ל דודאי לא פליגי בקידשה אביה לחוד דבההיא מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד אשה אחזקת פנויה כמו שהיתה קודם שקידשה והרי היא בוגרת לפנינו ואין קידושי האב קידושין אבל עתה שקדשה אף היא עצמה ליכא חזקה דפנויה דממה נפשך אשת איש היא או משום קידושי אביה או משום קידושי דידה וליכא האי סברא ומשום הכי פליג שמואל:

[אילימא בתוך ששה וכו' מתוך פי' רש"י משמע דבדקוה בתוך ו' ומצאוה בוגרת ומש"ה פריך בהא לימא וכו' ואין נראה דלעולם לא תמהר לבגור תוך ו' אלא מיירי דבאה לפנינו אחר ששה ול"ג השתא הוא דבגרה. ת"י]:

ושמואל מ"ש ממקוה ואם תאמר לרב נמי תקשי דע"כ לא קאמר רב דמצפרא נמי בוגרת הויא אלא משום דליכא חזקה דנערות כדפי' בקונטרס אבל אי הויא חזקה דנערות מודה רב דאוקמא אחזקתה והכי נמי גבי מקוה איכא חזקה דשלם וי"ל דלרב נמי קשה ונקט שמואל משום דפריך ליה בהדיא טפי:

[אדרבה העמד מקוה על חזקתו ואימר לא חסר לשון אדרבה קשה דהל"ל לחומרא ומיהו הכא איכא לפרושי היכי שרפינן עלה קדשים אבל גבי יין לקמן אין שייך ליישב כך. ת"י]:

כל ג' ימים ודאי ל"ג הראשונים דהא פליגי בה אמוראי (בב"ב דף צו.) דאיכא למ"ד ג' ימים הראשונים ודאי יין מכאן ואילך ספק ואיכא למ"ד ג' ימים האחרונים ודאי חומץ ומקודם ספק ואיכא למ"ד דג' ימים הראשונים ודאי יין וג' ימים האחרונים ודאי חומץ ובינתיים ספק:

אתמר קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת פי' שיש בה סימני בוגרת השנויין בפי יוצא דופן (דף מ"ז) ולא ידעי אם כשקדשה אביה ביום זה היתה עדיין נערה שהיא ברשותו או אם כבר בגרה ויצאתה מרשותו רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו וכיון דהשתא בוגרת צפרא נמי בוגרת ואין חוששין לקדושי האב כלל ושמואל אמר חוששין לקידושי שניהם מן הספק ואסיקנא דאי בתוך ו' חדשים של ימי נערות כגון דידעינן ודאי אימתי התחיל זמן נערות לא אמר הרי בוגרת לפנינו שכל ו' חדשים אלו חזקה הם לנערות עד שידוע לנו שבגרה ואין לנו לתלות אלא משעה שראינוהו בוגרת ולא למפרע ואם אחר ו' חדשים חזקה הם לבוגרות ודכ"ע אית להו דרב ואין חוששין לקידושי האב כלל אלא הכא ביומא דמישלם שיתא חדשים פליגי דההוא יומא לא מוחזק לא בנערות ודאי ולא בבגרות ודאי ושקול הוא בשניהם דזימנין דבגרה וזימנין דלא בגרה הילכך האי יומא לא קיימא בחזקת נערה ולא בחזקת בוגרת ומשמע מדלא אוקימנא בדלא ידעינן בהאי איתתא סימני נערות דמעיקרא מידי כן אייתיתינהו דמני להו אלא שמצאנוה בסימני בוגרת עכשיו דבהא דכולי עלמא חוששין לקידושי שניהם. ואפשר נמי דה"ה דתלינן בה וחדא מנייהו נקט:

ואקשינן לשמואל מדתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר פי' ומתחלתו היה שלם ודאי ואין ידוע מאימתי התחיל ליחסר כל טהרות שנעשו על גביו כלומר כל טהרות שנגע ועשה טמא שטבל שם על סמך טבילה זו למפרע טמאות ואפילו טהרות שנגע בר"ה דאע"ג דספק טומאה בר"ה ספקו טהור הכא לא בספק חסר משוינן לה למפרע אלא ודאי חסר ומי שטבל בו טמא ודאי אלא כיון דהשתא חסר למפרע נמי חסר ודאי מכיון שראוי לחסר והיינו דרב דאמר דכיון דהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת ודאי וקשי' לשמואל דמשוי לה ספק ופריק דשאני התם דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל אבל הכא ליכא למימר אוקמה בחזקת בוגרת דהא לית לה חזקה דבגרות עד לאחר ו' חדשים כדפרישנא:

וקשיא לן אמאי אזלינן בתר חזקת טמא ניזל בתר חזקת טהרות שנגע בהן שהיו בחזקת טהרה ולא נטמאה מספק ואיכא למימר דכיון דודאי נגע בהם אין להם שוב חזקה וכדאמרי' בשליא בבית דכיון דרוב שליות יש להם ולד הבית טמא ולא אזלינן בתר חזקה דבית כלל למימר אוקים מיעוט שליות שאין להם ולד לחזקת בית שהוא טהור אלא מכיון דה"ל שליא בבית נפק ליה בית מחזקתיה וה"ל כשליא וה"ה להא וכן בנדה לב"ה דמטמאו למפרע מעת לעת כל טהרות שנגעה דכיון דודאי נגעה נפקו טהרות מחזקתם והוה כנדה גופה וכן אתה דן בכ"מ דאיכא ודאי מגע ולא אזלינן בתר חזקת טהרות אלא כשיש ספק במגע עצמו ושמא לא נגע:

ומקשינן אדרבה העמד מקוה על חזקתה ואימור לא חסר עד השתא פירוש דהא מתחלתה שלם הנחנו אותו ואוקמי' אחזקיה ואסיקנא דלא דמי הא דשמעתין למקוה במקוה איכא תרתי לריעותא חדא דהעמד טמא על חזקתו וחדא דהוה חסר לפניך והכא ליכא אלא חדא לריעותא והיינו הרי בוגרת לפניך אבל חזקה דבגרות ליכא ומשום הכי משוינן ליה התם למפרע בודאי חסר והכא משוינן ליה ספק ואף על גב דבסוטה ליכא אלא חדא לריעות' ומשוינן לה טמאה ודאי לא דמי דהתם מכאן ולהבא אבל הכא למפרע לא. אי נמי דשאני התם דיש רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה כדפריק ר"ש בריש מסכת נדה דהא דמיא למעת לעת שבנדה שתולין ולא אוכלין ולא שורפין כדאיתא התם. והא דלא אקשינן לרב מההיא דבנדה משום דשאני התם דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ובדין הוא שתהא דיה שעתא דנוקים איתתא בחזקתה אלא שעשו חכמים סייג לדבריהם לטהרות מיהת כדאיתא התם כנ"ל:

ולשמואל מ"ש מחביות דתניא היה בודק את החבית פירש בריחא או שתקן ממנו קצת וטעמו דאי לא אסור לטעום ואפילו לכהן כי טבל אסור לכהן להיות מפריש עליה והולך ואח"כ שנמצאה חומץ וכל שבודאי חומץ אין תרומתו על היין תרומה ולאו משום דהוה להו שני מינין כפירש"י ז"ל הכא אלא משום דהוה תרומות טעות. וכדפרישנא בפ' האיש מקדש כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ו) אפליגו בה אמוראי דחד אמר כל ג' ימים הראשונים של אחר בדיקה ודאי יין דטעמיה חמרא וריחא חלא חמרא מכאן ואילך ספק. וחד אמר כל ג' ימים האחרונים הסמוכים למציאה ודאי חומץ דבודאי כבר איקרם ג' ימים קודם לכן וה"ל טעמיה וריחו חלא דהוה חלא מכאן ואילך ספק חומץ ואפילו ג' ימים הראשונים דדילמא לאלתר איקרם והוה ריחיה חלא דדיניה כחלא והכי מפרש התם:

ורמינן חביות אמקוה פירוש דקס"ד דהא דחביות רבנן היא ומ"ש התם גבי מקוה דמשוינן לה ודאי חסר למפרע ומ"ש הכא גבי חביות דמשוינן לה ספק חומץ למפרע ופרקינן מאן תנא חביות ספיקא הוה ר"ש דלגבי מקוה נמי ספק משוי לה דתניא מקוה שנמדד כו' אבל לרבנן ודאי חומץ משוינן ליה כי השתא דומיא דמקוה ופירותיו טבלים ודאי למפרע והשתא דאמר הכי מסתברא דלית הילכתא כההיא מתניתא דחביות דהא אוקימנא כר"ש ואנן כרבנן דמקוה קי"ל וה"ה גבי חביות דהא כי הדדי נינהו ומן התימא הגדול על הרמב"ם ז"ל שפסק במקוה כרבנן ובחביות כר"ש ואפשר שהזקיקו לרב ז"ל לומר כן משום דהתם בפ' המוכר איפלגו ר"י וריב"ל בפירוש דהאי מתניתא דחביות במאי דקתני כל שלשה ימים ודאי וכדכתיבנא לעיל דאלמא הלכתא כההיא מתניתין אלא דאם כן אמאי מקשי' הכא לשמואל מחביות ומקוה מרבנן לימא אנא דאמרי כר"ש דהלכתא כותיה ותו דאם כן במקוה נמי הוה ליה למר"ן ז"ל למיפסק כר"ש דמאן פלגינהו ואמאי נקט חוטרא בתרי רישי אלא ודאי הלכתא כרבנן בתרווייהו ומאי דאיפלגו ר"י וריב"ל התם בפי' דמתניתא דחביות לאו משום דהלכת' כותיה בספיקו אלא למגמר מינה מאי דס"ל בדינא דטעמיה חמרא וריחיה חלא אי הוה חלא או חמרא דבהא לא איפלגו רבנן עליה ושפיר מצינן למגמר מיניה הא דינא מכלל ודכותיה בתלמודא טובא כנ"ל. ובריש מסכת נדה דר"ש ורבנן לא למדוה אלא מסוטה ואף על גב דחד מנייהו לא יהיב להו דין סוטה דרבנן מיטמו אפי' ברשות הרבים ורבי שמעון ברשות היחיד תולה משא"כ בסוטה דטמאה ודאי כבר פי' רבינו תם ז"ל דה"ק ושניהם לא למדוה אלא ממה שמחלקין בין אלו לסוטה דלכולי עלמא איכא חלוקה בינייהו ובהאי חלוקה פליגי דרבנן סברי דכרה"י דמי הני לסוטה אבל לא ברשות הרבים לגריעותא דהתם חדא לגריעותא והכא תרתי ור"ש סבר דבר"ה דמי לסוטה לטהרה אבל לא ברה"י דהתם רגלים לדבר שקנא לה ולהכי הויא ודאי אבל הכא ליכא רגלים ותולין וכדמפרש התם:

נימא כתנאי דתניא מי שהוציא מיד מי הוא מוציא מידיהם בלא ראיה פירוש הא מתניתא איתא בפרק מי שמת אמתניתין דתני לא כתב בה ש"מ הוא אומר ש"מ הייתי פירוש וכיון שעמדתי חזרה מתנתי והם אומרים בריא היית פירוש שאין בשטר המתנה שום הוכחה לענין זה וע"כ מיירי בדאית בה קנין דאי באמירה בעלמא מאי הם אומרים בריא היית דהא בריא לא מקני באמירה וע"כ לאו מתנה במקצת היא דא"כ מאי הוא אומר ש"מ היית דהא מתנה במקצת אם עמד אינו חוזר ואפילו במצוה מחמת מיתה אלא ודאי מתנה בכל היא והיינו לישנא דהם אומרים בריא דמשמע דחילק כל נכסיו לרבים וארישא קאי דקתני כתב כל נכסיו לאחרים ואית בה קנין אי נמי כגון שכתב בשטר סתם אנו העדים מעידין שנתן פלוני כל נכסיו לפלוני וכן פירש הר"ד יוסף ז"ל. במיפה את כחו ולא מוכיח אם הוא מתנת בריא או מתנת ש"מ ואלו היו העדים כאן יכולין היו לברר הדבר ואפי' כתב ידן יוצא ממקום אחר דלית בהא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדפרשי' התם. ועל הא איפלגו רבי מאיר ורבנן במתניתין מי נאמן ואמרו ליה חכמים המע"ה ואיפלגו בה במתניתא רבי יעקב ורבי נתן דר"י סבר דנכסי בחזקת נותן קיימי ועל המקבלים להביא ראיה שהיה בריא ורבי נתן סבר דבתר השתא מוקמינן לה ואם בריא הוא עכשיו עליו להביא ראיה שהי' למפרע ש"מ כשנתן מתנה זו ואם ש"מ הוא עכשיו עליהם להביא ראיה שהיה בריא כשנתן מתנה והתם פריש רבא טעמיה דרבי יעקב ורבנן דמתני' דקיימי כוותיה משום דספיקא ואוקי ממונא בחזקת מריה ומשום הכי פרכינן הכא לימא רב דאמר כרבי נתן ומוקים לה בתר השתא דבצפרא נמי בוגרת כי השתא ושמואל דאמר כר"י דספיקא והתם דאיכא חזקת נכסים מוקמי' נכסי בחזקתייהו הכא דליכא חזקת הגוף הוה ספיקא וחוששין לקדושי שניהם ופרקינן אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לר"י התם הוא דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו ובכי האי גוונא לא אזלינן בתר השתא למפרע כיון דאיכא חזקה דמרעא הוא אבל הכא ליכא למרעה לשוויוה בוגרת בצפרא דליכא למימר אוקמה בחזקת נערה דהא כל יומא דמישלם לית לה חזקה דנערות ושמואל אמר אנא דאמרי אפילו לר"נ ע"כ לא קאמר אלא דכ"ע בחזקת בריאים קיימי ואיהו מפיק נפשיה מחזקיה אבל הכא משום דחיישינן לקדושי האב דצפרא מי מפקינן לה מחזקתה דבגרות הוא כל הדין יומא לית לה חזקה דבגרות דביומא דנא לית לה שום חזקה כלל כדפירש לעיל:

ופסק תלמודא הילכתא כוותיה דרב אפילו בשאינו מכחישתו וכ"ש במכחישתו לומר דקים לה שהיתה בוגרת בצפרא שמואל נמי מודה בהא והא דאיצטריך תלמודא למיפסק כותיה דרב אף על גב דהא קי"ל דכל רב ושמואל הלכתא כותיה דרב באיסורי והכא איסורי הוא היינו משום דאמימר פסק כשמואל וכיון דהוא פלוגתא דאמימר ורב אשי פסק תלמודא כרב (וכרב אשי) ותו דפשטה דמתניתין דרבי נתן כרב ושמואל דאמר כרב יעקב דהלכתא כותיה וקמ"ל תלמודא דשנוייא דשניין שינוייא היא דרב דאמר אפילו כרבי יעקב. ותו דהכא נמי איכא ממונא שאין האב זוכה בכסף קידושיה כנ"ל:

הבת משתים עשרה שנה ויום אחד עם הבאת שתי שערות עד שישלמו ששה חדשים היא נערה ואפילו הביאה סימני בגרות בתוך זמן זה אינה קרויה בוגרת ומששה חדשים ואילך נקראת בוגרת אפילו לא הביאה סימני בגרות אבל אותו היום שהששה חדשים כלים בו הדבר תלוי בסימני בגרות שאם לא הביאה סימני בגרות הרי הוא כזמן שלאחריו ר"ל זמן שעבר והיא נערה ואם הביאה סימני בגרות הרי כזמן שלפני והוא ר"ל זמן הבא והיא בוגרת וסימני בגרות מפורשים במסכת נדה כמו שאמרו שם ר' יוסי אומר משיעלה הקומט תחת הדד ר' עקיבא אומר משיטו הדדים בן עזאי אומר משתשחיר הפטמת ר' יוסי אומר משיניח ידו על העוקץ ושוקע ושוהה לחזור ועוד סימנים אחרים מפורשים שם והלכה כדברי כלן להחמיר כמו שהתבאר שם מעתה קדשה אביה שהוא סבור עליה שהיא נערה והלכה היא וקדשה עצמה מצד אחר אם בתוך ששה חדשים היא אין קדושיה כלום ואפילו הביאה סימני בגרות ומה שאמרו כאן השתא הוא דבגרה שמשמען של דברים שאלו נודע שבגרה בתוך ששה היו קדושיה קדושין אינו כן אלא כך פירושו אף על פי שבשעה שנודעו קדושיה עברו ששה מכל מקום עכשו הוא שהיא בוגרת ולא בתוך ששה ואם כבר עברו ששה חדשים אין קדושי אביה כלום שמאחר שהיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד והביאה שתי שערות ועברו ששה אחר כן גדולה היא ואפילו לא הביאה סימני בגרות אבל אם אירע דבר זה ביום שכלו ששה חדשים שהדבר תלוי בסימני בגרות וקדשה אביה בבוקר וקדשה היא עצמה בערב ובדקנוה ומצאנוה בוגרת אומרין כשם שהיא בוגרת עכשו כך היתה בוגרת בבקר ואין חוששין לקדושי אביה כלל ואפילו בשאין מכחישתו ר"ל שאף היא אינה יודעת בודאי אם היתה בוגרת בבקר אם לאו וכל שכן כשמכחישתו ר"ל שאומרת בבריא שאף בבקר היתה בוגרת כך היא שיטתנו וכן כתבוה רבותי אבל לגדולי הדורות ראיתי שפוסקין שכל שבתוך ששה והביאה סימני בגרות חוששין לקדושי שניהם שמתוך שהיא בחזקת נערה ולא בחזקת בוגרת אומרים השתא הוא דבגרה אלמא שהם סוברים שאלו נודע בודאי שהביאה סימני בגרות אף בתוך ששה בוגרת היא ובאמת שיטת הסוגיא מוכחת כן במה שאמר אלימא בתוך ששה בזו אמר רב הרי בוגרת לפנינו ודאי השתא הוא דבגרה ומכל מקום לענין פסק מיהא הדברים זרים:

מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמאות וכבר ביארנוה למעלה בפרק שלישי:

הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואחר כך נמצאת חומץ כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק וכבר ביארנוה בארכה בבתרא פרק פירות ובאחרון של פסחים:

בד"ה קידשה אביה כו' נפלגו בקדשה אביה גרידא כו' עכ"ל אבל הא לא קשיא להו נפלגו בקדשה היא עצמה גרידא די"ל דעיקר פלוגתייהו אי בעי גט אי לא והשתא בקדשה היא עצמה גרידא ליכא נפקא מינה מידי דבין לרב דסבר השתא היא דבגרה ובין לשמואל דסבר חיישינן מכל מקום בעי גט אבל בקדשה אביה גרידא איכא שפיר נ"מ דלרב לא בעי גט ולשמואל בעי גט מספק וק"ל:

בד"ה ושמואל מ"ש ממקוה וא"ת לרב כו' אי הויא חזקה דנערות מודה רב כו' וי"ל כו' עכ"ל ויש לדקדק דאין תירוצם מספיק דמ"מ כפי סברת המקשה דהכא דאזלינן בתר השתא ולא בתר חזקה דשלם גבי מקוה ולא אסיק אדעתיה משום דאיכא תרתי לריעותא א"כ מאי קשיא ליה לעיל אילימא בתוך ששה בהא נימא רב כו' דאימא דרב סבר כי הך סברא דסבר המקשה הכא דאזלינן בתר השתא ולא בתר חזקה דנערות ודוחק לומר דזה המקשה אינו מקשה דלעיל דא"כ מה הביאו ראיה מפרש"י דרב מודה דאוקמה אחזקתה דאימא דהיינו לפי סברת המקשה דלעיל ונוחין לי דבריהם כפי מה שכתבו בתוספות ישנים אהא דקאמר אילימא בתוך ששה חדשים בהא כו' מתוך פרש"י משמע דבדקנוה בתוך ששה ומצאוה בוגרת ומ"ה פריך בהא לימא כו' ואין נראה דלעולם לא תמהר לבגור בתוך ששה אלא מיירי דבאה לפנינו אחר ו' ול"ג השתא הוא דבגרה כו' עכ"ל והשתא ניחא דגם סברת המקשה דלעיל דלא ניזל בתר חזקה לרב אלא דפריך לרב לעיל בהא נימא רב כו' משום דבתוך ששה חדשים א"א לבא לידי בגרות והתוספות שכתבו דמודה רב דאוקמא אחזקתה לאו דמתוך שמעתין מוכח כן אלא מתוך פרש"י משמע כן ממה שפי' לרב בכולה שמעתין דביומא דמשלם שית ליכא חזקה דנערות ותו לא מידי ודו"ק:

עוד מת"י אדרבה העמד מקוה על חזקתו כו' לשון אדרבה קשה דהל"ל לחומרא ומיהו הכא איכא לפרושי היכי שרפינן עלה קדשים אבל גבי יין לקמן אין שייך ליישב כך עכ"ל וק"ל:

גמרא איתמר קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת כו' ופרש"י דבדקנוה בו ביום לדעת אם יצאה מרשות אביה להיות קידושיה קידושין כו'. ומשמע לכאורה מפירושו דלאחר שקיבלה הקידושין ובאתה לפנינו בדקנוה ולפ"ז הא דנקיט לישנא דבדרך ובעיר ושקידשה אביה קודם שקידשה עצמה ואביה בבקר והיא בערב כל זה לאו דוקא דה"ה איפכא שקידושין שלה קדמו נמי דינא הכי אלא דלרבותא דרב נקיט הכי דאע"ג דקידושי אביה קדמו אפ"ה אין חוששין לקידושין כיון דלבסוף בשעה שאנו בודקין אותה אף בסוף היום מצאנוה בוגרת מסתמא בצפרא נמי הוי בוגרת ודאית ודידה הוי ודאי קידושין אלא דאכתי לשון בדרך ובעיר הוא ייתור לשון ובאמת השמיטו הפוסקים לשון בדרך ובעיר וכתבו קידשה אביה בבקר והיא בערב. אלא דאכתי קשיא לי לישנא דרב דאמר הרי היא בוגרת לפנינו משמע להדיא דקידושין שלה הוו קידושין ודאי ומכ"ש אם לא קידשה אביה וקידשה עצמה דהוי ודאי קידושין לגמרי ואמאי הא איכא לגבי הך חזקה אידך חזקה אחרת כנגדה דמוקמינן לה אחזקת פנויה וא"כ לא הוי אלא ספק קידושין אם לא שנאמר דחזקת פנויה לא מיקרי חזקה כלל לגבי חזקה דהרי בוגרת לפנינו וכמו שאבאר עוד בלשון התוס' בסמוך והיינו כסברת התוספות בס"פ המדיר בדף ע"ה ע"ב בד"ה אבל היכא דליכא חזקה ע"ש שכתבו בשם הרשב"א דחזקת פנויה לא חשיב לגבי חזקת הגוף כלל אף למיהוי תרתי במקום חדא וא"כ אף אנו נאמר דלא הוי כחדא לגבי חדא לגבי חזקה דהרי בוגרת לפנינו היכא דליכא חזקת נערות כי האי דהכא כמבואר בלשון רש"י ותוספות אלא שכבר כתבתי שם בפ' המדיר דתירוץ התוספות דהתם בשם הרשב"א לא שייך הכא בשמעתין דאיהו גופא לא קאמר אלא משום דחזקת פנוייה דהתם גרע טובא כדפרישית שם:

מיהו הבית שמואל כתב בפשיטות באמת דאם קידשה עצמה בלבד הוו קידושי ספק משום דאיכא חזקת פנוייה לנגדה והיינו כדפרישית וא"כ קשה לישנא דרב ומסתמא דתלמודא שאמרו הרי בוגרת לפנינו ואמרי' נמי מדהשתא בוגרת בוגרת בצפרא נמי בוגרת משמע דמהאי סברא הוי כודאי גמור ונראה דוחק לומר דסמכו אסברא זו דבשביל שקידשה אביה קודם תו לא שייך חזקת פנוייה כלל אף לחומרא והיכא דלא קידשה אביה חזרה חזקת פנוייה למקומה והתוספו' נמי לא כתבו סברא זו אלא לחומרא בעלמא כמו שאבאר. לכך היה נראה לענ"ד דהא דאמרי' והרי היא בוגרת אשעת קידושין דידה ממש קאי דקודם הקידושין בדקוה ע"פ עדים או מכיון שקיבלה הקידושין מסתמא יודעת שיש לה סימני בוגרת דבעינן דליכא שום ספק בקידושין דידה מצד עצמן דהוי קידושין מדאורייתא דמכיון שהיום עשויות להשתנות נאמנת בעצמה אם לא מחומרא דרבנן להצריכה בדיקה ואין הספק אלא מחמת שקידשה אביה מקודם והשתא א"ש טובא הא דנקיט קידשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר דבשניהם בעיר לא משכחת לה דמסתמא בקידושין הראשונים רמיא אנפשה ובדקה אם היא עדיין ברשות אביה או ברשות עצמה וכל ששתקה ולא מיחתה הו"ל כהודאה דאכתי לא בגרה ולא משכחת להאי דינא אלא כשקדשה אביה בדרך והיא לא ידעה ונתקדשה בערב ע"י שבדקה עצמה והרי היא בוגרת כן נ"ל נכון ואף שכתב רש"י ז"ל ובדקנוה בו ביום דמשמע לכאורה דלאחר הקידושין איירי היינו משום דלישנא דגמרא משמע הכי דקאמר הרי היא בוגרת לפנינו משמע דמדרבנן צריכה בדיקה בעדים אבל מדינא ודאי דהיא עצמה נאמנת כיון דהיום עשוייה להשתנות אם לא היכא שכבר קיבל אביה קידושין קודם לה ולעולם דודאי איירי שהיא אומרת שבשעה שקיבלה קידושין כבר בדקה עצמה ונמצאת בוגרת ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה קידשה אביה כו' דבההיא מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד אשה אחזקת פנוייה כו' והרי היא בוגרת לפנינו כו' עד סוף הדיבור. פירוש דבקידשה אביה לחוד דאיכא תרתי חזקות חזקת פנוייה וחזקת הרי היא בוגרת לפנינו כיון דליכא חזקת נערות כנגדה א"כ פשיטא דאפילו מדרבנן לא חיישינן להחמיר. אבל השתא שקידשה אף היא עצמה לא שייך למסמך אהך חזקת פנוייה למיהוי כתרתי ולא נשאר אלא חזקה דהרי בוגרת לפנינו והך חזקה לחוד ודאי לא מהני כדאשכחן בכמה דיני ספק קידושין דהחמירו חכמים אף במקום חזקה. כן נ"ל לכאורה בכוונת התוס' דלשמואל נמי אית ליה חזקה בהדי בוגרת לפנינו מדאורייתא היכא דליכא חזקה אחרת כנגדה אלא דאפ"ה חדא חזקה לחוד לא מהני דמחמרינן מדרבנן וחיישינן דלמא השתא הוא דבגרה ועיין מה שאכתוב עוד בזה בכל הסוגיא דבסמוך:

גמרא אילימא בתוך ששה בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה ופרש"י דהא בחזקת נערה היא. ולכאורה איכא למידק אכתי מאי מתמה הש"ס בפשיטות בהא לימא רב דלמא סבר רב אע"ג דאיכא חזקת נערות אפ"ה כיון דאיכא לאוקמא אחזקת פנוייה כשקידשה אביה ואיכא למימר נמי השתא הוא דבגרה הו"ל תרתי גבי חדא כמו במקוה בסמוך ואע"ג שהתוס' כתבו דמשום דקידשה את עצמה לא שייך חזקת פנוייה אפ"ה נראה דאין זו סברא פשוטה כל כך דסוף סוף בהאי שעתא דקידשה הוי שייך חזקת פנוייה ולא חלו קידושי אביה כלל ולית לן למימר דע"י שקידשה עצמה אח"כ הדרי וחיילי למפרע. ובאמת נראה שהתוספות לא כתבו סברא זו אלא לטעמא דשמואל ולא אליבא דרב וכן כתב ג"כ בספר עצמות יוסף שהאריך בזה והעלה כן. אלא דנ"ל דאפ"ה מתמה הש"ס שפיר הכא אטעמא דרב דכיון דלא שכיח שתביא סימני בגרות תוך ששה הו"ל חזקה לנערות ורובא לנערות וא"כ ה"ל חששא דבגרות מיעוטא דמיעוטא דאפילו ר"מ לא חייש כדאמרינן להדיא בכמה דוכתי דהיכא דאיכא רובא וחזקה ליכא מאן דחייש למיעוטא וכדמסקינן נמי לקמן בשמעתין כיון דכ"ע בחזקת בריאים קיימי מאן דמפיק נפשיה מחזקה עליו להביא ראייה ועיין מה שכתבתי בזה בס"פ המדיר דבחזקה דאתיא מכח רובא כ"ע מודו ולפי מאי דפרישית היה נ"ל לכאורה דהא דמתמה הש"ס בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו לא בעי למימר דלודי רב לשמואל דחוששין לקידושי שניהם דמהיכא תיתי אדרבא אית לן למימר דמה שקידשה עצמה פשיטא דאין חוששין לקידושין שלה כיון דקידושי אביה קדמו והו"ל קידושין גמורים דודאי נערה הואי בהאי שעתא כיון דרוב וחזקה מסייעין להדדי כדפרישית. אלא דהטור והש"ע בא"ע סימן ל"ז כתבו בפשיטות להיפך דהיכא דהיכא דהוי כה"ג בתוך ששה צריכה גט משניהם ומשמע דארישא קאי בענין דקידושי אביה קדמו וא"כ לא ידענא מהיכן יצא להם כן דמסוגייא דשמעתין אין הכרע דנהי דהוי מצי לאקשויי נמי אדשמואל אפ"ה לא פסיקא ליה כיון דשמואל לחומרא אבל לרב מתמה שפיר דבהא ודאי לא מיקל רב. ועוד איכא למימר דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה לחלק בין חזקה דאתיא מכח רובא לשאר חזקות משא"כ למסקנא דמשני הש"ס אקושיי' דנימא כתנאי דשמואל אמר אפילו כר' נתן ושני ליה בין חזקה דאתיא מכח רובא א"כ בתוך ששה אית לן למימר דקידושי אביה הוו קידושין גמורים וקידושין דידה לית בהו ממשא וראיתי בס' בית שמואל סימן ל"ז דפשיטא ליה בתוך ששה היכא שלא קידשה אביה וקידשה עצמה בלבד אין צריכה גט כיון דאיכא חזקת פנוייה וחזקת נערות ודלא כבעל חלקת מחוקק וא"כ בקידשה אביה נראה דכ"ש דקידושי דידה לא חיילי כלל דאיכא חזקת נערות המסייע לחזקת אשת איש. מיהו לקמן בסוף הסוגיא אבאר דאיכא קצת ראייה מסוגיא דשמעתין לפסק הטור והש"ע בזה ואביא ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל בקצרה ע"ש ודו"ק:

שם בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה וכתבו בתוספות ישנים הנדפס מחדש הובא ג"כ בחידושי מהרש"א ז"ל וזה לשונו מתוך פרש"י משמע דבדקנוה תוך ששה ומצאנוה בוגרת כו'. ואין נראה דלעולם תמהר לבגור תוך ששה אלא מיירי דבאה לפנינו לאחר ששה ול"ג השתא הוא דבגרה עכ"ל. ונראה דלישנא דשמואל גופא משמע להו הכי מדקאמר אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד והוא כמו כפל לשון דאפילו בלא בלבד הוי משמע דטפי ליכא כמ"ש התוס' להדיא בפ' אלו נערות דף ל"ט ע"ש אע"כ דבלבד היינו דבציר נמי ליכא והכי משמע קצת מדבעי למימר דבציר ליכא טפי איכא משמע מיהו דעיקר מימרא דשמואל הוי לענין דבציר ליכא ואף ע"ג דרש"י לא גריס להאי וכי תימא אפשר דבתוספות ישנים הוי גרסי לה כן נ"ל בכוונת התוספות ישנים אלא דאכתי מה שכתב מהרש"א ז"ל דכל דברי התוס' שלפנינו בשמעתין סובבין על סברא זו דתוספות ישנים כמו שאבאר כ"א במקומו ולענ"ד יראה דליתא דאדרבא כיון שבתוספות שלפנינו לא הזכירו סברא זו כלל משמע דמודו לפרש"י דשתיקה כהודאה דמי וכל כי האי מילתא לא הו"ל לסתום אלא לפרש ועוד שכל הפוסקים הביאו דין זה דתוך ששה בפשיטות ולא זכרו סברא זו כלל דלעולם לא משכחת דתמהר לבגור תוך ששה וכמו שאבאר עוד לקמן בסוף הסוגיא בשיטת הרמב"ם ז"ל. ובלא"ה בעיקר דברי התוספות ישנים יש לתמוה טובא דא"כ דלעולם אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים לא פחות ולא יותר תיקשי סימני בגרות למה הוזכרו בגמרא כלל ופליגי בה תנאי טובא בפ' בא סימן ובפ' יוצא דופן ודוחק לומר דעיקר סימני בוגרת היינו לענין האי יומא דמישלם שית לחוד אי הוי בוגרת מצפרא או מפניא דאין שום סברא לומר דכל הנך סימנין דפליגי בהו תנאי טובא יבואו כולם באותו יום וקדימת שעות איכא בינייהו ומה"ט גופא נמי ליכא למימר דנפקא מיניה בסימני בגרות דפליגי בה לענין היכא דלא בדקנו בסימני נערות אלא שע"י סימני בגרות מחשבין ששה חדשים למפרע דמהאי שעתא הוי נערה אלא דאכתי מאי שייך פלוגתא דתנאי ניחזי אנן ברוב נשים שיש להם סימני נערות ואותן סימני בגרות שנמצא להם ביומא דמישלם שיתא הן הן סימני בגרות בודאי אלא ודאי דזימנין דאיתרמי שמביאין תוך ששה קצת סימנין. מיהו יש ליישב בדוחק דהנך תנאי דפליגי בסימני בגרות פליגי נמי בסימני נערות דשתי שערות אי הוי כדי לכוף ראשן לעיקרן או שיעורא אחרינא כדפליגי תנאי בפ' בא סימן ואם כן איכא למימר דהא בהא תליא ואין להאריך יותר:

שם אלא לאחר ששה בהא נימא שמואל כו' והאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ו"ח בלבד. וקשיא לי אכתי מצי לאוקמא דאיירי שלא נבדקה עדיין בסימני נערות וא"כ לא ידעינן אם הוא תוך ששה או לא אלא שע"י סימני בגרות אנו יודעין ובהא פליגי רב ושמואל שפיר וראיתי שהריטב"א ז"ל בחידושיו הרגיש בזה וכתב דמדלא משנינן הכי אלמא דבכה"ג כ"ע מודו דחוששין לקידושי שניהם ולא כתב טעמא דמילתא. ולענ"ד נראה דטעם הדבר כיון שהאב ודאי נאמן במספר שנותיה א"כ ממילא דמסתמא כל שהגיעה לכלל שנותיה אין צריכה בדיקה דחזקה שהביאה סימנין וא"כ לפ"ז הו"ל קידושי אביה קידושי מעלייא והדרא קושיא לדוכתא בהא לימא רב כך היה נראה בעיני לכאורה עד שראיתי בפסקי מרדכי דאין האב נאמן במספר שנותיה אלא דאפ"ה כיון שאומר ברי ודאי מהימן מיהא להחמיר והקשה שפיר בהא לימא רב דאין חוששין לקידושין כן נ"ל:

שם ושמואל מאי שנא ממקוה כו' לכאורה יש לדקדק מאי קושיא דלמא שמואל כרבי שמעון ס"ל דפליגי נמי במקוה וספיקא משוי לה ועכ"פ הוי ליה למימר נימא כתנאי כדמייתי בסמוך נימא כתנאי ונ"ל ליישב דודאי מדרבי שמעון נמי קשה לשמואל דכיון דאמר רבי שמעון מיהא דברה"י תולין ולא מוקמינן למקוה בחזקתה דמעיקרא שהיא שלימה ויהיה טהור לגמרי למאי דלא אסיק אדעתא השתא דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו אע"כ דהאי חזקה דהרי חסר לפניך הוי נמי חזקה דכי היכי דהשתא חסר מסתמא מעיקרא נמי חסר ומש"ה מוקי רבי שמעון חזקה להדי חזקה שמעינן מיהא דהא דהרי חסר לפניך מיקרי חזקה וא"כ הכא בבוגרת כיון דלא שייך לאוקמא אחזקת נערות דמעיקרא שהרי היום עשויות להשתנות כפרש"י ומכ"ש לפירוש התוספות לקמן דרגילות הן לבא בבקר א"כ קשה אדשמואל וליכא למימר נמי דשמואל מחמיר מיהא מדרבנן הא ליתא כיון דאיכא נמי קצת חזקת פנוייה כדפרישית לעיל דמה שכתבו התוס' דמשקידשה עצמה לא שייך חזקת פנוייה היינו דוקא למסקנא דשמואל ס"ל דהרי בוגרת לפניך לא מיקרי חזקה גמורה כלל אף היכא דליכא חזקה קמייתא אלא הא דחייש שמואל להרי בוגרת לפנינו היינו דוקא לצרפה בהדי חזקה אחריתא כגון חזקת פנוייה ובהא אמרינן שפיר כיון דחזקת פנוייה איתרע קצת על ידי שקידשה עצמה תו ליכא שום חזקה גמורה ומש"ה מחמיר שמואל משא"כ למאי דס"ד השתא דהרי בוגרת לפנינו הוי חזקה גמורה ומוכח לה מרבנן דמקוה דסברי דעדיפא אפילו מחזקה קמייתא דמקוה בחזקת שלימה א"כ לפ"ז לר' שמעון מיהא שקולין הם והיכא דליכא חזקה קמייתא מודה ר"ש דהרי חסר לפניך הוי חזקה גמורה וה"ה להרי בוגרת לפנינו א"כ סובר הש"ס בפשיטות דמדרבנן נמי אין להחמיר דמצרפינן נמי לחזקת פנוייה לענין שלא להחמיר מדרבנן כן נ"ל נכון ויבואר עוד בסמוך:

תוספות בד"ה ושמואל מ"ש ממקוה וא"ת לרב נמי תיקשי כו' כדפירש בקונטרס כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה בכוונתן דעיקר קושייתן מדמקשה הש"ס לעיל בפשיטות אי תוך ששה בהא לימא רב אלמא דפשיטא ליה לגמרא דהיכא דאיכא חזקת נערות פשיטא דלא אמרינן הרי בוגרת לפניך דלעולם חזקה קמייתא עדיפא וכמו שפירש בקונטרס ואם כן תיקשי ליה מקוה אע"כ דשאני מקוה משום דאיכא למימר העמד מקוה על חזקתו וא"כ לשמואל נמי לא מקשה מידי וע"ז תירצו דאין הכי נמי דמקשה לתרווייהו כו' והיינו דקשיא ליה למהרש"א ז"ל דלתירוצם אכתי קשה מאי מקשה לעיל בהא נימא רב ותירץ דהתוס' סמכו דבריהם בדברי סברת התוס' ישנים לעיל כו' ע"ש וכבר כתבתי דנ"ל דוחק לומר כן. אלא דבר מן דין לא ידעתי מה הועיל מהרש"א ז"ל בתירוצו כיון דעיקר קושיית התוס' כאן מיהא ליתא אלא לפירוש הקונטרס א"כ על זה לא תירצו כלום דאכתי קשה לפירוש הקונטרס מאי מקשה לעיל בהא לימא רב דהא אדרבא מקוה הוי סייעתא דאף בחזקת נערות נמי איכא למימר הרי בוגרת לפנינו. לכך נלע"ד דקושיית התוספות לאו אסברת המקשה דלעיל סמכו דבריהם דבלא"ה מקשה שפיר בהא לימא רב כדפרישית דרוב נשים אין מביאות תון ששה והו"ל רובא וחזקה דנערה היא ואמאי קאמר הרי בוגרת לפנינו אלא דהתוספות בלא"ה פשיטא להו טובא דאפילו היכא דליכא רובא נמי לעולם חזקה קמייתא עדיפא כמ"ש התוספות להדיא בפ"ק דחולין בהא דאמרינן מנא לן דאזלינן בתר חזקה ויליף לה מנגע בהאי ענינא גופא דאף ע"ג דנמצא השתא חסר אפ"ה מוקמינן ליה אחזקה קמייתא ותדע דהכי הוא דהא בריש פ"ק דנדה מקשה הש"ס לכ"ע מאי שנא ממקוה אהא דבית שמאי וב"ה דבנדה לא מטמאינן למפרע ודאי אלא ספק והיינו נמי משום דחזקה קמייתא עדיפא ושם מקשו התוספות נמי כדמקשו הכא ולפ"ז מה שכתבו התוס' כאן כדפירש בקונטרס היינו לרווחא דמילתא דקושטא דמילתא הכי הוא כנ"ל נכון ודלא כמהרש"א ז"ל ודו"ק: