מסכת קידושין דף ז׳ עמוד ב׳

בעלי חיים נדחים אם נדחו ידחו לעולם ואיכא למ"ד (ביומא דף סד.) אין דיחוי אלא בשחוטין אבל בעלי חיים שנדחו חוזרים ונראין ולדידיה קריבה הך בהמה כשחזר ולקח חציה:

דיחוי מעיקרא כגון זו שמתחילת הקדישה לא נראית ליקרב ואיכא למ"ד (בסוכה דף לג:) דפליג ואמר אין דיחוי אלא בנראה ונדחה:

יש דיחוי בדמים יש תורת דיחוי בדבר שאינו קדוש אלא לדמיו כגון זו שמתחלה לא הקדישה אלא לדמיה שתמכר ויקדשו דמי חציה שהרי ליקרב לחצאין לא היתה ראויה ואפ"ה חל עלה תורת דיחוי לדחות מעל המזבח לעולם ולא אמרינן אין דיחוי אלא בדבר שהוקדש לגופו ליקרב:

פסקה והוה ליה כמקדש לחצאין:

מונה והולך הוא ורישא דמילתא אמסקנא נמי קאי ולאו לחצאין הוא דהא חצי פרוטה לאו בר תפיסה הוא:

כיון דאמר בפרוטה פסקה ולא היה תחילת דבורו אלא לחציה וטעה לומר שמקדשין לחצאין:

כל ביומיה הואיל ובדעתיה לגומרו היום:

לשני בני והם גדולים ועשאוהו שליח לקדש:

שמע מינה בעלי חיים פי' בקונטרס אם נדחו ידחו לעולם דאיכא למ"ד אין דיחוי אלא בשחוטין אבל בעלי חיים שנדחו חוזרים ונראים ולדידיה קרבה הך בהמה כשחזר ולקח חציה וש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי פי' כגון זו שמתחילת הקדישה לא נראית ליקרב דאיכא מאן דפליג דאין דיחוי אלא בנראה ונדחה וש"מ יש דיחוי בדמים פי' יש תורת דיחוי בדבר שאין קדוש אלא לדמיו כגון זו שמתחילה לא הקדישה אלא לדמיה שתמכר ויקדשו דמי חציה שהרי ליקרב לחצאין לא היתה ראויה ואפ"ה חל עלה תורת דיחוי לדחות מעל המזבח לעולם ולא אמרינן אין דיחוי אלא בדבר שהוקדש לגופו ליקרב וא"ת למה לי למימר הני תרתי ש"מ יש דיחוי בדמים ודיחוי מעיקרא והלא אי אפשר לדיחוי מעיקרא שלא יהא דיחוי בדמים ויש לומר דאשכחן דיחוי מעיקרא אע"ג שקדוש קדושת הגוף כדאמר ר' יוחנן פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מז.) כגון אכל חלב והפריש קרבן ועבד עבודת כוכבים וחזר בו והואיל ונדחה כשעבד עבודת כוכבים משום דזבח רשעים תועבה ידחה ולאו דוקא נקט התם והפריש קרבן תחלה דה"ה עבד עבודת כוכבים ואח"כ הפריש קרבן דהשתא הוי דיחוי מעיקרא דהא ר"י הוא דאית ליה דיחוי מעיקרא הוי דיחוי אלא משום אידך מילתא דרבי יוחנן דמייתי התם אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה דלא מצי למימר דנשתטה תחילה כיון דשוטה הוא לאו בר הפרשה הוא נקט נמי הפריש קרבן ועבד עבודת כוכבים ואשכחן נמי קדושת דמים אע"ג דלא הוי דיחוי מעיקרא כגון המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר והוי קדושת דמים דאין פסח בא מנקבה ולא הוי דיחוי מעיקרא שהרי הולד ראוי להקריב ויש ספרים דגרסינן ש"מ קדושת דמים מדחה ומפרש דוחה תמורתה מליקרב מדקתני ותמורתה כיוצא בה ולא נהירא דהא בכריתות (דף כח.) גבי מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה גרסינן נמי ש"מ תלת כמו בשמעתין והתם ע"כ אין לפרש קדושת דמים מדחה התמורה דאין תמורה בעופות אלא ע"כ היינו קדושה ואינה קריבה וא"ת למה ליה לרבי יוחנן לאשמועינן הני תלת מילי הא שמעינן לה בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צח.) ויש לומר משום דפלוגתא היא בפרק בתרא דכריתות (שם) דפליגי בה רבי שמעון בן יוחאי ורבנן מייתי דברי האמוראים ויש לתמוה אמאי לא פריך עלה דרבי יוחנן כי היכי דפריך בסוף כריתות (שם) עלה דרבי אושעיא דאמר מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה דפריך עלה מרבי שמעון מההיא דאמר המפריש נקבה [לפסחו קודם הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח] ילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר [ויביא בדמיו פסח] ורבי שמעון אומר הוא עצמו יקרב פסח ועוד אדפריך עלה מרבי שמעון לסייעה עלה מדרבנן דקאמרי ברישא ירעה עד שיסתאב ועוד כיון דפריך מיחידאה אדפריך מרבי שמעון דברייתא לפרוך מרבי אליעזר דמתני' דתמורה דתנן פרק אלו קדשים (תמורה דף יח:) גבי מפריש נקבה לעולה וילדה זכר רבי אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה ויש לומר היינו טעמא דפריך מרבי שמעון משום דבההיא אפילו רבנן מודו דעד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בדבר דשייך ביה קדושת דמים סברי מיגו דנחתא ביה קדושת דמים נחתא ביה נמי קדושת הגוף וקדושת הגוף לא הוי שהרי אין פסח בא מן הנקבה אבל גבי קן אפילו רבנן מודו שהרי אין קדושת דמים חלה בעופות ולמילתא דרבי יוחנן דהכא לא מצי לאותובי משום דהוה כי ההוא דהמפריש נקבה לפסחו ואי הוה מותיב מרבי שמעון הוה אמינא לסיועיה מדרבנן וממילתא דר' אליעזר נמי לא מצי לאותביה משום דהוה יחידאה:

חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה ואם תאמר אמאי לא יועיל והא לא אמר לעיל דלא פשטו קידושין בכולה אלא משום דאיכא דעת אחרת ואינה מתרצה אלא למה ששומעת אבל אם היינו יודעים שמתרצה בכולה פשטו קידושין בכולה והכא גלי דעתה שמתרצה בכולה וי"ל דאי הוי מיירי דאמר לה בלשון קידושין אין ה"נ דהוו פשטו קידושין בכולה אבל הכא איירי דאמר לה הרי את מאורסת לי או בחד מהני לישני דלעיל (קידושין דף ו.):

חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר כך אמר לה בפעם אחת:

שתי בנותיך לשני בני אומר ר"י דמיירי בבנות קטנות דקידושין דאב נינהו דאי בגדולות ואב מקבל קידושין בתורת שליחות פשיטא דבעי פרוטה לכל אחת דשליח לא עדיף ממשלחו דבתר נותן דקאמר לאו דוקא שהרי הנותן ע"כ בתורת שליחות בניו הוא בא ואי בתר נותן אזלינן הוי בעי שתי פרוטות כאילו הבנים בעצמם מקדשין אבל הבעיא היא אי בתר מקבל אזלינן לגמרי דשמא אין לחוש אלא שיקבל המקבל שוה פרוטה וצ"ל שבירר לאיזה מהם כגון רחל לראובן ולאה לשמעון דאל"כ הוי קידושין שלא נמסרו לביאה:

בתך ופרתך בפרוטה כיון דפרה אין נקנית בכסף שדינא להו בתר בתו והדר בעי בתך וקרקעך דקרקע נקנה בכסף:

ורב יוסף אמר צריכי שומא קודם קידושין קאמר כדפי' בקונטרס ותימה דלקמן פ"ב (קידושין דף מח.) תניא גבי התקדשי לי בשטר חוב וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ומשמע שמין את הנייר אחר קידושין ואע"ג דמתחלה שומת הנייר לא היתה ידועה ויש לומר דללישנא דאמר בכל דהו כולי עלמא לא פליגי איירי דאמר לה כל דהו וללישנא דבכל דהו נמי פליגי הכי קאמר ואם רוצה לקדשה בשטר שמין את הנייר מתחילה אם יש בו שוה פרוטה מקודשת כלומר אם שמוהו תחילה לאפוקי ממ"ד מקודשת אע"פ שאין בו שוה פרוטה מטעם שטר:

ושמע מינה דחוי מעיקרו הוי דחוי ושמע מינה יש דחוי בדמים יש לדקדק היינו דחוי מעיקרא והיינו יש דחוי בדמים. ותירץ הראב"ד דאפשר דיש דחוי בדמים דאמרינן הכא היינו קדושת דמים מדחה דאמרינן בתמורה (כו, ב) לורמ דזו אין לה אלא קדושת דמים [ו]מדחה תמורתה מן המזבח, שהיא עושה תמורתה כיוצא בה, והכא הכי קאמר יש תורת דחוי בדמים שעושה תמורתה כיוצא בה. והרמב"ן נר"ו הקשה לפירוש זה מהא דגרסינן בשלהי פרק בתרא דכריתות (כח, א) מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני, הואיל ונדחה ידחה, אמר רב הונא שמע מינה תלת שמע מינה בעלי חיים נדחין ושמע מינה קדושת דמים נדחה ושמע מינה דחוי מעיקרו הוי דחוי, והתם ליכא למשמע מינה שדוחה תמורתו. והרבה תירוצין נאמרו בו, הותירוץ הנכון דאע"ג דבמקום זה חדא נינהו, כיון דאפשר לפעמים דהוי דחוי מעיקרו ולא הוי דחוי בדמים, או דחוי בדמים ולא הוי דחוי מעיקרו, משום הכי מני להו הכא בתרתי, והיכי דמי דחוי דמים בלא דחוי מעיקרא, כגון שהפריש דמים לחטאת ונשתמד וחזר בו, דאמרינן הואיל ונדחו אותם אותם דמם ידחו ולא יקרבו לעולם. ומתחלתן לא היו דחויין. ויש לך דחוי מעיקרו ולא הוי חדוי דמים אלא דחוי הגוף, כי הא דאמרינן במסכת תמורה (כו, ב) בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קריבה ועושה תמורת ותמורתה כיוצא בה, והא ודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילא עלה קדושת הגוף, דאלו קדושת דמים אינה עושהתמורה, ודחוי בדמים לא הוי דחוי מעיקרו הוי, ור' יוחנן דאצטריך הכא לאשמועין הני תלת, אע"ג דמתניתין היא בפסחים (צח, ב) דתנן המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, ואמרינן שמע מינה תלת, יש לומר דתנאי היא, וקא משמע לן דר' יוחנן סבר לה הכי כההוא תנא דפסחים, ורב אית ליה כאידך תנא, וסבר דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי ואין דחוי בדמים.

או דלמא אין אשה מתקדשת לחצאין כלל תיקו ופסק הרמב"ם (פ"ג מהל' אישות ה"י) דבחציך מקודשת בחצי פרוטה וחציך בחצי פרוטה או חציך בפרוטה וחציך בפרוטה מקודשת גמורה, כשטתו בכל מקום לפסוק כאם תמצא לומר, אבל חציך בפרוטה היום וחציך בפרוטה למחר ושני חצייך בפרוטה הוא דסלקן בתיק"ו, והויא לה ספק מקודשת, ואינו מחוור, דשני חצייך בפרוטה טפי עדיף מכולהו, מדקאמר בחד זימנא, ואפילו הכי סלקא בתיק"ו, וכל שכן אידך. ועוד דלישנא דקאמר שאין אשה מתקדשת לחצאין כלל. משמע דכל היכא דקאמר לה חצי כלל אינה מקודשת. אלא ודאי מסתברא דבכולהו הוי ספק מקודשת. ורבינו אלפסי לא הזכיר מכל אלו כלום.

בעי רב אשי בתך וקרקעך בפרוטה מהו כלומר אם תמצא לומר בתך ופרתך מקודשת, דבתך בפרוטה ופרתך במשיכה קאמר, משום דפרה בכסף לא מקניא, אבל בתך וקרקעך דקרקע בכסף מיקני, הכי קאמר לה שניהם בפרוטה זה בחציו היא בחציו.

אי דאמר לה בכל דהו כולי עלמא לא פליגי דלא צריכי שומא ולאו דוקא בדאמר לה בפירוש בכל דהו, אלא נתן לה סתם, היינו בכל דהו, והכי מוכח לקמן (קידושין ח, א) מדאמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא עגל זה לפדיון בני וכו', והת לא קאמר לה בכל דהו בפירוש, אלא עגל זה סתם, ואי הכא בדאמר לה בכל דהוא דוקא מאי קושיא, התם בדלא אמר לה בכל דהו, אבל בדאמר לה בכל דהו מקודשת.

בעי רבא חצייך בחצי פרוטה כו' חציך בפרוטה וחצייך בפרוטה פי' ונתן לה שתי הפרוטות ביחד אלא שמונה והולך חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה אבל אם נתן לה מתחילה חצי פרוטה או פרוטה ואמר לה חצייך מקודשת לי וחזר ונתן חצי פרוטה או פרוטה ואמר חצייך האחר מקודשת לי הדבר פשוט דפסקא למילתא ואינו מקדשת כלל:

חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר פי' ונתן לה שתי פרוטות עכשיו ואמר לה הכל עכשיו והיינו דאמרינן או דילמא הכי קאמר ניתחלו קדושי האדנא ולא ליגמרו עד למחר ואלו היתה אמירה של מחר למחר הא ודאי ליכא למימר הכי. והא דבעי שני חצייך בפרוטה קי"ל דהא ודאי לאו הולך ומונה הוא ולחצאין נותנין. וי"ל דהיינו בעיין דכיון דלחצאין נתכוין אינה מקודשת או דילמא כיון דתרוויהו חצאין בהדי הדדי אתי אין בכך כלום ולא חשיב חצאין וכן לשון הגמרא מוכיח:

והא דאמרינן או דילמא בתך בפרוטה ופרתך במשיכה פירשו בו דדוקא בשמשך הפרה אבל לא משך הפרה ולא החזיק בקרקע פשיטא מילתא דבתך ופרתך ובתך וקרקעתך בפרוטה קאמר ואינה מקודשת כלל. וראוי להחמיר:

ההוא גברא דקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכי שומא כו' איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי רב יוסף פי' אפילו אמר לה בכל מה שהן בין הרבה בין מועט דמ"מ כסבורה ששוין הרבה ומתקדשת על דעת כן ויהיו קדושי טעות ורבא סבר דלא מחתה נפשה למה שהן בין רב בין מועט:

אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא מכסף מקנתו כו' תבוא' וכלי' היכי דמי אילימא דלא מיקני בהו כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף. פירוש וכיון דמגרע פדיונו בשוה כסף הוא הדין שנקנה בהן כדכתיב מכסף מקנתו והיינו נמי לישנא דישיב והא דאיצטריך לאיתויי דנקנה בשוה כסף מרבוייא דקרא אע"ג דבעלמא שוה כסף בכלל כסף כדפי' במתני' משום דהכא איכא מיעוטא מכסף מקנתו וכדפי' במתני':

ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר וכי תימא ולימא דהכי קאמר אינו נקנה כדרך שנקנה תבואה וכלים דהיינו חליפין והשתא אתיא אפילו לר"נ דהא קי"ל דאע"ג דפירי לא עבדי חליפין איקנויי מקנו בחליפין. ואיכא למימר דלישנא דמתני' לא אתיא שפיר דקתני ואינו נקנה בתבואה וכלים דמשמע שבתבואה וכלים היא קונ' ואם כדבריו הוה ליה למיתני ואינו בתבואה וכלים ותו דלא אתיא ליה מאי דקתני מתורת כסף הוא נקנה דהא כסף אינו נקנה אלא באגב או במשיכה והיכי אמרי' דעבד עברי נקנה באגב או במשיכה דהא ודאי ליתא כנ"ל:

ואמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא עגל זה לפדיון בני כו' היכי דמי אי דלא שוי כל כמיניה. פי' דגזר' הכתוב שיתן הפוד' לכהן ה' סלעים ואע"ג דקי"ל דבמתנה ע"מ להחזיר בנו פדוי וההיא לא שוי' ה' סלעים מ"מ ה' סלעים שלמים נתן לו וזכה בהן בהן כיון דקי"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ובעלים מכחו חוזרין וזוכין בהם אבל היכא דמעיקרא לא שוי' ה' סלעים לא קיים מצות נתינ' של תורה וזה ברור:

מי שקדש את האשה ואמר לה חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה או חצייך בפרוטה היום וחצייך למחר וכן שקדשה בפרוטה חציה היום וחציה למחר ואפילו שנאמרו שני הלשונות תוך כדי דבור או אפילו אמר שני חצייך בפרוטה שהכל בדבור אחד כל אלו קדושי ספק הואיל ומכל מקום אין שם דבור אלא לחצי וגדולי המחברים פסקו בשתים הראשונות ר"ל חציך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה שמקדשת בודאי ונראה הטעם מפני שבעל התלמוד אמר על שתיהן אם תמצא לומר שמקדשת ומכל מקום הדברים מתמיהין שהרי בשאלת חצייך בפרוטה נתהפכו הדברים וכמו שאמר הכא ודאי בחדא זימנא קא אמר לה כלומר שאף כשתאמר בראשונות שדבור חלוק הוא ופסקה למילתיה בזו ודאי דבר אחד הוא ואעפ"כ נשאר בתיקו ובתוספות כתבו שכל אלו דוקא שנאמרו שני הלשונות בתוך כדי דיבור אבל אם אמר לה בשחרית חציך בפרוטה ולאחר זמן חזר ואמר חצייך האחר בפרוטה אפילו ביומו אין כאן בית מיחוש כלל וגדולי הרבנים חולקין בה ממה שאמרו כל ביומיה מונה והולך הוא כלומר הואיל ודעתו לגמרם היום אלא שעקר הדברים כדעת התוספות שאין לשון מונה והולך נופל אלא בדבורים הסמוכים והתכופים ומכל מקום בחצייך היום וחצייך למחר אם קדשה אחר קודם מחר מקדשת לשני שאין לראשון בה לשון מעכשו או על מנת כלל:

שני בנותיך לשני בני שעשאוני שליח בפרוטה וכגון שהבנים גדולים והבנות קטנות וכן שמברר אי זו מהן לאי זה מהם כגון גדולה לגדול ולקטנה לקטן או פלונית לפלוני ופלונית לפלוני אף זה ספק שמא אחר נותן ומקבל הולכין ויש כאן ממון או שמא אין הולכין אלא אחר המקדש והמתקדשת ואין כאן ממון לאחד ונמצא שיש צד לקדש כמה נשים בפרוטה לקדושי ספק לאחד וכן בתך ופרתך בפרוטה או בתך וקרקעך בפרוטה הרי אלו קדושי ספק שמא הכונה לומר פרוטה בין הבת והפרה אע"פ שאין הפרה נקנית בכסף או בין הבת והקרקע ואין כאן פרוטה לקדושין או שמא הכונה לומר בתך בפרוטה והפרה במשיכה או הקרקע בחזקה ומתוך כך דנין את כלן בקדושי ספק ולענין בתך וקרקע הקרקע בחזקת בעליו:

המקדש את האשה בשיראין ובבגדים של משי שאין רוב העולם בקיאין בשומא שלהם כמה שוין אם אמר לה התקדשי לי באלו במה שהן הרי זו מקדשת אחר שהם שוים פרוטה והוא הדין כל שאמר התקדשי לי בשיראין אלו אע"פ שלא הזכיר במה שהן אע"פ שטועה בערך שלהם הואיל ואינה מוטעית בגוף השיראין להיותם ממין אחר כגון שסבורה שהן של חוטי זהב ואינן אלא משאר חוטין אלא שמוזהבים מעט וכן כיוצא בזה הא כל שהן בגופן כמו שהיא סבורה ושסתם בני אדם סבורים אלא שמוטעית בערך שלהן מקדשת ואם הזכיר לה סך שווי שבהן כגון שאמר לה התקדשי לי בשיראין אלו ששוים חמשים דינרין או התקדשי לי בחמשים דינרין והרי אלו בדמיהם ונמצאו שאינן שוים חמשים אינה מקדשת שהרי על דעת חמשים ירדה ונמצאת מוטעית למפרע אבל אם היו שוים חמשים אע"פ שלא נשומו לפניה בבקיאים הרי היא מקדשת ואין אומרים מכיון שלא נתברר לה כן לא סמך דעתה עליהם ואם נתקדשה לאחר קודם השומא תהא מקדשת לשני אלא אין צריכין שומא וכל שהם שוין כך מקדשת משעה ראשונה והוא שאמרו שיראי לא צריכי שומא:

חכמי התוספות כתבו שלא אמרו שיראי לא צריכי שומא אלא בשיראין וכיוצא בהן שרוב בני אדם יודעין קצת שומתן אבל אם נתן לה נופך או מרגלית שאין רוב בני אדם בקיאין בשומא שלהם כלל אין דעתה סומכת כלל עד שישומו לפניה על ידי בקיאים ואבנא דכוחלא הנזכרת למטה לא אבן של מרגלית היתה אלא אבן חקוקה שהיו נותנין בה כחול והוא דבר שערכו ידוע אלא שהוא מועט ונתפשטו מדבר זה לומר שלא לקדש בטבעת שיש עליה אבן עד שישומו את האבן לפניה מפני שדעתה אף על המרגלית ואע"פ שאמרו מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דוקא במלוה ופרוטה שהאחד בעין והאחד אינו בעין וודאי דעתה על אותה שהוא בעין אבל מרגלית וטבעת ששניהם בעין דעתה על שניהם ומכל מקום אין צורך בדברים אלו שהמקדש אינו מזכיר סך השווי אלא הרי את מקדשת לי בדבר זה וכל שהוא כן הרי הוא כאומר בכל דהו ר"ל במה שהן ובכל דהו הכל מודים שאין צריך שומא בשום דבר ואפילו אמרה סבורה הייתי שהוא שוה יותר ולא היה בלבי להתקדש אלא בערך כך דברים שבלב הם והרי הוא כסבור הייתי שהיא כהנת ונמצאת לויה שמקדשת ודאית כמו שיתבאר ומכל מקום דוקא כשהאבן היא אותה שהיא סבורה אלא שטועה בסך השווי אבל אם היתה אבן של זכוכית והיא סבורה שהיא מרגלית הואיל ואין דרך ליתן זכוכית בטבעת של זהב הרי זה כהטעתה והרי הוא כאומר שמרגלית היא הואיל ורוב העולם סבורין כך ואינה מקדשת ואפילו אמר לה בכל דהו שהיא סבורה שאמר לה בכל דהו על הערך ואם כן צריך שיודיעוה בפירוש שהיא של זכוכית או שיאמר לה בכלל שתתקדש בה אי זה דבר שיהיה הואיל ומכל מקום שוה פרוטה וכן בטבעת של כסף והוא מוזהב ואפילו אמרה בלבי היה להתקדש אף על דעת זה אינו כלום ומתוך שהרבה רבנים מסכימים בכך נהגו להחמיר שלא לקדש בטבעת עם אבן אלא אם כן מודיעין אותה בפירוש שלא יהא דעתה אלא על הטבעת:

ויש אומרים שהמקדש במטבע אינו כלום מפני שהוא שוה יותר מכדי דמיו מצד הצורה ונמצאת דעתה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא ואין הדברים כלום:

וכן נחלקו הרבה רבנים במקדש בקרקע אם קדושיו כלום אם לאו מהם שכתבו בהנחה פשוטה שקדושיו קדושין הואיל והקנה לה בקנין הראוי לקרקע וגדולי פרובינצא חולקים לומר שאינה סומכת להקנות עצמה בדבר שאי אפשר לה להצניעו לעצמה ודעתי נוטה לזה ממה שבגרושין אמרו בהדיא שאם כתב את הגט במחבר לקרקע אפילו נתן לה את הקרקע אינו כלום דונתן כתוב דבר הניתן מיד ליד ואף כאן כי יקח כתוב ונתינה וקיחה שניהם לדבר אחד הנקח מיד ליד הם אמורים ואע"פ שמכל מקום לא נאמר יקח על האשה כבר דרשוהו בקיחה קיחה על הכסף וכן שיש להקיש הויה ליציאה וכן שבשלושה דרכים ששוו גיטי נשים לשחרור עבדים אמרו בראשון של גיטין וליתני מחובר שפסול בשניהם ותירץ בסוף השמועה מילתא דליתא בקדושין קתני אבל מחובר ושאר הנזכרים שם אף בקדושין פסול ואע"פ שאנו מפרשין אותה שם בשטר קדושין שאינו נכתב במחבר ושאפילו נתן לה הקרקע אינה מקדשת הואיל ואין נותנו לה בתורת שוה כסף מכל מקום ראוי לחוש לדברי הרבנים ואף גדולי הדור מביאין ראיה שמקדשת מדקתני בתוספתא של מסכתא זו המקדש באשירה ובפירותיה בעיר הנדחת וביושב' בדימוס ובמה שעליו במרקילוס ובמה שעליו וכל שחל עליו איסור ע"ז אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקדשת מדקתני אשרה ועיר הנדחת ותלה הטעם משום ע"ז אלמא כיוצא בו בעלמא מקדשת ומכל מקום יש דוחין שלא הוזכרה אלא משום סיפא ר"ל במכרן וקדש בדמיהן שמקדשת ואין זה כלום דמדקאמר אע"פ שמכרן כלומר ולא מבעיא בלא מכרן אלמא דבעלמא כי האי גונא מקדשת ומכל מקום יש מפקפקין שמא דוקא הני דהוו להו תלוש ולבסוף חברו הא קרקע עולם מהיכא ונמצאו מפרשים באשרה שנטעה ביחור של אילן וכל זה הבל דאפילו למאן דאמר תלוש ולבסוף חברו כתלוש בתלוש ונטעו לא אמר וכן מוכיח בהכשר זרעים בהעור והרוטב קי"ח ב' ואף בתלמוד המערב מוכיח בגט דבמחבר לא מדכתיב ספר שהוא תלוש וניתן מיד ליד הא בקדושין לא ומתוך בלבולין אלו ראוי להחמיר:

מי שקדש בדבר אחד והפיל עליו שם אחר כגון שנתן לה דינר ואמר לה התקדשי לי בטבעת זה הואיל ואמר לה זה ושהיא הבינה והכירה שדינר הוא וקבלתהו יראה לי שחוששין לה וצריכה גט שאף היא יודעת שאין זה טבעת והוא נותן והיא מקבלת לשם קדושין ושניהם מתכונים להעלות שמו כן על הדרך שאמרו שבועות כ"ט א' צפרא חזא ואסיק שמיה גמל ואע"פ שבענין מכירה אמרו ב"מ ק"ד א' והוא דמתקרי בית כור בקדושין מיהא יראה הדין כמו שכתבנו וראיה לדבר לדעתי שהרי כשאמר לה במנה זה ודאי כאלו אומר במנה של כסף וכשנמצא זו דינר של נחשת אמרו עליה למטה אי דידעא ביה סברה וקיבלה אלא שאינה ראיה גמורה שאין כל המנה מפסיד שמו מפני דינר אחד של נחשת ואלו היה כל המנה של נחשת ואמר לה במנה של כסף והיא והוא יודעין ומכירין שהוא של נחשת שזהו נדון שלפנינו לא הוזכרה מכל מקום ראוי להחמיר הא מכל מקום כל שהיא סבורה שהוא הענין שהוא קוראו כן אינה מקדשת שהרי זה כיין ונמצא של דבש או של דבש ונמצא של יין שאינה מקדשת כמו שיתבאר וכן אם פניה מכוסות בשעת הקבלה ואינה יודעת מה הוא נותן לה כל שהפיל עליו שם אחר אינה מקדשת אבל כל שהיא מכרת הענין מקדשת אע"פ שהוא קוראו בשם אחר הן בלשון שהיא מבינה הן בלשון הקדש וזהו לשון בכוס זה של יין ונמצא של דבש כלומר שאף היא לא היתה סבורה שהיא של דבש הא אלו ידעה שהוא של דבש אע"פ שהוא קוראו יין מקדשת ואף לענין מכירה מצינו כיוצא בה בפרק בית כור רב פפא זבן ארעא מההוא גברא ואמר ליה עשרין גריוי הנין ולא הוו ביה אלא חמיסר אתא לקמיה דאביי אמר ליה סברת וקיבלת כלומר הואיל ובשעת מכירה לא אמרת ליה והא תנן עד שתות ינכה ואמר ליה הני מילי היכא דלא קים ליה מר הא קים ליה בגויה אמר ליה והא עשרין קאמר דעדיפא עשרין קאמר ולמדנו מכאן שאם שקל כוס של כסף לפניה וידעה היא כמה זקוקים יש בו ואינו כן הואיל ואף היא יודעת מקדשת:

בד"ה ש"מ כו' ולא נהירא דהא בכריתות גבי מטמא כו' כצ"ל:

בא"ד אפילו רבנן מודו שהרי אין קדושת דמים חלה בעופות כו' עכ"ל דבריהם אינן מבוררין הכא דא"כ מאי קאמר עלה דר' אושעיא שמע מינה דיש דיחוי בדמים ועיין בזה יישוב לדבריהם בתוספות דתמורה בפרק כיצד מערימין וק"ל:

בא"ד וממילתא דר"א נמי לא מצי לאותביה משום דהוה יחידאה עכ"ל גם בזה אין דבריהם מבוררין אם ר"ל לאותביה אר"י דהכא לא הוו צריכי למימר הכי אלא דהכי נמי הכא איכא למימר אי הוה מותיב ליה מר"א ה"א לסיועי מרבנן דפליגי התם אר"א ואם רצונם דלא מותיב התם אר' אושעיא מר"א דמתניתין כמו שהקשו לעיל אין תירוצם מספיק דאכתי כמו דפריך עליה דרבי אושעיא מרבי שמעון אע"ג דיחידאה הוא משום דמודו רבנן גבי קן כו' כמ"ש התוספות לעיל הכי נמי הוה מצי למפרך מר"א בכה"ג ועיין גם בזה בתוס' שם אבל דברי התוספות דהכא תמוהים הם ודברי נביאות הוא לכוין דבריהם על פי דבריהם דהתם ודו"ק:

בד"ה ורב יוסף כו' ותימה דלקמן כו' ומשמע שמין את הנייר אחר קדושין כו' וללישנא דבכל דהו כו' שמין את הנייר מתחלה כו' עכ"ל דבריהם תמוהים לכאורה שתמהו מתוך משמעות דהתם דמשמע שמין אחר קדושין קאמר ושוב בלי טעם ללישנא דבכל דהו נמי פליגי ניחא להו דמשמע שפיר שמין קודם קדושין ונראה להגיה בדבריהם התקדשי לי בשטר כו' וחכמים אומרים שמין כו' והיינו ברייתא דקתני התם התקדשי לי בשטר רמ"א אינה מקודשת ור"א אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר כו' וכן הגיה רש"י בברייתא שם ומחק מלת חוב ומיירי בשטר אירוסין בלא עדי חתימה כדמוקי ליה התם והשתא לפי תמיהתם משמע להו דשמין הנייר אחר קדושין ומשמע דדעתא דאתתא נמי אנייר אבל אי הוה שמין הנייר מקודם קדושין בהא לא הוה פליג רבי מאיר דאינה מקודשת דודאי דדעתה נמי אנייר ולפי תירוצם ללישנא דבכל דהו נמי פליגי קאמרי דשפיר מצי איירי בשמין קודם קדושין ורבי מאיר ודאי דמודה נמי בהא דדעתה נמי אנייר אלא דרבנן אתו לפלוגי אר"א דאמר מקודשת סתם אפילו אין בו שוה פרוטה ומשום שטר ארוסין דעדי מסירה כרתי קאמרי רבנן דאינו כן אלא דשמין את הנייר מתחלה אם יש בו שוה פרוטה ודו"ק:

חצייך בפרוטה וא"ת אמאי לא יועיל כו' והכא גליא דעתה כו' וי"ל דאי הוי מיירי בדא"ל בלשון קידושין כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית לעיל בסמוך דשיטת התוס' בפ"ק דנדרים דבכל הלשונות שייך לשון הקדש באשה א"כ הדרא קושיית התוס' הכא לדוכתא אמנם למאי דפרישית בל' הגמ' דהא דאמרינן מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת דדוקא בבהמה שלו אמרינן דמסתמא היה בדעתו מעיקרא שיתפשט ההקדש בכולה דמקדיש בעין יפה מקדיש משא"כ הכא כיון דלאו בדעתו דידיה תליא מילתא ועוד דאפשר דנתכוין על איזה שיור בקידושין הדר הו"ל חצי אשה דממעט רחמנא:

גמרא ההוא גברא דקדיש בשיראי כו' אי דאמר לה בכל דהו כ"ע לא פליגי כו' איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי כך הגירסא בכל הספרים ועיין במהרש"א. ומשמע דבאמר חמשין ושוי חמשין נמי פליגי וע"כ היינו משום דלא מיקרי קייצי בהכי אלא דוקא בדבר שנישום כבר ע"פ בקיאין דאלת"ה אלא דבאמר חמשין ושוי חמשין טעמא דר' יוסף כדמעיקרא משום דאיתתא לא בקיאה בשומא ולא סמכה דעתה א"כ מנ"ל להאי איכא דאמרי דפליג רבה בתרתי טעמי דחדא לא שייכא בחבירתה דבכל דהו טעמא דר' יוסף מגזירת הכתוב דבעינן קייצי ובאמר חמשין הוי טעמא מסברא דלא סמכא דעתה אע"כ כדפרישית. ולפ"ז מצינן למימר דהא דמסקינן אליבא דר' יוסף מה כסף דקייץ לאו מגזירת הכתוב כדמשמע לכאורה ממאי דמייתי בסמוך מקרא דמכסף מקנתו דקרא לא מייתר ועוד דנהי דמייתר למיעוטא אכתי דלמא לא ממעטינן אלא בדאמר כל דהו אבל בדאמר חמשין מנא לן למעוטי אע"כ דמסברא בעלמא מסקינן הכא אליבא דרב יוסף דכיון דהא דקי"ל בעלמא שוה כסף ככסף ילפינן להו מנזקין דכתיב כסף ישיב ודרשינן אפילו סובין וקרי ליה כסף וכה"ג בעבד עברי א"כ אית לן למימר דהא דקריא רחמנא כסף היינו מה"ט גופא דבנזקין ע"כ בשומת ב"ד איירי וכיון שכבר נישומו כמה כסף הוא שוה מש"ה הוי ככסף דהא השומא היא בענין זה שהלוקח רוצה ליתן כסף אלא דאיצטריך קרא לרבויי לענין שהבעלים מחויבים לטפל משא"כ היכא דלא קייצי שלא נישומו לא שייך לומר דהוי בכלל כסף כיון שאין שומתן ידוע לכל ומה"ט אפילו אמר חמשין ושוי חמשין נמי לא מהני דסוף סוף כיון שאין שומתן ידוע לכל לא הוי במשמעות לשון כסף דכתיב בקידושין כו' ובסמוך אפרש עוד בטעמא דר"י בענין יותר נכון ובסוף הסוגיא אפרש הכל בענין אחר:

תוספות בד"ה ור' יוסף אמר כו' תימא דלקמן פ"ב תניא גבי התקדשי לי בשטר כו' עכ"ל הא דלא קשיא להו ממתניתין דפ"ב בהתקדשי לי בתמרה אם יש בא' מהם ש"פ כו' דהתם אפשר דאיירי במקום ששומת התמרה ידוע' משא"כ הכא דקתני שמין את הנייר משמע דבעי שומא מדלא קתני רואין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת. מיהו בעיקר קושית התוס' היה נ"ל לכאורה לתרץ לפי מאי דמשמע מריהטא דשמעתין דר"י מקרא דמכסף מקנתו יליף למילתא ואע"ג דבע"ע הנמכר לעכומ"ז איירי יליף שכיר שכיר לעבד ואמה הנמכר לישראל והדר יליף קידושי אשה בהקישא דאחרת כדפרישית בלשון התוספות בריש מכילתין לענין שוה כסף ואם כן מוקי לברייתא דפ"ב כההוא תנא דלית ליה שכיר שכיר. אלא דלפמ"ש דטעמא דר"י ע"כ לאו מייתורא דכסף מקנתו יליף אלא מסברא א"כ הדרא קושיא לדוכתא. מיהו לפי מה שאפרש בסמוך בטעמא דד"י יש ליישב דפלוגתא דתנאי היא:

גמ' בתר נותן ומקבל עיין ב"מ צז ע"א: