מסכת קידושין דף ס״ג עמוד א׳

לא תסגיר אזהרה לב"ד שלא יסגירוהו לבעליו להשתעבד בו:

בלוקח עבד ע"מ לשחררו דאי בשיחררו ובא להשתעבד בו לא קרי ליה קרא עבד:

לכשאקחך דבר שלא בא לעולם הוא:

משום איבה איבת אחותה ואיבת בעלה ואשארא כר"מ סבירא ליה:

קונם שאני עושה לפיך מעשה ידי יהיו לפיך כהקדש אין בעלה צריך להפר שאין נדרה חל שהרי משועבדת לו:

שמא תעדיף על מעשה ידיה יותר מן הראוי לו ויותר ממה שהיא חייבת לעשות לו ובכתובות (דף סד:) אמרינן מה היא עושה לו משקל ה' סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל ולכי אתיא העדפה קדשה אע"ג דלא באה לעולם בשעת הנדר:

לעושיהם למי שבראם ומיהו במידי דמשתעבדי ידיה לבעל לא מצי לאקדושינהו:

מתני' אעשה עמך כפועל בפעולת יום אחד:

כגון דכתב ליה לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו הכא משמע דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל מ"מ צריך הוא לומר מעכשיו וכן משמע בפ"ק דב"מ (דף טז:) דקאמר התם אמר רבא שדה זו לכשאקחנה תהא קנוייה לך מעכשיו וקשה דהא מילתא דרבי מאיר בסמוך גבי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו' דאמר ר"מ מקודשת ולא קאמר דליבעי למימר מעכשיו ואמאי צריך לומר בשדה ובעבד טפי מבגר וכי תימא דהא דקאמר מקודשת היינו היכא דאמר מעכשיו ואע"ג דליתיה בברייתא וכדאשכחן בפ' האשה שנפלו (כתובות דף פב.) גבי משוך פרה זו ולא תהא קנוייה לך עד לאחר ל' יום ומוקי לה דאמר מעכשיו ואע"ג דליתיה במילתיה הא לא נהירא לומר כן דמסברא מהני למ"ד אדם מקנה דשלב"ל כדבר שבא לעולם דלא מצינו חלוק בדבר ובדבר שבא לעולם לא מצרכינן לומר מעכשיו דהא אמר במתניתין הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום לא בא אחר וקידשה מקודשת ואע"ג דלא אמר מעכשיו והדרא קושיא לדוכתיה לכך אומר ר"י דלא דמי דלגבי קידושין היינו טעמא דלא בעי למימר מעכשיו משום דסתם קידושין בכסף וקנין מעות לא מתבטל כדאמר לעיל לא בא אחר וקדשה מקודשת ואע"ג דנתאכלו המעות אבל הכא גבי שחרור של עבד וגבי שדה דהתם רוב קניינם בשטר ואם לא אמר מעכשיו ה"א אם נתקרע השטר בתוך הזמן העבד לא יהא משוחרר וגבי שדה נמי לא יהא קנוי לו להכי נקט בשדה ובעבד לישנא דמהני בכל ענין אפי' נקרע השטר והיינו כשאמר לו מעכשיו והר"ם פירש דלהכי נקט מעכשיו גבי שדה ועבד לאשמועינן דסבר כר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אע"פ שרוצה שיחול הקנין מעכשיו קנה דאי לא נקט מעכשיו ה"א דאתיא אפילו כרבנן וצריך לעשות קנין אחר השחרור וא"ת כיון שלא חל הקנין אמאי הזהיר הכתוב שלא להסגיר עבד אל אדוניו הא לא שיחרר ליה מ"מ כשפדוהו או קוניהו שליחותיה עבדינן דניחא ליה דליקו בהימנותיה כדאמרי' בפ"ק דב"מ (דף טו:) גבי גזל שדה וחזר ולקחה מבעלים הראשונים כו' ומסיק דניחא ליה דליקו בהימנותיה אבל גבי קידושין לא שייך למימר הכי ולכך לא בעי אמר מעכשיו ומיהו קשה לפר"י דפירש דמעכשיו מהני אפי' נתקרע הגט א"כ ל"ל במשוך פרה זו מעכשיו לאחר ל' יום דקא מוקי לה ר' יוחנן אפי' בעומדת באגם דמקום ראוי למשיכה פירוש ולא מיבעיא בחצירו הא אפילו ברה"ר קיימא קנה כיון דאמר מעכשיו וי"ל דר' יוחנן לטעמיה לעיל בפירקין (קידושין דף ס.) מעכשיו ולאחר ל' יום שיורא הוי וה"ק מעכשיו יתחילו הקידושין ולא יגמרו אלא עד לאחר ל' יום וכמו כן אמר גבי מעכשיו דמשיכה וכיון דלא קנה לגמרי צריך שיהו בשעת גמר המשיכה במקום ראוי למשיכה ומש"ה מוקי לה ר' יוחנן התם בעומדת באגם דראוי למשיכה אבל ברה"ר לא והא דקאמר הכא דאפי' נקרע השטר מהני הואיל ואמר ליה מעכשיו אתיא כשמואל דאמר לעיל (קידושין דף נט:) תנאה הוי וצריך לדקדק אליבא דרבי יוחנן איך אנו קונין שום דבר לאחר זמן כגון שידוכים ושאר תנאים דהא אפילו אמר ליה מעכשיו לא מהני לר' יוחנן אם חזר בו או אם הוא קנין סודר כיון שאין הסודר ביד הקונה בסוף הזמן דהדרא סודרא למריה דה"נ אמר (נדרים דף מח:) גבי ההוא גברא שרצה להקנות נכסים לבריה ע"מ שיהא בר בריה צורבא מרבנן (הוא) וקאמר התם דלא קני מהאי טעמא דאימת קא קני כי הויא בריה צורבא מרבנן וההיא שעתא כבר הדרא סודרא למריה ואמר הר"ם דשמא ע"מ מהני אפילו לרבי יוחנן ולא הוי שיורא אלא תנאי ולכך טוב לומר ע"מ מעכשיו:

ה"ג קונם מה שאני עושה לפיך ול"ג איני עושה כיון [דבלאו] דמשועבדת לבעלה לא מצית למיסר בקונם:

יפר שמא תעדיף תימה הלא אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה ועינוי נפש וי"ל דהא נמי דברים שבינו לבינה שלפי שאי אפשר לצמצם ליהנות משלה מה שהיא חייבת לו ואי אפשר שלא יהנה יותר מן הראוי לו ויאסר אף בשאר מעשה ידיה ולכך צריך להפר:

וידים איתנהו בעולם והוי כמקדיש דקל לפירותיו דמהני אפילו למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל וה"ה דמצי לשנויי שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כדמשני בפ' אע"פ (כתובות דף נט.):

כגון דכתב ליה לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו הכי גרסינן. וכן בפרק קמא דמציעא (טז, ב) גרסינן אמר רב האומר לחברו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו, ואיתא נמי ביבמות פרק האשה רבה (יבמות צג, א) ואי קשיא לך דהא ר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בלא מעכשיו אמרה, דלאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לא אמר לה מעכשיו, ולכשיביאו שליש דר' אליעזר בן יעקב לית ליה מעכשיו, וכן האומר לחברו אם תלד אשתך נקבה והמוכר פירות דקל לחברו בכולהו לא אתמר בהו מעכשיו, ויש לומר דההיא דרב בשהקנה לו בשטר דמתחלה רוב קניותיהן לא היו אלא בשטר, וכדמשמע בכמה מקומות בתלמוד (ב"ב לב, ב) במאי קני בהאי שטרא, גוי (שם נד, ב) מכי מטא זוזי לידיה איסתלק ליה ישראל לא קנו עד דמטי שטרא לידיה. והא דרבי נמי בשטר היא, כדאמרינן דכתב ליה לכשאקחך עצמך קנוי לך, והלכך אם נקרע השטר או נשרף לא קנו כלל, אלא אם כתבו להן מעכשיו, וכדאמרינן לעיל (קידושין נט, א) גבי פלוגתא דרב הונא ודרב יהודה דלמאן דאית ליה האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו אם נקרע הגט או נשרף אינה מגורשת כלל ולא עדיף דבר שלא בא לעולם למאן דאמר קנה טפי מדבר שבא לעולם לכולי עלמא, ובדבר שבא לעולם כל שקנינו בחליפין או במשיכה או בחזקה אם לא אמר מעכשיו לא קנה, לפי שבשעתן לא קנו, דלאחר שלשים קאמר ולאחר שלשים יום כבר פסקה החזקה וכלתה המשיכה וחליפי הסודר ולא חל הקנין כלל, והוא הדין לקנין שטר כמו שכתבתי. והלכך צריך לכתוב לו מעכשיו ולכשאקחך, כדי שאם יקרע הגט או ישרף בנתים יהא משוחרר לכשיקחנו, וכן במוכר שדה לחברו דרב, אבל לאחר שתתגיירי ואם תלד אשתך נקבה. דסתם קדושין בכסף, לא בעי מעכשיו, דהא בדבר שבא לעולם אילו נתאכלו המעות מקודשת, והוא הדין לדבר שלא בא לעולם למאן דאמר קנה, ולגבי תרומה התם טעמא אחרינא הוא, משום דכמסור ביד הקדש דמי כדאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, והלכך לכשיביאו שליש ונתלשו הרי זו תרומה דכמסור ביד הקדש דמי. ודרב הונא דהמוכר פירות דקל לחברו בקנין כסף קאמר. כללא דמלתא דבר שלא בא לעולם לר' מאיר ולרבי כדבר שבא לעולם לרבנן, כל שבזה לא קנה לרבנן בזה לא קנה לר' מאיר. וכל שבזה קנה לרבנן בזה קנה לר' מאיר. והלכך אי אמר ליה מעכשיו ולכשאקחך ומעכשיו ולכשאקחנה ורצה לחזור בו אינו חוזר, ומיד שקנאו נשתחרר לרבי, ואף על פי שנקרע הגט או שנשרף כעין דבר שבא לעולם לרבנן, וכן בשדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו. ודרב הונא דאמר עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו בדלא אמר לו מעכשיו, ואפילו הכי משבאו לעולם אין יכול לחזור בו, דבקנין כסף מיירי, כמו שכתבנו, ורואין את הכסף כאלו הוא בעין בשעה שבאו לעולם ואז חל הקנין לגמרי זו היא שיטתו של ר"י בעל התוס'. וראיתי לרמב"ן נר"ו שכתב בהפך זה, בשנקרע הגט או שנאבד קודם שיקחנו שהרי אין השחרור חל עכשיו, אבל אהני ליה מעכשיו שאם רצה לחזור בו קודם שלקחו אינו חוזר. ולא הבנתי טעם הדבר, דמה נפשך אם אינו חוזר, הרי אנו רואין את הגט כאלו חל, ואם לא חל אם כן אף לענין חזרה כן ויכול לחזור בו קודם שלקחו דהא לא חל. ועוד דאם כן מוכר פירות דקל לחברו לא משכחת ליה אלא בדאמר ליה לכשיבאו בעולם, אבל במעכשיו לא, ואפילו לר' מאיר כיון שאינו עדיין בעולם, ולכאורה לא משמע הכי דרב הונא דאמר המוכר פירות דקל לחברו קנה לא קאמר לכשיבואו, וסתמא קאמר בין אמר ליה לכשיבאו בין לא אמר ליה, והכי נמי משמע בריש פרק מי שמת (ב"ב קמב, ב) גבי המזכה לעובר דלא מפליג התם בין מזכה לעובר ובין לכשתלד אלא רב נחמן, אבל רב הונא לא מפליג ומזכה לעובר סתם דלא אמר לכשתלד משמע, ודכותה אמר ר' הונא בפירות דקל לר' מאיר דקנה כדאמר התם אימר דשמעת ליה לר' מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מי שמעת ליה, וטעמא דמלתא דמה בין כסף לשטר ולשאר קניות דבכסף אף על פי שנתאכלו המעות ואלו כל שכלו נתבטלו כבר כתבנו למעלה גבי נתאכלו המעות מקודשת.

וניחשוב נמי דר' עקיבא כו' והא דלא חשיב נמי דרב, אף על גב דאמרינן בעלמא (כתובות ח, א ועוד) דרב תנא הוא, היינו משום דמאמוראי קמאי נמי הוי ואמוראי לא קא חשיב, אבל תמיהא לי אמאי לא חשיב ר' חייא, כדחשיב ליה בפרק האשה רבה ור' חייא תנא הוא.

מתני' האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון כו' דבר עליה לשלטון מקודשת. תוספתא (ה"ג) דבר עליה כדרך המדברים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת.

גמרא אמר ריש לקיש והוא שנתן לה שוה פרוטה. אבל בשכר לא, דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, והוה ליה מלוה.

והתניא בשכר שהרכבתיך על החמור אינה מקודשת בשכר שארכיבך על החמור מקודשת וכי תימא דיהיב לה והא בשכר קתני. אבל רישא דקתני שהרכבתיך על החמור אינה מקודשת, לא הוה קשיא ליה, דלמא סבר לה כמאן דאמר (לעיל קידושין מו, ב. מח, ב) מלוה ופרוטה דעתה אמלוה והלכך אף על גב דיהיב לה אינה מקודשת. ומיהו בשכר שארכיבך ובדיהיב לה פרוטה דמקודשת דאין דעתה על מלוה העתידה לבא, אבל אמלוה שכבר באה דעתה עליה, והלכך לא קשיא ליה מגופא דברייתא, אלא מלישנא דקתני בשכר, דמשמע בשכר ממש מקדשה ולא בפרוטה אחרת, והא דמהדר אפירכי, ולא מייתי הך ברייתא (לעיל קידושין מח, ב) דעשה לי שירין נזמין וטבעות דפליגי בה תנאי בהדיא בהא מלתא, ברייתא לא שמיעא ליה להאי מקשה, דאי שמיעא ליה מאי קא מקשה ליה לריש לקיש הא תנאי היא, וריש לקיש סבר לה כמאן דאמר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, אלא ודאי לא שמיעא ליה, ומיהו אינו קשה כל כך מדמקשה ליה לריש לקיש, דאף על גב דפיגי תנאי בהאי דינא, איכא למימר דמאן דמקשה ליה לריש לקיש הכי קא מקשה, כיון דמתניתין סתמא קתני על מנת שאדבר עליך, מאי דחקיה דריש לקיש לאוקמה בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ובדיהבי ליה, דלמא (ליכא תנא דס"ל) תנא דידן סבירא ליה אינה לשכירות אלא בסוף, דהא תניא בשכר שארכיבך מקודשת, וכי פרקינן האי תנא סבר אינה לשכירות אלא בסוף ותנא דידן סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, מברר קושייתו, דהכי קא מקשה מאי דוחקיה דריש לקיש לאוקמוה בהכי, לוקי מתניתין כפשטה, דאם איתא דתנא דמתניתין בדיהיב ליה דוקא קאמר, לימא הכי בהדיא, והיינו דלא מהדרינן משום דריש לקיש סבר לה כמאן דאמר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מוקי לה למתניתין בהכי. ומהדרינן משום דריש לקיש לישנא דמתניתין קשיתיה, דמאי איריא דתני על מנת, ליתני בשכר, משום דאנן מדתני לה תנא סתמא למתניתין קא קשיא לן, ולאו דינא קא קשיא לן כנ"ל. ומיהו לעיקר קושיין אמאי לא מייתי ליה ברייתא דעשה לי שירין ונזמין, איכא לתרוצי כדתריצנא לעיל, דדלמא ברייתא לא שמיעא ליה. ולמאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף מקודשת אף על פי שאין שכירותו בעין, ואף על פי שאינו מצוי ביד האשה, דכיון שלא ירדו בו מתחילתו לתות מלוה והיא נהנית ממנו עכשיו שהוא נותנו לה, רואין אותו כאילו הנאתו בעין ומתקדשת בו. ובירושלמי (פ"ג ה"ו) גרסינן ר' בא בשם ר' והוא שיחדה לה סלע במגדל במה קדשה כההוא דתנינן תמן (כח, א) כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. כך הוא הגירסא בירושלמי, ונראה שהיא משובשת, ובמה קנאה גרסינן, כלומר אף על פי שייחדה לו סלע עוד היא צריכה טעם במה קנאה לסלע כדי שתתקדש לו בו, ומשני כההיא דתנינן, כלומר כיון שעשה שליחותה וזכתה היא בשכרו זכה הוא בסלע שהוא חליפיו, ופלוגתא דמטבע אם נעשה חליפין אם לאו דאיפליגו בה רב ולוי בפרק הזהב (בבא מציעא מו, א), שמא רב הוא דאמר נעשה חליפין כדמוכח הכא בירושלמי, ואף על גב דרב הונא אית ליה התם אין מטבע נעשה חליפין, ותלמידיה דרב הוה, דלמא בהא פליג אדרביה, ובגמרא דילן לא משמע הכי, מדלא מפרשי בה כלל ועוד דאם כן אף בשכר שהרכבתיך אמאי אינה מקודשת בשיחדה לו סלע לשכרו, אלא טעמא דגמרין כדפרישית כנ"ל. ואנן קיימא לן כמאן דאמר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואינה מקודשת כסתמא דמתניתין דקתני על מנת שאדבר עליך לשלטון ולא קתני בשכר שאדבר עליך.

מאי על מנת שירצה אבא אי לימא עד דאמר אבא אין וכל מאן דאמר על מנת שירצה כמאן דאמר שיאמר אין, ומשום הכי רצה האב שאמר אין מקודשת גמורה ואם לאו אינה מקודשת גמורה עד שיאמר אין.

אימא מציעתא מת האב הרי זו מקודשת והא לא אמר אין והוא הדין לסיפא דקא קשיא ליה דאף על גב דמלמדין את האב לומר איני רוצה אין מתירין אותה לשוק במקום יבם, דדלמא הדר אמר האב אין, ונמצאו קדושין חלין למפרע, דאין במשמע שיאמר אין בשמיעה ראשונה, אלא כל שיאמר אין ואפילו שמע מתחלה ושתק או אפילו שמע ומחה, אם חזר ונתפייס ואמר אין מקודשת למפרע, דומיא דכולהו תנאין דפרקין שבידם לקיים כל זמן שירצו, הא למה הדבר דומה לאומר על מנת שאתן לך מאתים זוז, אף על פי שאמר לבסוף איני רוצה לתת, וחזר ונתן שהיא מקודשת, שהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, והכי איתא הכא בתוספתא וכתבינן לה לקמן, אלא כיון דרישא קשיא, לא חש לרבויי בהו.

דתניא לא תסגיר עבד אל אדוניו בלוקח עבד ע"מ לשחררו כו' פירשתיה במסכת גיטין בארוכה והאי דקאמר לכשאקח עצמך קנוי לך מעכשיו לאו למימרא דכי זבין ליה הוי בן חורין למפרע מהשתא דהא לא אפשר שאין אדם משחרר עבד חברו אלא אהני ליה מעכשיו שלא יוכל לחזור בו קודם שיקחנו ודכותה נמי הא דאמרינן בבבא מציעא האומר לחבירו שדה זו כשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה לר"מ ואורחא דמילתא נקט דלא כתבי' ליה אלא במעכשיו דאי לא מאי אהני כי קדים וכתיב מהשתא דהא אי בעי לכשיקחנה לשחררו הרשות בידו ואי לא בעי אפילו השתא נמי מצי הדר ביה ומ"ה כתבי ביה מעכשיו שלא ליהדר ביה וההיא דרב הונא דאמר המוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אין יכול לחזור בו דאתיא כר"מ אתיא כשלא כתב לו מעכשיו א"נ אפילו במעכשיו וכי מהני מעכשיו שלא יוכל לחזור בו ה"מ בדבר שבא לעולם אלא שאינו ברשותו כהני דעבד ושדה אבל בדבר שלא בא לעולם כההיא דרב הונא אע"ג דכתב מעכשיו מצי הדר ביה קודם שבא לעולם ושם הארכתי בה כל הצורך מפי רבינו נר"ו:

ה"ג קונם שאני עושה לפיך כלומר כל מה שאני עושה יהא קונם לפיך ול"ג שאיני עושה לפיך שאין נדרים דאיסור חפצא חלים על דבר שאין בו ממש כדמפרש נדרים אינו צריך להפר פי' דמשעבדי ידיה לבעל ואע"ג דקונמות קדושת הגוף ומפקיעי מידי שיעבוד אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל שלא יחול עליו קונם וסבר האי תנא דהעדפה דבעל הוי ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לה דסבר ר"ע דהעדפה דידה וחייל עליה קונם וצריך הפרה לאו הפרה דבעל דהא אין הבעל מיפר אלא דברים של עינוי נפש או שבינו לבינה אלא לומר שצריך הפרת חכם ואינו נכון כדמוכח בריש פ' בתרא דנדרים כדכתיב' התם בס"ד א"נ דכי האי גוונא דברים שבינו לבינה דהא בעאי לה איהי להעדפתה לצורך קישוטיה והוה לי' כנודרת שלא תכשול ושלא תפקוס א"נ דלא אפשר לדקדק ולצמצם כל שעה שלא יטול בעל מהעדפת' כלום ולהכי הוי כדברים של עינוי נפש וזה יותר נכון והא דפריך הכא מדר"ע ולא מדרבנן ואע"ג דלרבנן חייל קונם והוי מקדיש דבר שלא בא לעולם כדקס"ד השתא משום דר"ע אמר בהדיא יפר דאלמא חייל קונם אבל בדרבנן אפשר לדחות דהא שאינו צריך להפר משום דלא חייל קונם הוא שאין אדם מקדיש מה שלא בא לעולם ואוקי' באומרת יקדשו ידי לעושי' פי' להקב"ה שעשאם דידים איתנהו בעולם ומ"ה חייל קונם:

הא דתנן ע"מ שאדבר עליך לשלטון דבר עליה לשלטון מקודשת פי' הר"מ ב"מ ז"ל שדבר והועיל לה דיבורו דאי לא לא עבד כלום שלא נתכונה זו אלא להנאתה:

ואמרינן עלה אמר ר"ל והוא שנתן לה שוה פרוטה אבל בשכר פעולתו ודבורו לא מקדשת דקי"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והויא לה מלוה ואקשינן עליה מדתניא בשכר שהרכבתיך כו' וכ"ת דהכא נמי בדיהיב לה והא בשכר קתני ועוד תניא כו' וקשיא לן אמאי לא מייתי ליה מרישא דאי דיהיב לה שוה פרוטה רישא דבשכר שהרכבתיך אמאי לא מקדשה. וי"ל דההיא לאו אריא דלעולם בדיהיב לה שוה פרוטה והתם ברישא דהוה מלוה קודמת לקידושין דעתה אמלוה ואינה מקודשת אבל סיפא דמלוה מאוחרת דעתה אפרוטה והלכתא כר"נ והלכתא דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה כדאסיק ר' אמי במתני' דהתקדשי לי בתמר' זו. תו קשיא לן אמאי לא מייתי לה הכא מהא דתניא עשה לי שירים נזמים וטבעות דפליגי בה תנאי בהדיא ולימא דמתניתין כההוא דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף ואיכא למימר דהוי יכלינן לשנויי כדאמרינן בפירקין דלעיל דלכ"ע ישנה לשכירות מתחלה עד סוף ובאומן קונה בשבח כלי קא מפלגי:

ומאי דוחקיה דר"ל תמיהא מילתא מאי קאמר דהא משום דר"ל ס"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מצטריך לאוקמי מתני' בדיהיב לה שוה פרוטה. וי"ל דאנן הכי מקשינן כיון דאיכא מתניתין דקתני בהדיא דאינה לשכירות אלא לבסוף ולית ליה לר"ל שום תנא דליתני בהדיא כוותיה אמאי לא ס"ל כתנא דמתני' ונוקי מתניתין בדלא יהיב לה שוה פרוטה ותיתיה כמתני' ולא נוקי בינייהו פלוגתא בכדי דמתני' קשיתיה מאי ארי' דתני ע"מ ליתני בשכר:

איכא נוסחי דגרסי' אביי אמר מסיפא נמי דייקא דקתני ואם לאו אינה מקודשת. פי' דבשלמא אי אמרת דיהיב לה שוה פרוטה אשמועינן דאם לא קיים תנאה אינה מקודשת באותה פרוטה אא"א דלא יהיב לה מידי למה ליה למתני שאם לא דבר עליה לשלטון אינה מקודשת פשיטא דבמאי מיקדשא:

מתני' ע"מ שירצה אבא רוצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת מאי ע"מ שירצה אבא. פי' מאי משמעות של לשון זה אילימא דאמר אבא אין דהכי משמע לישנא דירצה שיאמר בפי' אין ועד שיאמר הכי בפירוש לא מיקדשא אימא מציעתא כו'. יש מרבותי' ז"ל שסבורין דכי אמר עד דאמר אבא אין לא משמע שיאמר אין בשעת שמיעה דוקא אלא אי אמר אין בשעת שמיעה מקודשת לאלתר ושוב אינו יכול לחזור ולמחות אבל אי שתיק בשעת שמיעה או אפילו מיחה ואמר איני רוצה הרשות בידי לחזור ולומר אין והויא מקודשת דלישנא הכי משמע כל היכא דאמר אין ואפי' לאחר זמן והביאו ראיה מהא דאקשינן ממציעתא דמת האב מקודשת ולא אקשינן מסיפא דקתני מת הבן מלמדין את האב לומר אינו רוצה ואם איתא דכל היכי דשמע או שתק או מיחה תו לא מצי לומר אין ליקשי נמי מסיפא היכי קתני מלמדין את האב דהא כבר שמע בחיי הבן ואי ההיא שעתא אמר אין הא איקדשה לה ומאי מלמדין ואי ההיא שעתא שתק בטלו קידושין ומאי צורך לומר אינו רוצה אלא ודאי ש"מ דאע"ג דשמע ושתק עדיין יוכל לומר אין ומ"ה צריך ללמדו שלא יאמר אין. והאי סברא לא נהירא חדא דא"כ היכי קתני רישא לא רצה אינה מקודשת ומותרת לעלמא ואמאי לא חיישינן שמא אע"פ ששתק בשעת שמיעה שיאמר למחר אין ויתקיימו הקידושין וליכא לפרושי דאינה מקודשת לגמרי קאמר והויא תלויה ועומדת ותו היכא קתני מלמדין את האב לומר אינו רוצה וכי מלמדין אותו מאי הוי דהא משום הא לא מפקיעינן מינה זיקת יבם להתירה לשוק שמא ימלך ויאמר אין אלא ודאי דהכל הולך אחר שעת שמיעה ולהכי תנן שאם רצה כגון ששמע ואמר אין מקודשת ואם לא רצה אלא ששתק בשעת שמיעה אינה מקודשת כלל ותו לא מצי אמר אין והא דמקשינן הכא ממציעתא ה"ה דקשיא נמי סיפא אלא דבהא סגי לן שבקי' אידך דמצי לדחויי' בדוחקא דמיירי שמת הבן קודם ששמע האב ואע"ג דלא משמע הכי לישנא מ"מ נקטינן למיפרך ממציעתא דליכא למדחיי' כלל:

עבד שלקחוהו על מנת לשחררו אינו כלום שהרי בעוד שהוא עבד אינו זוכה בשום דבר ואם תאמר שכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשו הרי דבר שלא בא לעולם הוא ואם כן אפילו ברח כל שאנו משיגין אותו מסגירין אותו להחזירו לרבו ומכל מקום אם היה בורח מחוצה לארץ לארץ אין מסגירין אותו אלא אומרים לרבו שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב לו שטר שחרור ויכתוב לו שטר חוב בדמיו עד שתהא ידו משגת ופורע ועל זה נאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו כמו שיתבאר במקומו:

מעשה ידיה של אשה כלם לבעל מתקנת חכמים במקום מזונותיה והדבר משוער במסכת כתבות עד היכן הוא כופה אותה לעשות לו וכל שדחקה עצמה ועשתה יותר על המחוייב הרי הוא של בעל נדרה שלא יהנה בה בעלה ממעשה ידיה אינו צריך להפר שהרי היא משועבדת לו ואע"פ שמעשי ידיה מדברי סופרים הפקר בית דין הפקר ולא כל הימנה להפקיעו בנדריה מה שזכו לו חכמים ואף לענין העדפה אינו צריך להפר שאף היא של בעל אע"פ שאינה חייבת לו בכך ומכל מקום אם אמרה בשעת הנדר איני נזונת ואיני עושה וקונם מה שאני עושה לפיך או איני נזונית ואיני עושה ויקדשו ידים לעושיהן צריך להפר ואע"פ שקונם מה שאני עושה לא בא לעולם כל שבלשון קונם קדשת הגוף הוא והרי הוא כמקדיש את היד או הדבר שהפעלה עתידה לצאת ממנו הא כל שלא אמרה בשעת הנדר איני נזונת ואיני עושה אפילו אמרה יקדשו ידים וכו' אין צריך להפר ומכל מקום יפר מטעם שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו כמו שיתבאר בחמשי של כתבות:

המשנה השביעית והיא חוזרת לענין החלק השני והוא שאמר האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אמר הר"ם פי' ובתנאי שיתן לה עם זה שוה פרוטה לפי שאם קידש אותה בשכר עבודתו לבד אינה מקודשת לפי שהוא זוכה כל חלק מכלל זה השכירות עם כל חלק מעבודתו הנה כאשר נשלם עבודתו היה זה אצלה חוב בשכירותו בעבודה ומקדש במלוה אינה מקודשת:

אמר המאירי פירשו בגמרא שאינו מקדשה בשכר הדבור ובשכר עשייתו כפועל אלא שנתן לה פרוטה ואמר הרי את מקדשת לי בפרוטה זו על מנת שאדבר עליך לשלטון או על מנת שאעשה עמך מלאכת יום או יומים כפועל דבר עליה לשלטון או עשה עמה כפועל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת הא אם אמר בשכר שאדבר עליך לשלטון או בשכר שאעשה עמך כפועל אינה מקודשת שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כמו שהתבאר והוה ליה מלוה וכן בשכר שהרכבתיך על החמור או בשכר שארכיבך או שאמרה לו שב עמי בצוותא ואקדש אני לך בשכרך או שחוק לפני רקוד לפני עשה לפני כדימוס הזה אע"פ שיש בענין זה שוה פרוטה אינה מקודשת על הדרך שביארנו:

וצריך שתדע שהרבה ערערו הגאונים בשיש מחלוקת בתנאים בין האיש והאשה שזה אומר נתקיים וזה אומר לא נתקיים היאך נדון בה ויראה שכל שהתנאי במניעת מעשה שלה כגון על מנת שלא תעשי כך וכך שהיא נאמנת לומר קיימתי ולא עשיתי שהרי הסכימו הגאונים בגט בתנאי זה שתנשא לאלתר ואין חוששין שתעשה ויתבטל הגט ואם כן הדבר מוכרע שאין הבעל יכול לומר לה עברת על תנאך אם אין לו עדים בכך שאם הוא יכול לומר כן היאך נתירה לינשא מיד והלא צריכה להיות עמה עדים תמיד שלא יטעון עליה שעברה על תנאה ויקלקלנה אבל כשהתנאי בעשיית מעשה יראה שהבא לקיים את המעשה צריך עדים על קיומו של תנאי ומכל מקום לחכמי הדורות ראיתי שכתבו שכל שהתנאי מוטל עליו לבד הוא נאמן כגון שאם אמר הוא על מנת שאדבר עליך לשלטון או שאלך למקום פלוני הוא נאמן לומר שדבר ושהלך ואינו צריך עדים ואם אמר על מנת שתעשי כך היא נאמנת לומר שעשתה אבל אם יש לתנאי מקום לשניהם כגון על מנת שאתן לך מאתים זוז או שתתני לי שיש לאחד מקום אצל הנתינה ולאחר אצל הקבלה יש אומרים שכל שהתנאי עליו אומר שקיימו עדים ויש אומרים שהמוציא את חברו מחזקתו עליו הראיה ובקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק ובגירושין הוא נאמן ואסורה ואף בתלמוד המערב שבפרק זה אמרו הגיע זמן הוא אומר נתתי והיא אומרת לא נטלתי מכיון שהוא מבקש להוציא את האשה מן הסמפון עליה להביא ראיה וסמפון הוא שטר התנאים של שדוכין כמו שאמרו שם סדר סמפון כך הוא אנא פלן בר פלן מקדש לך אנת פלונית בת פלוני על מנת ליתן לך מוקמא פלן ומיכנסיך ליום פלן וכשנחלקו בדבר שזה אומר נתתי וזה אומר לא נטלתי עליו להביא ראיה אחר שבא להוציאה מחזקתה ולעשותה מקודשת הגע עצמך דלא הוה סמפון אלא ספק מכיון שהוא בא לאסרה עליו להביא ראיה הגע עצמך שכנסה בתוך סמפון ר"ל בתוך זמן התנאי ושאל בה אי זה מהם נאמן אחר שכנס אתא קמי ר' אבהו אמר זיל הב לה אמר ליה אשה לא קניתי ואת אמר זיל הב לה כלומר שר' אבהו היה מאמין את האשה והיה כופה את הבעל ליתן לה ולקיים התנאי ואמר לו והלא לדבריה שאומרת שלא נתקיים אינה מקודשת ואמ"ר אבהו מעולם לא שיחק אדם בי אלא זה חזר ומר אין הוא הדר ביה הוא יתן ואין היא הדרה בה היא תתן כלומר שמאחר שכנס נתקיים המעשה ונתחייב בתנאי ושאל בה ולית דא קמיתא כלומר לא זהו שאמר ר' אבהו בתחלה ותירץ חזר ועשה מעשה בית דין כלומר שחזק דבריו הראשונים ומכל מקום למדנו שכל בקדושין היא נאמנת לומר לא קיימת אלא שדברי תלמוד המערב מבולבלים אצל מפרשים במקום זה ואין לנו בהם בכדי לסמוך:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השמינית והיא מענין החלק השני גם כן והוא שאמר על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת מת האב הרי זו מקודשת מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה אמר הר"ם אמר על מנת שירצה אבא ענינו שלא ימחה בידו ולזה אם מת האב מקודשת ומלמדין אותו לומר איני רוצה עד שלא תהא זקוקה ליבם:

אמר המאירי בגמרא שאלו ברצה האב היאך מפרשים אותו אם דוקא שיאמר אין ר"ל רוצה אני וכל שלא יאמר כן לא תהא מקודשת הא משיאמר הן מיהא לא יהא יכול עוד למחות אם דיינו שישתוק בשעה שישמע ואע"פ שלא אמר אין ומכיון ששתק בשעת שמיעה נעשית שתיקתו הודאה ואינו יכול למחות עוד או על מנת שלא ימחה ר"ל שכל שירצה למחות אפילו אחר ששתק בשעת שמיעה או אפילו אחר שאמר אין שיהא בידו למחות ולא מצאו לפרש משנתנו בחד טעמא באחת מאלו וקודם שנבאר פסק משנתנו צריך שנעירך מעט בביאור הסוגיא הבאה עליה מפני שהספק תלוי בה וצריך שתדע לשיטתנו שכל על מנת שישתוק אע"פ שפירושו שישתוק לכשישמע שאין דין שתיקה אלא בשעת שמיעה מכל מקום אם מת האב ולא שמע מקודשת ובכלל שותק בשעת שמיעה הוא מכיון שנסתלק חשש מחאתו ושאלו על זה מאי עד שירצה אבא אלימא דוקא בדאמר אבא אין וכל שלא יאמר אין אינה מקודשת אפילו שמע ושתק ורצה האב ר"ל שאמר הן מקודשת ואין יכול עוד למחות הא כל שלא אמר הן אינה מקודשת אימא מציעתא מת האב הרי זו מקודשת ור"ל קודם שיאמר הן שאם לאחר שאמר הן מאי איריא מת אלא קודם שיאמר הן והיאך היא מקודשת והא לא אמר אין וכן שנתברר שלא יאמרהו לעולם אלא מאי שירצה שישתוק לכשישמע ורצה האב ר"ל ששמע ושתק מקודשת ואין צריך לומר אם אמר הן ואם לא שתק אלא שמיחה אינה מקודשת מת האב מקודשת בין ששמע ושתק בין שלא שמע כלל שהרי נסתלק מכאן חשש מחאה אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב לומר שאינו רוצה כדי שיעקרו הקדושין למפרע ולא תהא זקוקה ליבם ומדקאמר מלמדין אותו משמע שבשעה שמת הבן כבר שמע האב ושתק ואם כן נתקיימו הקדושין ומה תועיל עוד מחאתו שאם תאמר שמת הבן ולא שמע האב עדין אם כן מודיעין אותו הוה ליה למימר אלא על כל פנים סיפא דמתניתין ר"ל מת הבן בעל מנת שלא ימחה היא שאע"פ ששמע ושתק או אף שאמר הן יכול למחות לכשירצה ומלמדין אותו למחות ומכל מקום רישא אי אפשר להעמידה בכך שאם כן היאך יאמר רצה האב מקודשת והלא אף ברצה ואמר אין יכול הוא למחות ואם כן על כל פנים רישא ומציעתא בעל מנת שישתוק וסיפא בשלא ימחה או רישא בחד טעמא ר"ל בישתוק או באמר הן ומציעתא וסיפא בחד טעמא ר"ל בשלא ימחה שאף האמצעית איפשר לפרשה בשלא ימחה שמכיון שמת האב לא ימחה ופירשוה אחר כן בטעם אחר והוא על מנת שלא ימחה ושקבע זמן למחאתו כגון על מנת שלא ימחה אבא תוך שלשים יום רצה האב והוא שלא מיחה תוך שלשים מקודשת לא רצה אלא שמיחה תוך שלשים אינה מקודשת מת האב בתוך שלשים מקודשת שהרי נסתלק חשש מחאה מת הבן בתוך שלשים מלמדין את האב למחות אפילו שתק או נתרצה זו היא שיטתנו בביאורה וגדולי המפרשים פירשו בעל מנת שישתוק דוקא ששמע ושתק הא לא שמע ומת אינה מקודשת ומת האב מקודשת שאמרו דוקא כששמע האב קודם שמת ושתק ויש להשיב עליהם שאם כן מאי איריא מת אלא שאף הם מרגישים בכך ומפרשים שבא ללמדנו מת האב בעל מנת שירצה האב מקודשת מפני שעל מנת שירצה על מנת שישתוק הוא והוא שהקשה אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב למחות ואמאי הא שתיק ליה כלומר דמדמת האב פירושו לאחר ששמע ושתק הבן נמי לאחר ששמע האב ושתק:

בד"ה כגון דכתב כו' דקאמר התם אמר רב שדה זו לכשאקחנה כו' עכ"ל כצ"ל ומהכא מוכח בפ' האשה רבה דרב נמי ס"ל אדם מקנה דשלב"ל וק"ל:

בא"ד דהא אמר במתניתין הרי את מקודשת לי לאחר שלשים כו' מקודשת כו' עכ"ל דע"כ לא איירי במעכשיו מדאיירי בסיפא במעכשיו ויש לדקדק אמאי לא תקשי להו בפשיטות בדבר שבא לעולם גופיה מהך מתני' דקתני לאחר שלשים יום מקודשת ולא בעי מעכשיו ובהך דמשוך פרה זו כו' עד [לאחר] שלשים יום מוקי לה דוקא בדאמר מעכשיו ויש ליישב דודאי אסקי אדעתייהו לחלק דלא דמי דגבי קדושין הרי הקדושין קיימין גם לאחר שלשים אפי' נתאכלו המעות כיון שצריכה לשלם לו כמ"ש התוס' בפרק האשה משא"כ במשוך פרה זו דליתא המשיכה לאחר שלשים יום ולכך בעי למימר מעכשיו אבל מהך דשדה ועבד קשיא להו שפיר דלא אסקי אדעתייהו לחלק כמו שחילק ר"י לקמן דקדושין הן מסתמא בכסף ושדה ועבד רוב קניינם בשטר ולכך בעי מעכשיו משים שמא יקרע השטר ועיין בזה בתספות בפרק האשה שנפלו דמוכיחין כן דבריהם כמ"ש ודו"ק:

בא"ד והא דקאמר הכא דאפילו נקרע השטר מהני כו' אתיא כשמואל דאמר לעיל תנאה כו' עכ"ל ובהך דשדה לכשאקחנה דאמר רב דקנה במעכשיו אע"ג דרב מספקא ליה לעיל במעכשיו אי תנאה אי חזרה הוי הכא מודה רב לשמואל דתנאה הוי כמ"ש התוספות בפרק האשה שנפלו ע"ש וק"ל:

בד"ה ה"ג קונם מה שאני עושה לפיך ול"ג איני עושה כיון דמשועבד כו' עכ"ל לכאורה דבריהם תמוהים דהשתא נמי דגרסינן שאני עושה ע"כ למאי דמוקמינן לה באומרת יקדשו ידי כו' קושטא הוא דמהאי טעמא הוא דאינו צריך להפר ונראה לפרש דה"ק כיון דגופה משועבד לבעלה בהא לא הוה פליג ר"ע לומר שמא תעדיף דא"א לה לאסור גופה למחצה אבל נראה לדקדק מסוף דבריהם שכתבו למיסר בקונם דהך מילתא בקונם דלא צריכא הוא דודאי בקונם איירי ולא הל"ל אלא ולא מצית למיסר וע"כ הנראה להגיה קצת בדבריהם וכצ"ל ול"ג איני עושה כיון דבלאו דמשועבדת לבעלה לא מצית כו' ור"ל דמשמע הכא דטעמא דא"צ להפר משום דמשועבדת לבעלה דמהאי טעמא פליג ר"ע בעודף ואי הוה גרסינן שאיני עושה שהוא דבר שאין בו ממש כמו איני ישן כמ"ש הטור י"ד סימן רכ"ט לא מצית למיסר בקונם ולא הוה פליג ר"ע בעודף וזה שדקדקו לומר בקונם דהשבועה ודאי חלה [אף] על דבר שאין בו ממש אבל הקונם שהוא לשון נדר אינו חל על דבר שאין בו ממש ואף שהתוספות בפרק אע"פ כתבו דאיני עושה לא מקרי דבר שאין בו ממש התוספות דהכא לא ס"ל כן וכמ"ש הטור ודו"ק:

בתוס' דבור המתחיל ה"נ וכו' ול"נ איני עושה כיון דמשועבדת לבעלה כו' נ"ל דהאי כיון אינו נתינת טעם על מה דל"ג איני עושה דהא אפילו גרסינן מה שאני עושה נמי תקשה והא משועבדת לבעלה ולא מצי למיסר בקונם והיינו פלוגתייהו דת"ק ור"ע וס"ל לר"ע דצריך להפר משום העדפה וא"כ גבי שאיני עושה נמי נימא הכי אלא האי כיון דמשועברת לבעלה וכו' הוי נתינת טעם וקאי אמלתיה דת"ק דס"ל קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר ונותן טעם לדבריו דס"ל בן מטעם דכיון דמשועברת לבעלה לא מצית למיסר בקונם והא דל"נ שאיני עושה לא מטעם זה אלא מטעמא אחרינא משום דאיני עושה הוי דבר שאין בו ממש ועיין בכתובות דף נ"ט בריש הדף בתוס' ותמצא שכוונת התוס' כאן כמו שפירשתי אף שלא כתבו שם כן וע"ש:

רבי דתניא לא תסגיר עבד אל אדוניו בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר. לכאורה יש לדקדק אכתי מנ"ל דר' ס"ל אדם מקנה דשלב"ל דהא אף למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל היינו דוקא אם חזר בו אח"כ בפירוש קודם שבא ליד חבירו אבל משבא ליד חבירו קודם שחזר בו שוב אין יכול לחזור בו וא"כ י"ל דהיינו טעמא דרבי דמכיון שלא חזר בו הרב קודם שלקחו א"כ מיד בשעה שלקחו נגמר השיחרור ואז זכה העבד בעצמו ומש"ה הוי משוחרר גמור ושוב אין יכול לחזור בו ויש ליישב ולחלק. מיהו אי לאו דברי התוספו' היה נ"ל דמש"ה מסיק דאיירי בדא"ל לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו וכיון דכתב לו מעכשיו אין יכול לחזור בו כלל אף קודם שלקחו וכ"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו כאן אלא דהתוס' ע"כ לא ס"ל הכי מדקשיא להו אמאי צ"ל מעכשיו ובפ"ק דמציעא דף י"ג כתבו התוס' להדיא דקודם שבא לעולם ולרשותו יכול לחזור בו לכ"ע אע"ג דאמר מעכשיו ומשמע דמסברא פשיטא להו הכי דקודם שבא לעולם לא מהני מעכשיו כיון דלא מצי להקנות מעכשיו שאינו בידו וברשותו. אמנם לענ"ד יש ליישב שיטת הריטב"א ז"ל ולומר דאהני הא דכתב ליה מעכשיו שמחייב עצמו בכך לקיים דיבורו שלא יחזור בו כלל וא"כ הא קי"ל דאף למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה יכול לחייב עצמו במה שלא בא לעולם דרך חיוב וא"כ מה"ט גופא כ"ש דא"ש למ"ד אדם מקנה דשלב"ל דנהי דבעלמא לכ"ע יכול לחזור בו קודם שבא לעולם אפ"ה אם אמר מעכשיו הו"ל כאילו התחייב עצמו בכך שלא יחזור בו. ואי תיקשי א"כ מנ"ל דרבי ס"ל אדם מקנה דשלב"ל דלמא לעולם דאין מקנה אלא דשאני הכא דא"ל מעכשיו והו"ל כאילו התחייב עצמו דרך חיוב הא ליתא דלמ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל א"כ אפילו את"ל דדרך חיוב מהני היינו שמחייב עצמו לשחררו לכשיקנהו וא"כ סוף סוף צריך לשחררו מחדש ועוד נ"ל דאף אם התחייב עצמו בפירוש לשחררו לא מהני דלא עדיף לשון חיוב מקנין גמור דהו"ל קנין דברים בכה"ג ולא שייך כלל לשון חיוב נמי בכה"ג ועדיין צ"ע וממילתא דרבי למאי דמפרש לה ר"נ בר יצחק משמע שאין צריך שום שיחרור עוד אלא דהאי שטרא הוי שטר שיחרור גמור וכדמשמע נמי מלשון התוס' עצמן כמו שיבואר א"כ ע"כ דרבי ס"ל דאדם מקנה דשלב"ל דהוי שיחרור גמור מעכשיו ולכשיקנהו אלא דמהני ליה דיבורא דמעכשיו שמחייב עצמו שלא יחזור בו כלל אף קודם שיקנהו כנ"ל נכון ליישב שיטת הרשב"א ז"ל אלא דהתוס' לא כתבו כן ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה כגון דכתב ליה כו' הא לא נהירא לומר כן דמסברא מהני למ"ד אדם מקנה דשלב"ל כדבר שבא לעולם דלא מצינן חילוק בדבר כו' עכ"ל. ולכאורה דאף לדבריהם ודאי יש חילוק בדבר דבדבר שבא לעולם קונה מיד ובדשלב"ל אף למ"ד אדם מקנה היינו דוקא לכשיבא לעולם ולרשותו אלא דאפ"ה משמע להו דאין חילוק בדבר דכי היכא דבדבר שבא לעולם אף שאין מקנהו מעכשיו אלא לאחר זמן אפ"ה מהני וה"נ למ"ד אדם מקנה דשלב"ל כיון דא"א בשום ענין שמקנה אותו מעכשיו אלא לכשיבא לרשותו א"כ מאי מעליותא דמעכשיו כנ"ל בכוונתם אלא שלא זכיתי להבין דבריהם דכיון דפשיטא להו נמי דאין יכול לחזור בו קודם שבא לעולם ולרשותו וא"כ אמאי ניחא להו בתירוצם שאם נאבד השטר שחרור קודם שקנאו אפ"ה הוי שחרור ומה סברא יש בזה כיון שאין הגט קיים כלל בשעה שראוי לשחרור ובשלמא בגט ושיחרור דלאחר זמן שפיר מהני ביה מעכשיו לענין זה כיון דבידו הו"ל כאמר לו שיתחיל מעכשיו ולכשיגיע הזמן משא"כ היכא שא"א שיתחיל השיחרור כלל מהשתא אלא לאח"כ מאי אהני ביה מעכשיו אם נשרף או נאבד ואדרבא לענין חזרה איכא סברא טפי כדפרישית בסמוך. תו קשיא לי בדבריהם דנהי דהכי הוא דמהני מעכשיו לענין אם נאבד או נשרף מ"מ אין זה ענין לעיקר מימרא דרבי ומדנקיט ר"נ בר יצחק היכי דמי ומפרש לה דאיירי בכה"ג א"כ אכתי אמאי אוקמא בדא"ל מעכשיו וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש התוס' בשמעתין דהלכה כמ"ד אין אדם מקנה וא"כ קשה טפי אדר"נ בר יצחק למה נקיט מעכשיו דאי לדינא בלא"ה לא קי"ל כרבי או לפרש דברי רבי נמי אין צורך דבלא"ה מיתוקמא שפיר היכא דלא נאבד אבל למאי דפרישית בסמוך בשיטת הריטב"א ז"ל א"ש טובא דעיקר מימרא דרבי בהכי מוקי קרא דלא תסגיר שאין יכול לחזור בו כלל אף קודם שקנאו ומכ"ש דא"ש למאי דפרישית דלא שייך כלל דרשא דקרא אלא להא מילתא לחוד דאין יכול לחזור קודם שקנאו ועדיין צ"ע:

בד"ה וידים איתנהו בעולם כו' וה"ה דהוה מצי לשנויי שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כדמשני בפרק אף ע"פ עכ"ל. משמע מדבריהם להדיא דלמסקנא דהתם דמשני שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו הדר ביה לגמרי ממאי דמשני מעיקרא דמיירי באומרת יקדשו ידי לעושיהן אף דלכאורה מסוגית לישנא דהש"ס דהתם אין מוכרח לומר כן כדפרישית התם אלא דנראה דמסברא פשיטא להו הכי דקדושת הגוף חל על דשלב"ל. ואפשר דהיינו מטעמא דפרישית לעיל כיון דפשיטא לן בכולה תלמודא דקדושת הגוף חל על וולדות הקדשים אע"ג דעובר מיקרי דשלב"ל או אפשר דפשיטא להו הכי משום דבכל דוכתא משמע דדבר שאינו ברשותו הוה כמו דשלב"ל ואפ"ה אמרינן דקדושת הגוף מפקיעין מידי שיעבוד אע"ג דבשעה שהקדיש לא היה ברשותו וכתיב ואיש כי יקדיש ביתו קודש מה ביתו ברשותו כו' אע"כ דשני לן בין קדושת בדק הבית לקדושת הגוף וא"כ ה"ה לענין דשלב"ל כן נלע"ד. ומתוך כך יש ליישב קושי' הר"ן על הרמב"ם פ"ז מהל' ערכין וכאן אין להאריך:

משנה האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמן כפועל כו' ואם לאו אינה מקודשת. ולכאורה יש לדקדק למאי דמסיק ר"ל בשמעתין דאיירי שנתן לה שוה פרוטה והתנה כך א"כ כולה מתני' משנה שאינה צריכה היא ופשיטא דאם נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ואף דרש"י ז"ל הרגיש בזה וכתב דהא גופא אתא דאשמעינן דוקא בע"מ אבל בשכר פעולה אינה מקודשת אלא דלכאורה אין זה מספיק דמ"מ ל"ל למיתני כולי האי ליתני בהדיא בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת. מיהו הרא"ש ז"ל כתב בשם התוספות דאתי לאשמעינן דלא מצי' האשה למימר דלא לכך נתכוונתי אלא שידבר לשלטון בדברים המועילין יותר או שיעשה כפועל במלאכה מרובה וקמ"ל דאם דיבר לשלטון כדרך המדברים ועשה כפועל כל דהו מקודשת כו' ע"ש והא מילתא שמעינן שפיר ממתניתין אף על גב דלא קתני הכי בהדיא דאל"כ לעולם לא משכחת דמקודשת. מיהו בחידושי הריטב"א ז"ל מצאתי בשם תוספות רי"ד ובקצת נוסחאות בגמר' גרסי דאביי מסיק הא מילתא דסיפא נמי דייק כריש לקיש מדקתני ואם לאו אינה מקודשת ומשנה יתירה היא אע"כ דאת' לאשמעינן דאינה מקודשת בשכר פעולה גרידא והיינו כפרש"י ולפ"ז נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל דאי הוה קתני בשכר שאדבר עליך אינה מקודשת ה"א דטעמא לאו משום דאין לשכירות אלא לבסוף אלא משום דמצי' למימר לא לכך נתכוונתי כו' ומש"ה אשמעינן דבדאמר בלשון תנאי ונתקיים כל דהו מקודשת ואפ"ה קתני ואם לאו אינה מקודשת שמעינן נמי דבשכר פעולה אינה מקודשת ע"כ משום דאין לשכירות אלא בסוף כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם בגמרא ובשכר והתני' כו' עד ומאי דוחקיה דר"ל וכתב הרשב"א בחידושיו דהמקשה דהכא דמהדר אפירכא לא אסיק אדעתיה הנך ברייתות דמייתי הש"ס לעיל בפרק האיש מקדש דף מ"ו דפליגי תנאי בהדיא בהא מילתא ונ"ל לפרש דבריו דאף על גב דאיכא התם כמה אוקימתו' מ"מ לכולהו אוקימתו' איכא מיהא שום תנא דסבר ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף וה"ל מלוה ואינה מקודשת וא"כ שפיר מצי סבר ר"ל כהאי תנא אע"כ דלא אסיק אדעתא וכן במאי דמקשה ומאי דוחקיה דר"ל כתב דאף על גב דאיכא למימר דר"ל סבר כהאי תנא דלעיל אפ"ה מאי דוחקיה לאפוקי ללישנא דמתניתין מפשטא דמשמע דבשכר פעולה מקודשת וטפי הוי ליה לאוקמא כהאי תנא דברייתא דהכא כו' עיין שם. ולענ"ד משום הא לא אירי' דבכמה דוכתין אשכחן דדחיק הש"ס לאוקמי מתניתין אליבא דהילכתא. ולולי דברי הרשב"א ז"ל בזה היה נ"ל דקס"ד דההיא דהכא לא דמי כלל להך דמייתי בפ' האיש מקדש בפלוגת' דתנאי דהתם מיירי שאמר לעשות פעולה בדבר מסוים כגון עשה לי שירים ונזמין וטבעות בכל מכוש ומכוש שעשה בכלי נתחייבה לו בפרוטה למ"ד ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף ומש"ה קסבר דה"ל מלוה משא"כ הכא דקאמר סתמא ע"מ שאדבר לשלטון ואעשה כפועל ולא סיים דבר אלמא דדעתו אדיבור כל דהו שידבר ויועיל רוצה לקדש וכן בפועל בפעולה כל דהו שוה פרוטה וא"כ מיד שנגמר חלין הקידושין והמלוה כא' וכ"ע מודו דאין לשכירות כי האי אלא בסוף ומקשה שפיר מברייתא דבשכר שהרכבתיך כו' ובשכר שארכיבך דאיירי ג"כ בדבר שאינו מסויים וכן ברייתא דשב לפני ורקוד לפני ואהא משני ר"ל דאפ"ה שייכא הא נמי בפלוגתא דתנאי והיינו כמו שפרש"י דע"מ שאעשה כפועל היינו כפועל יום א' וא"כ שייך התם נמי הך מילתא דכל שעתא ושעתא שעושה נתחייבה בפרוטה וכה"ג איכא לאוקמא בע"מ שאדבר לשילטון דבדיבור כמה פעמים איירי ולפ"ז מקשה שפיר מאי דוחקיה דר"ל לאוקמ' בכה"ג הא שפיר מצי לאוקמא כדקס"ד מעיקרא שנגמר הדיבור והפעולה בפעולה ודיבור המועיל ואיכא למימר דכ"ע מודו כן נ"ל לולי שהקדמונים ז"ל לא פירשו כן אלא דלענ"ד צ"ע דלכאורה נראה סברא נכונה וברורה דהיכא שאין השכירות שייך באמצע אלא לבסוף דכ"ע מודו דמקודשת ועדיין צ"ע ודו"ק. ובתוספתא דפירקין מצאתי להדיא דבע"מ שאעשה כפועל אם עשה ש"פ מקודשת משמע דלא כפרש"י:

משנה ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינו מקודשת כו' ומשמע אם רצה האב מקודשת בוודאי למפרע דקי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכ"כ כל הפוסקים בפשיטות וקשיא לי טובא דהא בפ' כל הגט דף כ"ו ע"ב דמקשה ר' משרשי' לרבא מברייתא דהריני בועלך ע"מ שירצה אבא דמשמע דאית ליה ברירה וא"כ לפ"ז הוי מתניתין דהכא נמי דלא כהלכתא דהא קי"ל בדאורייתא אין ברירה כדאיתא בס"פ משילין וא"כ א"א לומר דהוו קידושין ודאין אלא קידושי ספק לחומרא דשמא אין ברירה ובהאי שעתא דקידושין. אפשר שלא הי' האב מתרצה כמו שפירשו רש"י ותוס' שם בפרק כל הגט תו קשיא לי דאף את"ל דמתניתין דהכא סברה יש ברירה לגמרי אף להקל בשל תורה אפ"ה קשי' סיפא דקתני מת הבן מלמדין האב לומר שאינו רוצה וכיון דבטעמא דברירה תליא מילתא דאמרינן כמו שהוא בדעת האב עכשיו מסתמא כך היה דעתו אילו שמע בשעת הקידושין א"כ מאי מהני מה שמלמדין אותו לומר שקר שלא הי' מתרצה משעה ראשונה. ולכאורה הי' נ"ל ליישב דהא דמשמע בפרק כל הגט דע"מ שירצה אבא תליא בטעמא דברירה היינו דוקא אליבא דרבי שמעון דהאי ברייתא להאי אוקימתא דמוקי הש"ס פרק המדיר דף ע"ג ע"ב דר"ש ורבנן פליגי בע"מ שירצה דלרבנן היינו ע"מ שישתוק ולר"ש היינו ע"מ שיאמר אין וא"כ כיון דלר"ש היינו ע"מ שיאמר אין שייכא שפיר בטעמא דברירה דלמ"ד אין ברירה אפי' רצה לא הוו קידושין דשמא לא הוי אמר אין אילו שמע מיד בשעת קידושין משא"כ למאי דמסקינן בסמוך בשמעתין אליבא דרבי ינאי דע"מ שירצה היינו ע"מ שישתוק לפרש"י ותוס' ומציעת' וסיפ' היינו באומר ע"מ שלא ימחה ולרב יוסף כולה מתניתין היינו ע"מ שלא ימחה א"כ תו לא שייך הא מילתא כלל בטעמא דברירה דאף למאן דאמר אין ברירה אפילו הכי מסתמא שתק ולא מיחה בשעת הקידושין כמ"ש התוספו' בסמוך בד"ה אלא ע"מ שישתוק לענין מת האב ונראין הדברי' ק"ו להיכא ששמע ושתק או לא מיחה דאמרינן נמי מסתמא הוי שתק נמי מעיקרא אף בלא טעמא דברירה. אלא דאפ"ה קשה מיהא יותר לשיטת הפוסקים דלאוקימת' דר' ינאי איירי רישא בע"מ שיאמר הן כמבואר בטו' ובש"ע סי' ל"ח ואפ"ה כתבו דהוו ודאי קידושין והדרא קושיא לדוכתא אמאי הא בע"מ שיאמר הן תליא לה הש"ס בדיני ברירה וקי"ל בדאורייתא אין ברירה ולא הוו אלא ספק קידושין ועוד קשה יותר דהא לאוקימתא דפ' המדיר סברי רבנן דע"מ שיאמר אבא היינו ע"מ שישתוק ופליגי אדר"ש ולמה פסקו כר"ש לגבי רבנן כיון דע"כ האי אוקימתא דפ' המדיר עיקר כיון דר' משרשי' ורבא בפ' כל הגט שקלו וטרו בהכי כדפרישית דף י"ג ומלבד זה נוראות נפלאתי על מה שכתבו הפוסקים דע"מ שירצה אבא היינו שיאמר אין ופסקו דאף אם מיחה או שתק מעיקרא ואח"כ אמר אין אפ"ה חלו הקידושין וה"ה להיפוך אם אמר שלא ימחה אע"פ שאמר הן בשמיעה ראשונה אפ"ה יוכל לחזור ולמחות ולבטל הקידושין ולפי הסוגי' בפרק כל הגט דתלי' בברירה אי אפשר לומר כן דכיון דבמה שאומר בשעת שמיעה ראשונה אמרינן הוברר הדבר שכן הי' דעתו אילו שמע בשעת הקידושין וא"כ מאי מהני מה שחזר בו אח"כ ולדעתי צ"ע גדול ליישב דאף שהפוסקים הוציאו כן מהתוספתא אפ"ה ע"כ סוגיא דפרק כל הגט לא משמע דס"ל הכי ומתון מה שכתבתי יש ליישב מיהא שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות אישות שפסק לגמרי ההיפך מהתוספתא אלא דבכל ענין אחר השמיעה הראשונה אנו הולכין והיינו משום דמסוגיא דפרק כל הגט משמע הכי דכיון דתלינן לה בדין ברירה א"כ ע"כ דבשמיעה הראשונה תליא מילתא דבהאי שעתא שייך לומר הוברר הדבר שכן היה דעתו אילו שמע בשעת הקידושין כנ"ל ולענין קושיא הראשונה שהקשיתי דאכתי אמאי הוו קידושין ודאי הא קי"ל מדאורייתא אין ברירה בזה יש ליישב לפי שיטת התוספות דפרק כל הגט דדוקא בדבר דאפשר שאין סופו להתברר קי"ל דמדאורייתא אין ברירה משא"כ בדבר שסופו להתברר כגון הכא שהתנה בפירוש אפשר דקי"ל יש ברירה כסתם מתניתין דהכא וסברא זו נרמז ג"כ בקצרה בלשון הר"ן ז"ל בפרק כל הגט ויש לי לדקדק הרבה ואין להאריך כאן. אלא דעם כל זה לא נחה ולא שקטה הקושיא שהקשיתי להפוסקים דבע"מ שיאמר אין ושתק או מיחה אפ"ה יכול לחזור בו וא"כ הוי לגמרי דלא כסוגיא דפ' כל הגט דכיון דמטעמא דיש ברירה אתינן עלה ע"כ דבשמיעה ראשונה תליא מילתא ועדיין צ"ע ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

(קונטרס אחרון) דף סג ע"ב משנה על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת כו' משמע דמקודשת בודאי למפרע וקיי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכן כתבו כל הפוסקים בפשיטות והקשיתי לשאול דהא בפרק כל הגט דף כ"ו משמע מסוגיית הש"ס דע"מ שירצה אבא דמקודשת היינו משום דאית ליה ברירה וא"כ לפ"ז הוי מתני' דהכא דלא כהילכתא דהא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה כדאיתא בביצה בסוף פרק משילין וא"כ לא הוי אלא קדושי ספק וכתבתי ליישב באריכות ומתוך מה שכתבתי יש ליישב ג"כ פסק הרמב"ם ז"ל שפסק בע"מ שירצה אבא בכל ענין הולכין אחר שמיעה הראשונה והוא להיפך מהתוספתא שהביאו הפוסקים ולפי מה דפרישית א"ש ואדרבה קשיא לי להיפך על הפוסקים שפסקו דבע"מ שיאמר הן ושתק או מיחה אפ"ה יכול לחזור בו וזה לגמרי דלא כסוגיא דפרק כל הגט דכיון דמטעם ברירה אתינן עלה ע"כ דבשמיעה ראשונה תליא מילתא דבההוא שעתא הוברר הדבר והנחתי דבר זה בצ"ע:

תוד"ה כגון וכו' נקרע השטר כו' אתיא כשמואל לשון זה צ"ע דהא הכא רבי הוא דאמר כן ואליבא דרבי גם רב מודה דמעכשיו ולאחר ל' יום הוי תנאי כמבואר בסוגיא דלעיל דף נט מהיום ולאחר מיתה הוי גט: